קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול מסגרת אשראי בבנק ללא הודעה מראש: מחלוקת רבת שנים, בין התובע לבין הבנק שבו ניהל את ענייניו הפרטיים והעסקיים, עומדת במרכזה של התביעה. התובע טוען, כי עקב חוסר מקצועיותו וחוסר תום לבו של הנתבע, איבד את כל רכושו ונגרמו לו נזקים בסך של 4,726,428 ₪. למעשה מבקש התובע לצייר תמונה של מערכת בנקאית, המנצלת את כוחה ויכולתה להרוס עסקים, תוך הפרת הסכמים ותוך זלזול בחיי אדם ובזכויותיהם. הבנק טוען מנגד, כי מדובר במקרה פשוט של לקוח, שחרג ממסגרות האשראי ומשך כספים מחשבונו, מבלי שהיתה בידיו יכולת להחזירם וכתוצאה מכך נקלע למשבר כלכלי, שהוא כולו פרי מעשיו ומחדליו. תמצית טענות התובע על פי גרסת התובע, בשנת 1996 סיכם בעל פה עם נציגי הנתבע, כי יועמד לו אשראי, ללא הגבלת סכום, לצורך ביצוע פרויקטים של בניה, וכי סכומי אשראי ילכו ויגדלו, ככל ששווי הנכסים שישועבדו לבנק ילך ויגדל. התובע פעל על פי הסכם זה והחל להשתמש באשראי בחשבונותיו השונים. בתאריך 17.11.96 כבר הגיעה יתרת החובה בחשבון העו"ש שלו ל- 450,000 ₪ והאובליגו ל- 660,000 ₪ (ת/11א), והפעילות בחשבון התנהלה כסדרה. בסוף שנת 1996 ונוכח חילופי מנהל האזור, זומן התובע לפגישה עם המנהל החדש ועם מנהל הסניף, שם הודע לו כי הוא חורג ממסגרות האשראי המאושרות שלו, וכי הנתבע מסרב להעמיד לו אשראים נוספים. התובע נדרש לעבור בשלב זה לשיטת עבודה, לפיה תאושר לו משיכת כספים וכיבוד שיקים רק כנגד הפקדת כספים בחשבון, שלא יביאו לגידול בהיקף החוב לבנק. בנוסף, סירב הבנק להעמיד לרשותו הלוואה בסך 100,000 דולר, בניגוד למוסכם. לטענת התובע, דרישה זו היתה הפרת ההסכם שנכרת עמו, במיוחד כאשר באותה עת היו לבנק בטחונות מעל ומעבר לסכום לחוב, ולא היתה לכך כל הצדקה. התובע נאלץ להסכים לדרישה בלית ברירה ופעל על פי הסיכום, לפיו נמשכו כספים רק כנגד הפקדות בחשבון, אולם הנתבע סירב לכבד שיקים מסוימים, עד שלאחר זמן הוגבל חשבונו והדבר הוביל לקריסת עסקיו. התובע טוען, כי נאלץ לממש את כל נכסיו בזמן קצר ובהפסדים עצומים, על מנת לכסות את יתרת החוב בחשבון, ולכן על הנתבע לפצותו על מלוא נזקיו והפסדיו. תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען, כי לא היתה הסכמה על העמדת אשראי בחשבונותיו של התובע ללא הגבלה בסכום, אלא התבקש אשראי ספציפי כנגד בטחונות ושעבוד נכסים לבנק. כעבור זמן הוברר, כי לא ניתנו בטחונות או ניתנו באיחור, ולכן הודע לתובע כי לא יועמד לו אשראי נוסף. הנתבע מציין, כי התובע חרג ממסגרת האשראי המאושרת ולכן הודע לו, כי הבנק לא יאפשר חריגה נוספת ויהיה עליו להפקיד כספים כנגד סכומים שימשכו מהחשבון. ברם, התובע המשיך לחרוג ממסגרת האשראי ולכן הבנק לא כיבד שיקים שנמשכו על ידו. הבנק טוען, כי התובע יכול היה לפנות לבנקים אחרים ולקבל מהם אשראים, ובפועל אף עשה כן ושעבד נכסים לטובת אותם בנקים. לבסוף נטען, כי הבנק לא נקט כנגד התובע בהליכי מימוש לפרעון חובותיו, אלא איפשר לו להסדירם בעצמו, כאשר התובע מציג בפניו מצג כי בכוונתו לפנות לבנקים אחרים. בפועל, כך נטען, לא נגרמו לתובע נזקים ואם נגרמו - אין לנזקים כל קשר להתנהלות הבנק. מילות הקדמה שמיעת העדויות לוותה בהבעות כאב וסבל מצד התובע. אין ספק, כי עסקינן באדם שחלום חייו, להפוך ליזם ולגורם מוביל בעסקאות עתירות תעוזה ודמיון - נגוז. אין גם מחלוקת, כי התובע נאלץ לממש נכסים במחירי הפסד, כדי לשלם את חובותיו לבנק. השאלה היא, האם מדובר בהתנהלות חסרת אחריות מצד התובע, או שמא מדובר בלקוח שהבנק הפנה לו עורף ובחר להתכחש לסיכומים שהושגו עמו בעבר. כפי שיובהר בהמשך הדברים, השאלה נראית פשוטה על פניה, אך העובדות סבוכות יותר. התובע, אשר בחר למנף את עסקיו ולצאת להרפתקאות עסקיות, מבלי שהיה בידו המימון הנדרש, סבר כי הבנק יתן לו גיבוי ויאפשר לו למשוך כספים מחשבונותיו, כל עוד יחפוץ בכך. עם חלוף הזמן גברה תעוזתו של התובע, והוא החל למשוך כספים בהיקפים עצומים מחשבונותיו, מבלי שיהא בידו להמציא בטוחות להחזר הכספים או לממן את השבתם בפועל. הבנק מצידו החליט באבחת חרב אכזרית לקטוע את פעילותו של התובע, ולא לשעות לתחנוניו, כי תינתן לו שהות מספקת לארגן את ענייניו ולכסות את יתרות החובה בחשבונו. כך מצא עצמו התובע בפני שוקת שבורה, כאשר אין בידו להשלים את הפרוייקטים שיזם, והוא נדרש להיפרד מכל נכסיו, כדי לשלם את חובו לבנק. חלום חייו של התובע התנפץ לא רק בשל חילופי מנהל האזור ושינוי מדיניות הבנק כלפיו, אלא משום שלא השכיל להבין, את הסיכון הטמון במינוף עסקאות נדל"ן באמצעות מימון בנקאי. עובדות מוסכמות בתחילת שנות ה- 90 החל התובע לעסוק בעבודות בניה, במקביל להיותו מנהל בי"ס בצפון. עם חלוף הזמן, החל התובע להתמקד ביזמות בניה באופן אינטיסיבי יותר בשיטה מיוחדת, המקובלת כיום בקבוצות רכישה, אשר לא היתה מוכרת באותם ימים. התובע רכש, יחד עם שותפים אחרים, קרקעות באיזור חיפה והצפון, מתוך כוונה לבנות עליהם בתי מגורים. רכישת הקרקעות מומנה בכספים ששולמו ע"י התובע ושותפיו, כאשר התובע הוא היוזם והפעיל בעסקת הרכישה, וכל משתתף משלם, בנוסף לעלות הקרקע, את עלות הבניה. בתום הבניה היה כל שותף אמור לקבל את חלקו בבניה (דירה על פי המוסכם), כאשר התובע אמור להפיק מכך רווח יזמי (דירה שלמה או חלקה), וכן רווח קבלני, שנבע מהעובדה שהתובע נתן גם שירותי בניה לפרוייקטים עצמם. סדר התשלומים בעסקאות היה כך: עלות הקרקע שולמה מראש ע"י השותפים בכל רכישה, ונקבע המחיר לכל דירה. התובע, כיזם וכקבלן, ביצע שלב מוקדם ומוסכם בבניה במימונו, באמצעות האשראי האישי שלו, ולאחר מכן קיבל תשלומים לשיעורין מכל שותף, על חשבון מחיר הדירה, לפי התקדמות הבניה, כפי שנקבע בהסכם, עד להשלמת הבנין. במהלך שנת 96, לאחר שהשלים פרויקט בניה ברח' בליטנטל בחיפה, ביקש התובע להרחיב את עסקי היזמות ולרכוש קרקעות למספר פרויקטים במקביל. לצורך השגת כספים לרכישת הקרקעות ומימון הבניה, פנה התובע למספר בנקים, ביניהם סניף בנק המזרחי בכפר חסידים, שם נוהל חשבונו הפרטי במשך מספר שנים (להלן: "הנתבע" או "הבנק"). התובע החל לפעול באמצעות חשבונו הפרטי בבנק, גם למטרת ניהול עסקי היזמות והבניה, ומשך כספים מהחשבון לצורך מימון עסקיו. פעילות זו התנהלה במשך כשנה, עד לשלב בו התגעלו חילוקי דעות בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בעיקרה בשאלות הבאות: מה מהות ההסכם שנכרת בין התובע לבין הבנק האם הנתבע הפר באופן חד- צדדי את ההסכם בדבר הקצאת מסגרת האשראי מה היתה הסיבה לביטול מסגרת האשראי ולאי-כיבוד שיקים ע"י הבנק מהם הנזקים, אם בכלל, שנגרמו לתובע ע"י הבנק. בטרם אדון בשאלות אלה, אדרש תחילה לטענת ההתיישנות שהעלה הבנק כנגד התביעה. טענת ההתיישנות ראשיתם של האירועים המתוארים בכתב התביעה בשנת 1996, עת פנה התובע, לטענתו, בבקשה לקבלת אשראי, לצורך מימון רכישת המקרקעין והבניה עליהם. התביעה הוגשה ביום 31.7.05, קרי לאחר חלוף כתשע שנים ממועד הפניה לבנק. הבנק טען בכתב הגנתו, כי מדובר בתביעה שהוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ודינה להידחות על הסף. לא הוגשה