תא (ראשל"צ) 4502/01 הלוואה או השקעה בחברה ? 1. בפני תביעה שהוגשה על-ידי התובע כנגד מר מאיר (להלן: "מאיר") וכנגד איציק (להלן: "איציק").   2. לטענת התובע, הלווה למאיר ולאיציק סך 170,000 ₪, ומשלא פרעו את ההלוואה, הוגשה התביעה כנגדם.   3. כתב התביעה הומצא כדין לשני הנתבעים אשר אף הגישו כתב הגנה, אולם לאחר שמאיר לא התייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 19/2/02, הוצא תצהירו מהתיק וניתן כנגדו פסק דין, ואשר על כן מתיחס פסק דין זה לנתבע צבנאשווילי איציק בלבד.   4. לטענת איציק בכתב הגנתו ובתצהירו, אין זה נכון כי הכספים הנתבעים נמסרו כהלוואה אישית, לטענתו מדובר בכספים שהושקעו על-ידי התובע בחברת היפר תמר בע"מ שהיתה בבעלות מאיר, ועל כן לא היה כל מקום להגיש את התביעה באופן אישי כנגד הנתבעים, כי אם כנגד החברה היפר תמר בע"מ, ומשכך, אין יריבות בין התובע לבין איציק.   5. בישיבה מיום 18/2/02 הגיעו הצדדים להסכמה על-פיה השאלות שבמחלוקת הן כדלקמן:   א. האם שולמו הכספים כהלוואה או כהשקעה בחברה?   ב. באם מדובר בהלוואה, האם ניתנה לחברה או לנתבעים עצמם (ראה עמ' 11 לפרוטוקול).   6. האם שולמו הכספים כהלוואה או כהשקעה בחברה? בכתב התביעה טוען התובע כי "הנתבע 1 (מאיר - ד.ג.) ... הציע לתובע להלוות לנתבע 1 (מאיר - ד.ג.) ולנתבע 2 (איציק - ד.ג.) ... ובתמורה יקבל התובע מהנתבעים תשואה של 2% לחודש" (סעיף 8 לכתב התביעה). עוד מבהיר התובע בכתב התביעה כי הכיר את מאיר "... והתיחס אליו כאל בן משפחה, האמין לנתבעים..." (סע' 9 לכתב התביעה) ואכן הפקיד בחשבונו של מאיר סך 50,000 ₪ (שם). כעבור כחודש, שכנעו הנתבעים את התובע להלוות להם סכום נוסף בסך 50,000 ₪, וכעבור כשבוע הפקיד התובע בחשבון היפר תמר בע"מ (להלן: "החברה") סכום נוסף בסך 70,000 ₪. התובע טוען כי מדובר בהלוואה אישית לשני הנתבעים, אשר "... הבטיחו כי יחזירו לתובע את כספו לכל המאוחר תוך שנה" (סע' 14 לכתב התביעה). בתצהירו עומד התובע על גירסתו כי הכספים נמסרו כהלוואה לשני הנתבעים, אולם בעוד שבכתב התביעה נטען כי התשואה שאמורה היתה להינתן היתה בשיעור 2% (סע' 8 לכתב התביעה) הרי שבתצהיר "קפצה" התשואה לשיעור של 3% (סע' 15 לתצהיר) בלא שיינתן הסבר כלשהוא באשר להפרש בהתייחס לנטען בכתב התביעה, ועניין זה הינו דוגמא בלבד לחמקנותו וחוסר אמינותו של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך הדיון. במהלך הדיון חזר התובע וטען כי מדובר בהלוואה ולא בהשקעה כספית בחברה. אמנם, התובע חזר וטען בעדותו כי "אני אומר שאני בכלל לא יודע מה זה חברה.... אני לא יודע מה זאת חברה..." (עמ' 14 שורות 6-3) ויובהר כי לא האמנתי לו באומרו זאת, אלא שהאמנתי לו שהכספים נמסרו כהלוואה ולא כהשקעה בחברה. אמנם הוכח כי לפחות חלק מכספי ההלוואה הופקדו על-ידי התובע בחשבון החברה, על-פי הוראות הנתבעים או מי מהם, אולם אין בכך כדי להוכיח כי מדובר בהשקעה כספית להבדיל ממתן