מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצועה של עבירה פלילית, נדרש להוכיח את טענתו ברמת הוכחה מוגברת מעבר לזו המקובלת במשפט האזרחי ואף קרובה לזו הנדרשת במשפט הפלילי (ר' דב"ע נ"ה 60-3 אנואר חמיד נ. הלמן, עבודה ארצי, כרך כ"ח 197-2). עב (ת"א) 9258/00 האשמת עובד בעבירה פלילית 1. במהלך הדיון שנקבע לשמיעת ההוכחות בתיק זה ביום 2.10.03, הגיעו הצדדים להסכמה כדלהלן: "אנו מסכימים להסמיך את בית הדין לפסוק לפשרה בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, תוך מתן פסק דין לפשרה ונימוקים קצרים, כאשר סכום הרצפה יהיה 10,000 ₪ וסכום התקרה יהיה 25,000 ₪, וזאת לאחר שמיעת טיעונים קצרים של 10 דקות כל צד" 2. בהתאם להסכמה זו ניתן פסק דין זה, על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. 3. בטיעוניהם של הצדדים בפנינו התייחסו הצדדים לתביעותיו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים , דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ושכר עבודה בגין חודש דצ' 99'. לאחר שמיעת טעוניהם ולאחר עיון בחומר הראיות, להלן הכרעתנו הכוללת גם נימוקים קצרים: 4. אין חולק כי בין התובע לנתבעת 1 (להלן: ""הנתבעת") התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה שמיום 10.8.98 ועד ליום 23.12.99. כמו כן, אין חולק על כך כי התובע עבד בנתבעת כסוכן מכירות וכי הוא היה זכאי לשכר המחושב על בסיס עמלה בשיעור של 5% (ר' רשימת מוסכמות מיום 17.12.01). התובע פוטר מעבודתו בלא מתן הודעה מוקדמת ובלא ששולמו לו פיצויי פיטורים. זאת שעה שלטענת הנתבעת הדבר נעשה מאחר שהתובע ביצע מעשי גניבה. 5. הנתבעת הודתה באי תשלום פיצויי הפיטורים, אלא שלטענתה התובע פוטר בנסיבות השוללות ממנו זכויות אלה בשל מעשה הגניבה שהיא מייחסת לו. כידוע, מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצועה של עבירה פלילית, נדרש להוכיח את טענתו ברמת הוכחה מוגברת מעבר לזו המקובלת במשפט האזרחי ואף קרובה לזו הנדרשת במשפט הפלילי (ר' דב"ע נ"ה 60-3 אנואר חמיד נ. הלמן, עבודה ארצי, כרך כ"ח 197-2). במקרה זה, בראיות שהובאו על ידי הנתבעת בתצהירה, מבחינת כמותן ואיכותן, אין די על מנת לתמוך טענה זו. יש לציין בהקשר זה, כי הנתבעת לא הגישה תצהירים שנערכו עם האנשים אשר לטענתה נלקחו מהם כספים על ידי התובע שלא כדין ואף לא הציגה לבית הדין מסמכים אובייקטיביים, לרבות תדפיסי בנק המלמדים על כך שהכספים, אשר לטעתה שילשל התובע לכיסו שלא כדין, לא הועברו בסופו של עניין לחשבונה. משכך, לצורך פסק דין זה הניתן על דרך הפשרה ועל יסוד החומר המצוי בשעה זו בפנינו, אין אנו נוטים לקבל את טענות הנתבעת בכל הנוגע למעשים החמורים אותם היא מייחסת לתובע וכפועל יוצא מכך את טענותיה בעניין שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. השכר הקובע על פיו יש לחשב את פיצויי הפיטורים, את דמי ההודעה המוקדמת, ואת פדיון החופשה צריך להתבסס על שכרו הממוצע של התובע ל- 12 החודשים האחרונים לעבודתו, זאת בהתחשב בכך ששכרו שולם וחושב על בסיס עמלות. לפי חישובנו, שכר זה עומד על סך של 5,481 ₪ (לעניין חישוב השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים ר' סעיף 9 לתקנות פיצויי פיטורים, חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים, התשכ"ד- 1964). אי לכך לו היה זכאי התובע לפיצויי פיטורים מלאים, הרי שסכומם היה מסתכם בסך של 5,481 ₪. עם זאת, לאור דברינו לעיל ובשים לב לכך, שמדובר בפסק דין לפשרה בלא שנשמעה חקירתו הנגדית של התובע, הרי שאנו פוסקים לזכותו סך של 90% מסכום פיצויי הפיטורים כאמור לעיל. סכום זה מסתכם ב- 6,782 ₪ = 90% X5,481 X 16.5 12 כמו כן, ולאור נימוקנו דלעיל, אנו פוסקים לזכות התובע 90% מסכום חלף ההודעה המוקדמת המתבסס על שכרו הקובע, שהינו כאמור 5,481 ₪. סכום זה מסתכם ב- 4,932 ₪. 