בקשה נפרדת לדחית התביעה מחמת התיישנות. בכתב תשובה שהגיש ב"כ התובע בשעתו נטען, כי עילת התביעה היא הסכם שנחתם בין התובע לבין הבנק בחודש ינואר 1997, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. בהליכים המקדמיים שהתנהלו בפני מותבים אחרים של בית המשפט, לא הוכרעה שאלת ההתיישנות, אלא נקבע כי הצדדים יהיו רשאים להתייחס לכך בסיכומיהם. יש להצטער על כך, שכן מדובר בשאלה עובדתית פשוטה, שראוי היה להכריע בה בטרם התבררו העובדות לגופן. בסיכומי תשובתו חוזר וטוען ב"כ התובע, כי האירועים המקימים את עילת התביעה אירעו החל מחודש ינואר 1997, ותקופת 7 השנים לצורך התיישנות לא חלפה. לדבריו, מאחר ובין התאריכים 29.9.03 ועד 9.10.03 התקיימה שביתה במערכת המשפט, אח"כ מתאריך 10.10.03 ועד 18.10.03 פגרת סוכות, ואח"כ מ- 19.10.03 ועד 5.1.04 שביתה, ולאחר מכן פגרת ביהמ"ש. לטענתו, תקופות אלה אינן באות במנין הימים לגבי חישוב המועד, ובסה"כ אין למנות התקופה שמיום 29.9.03 ועד 5.1.04. אין בידי לקבל חישוביו וטיעוניו של ב"כ התובע, מאחר שמדובר בניסיון מלאכותי להוציא מכלל תקופת ההתיישנות מועדים כאלה ואחרים, אשר אין בינם לבין טענת ההתיישנות ולא כלום, והן נוגדות את הוראותיו של חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. חוק ההתיישנות קובע מהן התקופות שלא תבואנה במניין ההתיישנות: קטינות (סעיף 10), ליקוי נפשי או שכלי (סעיף 11), שהות מחוץ לישראל (סעיף 14), תובענה שנדחתה (סעיף 15), וסגירת בית המשפט בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות (סעיף 17). שביתות ופגרות אינן תקופות בלתי נמנות לענין חוק ההתיישנות, אלא לענין מועדים הקבועים בסדרי דין, כדוגמת המועד להגשת ערעור, בפסה"ד אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומי תשובתו (עב"ל 1033/04 פלד נ' המל"ל, נספח א'). פסק הדין אינו רלבנטי למנין תקופת ההתיישנות כלל ועיקר, מאחר שהוא עוסק במועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה, ולא בסוגית ההתיישנות. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מינואר 1997, אין מדובר בתביעה שהוגשה סמוך לתקופת ההתיישנות, אלא לאחר חלוף 8.5 שנים מהמועד שבו נטען כי קמה לתובע עילת תביעה, אליבא דבא-כוחו. המסקנה המתבקשת היא, כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לטענות המתייחסות להסכם עם הבנק, אשר לדברי התובע נכרת בינואר 1997. לעומת זאת, התביעה לא התיישנה בכל הנוגע לאי-כיבוד שיקים ע"י הבנק ולביטול מסגרת האשראי, שאירעו בשלב מאוחר יותר והם מקימים לתובע עילת תביעה נפרדת. ב"כ הצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם והתמקדו בטענות, כי עילת התביעה על פי ההסכם התיישנה. בנסיבות אלה, נראה כי מדובר בהנחת עבודה מוסכמת, כי עילת התביעה בגין חילול השיקים לא התיישנה, ולכן הצדדים לא מצאו לנכון להתייחס לכך בסיכומיהם. תיאור העובדות להלן יעשה רק לצורך הבנת התביעה, מבלי לפגוע במסקנה, כי עילת התביעה בכל הנוגע להסכם עם הבנק התיישנה. ההסכם עם הבנק בין התובע לבין הבנק לא נחתם הסכם בכתב, בנוגע להקצאת מסגרת האשראי. התובע העיד, כי בפגישה שנערכה בינו לבין מנהל הסניף, במחצית השניה של שנת 1996, הוסבר והובהר הרעיון היזמי שלו. לדבריו, "הפגישה התנהלה בהבנה ובהסכמה עקרונית לפיה יעמיד לי הנתבע אשראי הולך וגדל לצורך מימון עסקי הבניה, ככל שאדרש וככל שאהיה מסוגל להעמיד בטחונות" (סעיף 13(ב) לתצהיר). כתימוכין לטענתו מפנה התובע לנספח ת/4 לתצהירו. עוד סוכם, כי יתרת החובה תיפרע באופן שוטף מפקדונות שיופקדו בחשבון מכספי הדיירים, במהלך בניית הפרויקטים וממכירת דירות שהוקצו לתובע, במידת הצורך (סעיף 13(ט) לתצהיר). הנה כי כן, התובע עצמו אינו מדבר על הסכם מפורש בעל פה או בכתב, אלא על "הבנה והסכמה עקרונית". אם לא די בכך, עיון במכתב ת/4 מלמד, כי לא מדובר בו על אשראי הולך וגדל כלל ועיקר, אלא על בקשה לאשראי בסך 100,000 דולר, כנגד שעבוד הקרקע: "הנני מבקש אשראי של 100,000$. אהיה מוכן לשעבד את הקרקע ואח"כ את הבית במהך הבניה. האשראי הוא לחלק הבניה (עד שנה) בלבד". הנתבע שולל את טענת התובע ומפנה למכתב נוסף, ששלח התובע במחצית 2007 (ת/3), בו נאמר "פניתי היא לצורך קבלת הלוואה שתלך ותגדל עד 350,000$ עם סיום הבניה ועלית ערך הדירות הגמורות". לדברי הנתבע, מעולם לא סוכם על הקצאת מסגרת אשראי ללא הגבלה. חילופי המכתבים בין הצדדים מלמדים, כי לא ניתן לקבל את גרסתו של התובע, כי הובטח לו אשראי בלתי מוגבל, שילך ויגדל ככל שיחפוץ. אולם בפועל הוכח, כי אכן הועמד לרשות התובע אשראי בלתי מוגבל כמעט, במהלך שנת 1996 והתובע משך כספים מחשבונו, למרות שלא שעבד נכסים שווי ערך תמורתם. התובע פתח אצל הנתבע 6 חשבונות נוספים, פרט לחשבונו האישי, באופן שלכל פרויקט יועד חשבון נפרד. התובע החל למשוך כספים מחשבונותיו, בהיקף מצטבר של מאות אלפי שקלים, מבלי שנדרש לצמצם או להגביל את היקף פעילותו. דפי החשבון שצורפו לתצהירו של התובע מלמדים על פעילות ערה, שבוצעה באמצעות החשבונות במהלך שנת 1996 ותחילת 1997 (ת/8). אין חולק, כי בתחילת 1997 התובע הגיע ליתרות חוב גבוהה בחשבון העו"ש, עד כדי 450,000 ₪ ולאובליגו של 660,000 ₪. מנהל הסניף דאז, מר אברהם בר חן, מאשר כי התובע ניהל מספר חשבונות בסניף וחתם על כתב ערבות מתמדת, ללא הגבלה הסכום, לחובות בחשבונות שבבעלותו (נספח ו' לתצהירו). מר בר חן אף מאשר, כי הוקצו לתובע אשראים בחשבונות, אך טוען כי מדובר בסכומים צנועים ביותר. כך, למשל, בחשבון מס' 109874 הוקצה לדבריו לתובע אשראי במסגרת חח"ד בסך של 6,000 ₪, ולאחר מכן התובע ביקש וקיבל הגדלת מסגרת ישראכרט בחשבון לסך של 50,000$, לתקופה של שנה (נספחים ז, ח' לתצהיר(. לדברי מר בר חן, התובע ביקש להגדיל את מסגרת אשראי לסך של 100,000 ₪ בחשבון מס' 109874 הנ"ל (נספח יב') והבנק אישר את בקשתו ביום 22.11.96 (סעיף 13 ונספח יג' לתצהיר). באופן דומה, ביקש התובע וקיבל מסגרת חח"ד בסך של 100,000 ₪ בחשבון מס' 250127, וחתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובות בחשבונותיו, ועל כתב קיזוז מיוחד (סעיף 15 לתצהיר). באותה עת, יתרות החובה המאושרות בכלל החשבונות הגיעו עד לכדי 750,000 ₪, כפי שהעיד מר בר חן (עמ' 199 שו' 23). לדבריו, הפערים בין מסגרות האשראי המאושרות לבין האשראי שצרך התובע בפועל אושרו על ידו, בהתייעצות עם מנהל האזור הקודם, מר עלי הרטמן, לאור היכרותו עם התובע והעובדה שסמך עליו (עמ' 199 שו' 20 ואילך). לדברי מר בר חן "באותה עת, לא ראיתי בנתבע [הכוונה לתובע - ד.