הלוואה, שהרי משסוכמה עיסקת ההלוואה בין התובע למאיר, לא היה זה מעניינו של התובע, אם בפועל יופקדו הכספים בחשבונו הפרטי של מי מהנתבעים, או בחשבון החברה. לעניות דעתי, כל שסוכם והובן על-ידי התובע ומאיר, הוא שהתובע ילווה כספים לצורך עסקיהם של הנתבעים או מי מהם, אולם בשום שלב לא סוכם כי מדובר בהשקעה כספית בעסקי הנתבעים או מי מהם, אלא בהלוואה, והדברים אף מקבלים חיזוק בדברי התובע בעדותו, כשטען כי "לא עניין אותי לאן אני מפקיד את הכסף, אני יודע שזה אדם אמין (מאיר - ד.ג) והבטיח לי 3% ריבית" (עמ' 13 שורות 18-17). מסקנה זו מקבלת חיזוק אף מדברי בנו של התובע, מר חיים רוימי, אשר הבהיר כי בנסותו לעזור לאביו "פניתי למאיר ושאלתי אותו מה קורה עם הכסף. מאיר אמר לי אל תדאג, אתה בידיים טובות, את הכסף שקיבלתי תקבלו במלואו" (עמ' 17 שורות 15-12), כלומר גם מאותה שיחה טלפונית בין בנו של התובע לבין מאיר, עלה בבירור כי מדובר בהלוואה ולא בהשקעה כספית בחברה. מסקנה זו אף מקבלת מישנה חיזוק מעדותו של איציק. יובהר כי איציק לא היה שותף להסכמתם של התובע ומאיר לעיסקת ההלוואה, והוא נכנס לתמונה מאוחר יותר, לאחר סיכום פרטי העיסקה ובמהלך ביצועה, דהיינו, העברת הכספים בפועל, ועל כן תמוהה עדותו על-פיה "התובע לא רצה להיות רשום כבעל מניות" (עמ' 21 שורה 22) וניכר היה כי דבריו אלו נאמרו לצורך חיזוק גירסת "ההשקעה" שניטענה על-ידי הנתבעים, אלא שהיות ואיציק לא היה שותף כאמור למו"מ עובר לכריתת עיסקת ההלוואה, הרי שאין זה ברור מהיכן שאב את "ידיעתו" לעניין רצונו או אי רצונו של התובע להיות רשום כבעל מניות. זו, אף זו, בתצהירו טוען איציק כי התובע קיבל החזר חודשי בסך של כ- 6,000 ₪ (סע' 15 לתצהיר) דיבידנד חודשי, אולם מיד לאחר מכן (סע' 16 לתצהיר) הוא טוען כי הסך 6,000 ₪ לחודש, שולמו "ע"ח ריבית השקעתו", ועד רגע זה, אין זה ברור על חשבון מה שולם הסך 6,000 ₪ לחודש, שכן, במהלך עדותו של איציק צצה גירסה חדשה (שלישית במספר) לגבי תשלום סכום זה, ולדבריו "... כשהתובע התחיל לעבוד (במינימרקט - ד.ג.) היה מקבל משכורת, בערך היה יוצא לו 2,000 עד 2,500 ₪. אחרי שהוא השקיע את הכסף שלו בהיפר תמר, הוא היה מקבל חודש בחודשו 6,000 ₪ או 6,500 ₪, חלק מההשקעה של הכסף וחלק מהמשכורת" (עמ' 21 שורות 19-16), אולם מיד לאחר מכן העיד כי "החברה לא הצליחה מספיק לצורך חלוקת דיבידנדים, לא קיבלנו לא אנחנו ולא התובע" (עמ' 22 שורות 2-1), ואין ספק כי איציק הסתבך קשות במתן עדות סותרת בנסותו לתרץ את מהות התשלומים ששולמו לתובע. עוד יש לציין, כי איציק נמנע מהמצאת ספרי החשבונות של החברה, אשר בהם ניתן היה, מן הסתם, למצוא הסבר לתשלום הנטען בסך 6,000 ₪ לחודש לתובע, והמסקנה מהאמור הינה, כי יתכן שמאיר לא הקפיד על ביצוע הפרדה מוחלטת בינו כאדם פרטי, לבין עסקי החברה, אלא שמכל האמור עולה כי אין ספק שהכספים שנמסרו על-ידי התובע, נמסרו כהלוואה ולא כהשקעה בעסקי החברה (אם כי יתכן