6. אשר לתביעת התובע לפדיון חופשה, יצויין כי לטענת התובע הוא היה זכאי עם סיום עבודתו לפדיונם של 16 ימי חופשה. הנתבעת מאידך הפנתה לתלוש השכר של חודש נוב' 99' - ממנו עולה כי התובע נמצא ביתרת חובה ביחס לימי החופשה. הלכה פסוקה היא, כי מעביד הטוען שעובד אינו זכאי לדמי חופשה או פידיון חופשה מאחר וניצל את מלוא ימי החופשה, עליו מוטל הנטל להוכיח את טענותיו, כאשר אי עמידה בנטל זה, משמעה - דחיית טענותיו. פסיקה זו, נמסמכת על סעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"ה - 1951 המחייב את המעביד בניהול פנקס חופשה וברישום מדוייק של ימי החופשה שנטל העובד. בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי אי הצגת פנקס חופשה על ידי המעביד נזקפת לחובתו (דב"ע ל"א 22-3 ציקליפוט נ. חיים קסטנר פד"ע ג' 215). במקרה שבפנינו, לא הוצג על ידי הנתבעת פנקס חופשה ואף לא הוצגו על ידה ראיות אחרות המלמדות על המועדים בהם ניצל התובע ימי חופשה, זאת שעה שעל פי הפסיקה אין די לעניין זה בהצגת תלושי שכר שאינם מפורטים ואינם מלמדים על המועדים המדוייקים בהם נוצלה החופשה. לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמדובר בפסק דין לפשרה אשר ניתן לפני שהיתה הזדמנות לנתבעת להוכיח את טענותיה באמצעות חקירתו הנגדית של התובע, הרי שאנו פוסקים לזכות התובע 90% מהסכום הנתבע בגין פדיון חופשה. זאת שעה שפדיון החופשה מחושב על בסיס השכר של 5,481 ₪. סכום זה מסתכם ב- 2,630 ש"ח = 90% X 16 X 5,481 30 7. אשר לתביעה לקבלת דמי הבראה, הרי שהתובע טען בסיכומיו כי הוא זכאי לקבלת תשלום של 5 ימי הבראה, לפי התעריף המחייב במועד התשלום כפי שנקבע בצו ההרחבה. הנתבעת טענה מנגד, כי דמי ההבראה כאמור שולמו לתובע במלואם וכי הדבר מצא ביטויו אף בתלוש השכר של חודש נוב' 99', אשר צורף לתצהירו של מר ריינמן. בתלוש זה צויין כי שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 1,380 ₪. אין חולק על כך שהסך של 1,380 ₪ אכן שולם לתובע כדמי הבראה. התעריף שנקבע ליום הבראה, בתקופה הרלוונטית בהתאם להוראות צו ההרחבה עמד על סך של 276 ₪. לאור זאת ועל פי תחשיבנו, התובע זוכה במלוא דמי ההבראה כמתחייב מצו ההרחבה ואין לפסוק לזכותו כל סכום מעבר לכך כדמי הבראה. 8. אשר לתביעתו של התובע לקבלת שכר עבודה עבור חודש דצ' 99' יאמר, כי הנתבעת העלתה ביחס לתביעה זו טענות קיזוז שונות ובכללן החזר הוצאות שימוש בפלאפון, הלוואות ומקדמות. מאחר והתביעה לא התבררה לגופה ומאחר ואין לומר על יסוד החומר שבתיק כי אין כל ממש בטענות הקיזוז, הרי שאנו פוסקים לזכות התובע בגין שכר עבודה עבור חודש דצ' 99' את מחצית שכרו הממוצע ל- 12 החודשים האחרונים בסך של 2,740 ₪. סוף דבר 9. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תוך 30 יום מהמועד שיומצא לנתבעת פסק דין זה, תשלם הנתבעת לתובע כדלהלן: סך של 6,782 ₪ כפיצויי פיטורים. סך של 4,932 ₪ כדמי הודעה מוקדמת. סך של 2,630 ₪ כדמי חופשה. סך של 2,740 ₪ כדמי כשכר עבודה. 10. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 - נדחית ללא צו להוצאות. 11. פסק דין זה ניתן על ידי מותב חסר וזאת משום שנציג ציבור נוסף שזומן כדין לא הופיע והוחלט לדון בהעדרו, זאת על מנת שלא לדחות את הדיון. משפט פליליעבירה פלילית של עובד