א.] איש לא אמין או סיכון עסקי, וסברתי כי התובע ישלים העמדת הבטוחונות להם התחייב, כפי שעשה לאחרמס' חודשים" (סעיף 14 לתצהיר). העד ציין, כי באותה תקופה שעבד התובע לטובת הבנק שני נכסים, ששוויים עלה על שווי האשראי שצרך בפועל, אך השעבוד בוצע לאחר שניתן לו האשראי (עמ' 201 שו' 28). התובע העיד, כי במהלך חודש 10/06 ביקש הלוואה בסך 100,000 דולר מהבנק, ובדיעבד הסתבר לו כי הבקשה אושרה ע"י מנהל האזור מר דוד אלון, אך הדבר לא הובא לידיעתו במועד וההלוואה לא הועמדה לו בפועל בחשבון (סעיף 22 לתצהיר). יצוין, כי במהלך שמיעת ההוכחות הוברר, כי אין מקום לדון בטענות התובע בכל הנוגע להלוואה, מאחר שחלפה לגביה תקופת ההתיישנות. ב"כ התובע הודיע, כי הוא מוותר על הטענה בדבר אי העמדת ההלוואה (עמ' 5 שו' 16), ולא היה מקום להזכירה גם עתה, אלא כדי להראות את אופן התנהלות התובע מול הבנק, בכל הנוגע לבקשות שהוגשו על ידו להלוואות או לקבלת אשראי. כפי שכבר נאמר, אמנם לא הוכח קיומו של הסכם בעל פה למתן אשראי בלתי מוגבל - כטענת התובע, אך הוכח גם הוכח, כי התובע משך מחשבונותיו סכומי עתק, בהם השתמש לרכישת נכסים נוספים עד סוף שנת 1996. הלכה למעשה, מסגרת האשראי המאושרת בכל חשבון שניהל התובע היתה קטנה מהמסגרת בפועל. התובע משך כספים מחשבונו, ללא קשר למסגרת המאושרת, ומידי פעם הגיש בקשה להגדלת המסגרת, ללא קשר להיקף הפעילות בחשבון. הבנק איפשר לתובע למשוך כספים מחשבונו, מבלי להתריע על החריגה מהמסגרת המאושרת, ומבלי לעמוד על הדרישה המקורית, כי משיכת כספים תיעשה כנגד הפקדת בטחונות ושעבוד נכסים בשווי האשראי בפועל. המשבר ביחסים א. הפסקת האשראי בתחילת שנת 1997 זומן התובע לפגישה עם מנהל האזור החדש, מר דוד אלון, ועם מנהל הסניף מר בר חן. בפגישה נאמר לו, כי הבנק לא ידרוש פרעון מיידי של יתרות החוב בחשבון, אך מעתה ואילך יוקצו לו כספים כנגד הפקדת שיקים באותו סכום בחשבון (סעיף 23 ואילך לתצהיר התובע). התובע מציין, כי בלית ברירה, על סמך "ההנחייה" שנכפתה עליו, קידם התחלות בניה בפורייקטים השונים, תוך שהוא נוטל על עצמו התחייבויות עצומות, שספק אם יוכל לעמוד בהן, ותוך מתן דיווח סדיר ופירוט הוצאות והכנסות לבנק, כדי להראות את התנהלותו העסקית (סעיפים 28,29 לתצהיר). מר בר חן לא זכר את הפגישה, אך אישר כי נוכח חריגות שנוצרו בחשבון התובע, לקראת סוף שנת 96 או תחילת 97 "הבהרתי לתובע כי לא יוכל למשוך כספים נוספים ולהגדיל האשראי, אלא אך ורק כנגד הפקדת כספים כנגד המשיכות" (סעיף 19 לתצהיר). מר אלון טען, כי הפגישה היא "פרי המצאה של התובע", ובכל מקרה הפעילות השוטפת בחשבון הינה מול הסניף, ולא מול מנהל האזור (סעיף 4 לתצהיר). במהלך חקירתו הנגדית שב וטען מר בר חן, כי ההחלטה להפסיק את מתן האשראי לתובע היתה בהתייעצות עם מנהל האזור החדש, מר אלון (עמ' 204). בחקירתו הנגדית תיאר מר בר חן את המצב כך: "היתרות הולכות וגדלות... אז פתאום השיקים מתחילים לחזור - יש גבול... מנהל האזור החליט להפסיק לכבד שיקים" (עמ' 203 שו' 29 ואילך). "ההחלטה היתה של "מנהל האזור בהתייעצות אתי" (עמ' 204 שו' 10). בסיכומיו הקשים לקריאה של ב"כ התובע נטען, כי התובע השלים את הבטחונות המשועבדים, מיד לאחר הפגישה עם דוד אלון, בתחילת שנת 97 (עמ' 6). כחלק מתהליך השלמת הבטחונות, בוצעה הערכת שמאי של הבנק על שניים מנכסי התובע, והשמאי העריך את הנכסים ב- 220,000$ (במ/6-7). שני הנכסים שועבדו כבר ב- 10.11.96 (במ/9-10), ויפוי כוח נוטריוני לגביהם נחתם ב2/97. התובע העיד, כי בשלב מאוחר יותר הבין, כי נכסיו נלקחו לבטחון בערך נמוך ביותר, ולכן שלח מכתב (נ/כה), שבו הוא מבקש לשעבד את הנכסים שבידי הבנק לטובת בנקים אחרים, כדי לקבל משכנתא גבוהה יותר. אין חולק איפוא, כי גם לשיטת התובע, הבטחונות לא הושלמו במהלך הפעילות הרגילה בשנת 1996, אלא לאחר הפגישה או השיחה עם מנהל האזור מר דוד אלון, שהתקיימה בתחילת שנת 1997, אשר במהלכה הובהר לתובע, כי לא ינתן לו אשראי נוסף והמשך הפעילות מותנה בהפקדה כנגד כל משיכה. בשלב זה פנה התובע לבנקים אחרים וביקש לקבל מהם הלוואות למימון עסקיו, אך בתביעתו טען, כי מרבית עסקיו התנהלו באמצעות הנתבע ומכאן כשלונם. טענתו של התובע, כי הפסקת האשראי מהווה הפרה של ההסכם שנכרת עמו, לפיו ינתן לו אשראי ככל שידרש, כנגד שעבוד נכסים בשווי מתאים - אינה מקובלת עלי, מבלי לגרוע ממסקנתי הקודמת, כי התיישנה. ראשית, לא הוכח כי ניתן לתובע "קארט בלאנש", למשוך כספים מהחשבון, ללא הגבלה וללא בטחונות. ההיפך הוא הנכון. התובע נדרש להמציא בטחונות כנגד סכומי האשראי, והעובדה שלא דאג להמציאם במהלך שנת 1996, ולמרות זאת משך סכומי עתק מחשבונו, אינה מלמדת כי היה זכאי להמשיך להתנהל באופן דומה. שנית, מתן הבטחונות לא הושלם במועד, אלא לאחר השיחה עם מנהל הסניף ומנהל האזור מר אלון, שבה הובהר לתובע, כי אין כוונה להמשיך להעמיד לו מסגרות אשראי ללא הפקדת כספים בחשבון. שלישית, התובע פנה לבנקים אחרים וביקש לקבל מהם הלוואות. התובע לא היה חייב להמשיך את הפעילות אצל הנתבע באופן בלעדי, והעובדה שחלק מהנכסים לא שועבדו מראש, כנדרש, הותירה בידיו את הברירה לשעבדם לטובת בנקים אחרים, שאליהם פנה. כדי להמחיש את העובדה שהתובע פנה לבנקים אחרים, מציין ב"כ הנתבע, כי התובע הגיש תביעה דומה נגד בנק מרכנתיל דיסקונט, בגין אותה תקופת פעילות בשנים 96-97, שאותה הסתיר מידיעת בית המשפט ואף לא ציין, כי היא נדחתה מטעמי התיישנות (ראה פסה"ד, נספח 4 לסיכומים). לדברי ב"כ הנתבע, קיומה של תביעה זו מהווה הודאת בעל דין של התובע, כי אינו רואה בנתבע אחראי בלעדי לנזקיו. איני סבורה, כי הגשת תביעה נגד בנק מרכנתיל דיסקונט היא בגדר הודאת בעל דין כלפי הנתבע, אך יש בה כדי לאשש את הטענה, כי התובע ניהל חשבונות בבנקים נוספים, ולא מצא לנכון לציין זאת בכתב התביעה או בתצהיר עדותו הראשית. התובע ביקש לצייר תמונה של תלות מוחלטת בנתבע, ורק במהלך חקירתו הנגדית אישר, כי פנה לבנקים אחרים ושעבד לטובתם חלק מנכסיו. עובדה זו מלמדת, כי התובע ידע גם ידע, כי עליו לפעול בהתאם לתנאים שהוצבו לו על ידי הנתבע, קרי משיכת מזומנים כנגד הפקדות בחשבון, ולכן החליט לפתוח חשבונות גם בבנקים אחרים. במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע במפורש, כי קיבל עליו את הדין והחל לפעול בחשבונותיו בהתאם לסיכום החדש - משיכה כנגד הפקדות באותו סכום. הדברים אף צוינו במכתבו של התובע לבנק מיום 5.2.97 (ת/12א): "א. בהתאם לסיכום בינינו, הנני מפקיד סכומי כסף שונים, אשר במקביל ניתן יהיה למשוך כנגדם כספים באותו סכום. ב. אם סכום הכסף המופקד לא יכסה את סך הכספים המוצאים/נמשכים מן החשבונות, הנני מבקש שהחזרת הצ'קים תיעשה באופן כזה שאוכל להעדיף צ'קים מסוימים על פני אחרים". טענת התובע, כי דרישת הבנק להפקדות בחשבון כנגד משיכת כספים, מהווה הפרה של ההסכם המוקדם, אינה מקובלת עלי. התובע עצמו לא עמד בתנאי ההסכם ולא שעבד נכסים, כמובטח. הבנק היה רשאי לדרוש, כי לא תוגדל יתרת החובה בכל חשבון, בהעדר בטחונות מספיקים. התובע בחר להשלים עם הדרישה ולעבור לפעילות באופן שונה, לפיה משיכות יבוצעו כנגד הפקדות. הסכמה מאוחרת זו גוברת על כל הסכמה קודמת (ככל שהיתה הסכמה כזו). אמנם התובע טען, כי אולץ להסכים לדרישה החדשה והסכמתו הושגה תחת כפיה, אך לאחר שהוכח מתוך עיון בנסחי הרישום, כי באותה עת טרם נרשם שעבוד כלשהו על נכסי התובע (ת/14 ב), וכי לא היתה כל מניעה כי התובע יפנה לבנק אחר, איני מקבלת את טענתו. ב. חילול שיקים והגבלת החשבון החל מתאריך 19.1.97, בסמוך למועד הפגישה עם מנהל האזור, החל הבנק "להחזיר" שיקים שנמשכו מחשבונות התובע. התובע טוען, כי הנתבע פעל