שמאיר השתמש בחברה לצורך ביצוע החזר חלקי של הכספים). בעניין זה ראוי להבהיר כי הסכם ההלוואה הינו הסכם לכל דבר ועניין, למרות שלא נעשה בכתב, ועל כן, על-פי דיני החוזים, יש צורך בגמירות דעת כתנאי לכריתת ההסכם. המלומדת גבריאלה שלו, מבהירה בספרה "דיני חוזים" (עמ' 92):   "מבחן גמירות הדעת הוא איפה מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האוביקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירות דעת".   בעניינו, ניתן ללמוד על כוונת הצדדים וגמירות הדעת שהיתה ביניהם, מהעובדה שהתובע ומאיר הכירו הכרות קודמת, ולדברי איציק בעדותו "גם היום אני טוען שהיתה קירבה רבה בין יוסי (התובע -ד.ג.) ומאיר, הם אהבו אחד את השני" (עמ' 27 שורות 17-16), וכן העובדה, שלא נסתרה, שלאחר סיכום פרטי עסקת ההלוואה, התבקש התובע להפקיד סך 50,000 ₪ "לבנק אוצר החייל סניף 382 שבחולון, למספר חשבון 92155 ע"ש הנתבע 1 (מאיר - ד.ג.)..." (סע' 10 לתצהיר התובע). כלומר, התנהגות הצדדים ודרישת מאיר שהסכום הראשון יופקד לחשבונו הפרטי, יש בהם כדי להביא למסקנה שמדובר כאמור בעיסקת הלוואה פרטית, ולא בהסכם השקעה בחברת היפר תמר.   7. האם ניתנה ההלוואה לחברה או לנתבעים עצמם? כאמור, שני הצדדים מכחישים כי מדובר בעיסקת הלוואה שניתנה לחברה ועל כן, הנני קובעת כי אין מדובר בעיסקת הלוואה לחברה, והשאלה היא, האם נכרתה העיסקה בין התובע לבין שני הנתבעים, או בין התובע לבין אחד הנתבעים. מכתב התביעה ומתצהיר התובע עולה כי עיסקת ההלוואה לא באה לעולם, אלא בגין קשריו עם מאיר, קשרים שהחלו במהלך עבודתם המשותפת במשך שבע שנים בתעשיה הצבאית. בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבע 1 (מאיר - ד.ג) הוא זה שהציע "לתובע להלוות לנתבע 1 ולנתבע 2, 50,000 ₪ מכספי הפיצויים..." (סע' 8 לכתב התביעה). כאמור, לא נכרת הסכם בכתב, ובפועל הופקד סכום זה בחשבונו הפרטי של מאיר בלבד, ואשר על כן, אין מנוס מהמסקנה כי עסקת ההלוואה נכרתה בין התובע לבין מאיר בלבד. איציק העיד כי מאיר היה בעל חברת היפר תמר, ואילו הוא - איציק - היה מנהל בחברה, ועובדה זו לא לא הוכחשה מעולם, ודבר היותו של איציק מנהל בחברה, מסבירה את מעורבותו החלקית של איציק במתן הנחיות באשר לאופן העברת חלק מכספי ההלוואה, והכל על-פי הנחית אחיו - מאיר. התובע העיד כי "אני ישבתי וסגרתי את עניין ההלוואה עם שני הנתבעים בבנק אוצר החייל בחולון" (עמ' 12 שורות 16-15) אלא שהתובע "שכח" להזכיר כי שלוש העברות הכספים היו בבנק אוצר החייל בחולון, סניף 382, וכי ההעברה הראשונה היתה לחשבונו הפרטי של מאיר ולא לחשבון החברה, ועל כן, אין כל משמעות לעובדת נוכחותו או אי נוכחותו של איציק במועד העברת הכספים לחשבונו הפרטי של מאיר. לא זו, אף זו, מעדותו של איציק עולה כי "אני לא הייתי בבנק כשמאיר קיבל את הכסף, אני הייתי בבנק כשעשו העברה לחברת היפר תמר בע"מ" (עמ' 27 שורות 7-6), כלומר, אין כל ספק כי עובר לכריתת הסכם ההלוואה לא היה כל קשר בין התובע לאיציק, וגם לאחר מימוש ההסכם, דהיינו, העברת הכספים לחשבונו של מאיר, לא היה לאיציק כל קשר לעניין. איציק נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר, ולאחר כריתת הסכם ההלוואה, וזאת כאשר נוכח פיסית בבנק במועד ביצוע העברות הכספים לחשבון החברה, אולם אין בין נוכחותו בבנק בעת ביצוע העברות הכספים הנ"ל, לבין המסקנה שהסכם ההלוואה נכרת גם עימו, דבר וחצי דבר. נהפוך הוא, איציק היה סבור, ועדיין סבור, כי על אחיו מאיר להחזיר את כספי ההלוואה לתובע, ומעורבותו בעניין החזר הכספים, לא היתה אלא ניסיון לסייע בידי התובע לקבל את כספו באופן שניסה לתווך בין התובע לבין מאיר על-מנת שהתובע יקבל חזרה את כספו. איציק הודה בעדותו כי "אולי אמרתי לתובע שמאיר ואני נדאג להחזיר לו את הכסף" (עמ' 23 שורה 22) אלא שמתוכן עדותו עולה כי אמירה זו היתה בחזקת הבטחה לסייע בהחזר הכסף, ובשום פנים ואופן אין באמירה זו משום התחייבות ליטול על עצמו את חובו של מאיר כלפי התובע, נהפוך הוא, איציק חזר והדגיש כי "אם מאיר היה צריך להחזיר לו את הכסף, שישלם למאיר" (עמ' 25 שורה 14. צריך להיות "שישלם מאיר"), וחזר והדגיש כי "אני מאשר שאמרתי שמאיר היה צריך לשלוח לו כסף, וגם היום אני אומר את זה… לי לא קשור אישית ולא להלוואה. אני לא מעורב בעסק של התובע ושל מאיר, אני לא יודע מה היה ביניהם… לא יודע מה החשבונות שלהם" (עמ' 26 שורות 21-15). איציק חזר והדגיש את מעמדו כמתווך ומסייע בניסיון החזר ההלוואה, באומרו: "… הם זקוקים לשבת, ואני גם מוכן לשבת, עם אני מאיר ואבא על מנת לעזור ליוסי ולמאיר" (עמ' 27 שורות 6-4), וכן "גם עכשיו אני אומר אני, אני, אני, אם מאיר חייב גרוש אני אעזור לו תמיד לדפוק בדלת של התובע ולהחזיר לו את הכסף" (עמ' 27 שורות 12-11), ודומני כי ממכלול העדויות ברור כי מדובר בעיסקת הלוואה שנעשתה בין התובע לבין מאיר, וכי לאיציק לא היתה יד ורגל בהתקשרות זו שבין השניים. עוד הסתבר כי מאיר נהג לשלוח לתובע סכומים מסוימים ממקום מושבו בחו"ל, אולם בשלב מסויים הפסיק לשלוח את הכספים, ואז באו התובע ובנו והתלוננו בפני איציק על התנהגותו של מאיר (עמ' 27 שורה 1) וכאמור, מעדויות כל הצדדים עולה ללא ספק, כי הסכם ההתקשרות נעשה בין התובע לבין מאיר, וכי איציק לא היה בשום שלב, צד להתקשרות זאת, ובמאמר מוסגר יצוין כי הימנעותו של התובע מהעלאת ההסכם על הכתב, היא שסיבכה את העניינים, ובהקשר זה אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.   8. סוף דבר הנני קובעת כי בין התובע לבין מאיר נכרת הסכם הלוואה וכי איציק לא היה צד להסכם זה ועל כן אין הוא חייב כספים כלשהם לתובע. לאור האמור, נדחית בזאת התביעה כנגד הנתבע 2 - מר איציק צבנאשווילי. שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, יושת על התובע לטובת הנתבע 2 וישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. השקעותהלוואה