בשרירות לב, ברשלנות ותוך הפרת ההסכמות וההנחיות שהוא עצמו נתן וללא התראה. מכתב התראה בגין 6 שיקים שחוללו נשלח לתובע רק בתאריך 6.3.97 (ת/15א). מכתב נוסף בגין 10 שיקים שחוללו והגבלת החשבון נשלח לתובע ב- 19.5.97 (ת/15ב). התובע טוען, כי למהלך החזרת השיקים היתה השפעה קשה ביותר על פעילותו העסקית, ועל האמון שרחשו המשתתפים וספקים שונים כלפיו. לשיטתו, הנתבע החליט ללא שום סיבה מוצדקת, על חילול השיקים ועל הגבלת החשבון, כאשר אין קו מנחה, המלמד מהי המסגרת, אשר ממנה אסור לחרוג, וכאשר לא הוצא מכתב או דרישה מסודרים בענין. מר בר חן העיד, כי השיקול להחזרת שיקים היה המסגרת בכל חשבון בנפרד, ולא האובליגו הכולל, זאת למרות שהנתבע המשיך לכבד שיקים כאשר היתה חריגה מהמסגרת בחשבונות. במהלך חקירתו הנגדית נשאל מר בר חן ע"י ביהמ"ש, מה היתה הסיבה לחילול השיקים והשיב, כי מדובר בהחלטה של מנהל האזור בהתייעצות אתו: "מנהל האזור החליט להפסיק לכבד שיקים... מנהל האזור בהתייעצות אתי" (עמ' 204 שו' 6). כאשר התבקש העד להבהיר מה הביא לשינוי במדיניות הבנק, למרות שהתובע חרג כל העת ממסגרת האשראי בחשבונותיו השיב: "היתרות הולכות וגדלות. זה השינוי. אם הוא עמד מאה אלף שקל, הוא עמד 120, 130,140, עובדה שאם אני מסתכל סתם על תאריך מסוים - 16 במרס, הוא עמד במקום מאה על 128 אלף שקל. אני מסתכל קצת לפני זה - הוא עמד 130 אלף שקל. אז פתאום השיקים מתחילים לחזור - יש גבול" (עמ' 203 שו' 29). ב"כ התובע טוען שוב ושוב, כי נציגי הנתבע לא הזהירו את התובע ולא הוציאו שום מסמך המעיד כי עומדים להחזיר שיקים. יתירה מכך, התובע טען, כי כאשר "פניתי בבהילות למנהל הסניף לבדיקת פשר העניין, ונעניתי על ידו שאין בכך כלום ואל לי להתייחס להתראה, אלא להמשיך בעסקי הבנייה" (תצהיר התובע ס' 33ב). כאשר נשאל על כך מר בר חן הוא דבק בתשובתו, כי הדבר נעשה בהנחית מנהל האזור, מר דוד אלון (עמ' 210 ש' 13). מר אלון העיד מנגד, כי אין זה מתפקידו להנחות מנהל סניף אם להגביל את החשבון ולא זכור לו אם מר בר חן פנה אליו בנדון: "אני לא מתעסק בהוראות ספיציפיות למנהלי סניפים. אני לא אומר להם תחזירו או תקבלו,,, איך אתה רוצה שאזכור אם בר חן פנה אלי בעניין שיק מסויים,. זה לא הוגן לשאול כזו שאלה" (עמ' 177 שו' 3). ב"כ התובע טוען, כי דוד אלון ובר חן ניסו "להפיל זה על זה" את האשמה בהתנהלות הבנק ביחס להחזרת השיקים והגבלת החשבון (עמ' 13 לסיכומים). לדבריו, חרף מחאות התובע, כי שיקים אינם מכובדים (ת/12ה, ח-כז)) ובקשתו "נא כבד הסיכום ואם לא נא הודיעני", ת/12ו), החליט הבנק באופן שרירותי לחלל שיקים, מבלי שחל שינוי כלשהו בהתנהלות התובע, ומבלי שהבנק בדק אם מצב התובע הורע או אם כשלו עסקיו, אשר באותה עת התנהלו כסדרם. מר בר חן אישר בהגינותו, כי איש לא נפגש עם התובע ולא ביקש לדעת אם הפרויקטים מתקדמים כיאות, וכי הדבר נעשה "כי הבנק רצה להפסיק את הפעילות" (עמ' 209 שו' 20). כאשר נשאל ע"י בית המשפט, אם הבין את משמעות הדבר מבחינת התובע השיב מר בר חן, "כאב לי שאני צריך לעזוב לקוח כזה, אבל יש החלטות הנהלה ואני צריך לבצע אותן. טוב לי? לא טוב לי? יש החלטות הנהלה ואני צריך לבצע אותן" (עמ' 209 שו' 26). כך, באבחת חרב ובאכזריות, נקטעה פעילותו העסקית של התובע. שיקים שהופקדו בחשבון חוללו, ומשהגיע מספרם ל- 10 הוגבל החשבון ולא ניתן היה לעשות בו עוד שימוש. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו, כי הוכח שבאותה עת בינואר 97 חרג התובע ממסגרות האשראי שלו, וטרם שעבד שני נכסים שהתחייב לשעבד לנתבע. במצב דברים זה, מתוך שיקול מקצועי ועל פי זכותו הבסיסית של הבנק-הנתבע, הובהר לתובע כי לא יכובדו שיקים אשר ימשכו מהחשבון, באם יגדילו את החריגה ממסגרת האשראי. לדבריו "אמנם שיקים שונים חוללו, ואולם, בד בבד עם אישור הפקדת כספים אשר הקטינו יתרת האשראי והחריגה בחשבון הבנק של התובע, כיבד הנתבע בסמוך לאחר מכן את השיקים שחוללו" (סעיף 61 לסיכומים). כך, בפשטות, מאשר ב"כ הנתבע כי חוללו שיקים, ללא התראה, בניגוד למוסכם, ורק כאשר הופקדו כספים שהקטינו את יתרת האשראי והחריגה בחשבון, כובדו בסמוך לאחר מכן שיקים שחוללו. בכך הפר הנתבע את הסיכום שהושג עם התובע ביוזמתו הוא, לפיו שיקים יכובדו כנגד הפקדת סכומים בחשבון, מבלי לדרוש כי במקביל תוקטן גם החריגה ממסגרת האשראי, שהיתה ידועה זה מכבר. בנוסף, שיקים חוללו ללא התראה מראש, תוך הכנסת עסקיו של התובע לסחרור, ויצירת מצג בפני שותפים וספקים כי אין כיסוי מספיק לשיקים שניתנו על ידו. העובדה שלאחר מכן כובדו חלק מהשיקים - שוב ללא תיאום או הודעה מראש - לא מנעה את הפגיעה האנושה בתובע ובעסקיו. בניגוד לטענת ב"כ הנתבע, כי מנהל הסניף כיבד שיקים אשר עמדו כנגד הפקדות שביצע התובע בחשבונותיו, העיד מנהל הסניף בכבודו ובעצמו, כי גם אם התובע היה מפקיד שיקים ולא מגדיל את האשראי, הוא לא היה ממשיך לכבדם, לאחר שהתקבלה החלטה על הפסקת הפעילות בחשבון: "ש. אז עוד פעם אני חוזר על השאלה: אילו הוא הפקיד שיקים ומשך שיקים וכספם ולא הגדיל את האשראי שבחריגה, אז היית ממשיך לפעול בחשבון רכגיל, משאשר למשוך שיקים, נכון? ת. עד לאותה החלטה, שמפסיקים לשלם". ושוב ראוי להזכיר, כי מנהל הסניף העיד כי ההחלטה לא לכבד שיקים של התובע התקבלה "כי הבנק רצה להפסיק את הפעילות" (עמ' 209 שו' 20). ב"כ הנתבע בחר להתעלם מדברים אלה, שאינם נוחים לנתבע, ואפשר להבין מדוע. טענתו, כי הבנק כיבד, לפנים משורת הדין, שיקים בסכומים קטנים של מאות ואלפי שקלים בודדים, אך סירב לכבד שיקים בסכומים משמעותיים (סעיף 62 לסיכומים), רק מחזקת את הרושם, כי הבנק החליט, לפי שיקול דעתו, ללא תיאום או הודעה מראש, איזה שיקים יכובדו, מבלי ליתן דעתו למשמעות ההרסנית שתהא להחלטה זו על התובע ועסקיו. פסק הדין אליו הפנה ב"כ הנתבע (ת.א. (מר') 1596-08-07 ברקאי חב' לבנין בע"מ נ' בנקל לאומי בע"מ (נספח 2 לסיכומים), אינו יכול לשמש לו קרש הצלה. באותו מקרה, הוכח כי מסגרת האשראי המאושרת של החברה לא שונתה, והיה ברור למנהל החברה כי הבנק לא יכבד את השקים של החברה, שחרגו ממסגרת האשראי. רצף של מסמכים חתומים ע"י החברה, בעלי מניותיה, מנהליה ויועציה, לא הותירו בלב ביהמ"ש שם ספק, כי שינוי המסגרות כאמור בבנק נעשה בידיעתם ובהסכמתם. כב' השופט שיינמן מציין בפסק הדין, כי נמסרה לחברה התרעה וזו "ידעה כי אין בכוונת הבנק לכבד את השיקים שנמשכו על ידה" (עמ' 13 לפסה"ד). בענייננו, סוכם בינואר 97, כי תתאפשר משיכת שיקים כנגד הפקדות בחשבון, ומיד באותו חודש הבנק החל לחלל שיקים של התובע. מכתביו של התובע, תחנוניו, הפקדות הכספים והבקשה להודיע לו מראש על שיקים שלא יכובדו - לא נענו. אמנם, מידי פעם, הבנק כיבד שיקים כאלה ואחרים, אך לא מצא לנכון להתריע, או להודיע לתובע מה יהא דפוס הפעולה בחשבונו, מתי יכובדו שיקים ומתי לא, וכאשר "ההנהלה" כדברי מר בר חן, החליטה להפסיק את הפעילות בחשבון, חוללו שיקים רבים והוא הוגבל עד מהרה. אין חולק, כי לבנק שמורה הזכות ואף החובה לנהל את עסקיו בזהירות ולא לסכן את עצמו. קבלת אשראי מהבנק אינה זכות מוקנית ללקוח, כפי שנקבע בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לד(2) 673: "ללקוח אין כל חזקה על כספים הבנק, ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסויים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק, וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסויים, ובלבד שיוכל בכל פעם שיתבקש ליתן הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות אותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה) - אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי-הוגן לבנק". אולם הבנק, ככל גורם מסחרי אחר, מחויב לנהוג בתום לב, בזהירות ובמקצועיות כלפי הלקוח. "שיקול הדעת של הבנק בדבר הפסקת אשראי, כפוף לחובת הבנק לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, לפי סיעף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973" כפי שציינה כב' השופטת ד' קרת, בפש"ר (ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חב' מועדון ים כנרת (1989) (ראה גם הפניותיה לה"פ (חי) 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ, נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(9) 852; ת"א (ת"א 803/88 אלקטרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבילאומי לישראל, דינים מחוזי כו(7) 282). עדותו של מנהל הסניף מר בר חן מלמדת, כי הוא סבר שיש מקום ליתן לתובע לנהל את עסקיו בדרך שהוסכמה (משיכה כנגד הפקדות), ולא להתנער לפתע ממנו "אם נתנו לאדם לעבוד ב- 600, 700 [אלף - ד.א.] שקל ופתאום מתחילים לחזור שיקים - איננו נמצאים ברחוב. אני כיבדתי את התובע. אילו רציתי להגביל אותו, כמנהל סניף, הייתי מגביל אותו עוד הרבה לפני... מה השתנה? ההוראות של ההנהלה שאין לאפשר יותר חריגות" (עמ' 203 שו' 20). כאשר נשאל בר חן "מה זה ההנהלה?" השיב "דוד אלון" (עמ' 203 שו' 22). טענתו של ב"כ הנתבע, כי התובע מושתק מלהתבסס על העילה בגין אי כיבוד שיקים, מכיון שלא מימש את זכותו המשפטית לערער על החלטת ההגבלה, בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 2001, לא רק שאינה ממין הענין, אלא היא מקוממת ומכעיסה. לא ערעור על עצם ההגבלה לפנינו, אלא טענה לסירוב שרירותי לכבד סיכום שהושג עם התובע, בדבר אופן ניהול הפעילות וכיבוד שיקים כנגד הפקדות. לא דרישה לבחון את המעשה המינהלי של הבנק, בסירובו לכבד את שיקים היא נושא הדיון, אלא ההתנהלות הכוחנית, חסרת האחריות של בנק כלפי לקוחו, שהביאה להתמוטטותו. הבנק טוען, כי לא הוכח ע"י התובע, כי שיקים מס' 1-7, 9-11, 13-14 ברשימה היו צריכים להיות מכובדים (סעיף 26 לסיכומי התובע), מאחר שלא הוגשה חוו"ד מומחה מטעמו, ואין לקבל כראיה לכך את תצהירו של הבן, יובל שכטר, הנעדר השכלה או ניסיון חשבונאי. אכן, תצהירו של יובל שכטר אינו מהווה אסמכתא ואין להסתמך עליו, אך הוגשה חוו"ד מומחה מטעם התובע, בחתימת מר דוד אברון (נספח 28), ממנה עולה כי "בתקופות בהן חשבונות אשר התנהלו ללא מסגרות אשראי מאושרות הבנק כיבד שיקים גם כאשר החשבון עמד ביתרות חובה... מנגד בתקופות אחרות, גם כאשר יתרות החובה בחשבון המאוחד היו נמוכות מ- 720,000 ₪, הבנק סרב לכבד את השיקים המסורבים 1,2,3,4,5,6,9,13,14,15" (עמ' 13). תגובתו של הבנק לאמור בחוות הדעת, עליה נחקר המומחה באריכות בבית המשפט היא, כי "אין בחוות דעת המומחה מטעמו ובתצהירו כדי לפגוע בהתנהלות הבנק הנתבע, אשר פעל משיקולים מקצועיים וסבירים לאורך התקופה" (סעיף 69 לסיכומי הנתבע). אני סבורה, כי התנהלותו של הנתבע מלמדת על חוסר עקביות בכל הנוגע לכיבוד שיקים ועל זלזול במשמעות הנודעת לכך על התובע ועסקיו. הסברי הנתבע להתנהגותו אינם ניתנים להבנה. כאשר נשאל מר דוד אלון מה היה סכום החריגה, בעת שהבנק החליט לחלל שיקים של התובע השיב, כי היתה חריגה של 108,000 ₪ והוסיף "לפעמים לקוח עומד ומושך וחורג, אבל כשהוא עובר גבול לפי שיקול דעתו של מנהל הסניף אז מחזירים לו שיקים וזה ידוע" (עמ' 176 שו' 14). מנהל האזור מר אלון מטיל על מנהל הסניף את האחריות להחלטה להפסיק לכבד שיקים של התובע, בעוד שמנהל הסניף מר בר חן טוען כי פעל על פי הוראות "ההנהלה". מכל מקום ברור גם מדבריו של מר אלון, כי החריגה המדוברת היתה בסכום נמוך יחסית לאובליגו בעבר (800,000 ₪) ולאשראי שמר אלון אישר בעצמו בסך 680,000 ₪, כנגד בטחונות שהופקדו בסכום דומה (עמ' 175 שו' 13 ואילך). הנתבע ידע היטב, כי התובע לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפי ספקים, קבלנים ורוכשי דירות אם שיקים שלו יחוללו, ועשה שימוש בזכותו שלא לכבד שיקים בשל חריגה קטנה יחסית בחשבון. חילול השיקים בנסיבות אלה והגבלת החשבונות, ללא התראה מראש וללא תיאום עם התובע, הינו פעולה בחוסר תום ולב ושלא בדרך מקובלת, ואין להשלים עמה. ג. אי כיבוד תשלומי משכנתא התובע העיד, כי במשך חודשים ארוכים הנתבע כיבד חיובי משכנתאות בחשבון 109874 שנוהל על שמו (סעיפים 44-49 לתצהירו). החל מחודש יוני 97 חדל הנתבע לכבד חיובי משכנתאות אלה, מסיבה שאינה ברורה וללא הודעה מוקדמת. הנתבע הכחיש זאת וטען, כי במסמכי התובע עצמו נמצא, כי תשלומי המשכנתאות נפרעו כסדרם (נספח ת/20 לתצהיר התובע), ומעיון בדפי החשבון (נספח ת/8א) ניתן ללמוד, כי באותה תקופה לא הכניס התובע כספים לחשבון זה. הבנק אף טוען, כי באותה תקופה שילם התובע תשלומי משכנתא באמצעות בנקים נוספים, ובמהלך חקירתו הודה "אולי לא דייקתי בסכומים" (עמ' 51 שו' 6). לבסוף נטען, כי גם לאחר הגבלת חשבונות הבנק, נפרעו תשלומי המשכנתאות כסדרם בחודשים 6/97, 8/97 ו- 9/97. לפיכך, לא נוצר "אילוץ" כדברי התובע לממש את הנכסים שבבעלותו בחודש נובמבר 1997, והתובע לא נתן הסבר לטענות אלה (עמ' 55 שו' 6). בסיכומי התשובה טוען ב"כ התובע, כי כאשר חדל הנתבע לכבד חיובי המשכנתאות, הם שולמו ע"י התובע באופן אישי בסיוע מקורבים, ולא בהוראות קבע מבנקים אחרים. כמו כן, ננקטו נגד התובע הליכי הוצל"פ מטעם בנק לאומי, בשל אי כיבוד חיובי משכנתא ע"י הנתבע, מונה כונס נכסים על הבית בבירייה, והנכס נמכר לאחר שהסכם המכירה בין התובע לקונים הופר. בנסיבות אלה, אולץ התובע למהר ולמכור את הנכס בהפסד, כאשר הוא נדרש מנגד להפקיד משכורת בחשבון, כתנאי לכיבוד חיובי המשכנתאות על ידי הנתבע, כמפורט בתמליל שיחה בין התובע לבין מר בר חן, שהוקלטה ע"י התובע (ת/16 עמ' 9-11). גרסתו של התובע בכל הנוגע לחיובי המשכנתא לוקה בסתירות ובאי-דיוקים מהותיים. בתמליל השיחה ניתן לראות, כי התובע הציג בפני מנהל הסניף מצג, כי בכוונתו להפקיד כספים בחשבון שממנו ישולמו חיובי המשכנתא: שכטר: אני אכניס כל חודש, ההפרש של זה זה 2000 3000 ₪ אני מכניס, מנהל: אני אשלם לך את המשכנתאות, מה קרה?" (עמ' 11 לתמליל) התובע לא הפקיד כספים בחשבון כמובטח. העובדה שמשכורתו המשיכה להיכנס לחשבון אין די בה כדי להצדיק את הדרישה לכיבוד חיובי המשכנתא בחשבון, שהיה ביתרת חובה גדולה. טענתו הכללית של ב"כ התובע, כי התובע מימש נכסים והקטין את האובלגיו מלמדת אף היא, כי ההבטחה להפקיד את ההפרש של 2000 - 3000 ₪ לא קוימה ע"י התובע. מר בר חן חזר ואישר כי "אילו הכניס כסף היינו משלמים את המשכנתא" (עמ' 223 שו' 8), אך הכספים לא הופקדו. מימוש הנכסים החל בחודש נובמבר 1997, ולא קודם לכן, כאשר כבר הוברר כי אין בכוונת התובע להפקיד סכומי כסף נוספים בחשבון. לאור האמור לעיל, אין יסוד לטענת התובע, כי הבנק לא כיבד את חיובי המשכנתא מסיבה שאינה ברורה ובניגוד למוסכם. נזקי התובע והקשר הסיבתי להתנהגות הבנק התובע טוען, כי מעשי ומחדלי הנתבע אילצו אותו לנסות להקטין את נזקיו, ולממש במהירות נכסים, לרבות הדירות שקיבל או היה אמור לקבל כרווח יזמי, כדי לפרוע חובותיו לבנקים למשכנתאות, ספקים, דיירים והנתבע עצמו (סעיף 59 לתצהיר). המימוש המהיר גרם לנזקים כספיים חמורים, שבאו לידי ביטוי במכירת הנכסים במחירי הפסד, בהפסקת הבנייה ומניעת האפשרות להשלים מבנה על מגרש שנאלץ למכור, ובהפסד תשלום עבור שירותי בנייה. לחיזוק טענותיו מפנה התובע לחוו"ד השמאי, מר דיין יהודה (ת/24), שסקר את הנכסים והעריך את הנזק בשל הפרשי המחיר בכל מכירה ומכירה. הנתבע טוען, כי לא רק שלא דרש מהתובע לפרוע את האשראי באופן מיידי, אלא המתין ולא נקט באמצעי גבייה כלשהם כלפיו. לדבריו, הציע לתובע לשוב ולחתום על בקשה למתן אשראי, שאושררה זה מכבר, אך התובע הודיע כי יפנה לבנקים אחרים ו/או יפדה את הנכסים המשעובדים ויפרע חובו לנתבע, והבנק הסכים לאפשר לו למכור את נכסיו בעצמו. לצערי, טענות הנתבע עומדות בסתירה לעובדות ולחילופי מכתבים בין הצדדים. מכתבי דרישה חריפים בנוסחם נשלחו לתובע ביום 7.9.97 ו- 16.9.97 (ת21/א-ב). נכסי התובע מומשו בחודשים 11/97 ו- 12/97, כולם ללא יוצא מהכלל. אין חולק, כי מדובר בהליך מימוש מואץ, שהתובע יזם בניסיון לקיים את דרישות הנתבע לפרעון החוב. התובע סילק את יתרת החוב בחשבונותיו ונותר ללא נכסים כלשהם. בשלב זה כבר היה ברור לכל, כי עסקיו של התובע קרסו ואין עוד אפשרות לשקמם. דיירים שרכשו אצלו דירות הודיעו לו, לטענתו, כי אינם מתכוונים להוסיף ולשלם כספים המגיעים לו, ספקים סירבו להמשיך לעבוד עמו, ושמועות אודות מצבו הכלכלי נפוצו בציבור (סעיף 56 לתצהיר). נזקיו של התובע פורטו בתצהירו, והם נסמכים על חו"ד שמאי מטעמו. יאמר מיד, חווה"ד מטעם התובע לוקה בשטחיות ובחוסר עקביות. המומחה מר דיין, אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי לא ביקר בחלק מהנכסים, לא פירט את מקורות המידע שלו, לא ציין עסקאות להשוואה. לדבריו, חלק מהנתונים מבוססים על עסקה פרטית שביצע, ופרטיה לא צוינו בחווה"ד. הדברים לעיל נכונים גם לגבי המומחה מטעם הנתבע, מר מאיר וולקן, שלא ביקר במרבית הדירות אלא סקר את הבנינים מבחוץ והתיימר לקבוע עובדות לגבי רמת הבניה, טיבה ופרמטרים נוספים המשמשים לקביעת שווי הנכס, ללא בדיקה. ב"כ הנתבע טוען, כי גרסת התובע לפיה כל נכסיו נמכרו תחת אילוץ בכ- 40% משווים - לא הוכחה. לדבריו, על התובע הנטל להוכיח הן את האילוץ והן את המכירה תחת מחיר השוק, והתובע לא עמד בנטל זה. באשר לאילוץ - עובדה זו הוכחה כדבעי. התובע סירב לכבד שיקים של התובע, מיאן להעניק לו אשראי נוסף ודרש פרעון החובות "ללא כל דיחוי נוסף", כמפורט במכתבו (ת/21 א-ב). העובדה שהותר לתובע למכור את נכסיו בעצמו היטיבה גם עם הנתבע, שלא נדרש לנקוט בהליכי מימוש ולממנם על חשבונו. באשר לקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין התנהגות הבנק - הוכח, כי התובע לא יזם את מכירת הנכסים החפוזה מסיבותיו הוא, אלא מתוך רצון לסלק את חובותיו לבנק ולנושים אחרים. החובות נוצרו עם הפסקת האשראי וחילול השיקים ע"י הנתבע. הכספים שהתקבלו ממכירת הנכסים נותבו לכיסוי החובות שנוצרו עם הפסקת הפעילות בחשבונות. איש אינו טוען, כי התובע עשה שימוש אחר בכספים, והמסמכים מלמדים כי אכן התובע איבד את כל רכושו. ב"כ הנתבע מוסיף וטוען, כי התובע לא הגיש לשמאי מטעמו מסמכים רלבנטיים, כגון נספחי תשלומים של דיירים עבור עבודות הבנייה, ולכן השמאות הינה תיאורטית ואינה יכולה להוכיח דבר וחצי דבר, בקשר לשווי הנכסים והנזקים שנגרמו לתובע, כביכול. למרות שנטען בסיכומי ב"כ הנתבע, כי השמאי דיין לא ביקר בחלק מהדירות (למשל, הדירה ברח' בליטנטל), לא ראה את מפרט הדירה ואינו יודע מה הסטנדרט הקיים בדירה בפועל, כפי שהודה בחקירתו הנגדית (עמ' 90 שו' 18 ואילך), לא מצא ב"כ התובע להתייחס לעובדה זו בסיכומי תשובתו. למעשה, לא ניתן למצוא בסיכומי התשובה, כל התייחסות לתמיהות שהעלה ב"כ הנתבע, בנוגע לנזקים שנגרמו לתובע, כביכול, או הסבר לאופן בו חושבו ע"י השמאי דיין ובא-כוחו. אין לי אלא להצטער על כך שב"כ התובע לא מצא לנכון להתייחס לטענות חשובות אלה. הדבר מותיר את מלאכת ניתוח הנזקים בידי ביהמ"ש, ויבוא לידי ביטוי בעת קביעת ההוצאות בסופו של דבר. אעבור מעתה לסקירת הנכסים שנמכרו ע"י התובע ולדיון בשאלה האם הוכחו הנזקים הנטענים לגביהם, כמפורט בחוו"ד השמאי מטעמו, ולפי סדר הופעתם בחווה"ד. הנכס ברח' בליטנטל, חיפה טענתו של התובע, כי נגרם לו נזק בסך 115,000$ נסמכת על חוו"ד השמאי דיין. כאמור, השמאי לא ביקר בדירה ולא ציין בחוות דעתו נתונים השוואתיים מעסקאות דומות (עמ' 95 שו' 10). לדבריו, חוות דעתו מבוססת על ניסיון שרכש ממכירת דירתו האישית ורכישת דירה אחרת בשכונה דומה (ורדיה), שהיא "קצת יותר נחותה" והמסמכים לגביה לא הוצגו (עמ' 94 שו' 30). השמאי וולקן מטעם הנתבע לא ביקר אף הוא בדירה. לדבריו, נגרם לתובע נזק של 33,000$ לפחות, אך חוזה המכר מעורר תמיהות (עמ' 147 שו' 18). למשל, העובדה שמחזיקים בדירה היו גם שותפים בעסקאות אחרות, ואותם שמות מופיעים בחוזה של הדירה ברח' סיתוונית (עמ' 147 שו' 29). לא מצאתי מקום להרהר אחר נסיבות העסקה והתמיהות, כביכול, שהעלה השמאי וולקן, אינן תמיהות. הנכס ברח' בליטנטל נמכר ביום 2.12.97, בתקופה בה מימש התובע נכסים כדי לפרוע חובותיו לנתבע. אין מדובר במכירה מתוכננת, כטענת הנתבע, והעובדה שהסכם המכר נערך בין אבי ומרים שכטר לבין אורי ויעל לשם, לגבי זכויות הבעלות של ¼ מהחלקה וכן לגבי דירת מגורים בת 5 חדרים, אינה מעוררת תמיהה כשלעצמה, לאור העובדה שהתובע העיד, כי נהג לרכוש את המגרשים יחד עם שותפים, במטרה לבנות עליהם דירות, שאחת מהן או חלקה היתה מיועדת לו כתמורה בעסקה. בהעדר אסמכתא לנזק שפורט בחוו"ד השמאי מטעם התובע, אני נכונה לאמץ את הערכת השמאי וולקן, ולהעמיד את הנזק ע"ס 33,000$ - הערכה שלא הוכחשה בסיכומי ב"כ הנתבע ולמעשה לא זכתה להתייחסות כלשהי. ב. הנכס ברח' סורוקה, חיפה התובע טוען, כי נגרם לו נזק בסך של 95,000$ כמפורט בחוו"ד השמאי דיין. יצוין, כי הסכומים הנדרשים לקוחים מסיכומי ב"כ התובע, ואין מקום להידרש לסכומים אחרים שפורטו בשלבים מוקדמים של ההליך. ב"כ הנתבע טוען, כי הנכס נרשם ע"ש בנו של התובע, רון שכטר, שאינו צד לתביעה, ולכן אין התובע רשאי לתבוע בגין נזקים בנכס זה. מדובר בטענה תמוהה, שכן רישום הדירה ע"ש הבן אינו שולל את טענת התובע, כי מדובר בנכס שלו, שמומן על ידו, ומכל מקום לא הוכח ע"י הנתבע אחרת. עוד טוען ב"כ הנתבע, כי נתונים השוואתיים על עסקה שנערכה ביום 4.7.07 מלמדים, כי הדירה נמכרה במחיר השווה ל- 210,000$ (במ/4). המחירים בשכונה התאפיינו ביציבות עם נטייה קלה לעלייה, ומכאן שלא נגרם לתובע נזק, עת נמכר הנכס בסך של 240,000$ בשנת 1997, סכום העולה על שוויה דאז. מעבר לאמור לעיל, טען ב"כ הנתבע, כי נפלו ליקויים בחוו"ד השמאי דיין, כאשר כלל בשומה גם את שטח קומת העמודים המפולשת, שנסגרה ללא היתר כדין (עמ' 99), ולא ביקר בנכס עצמו (שם). אכן, השמאי דיין הודה, במענה לשאלות ביהמ"ש, כי יש להפחית 40% מהשווי של קומת העמודים, שנסגרה ללא היתר, ובכך להפחית 104,000$ ממחיר הנכס, כפי שהוערך על ידו. לדבריו, אם הקומה לא היתה נסגרת, "יכול להיות" שהמחיר של 240,000$ היה "מחיר מצוין" (עמ' 100 שו' 1). משהודה השמאי דיין במהלך חקירתו הנגדית, כי המחיר של 240,000$ הוא "מחיר מצוין", וכי השומה שערך מתעלמת מהבניה שבוצעה ללא היתר, לא נותר אלא לקבוע, כי לתובע לא נגרם נזק בגין המימוש המהיר של דירה זו. הנכס ברח' סיתוונית, חיפה על פי הסכם מיום 19.11.97 מכר מר גלעד שכטר את חלקו 92/1000 במגרש (68 מ"ר מתוך 220 מ"ר), תמורת סך של 63,000$. לטענת התובע, עקב מכירה חפוזה וכפויה זו של חלקו, נמנע ממנו לבנות את הפרויקט שהיה מתוכנן במגרש ולקבל את חלקו - דירה בת 3 חדרים עם חניה וגינה צמודים. התובע מדגיש, כי בקשה להיתר בניה אושרה כבר ב- 1997 ונכללה בתב"ע מאושרת (חפ/1400 ותמ"מ 6).למרות שההיתר ניתן לדיירים עצמם בשלב מאוחר, התובע טוען, כי היה צפוי להרוויח גם רווח יזמי מהבניה. השמאי דיין העריך את שווי הדירה בסך של 211,500$, ובניכוי עלות בניה קבע, כי מדובר בנזק של 73,700$. בנוסף העריך את אובדן הרווח ב- 92,200$, כך שסך כל הנזק לשיטתו הוא 165,900$. ב"כ התובע טוען, כי מדובר בהערכה הגיונית ויש להעדיפה על פני הערכת השמאי ווןלןק, שהעריך רק את שווי המגרש במחיר בו נמכר (63,000$) ולא מצא לנכון לקבוע גם רווח יזמי. ב"כ הנתבע טוען מנגד, כי הנזק הנטען בשל אי ביצוע הבנייה, מהווה הרחבת חזית אסורה, מאחר שלא פורט בכתב התביעה ובתצהיר התובע, ולכן אין לפסוק כל סעד בגין ראש נזק זה. אינני מקבלת טענה זו. התובע צירף לתצהיר עדותו את חוו"ד השמאי דיין, שבה פורט הנזק כדבעי. השמאי וולקן התייחס לרווח היזמי בחוות דעתו (עמ' 15-16), ושני השמאים נחקרו על כך בחקירתם הנגדית. אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא בנזק שהיתה לנתבע הזדמנות נאותה להתייחס אליו בטיעוניו. לגופו של ענין, טוען ב"כ הנתבע, כי השמאי דיין התייחס לדירה מס' 3, על אף שהסכם הרכישה אינו מדבר על דירה ספציפית. גם בכך אין רבותא, שכן השמאי וולקן התייחס בחוות דעתו לחלקו היחסי של התובע במגרש, מבלי לפרט אם בנכס נבנו דירות שנתוניהן שונים מנתוני דירה מס' 3. אין חולק, כי שווי הקרקע עצמה, ללא בניה, נכון לשנת 1997 היה 63,000$. השמאי דיין אישר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 106 שו' 11). היתר הבניה ניתן רק בשנת 2002, שנים לאחר שהקרקע נמכרה ע"י התובע. מכאן, שבעת המכירה לא נגרם לתובע נזק, והקרקע נמכרה בערכה הריאלי. אשר לאובדן רווח יזמי, השמאי וולקן התייחס לנושא בצורה פילוסופית משהו, וציין בחוות דעתו, כי "רווח יזמי אינו דבר מובטח אוטומטית ליזם..." (עמ' 15). ניתן היה לצפות להתייחסות מקצועית יותר, במיוחד כאשר ידוע כי באותה עת עסק התובע ביזמות בנייה. אמנם בשנת 1997 טרם ניתן היתר בניה ולא היה צפוי כי התובע יבנה מיד על הקרקע, אך הדרך לקבלת היתר כבר הוכשרה, והעובדה שההיתר הוצא בשנת 2002 לא שוללת את הטענה לאובדן רווח יזמי. שווי האובדן הוערך ע"י השמאי דיין בסך 92,200$, המהווים כ- 15% מעלויות הבניה, על פי מחירון "חשב" (עמ' 27). בהעדר התייחסות לראש נזק זה בחוו"ד השמאי וולקן, ומאחר שלא עלה בידי ב"כ הנתבע לסתור את קביעתו של השמאי דיין, אני מאמצת את האמור בחוו"ד דעתו לענין אבדן הרווח היזמי, בסך 92,200$. הנכס ברח' סחלב, חיפה בין בעלי הזכויות בחלקה לבין התובע נחתם הסכם בשנת 1996, לפיו התובע כיזם קיבל על עצמו את הארגון והפיקוח על הבנייה בנכס. לכל דירה בבניין נקבע מחיר קבוע ומוסכם מראש, ובעלי הזכויות התחיבו לשלמו ליזם בתשלומים, לפי התקדמות הבניה. חלקו של התובע בנכס היה שותופות על דירה בשטח 120 מ"ר, שיועדה למר צביקה שרון בשותפות עמו, מתוך 6 דירות שהיו אמורות להיבנות. התובע טוען, כי מחיר הדירה לצורך השותפות עם מר שרון הוערך ב- 190,000$, והנזק שנגרם לו בגין אובדן מחצית הזכויות הוא בסך 95,000$. עוד טוען התובע להפסד רווח יזמי, בשל אי ביצוע הבניה, שאותו העריך השמאי דיין בסך של 128,600$, כאשר צוין בחוות דעתו, כי בעת המכירה כבר הוצא היתר בניה ואף הוחל בבנית יסודות המבנה (עמ' 34). גם במקרה דנן, סבור השמאי וולקן, כי לא בטוח כלל שהתובע היה מפיק רווח יזמי מהבניה, ואינו מתייחס להפסד הנטען. באשר לשווי מחצית הזכויות בדירה, קובע השמאי וולקן, כי בעת המכירה טרם נבנה הבנין, ויש להתייחס רק לחלקו של התובע בקרקע, כפי שהוא משתקף מעסקת הרכישה, בסך של 54,000$ (עמ' 23 לחווה"ד). ב"כ הנתבע מפליג בסיכומיו בתיאור סכומי הנזק השונים בכתב התביעה, ובתצהיר עדותו של התובע, וגם כאן טוען, כרגיל, כי הדרישה לרווח יזמי מהווה הרחבת חזית, למרות שהשמאי וולקן התייחס חלקית לנושא בחוות דעתו, ושני השמאים נחקרו על כך. אכן, לא ניתן להתייחס לשווי חלקו היחסי של התובע בדירה, שטרם נבנה, ולכן אני קובעת כי הנזק ממכירת הקרקע הוא 54,000$, כפי שקבע השמאי וולקן, בצירוף אובדן הרווח היזמי. בהעדר התייחסות לנושא זה בחוו"ד השמאי וולקן, אני מאמצת את קביעתו של השמאי דיין, כי מדובר בהפסד של 128,600$, ובסה"כ נזק בסך 182,600$. הנכס ברח' העליה 39, נהריה על פי הסכם מכר מיום 13.11.97, מכר מר יובל שכטר את דירה מס' 3 בבנין, בטרם הושלמה בנייתה, כאשר התובע מר אברהם שכטר, התחייב לסיים את הבנייה בתמורה לתשלום נוסף מאת הקונה. מדובר בדירה בת 5 חדרים ולה צמוד גג בקומה השלישית. ב"כ התובע מציין, כי השמאי דיין העריך את הדירה כגמורה בסך 249,000$ ואת ההפסד בגין המכירה טרם השלמתה בסך של 81,000$. אובדן הרווח היזמי הוערך על ידו ב- 10,000$. השמאי וולקן העריך את הדירה כבנויה חלקית בסך של 168,000$, והגיע למסקנה כי לא נגרם נזק במכירתה. ב"כ הנתבע טוען, כי השמאי דיין לא ביקר בנכס, והוכח כי מר יובל שכטר קיבל במסגרת החוזה סך של 42,000$ עבור הבניה, בעוד שעלות השלמת הבניה לפי השמאי מטעמו עמדה ע"ס של 28,000$ בלבד, אך השמאי דיין העדיף לצטט את הסכום שעליו הוסכם (עמ' 116 שו' 25 ואילך). בנושא זה, לא עלה בידי השמאי מטעם התובע להתמודד עם נתוני הנתבע או להסביר כדבעי את שומת הנזקים שנערכה על ידו. הנכס הוערך על ידו מבלי שביקר בו, והפסד הרווח היזמי לא הוערך כלל, אלא הועתק מהחוזה שנערך עם יובל שכטר. לפיכך, אני קובעת כי יש להעדיף את חוו"ד השמאי וולקן ואת מסקנתו, כי לא נגרם בעסקה זו נזק לתובע, למרות שגם הוא לא ביקר בנכס, שכן נטל ההוכחה בענין זה מוטל על שכמו של התובע. הנכס ברח' העליה 39א, חיפה מדובר בנכס שאינו נזכר בחוו"ד השמאי דיין. התובע טוען, כי היה בעלים של 7% מהזכויות בנכס שנרכש על פי הסכם (ת/7א), וחלקו ברכישה היה 49,000$. לדבריו, חתם עם הדיירם על הסכם פשרה וויתור הדדי למניעת תביעות, שבמסגרתו הסכים לשלם להם פיצוי בסך של 110,000$ על הפסקת הבניה, ואף הפסיד את הדירה ששוויה על פי הערכת הדיירים היה 110,000$ (עמ' 24 לתצהיר התובע). ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי מגיע לתובע פיצוי בסכום כולל של 220,000$, בהסתמך על האמור בתצהירו. ב"כ הנתבע מציין בסיכומיו, כי התובע דרש בכתב התביעה ובתצהיר פיצוי בסך של 110,000$, וככל שייפסק סעד לתובע בגין ראש נזק זה, אין הוא יכול לעלות על 110,000$. מדובר בטענה תמוהה או באי-הבנת הנקרא, שכן התובע טוען בתצהירו לנזק בסכום של 220,000$. אכן, מדובר בהסכם פשרה שנחתם בין התובע לבין הדיירים, שנחתם לאחר הגשת התביעה דנן, כאשר הדירה היתה מצויה בשלב של שלד וטיח וטרם הושלמה (ת/25). שווי הנכס הוא עניין שבמומחיות, ולא ברור מדוע לא נכלל בחוות השמאי דיין. בהעדר הוכחה, כי מדובר במחיר נמוך ממחיר השוק, אין בפני כל ראיה כי נגרם לתובע נזק בעת מכירת הדירה, ואין לקבל את טענתו, כי הנתבע חייב לפצותו בשל הסכם פשרה שנכרת בינו לבין הדיירים בבנין. לפיכך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה. ז. הנכס בביריה גם נכס זה אינו נזכר בחוו"ד השמאי דיין. התובע טען, כי מכירת הבית החד משפחתי ביישוב ביריה ע"י בנק לאומי למשכנתאות, במחיר של 140,000$ כאשר מחירו בשוק היה 190,000$, עפ"י שמאות שערך בנק משכן (ת/17), הסבה לו נזק של 50,000$ (עמ' 24 לתצהירו). ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי התובע לא נחקר על נזק זה. ב"כ הנתבע טוען, כי התובע הסתבך בשלל גרסאות ובחקירתו הנגדית אישר, כי הנכס לא נמכר ע"י כונס נכסים אלא על ידו, כאשר חלק ממחיר הדירה שולם לו ישירות ולא לתיק הכינוס. עוד טוען ב"כ התובע, כי ניסיון לקשור בין מכירת הנכס בשלהי שנת 1999, לבין האירועים מושא כתב התביעה בשנת 1997, הינו חסר בסיס ומלאכותי לחלוטין. גם כאן, כמו בכל המקרים הקודמים, נמנע ב"כ התובע מכל התייחסות לטענות בסיכומי תשובתו הקצרים. מדובר בטענות בעלות משמעות, שמתפקידו של ב"כ התובע לציין, אם יש בהן ממש, ולא להסתפק בציטוט הנזקים שפורטו בתצהירו של התובע בסיכומים שהגיש תחילה. אני מקבלת את טענות הנתבע, כי לא הוכח כל קשר בין התנהגות הנתבע לבין מכירת הנכס בביריה, בשנת 1999, ולא הוכח אף כי מדובר בנזק שהנתבע חייב בפיצוי בגינו. אין מדובר במכירה חפוזה שהתקיימה במסגרת מימוש הנכסים האחרים. לפיכך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה. הנכס ברח' הסייפן התובע מציין בתצהירו, כי הדירה ברח' הסייפן נמכרה ביום 31.10.97, בסכום של 90,000$. שווי הדירה על פי שמאות שערך בנק משכן בהליכם למתן הלוואה לרוכשי הדירה היה 200,000$, כמפורט בחוו"ד השמאית זייד-אורניב (ת/13), ולכן הנזק שנגרם במכירתה הוא 110,000$. ב"כ התובע טוען, כי התובע לא נחקר כלל על נזק זה בחקירה נגדית. ב"כ הנתבע טוען, כי על פי חוו"ד השמאית מטעם הבנק, הדירה הוערכה ב- 110,000$ בלבד, בהתאם למצבה דאז, וכבנויה הוערכה בסך 200,000$, אך לא הוכח כי הנכס הגיע לגמר בנייה. עוד נטען, כי הסכם המכר שהוצג ע"י התובע ,מתייחס לדירה מס' 1 בנכס, שהיא דירה בת 2 חדרים בקומת קרקע, ואילו חוו"הד מטעם הבנק מתייחסת לדירה מס' 2, הכוללת קומת מרתף וחצר, אשר יחד יהוו דירה בת 5 חדרים. עיון בחווה"ד ת/13 מיום 27.3.97 מלמד, כי היא מתייחסת לדירה לצורך קבלת אשראי. ב"כ הנתבע לא חקר את התובע, כדי לוודא באיזו דירה מדובר ומדוע צורפה שומה זו דווקא. השמאות מתייחסת לשוויה של הדירה בעת המכירה (במצב שלד) בסך 110,000$, כאשר השווי בגמר הבניה לפי התכנית המקורית נקבע ל- 200,000$. עוד צוין בחווה"ד, כי "בדירה קיים פונציאל להרחבה בעתיד שלא הובא בחשבון לשומת אשראי במצב נוכחי" (סעיף 6(4) לחווה"ד). בהתאם לאמור בתצהיר, הדירה נמכרה בסכום של 90,000$. החוזה לא צורף והתובע לא נחקר על כך. בנסיבות אלה, לא נסתרה טענת התובע, כי בעת שנמכרה הדירה במצבה דאז, נגרם לו נזק של 20,000$, שהוא ההפרש בין מחיר המכירה לבין שוויה על פי חוו"ד השמאית (110,000$). אין מקום לפצות את התובע לפי שוויה כדירה בנויה, שכן התובע לא נשא בעלויות הבניה, שהיו אמורות להניב סכום זה. גם כאן לא ניתן להימנע מהערה, כי פרט לציטוט האמור בתצהירו של התובע, לא מצא בא-כוחו להבהיר, מדוע נדרש הפיצוי לפי שווי הדירה בגמר הבניה. בנסיבות אלה ועל פי העובדות שהוכחו בפני, אני קובעת כי נגרם לתובע נזק בסך של 20,000$. הפסדים על פי דו"ח רו"ח בגין אובדן השקעות בסעיף 61 לתצהירו מציין התובע, כי על פי הדו"חות הכספיים שנערכו ע"י רו"ח מטעמו (ת/27), נגרם לו הפסד בגין אובדן השקעות של 646,544₪, בנוסף להפסד בגין אובדן רווחים ומכירות דירות מתחת למחיר השוק והפגיעה בו ובמוניטין שצבר. ב"כ הנתבע טוען ובצדק, כי ת/27 אינו דו"ח חתום, ואינו יכול לשמש כראיה לטענות התובע בדבר "אובדן השקעות". קשה להאמין, כיצד ביקש התובע לבסס נזק בסכום כה משמעותי על דו"ח רווח והפסד ליום 31.12.97, שאין בינו לבין הנזק הנטען ולא כלום. גם כאן בחר ב"כ התובע בשיטת הציטוט מתצהירו של התובע, מבלי להבהיר את הנזק הנטען וכיצד הוא חושב. בנסיבות אלה, אין לי אלא לדחות את דרישתו הסתמית של התובע. נזקים נוספים - שונות בסיכומיו מפנה ב"כ התובע לתצהירו של התובע, שם נאמר כי נגרמו לו נזקים נוספים, בגין תשלומים לעורכי דין, שהינם סבירים מאוד, נוכח מבול התביעות וההליכים המשפטיים לאור קריסת עסקיו, בסך של 100,000 ₪. בנוסף, נדרש התובע לשלם פיצויים לדיירים על פי פסקי דין שניתנו נגדו בסך כולל של 158,495$, ונגרמו לו ולבני משפחתו עגמת נפש ובושת פנים, בסכום המוערך בסך של 200,000 ₪, וכן תשלום הוצאות בגין העברת דירה בסך 30,000₪. התובע צירף כראיה לכך, כתבה שפורסמה במקומון באזור חיפה (ת/23). ב"כ הנתבע טוען, כי לא צורפו אסמכתאות להוכחת התשלום לעורכי-דין, כפי שלא הוכחו תשלומים לדיירים או הוצאות בגין העברת דירתו. אכן, נזקים אלה לא הוכחו, למרות שלא היה קושי לצרף קבלות על התשלומים, אם שולמו כנטען. בהעדר אסמכאתא לתשלומים הנטענים, אני דוחה את דרישתו של התובע להחזר הוצאות. לגבי הפיצוי הנדרש בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב של התובע, אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין טענותיו של התובע לבין הפגיעה הנטענת. אני סבורה, כי התנהגותו הכוחנית של הנתבע והעובדה שהתובע נאלץ לממש נכסים בבהילות, כדי לגבור על גל התביעות והדרישות שהופנו כלפיו ע"י הנתבע, ספקים ודיירים, אכן גרמו לו עגמת נפש ובושת פנים, מבלי להתייחס לתכנה של הכתבה (ת/23), שלא ברור מה היו מקורות המידע ששימשו את הכתב בהכנתה. מאחר שמדובר בנזק שאינו ניתן להוכחה, אני מעמידה את הפיצוי בגינו על סך של 150,000 ₪. לסיכום אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצויים כדלקמן (הסכומים המצויינים בדולרים ישולמו לפי ערכם בשקלים ביום התשלום בפועל): א. הנכס ברח' בליטננטל 33,000$ ב. הנכס ברח' סיתוונית 92,200$ ג. הנכס ברח' סחלב 182,600$ ד. הנכס ברח' סייפן 20,000$ ה. עגמת נפש 150,000 ₪ בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע סך של 327,800 דולר ו-180,000 ₪. אשראיבנק