הצמדה ריאלית לדולר

המחלוקת האחת מתמקדת בנזק שנגרם, אם נגרם, ואם מגיע עקב "...קבלת הערך הריאלי המלא של התמורה ב'תקופת ההפרה', זאת בשל העובדה שהתמורה חושבה תוך הצמדה לדולר שלא שיקפה - לטענת התובעת - הצמדה ריאלית". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצמדה ריאלית לדולר: התובעת הגישה שתי תביעות נפרדות נגד הנתבעת, ושתיהן מתייחסות לביצועה של עבודה שהתובעת קיבלה על עצמה לבצע עבור הנתבעת. התובעת טענה בשתי התביעות שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיה והיא תבעה את נזקיה בכל אחת משתי התביעות. עוד בטרם החלו הדיונים בבית המשפט, השכילו הצדדים להעביר את ההכרעה במחלוקות, שהינן בעיקרן מחלוקות מקצועיות, לאיש מקצוע, הוא דן וינד. מר וינד היה אמור להיות פוסק ולהעביר את החלטתו לבית המשפט על מנת שבסופו של דבר, ולאחר הליכי בירור שהצדדים הסכימו עליהם, יינתן להכרעת הבורר המקורית או המתוקנת, תוקף של פסק-דין. דן וינד לא הוצרך לכפות על הצדדים החלטה משלו בעיקר המחלוקות, משום שהצדדים הסכימו לאמץ הצעת פשרה שהוצעה על-ידו. הם גם קיבלו את המלצתו להסכים על כך שהנתבעת הפרה את החוזה בהארכת משך ביצוע העבודה בשלושה חודשים מעבר לתקופה עליה התחייבה לנתבעת. הם הוסיפו ואימצו את המלצתו לפיצויים של 15,000 דולר בגין כל אחד מ"חודשי האיחור", וביחד פיצוי של 45,000 דולר בפריט זה. לבקשת הצדדים ובהסכמתם נתתי ביום 18.10.98 פסק-דין חלקי שנתן תוקף לכל הקביעות הללו. פסק-דין זה לא פתר את כל המחלוקות משום שדן וינד היה סבור שיש שתי מחלוקות שאינן בתחום המטלות שהוטלו עליו או המטלות אותן הסכים ליטול לעצמו. המחלוקת האחת מתמקדת בנזק שנגרם, אם נגרם, ואם מגיע עקב "...קבלת הערך הריאלי המלא של התמורה ב'תקופת ההפרה', זאת בשל העובדה שהתמורה חושבה תוך הצמדה לדולר שלא שיקפה - לטענת התובעת - הצמדה ריאלית". המחלוקת השניה מתייחסת לשאלת שכר טרחה והוצאות שיש לפסוק, אם יש לפסוק, בהליכים אלו. אשר למחלוקת הראשונה: בתביעה נטען בין השאר ש"פער ההצמדות" בין הצמדה לדולר (היא הצמדה שנקבעה בחוזה) לבין הצמדה למדד (יוקר המחיה או הבנייה) גרם לתובעת הוצאות והיא זכאית לכן לפיצוי. עיון בכתב התביעה מראה שפיצוי זה נתבע כנדבך אחד ב"תת הפריטים" של הנזק הנובע מאיחור בהשלמת העבודות. בנסיבות אלו, ניתן היה לטעון שפסיקת הפוסק (וינד) על הנזק בשל האיחור (45,000 דולר) כולל גם פריט זה, אלא שעיון בדברים שכתב הפוסק מצביע על כך שהוא לא ראה את הדברים בדרך זו. הוא פיצל את פריט הנזק האמור שבתביעה על-ידי הוצאת "תת הפריט" הנוגע ל"הפרש ההצמדות" ממה שפסק. אינני סבור שהתובעת זכאית לפיצוי בשל פער זה הן משום שהיא לא הוכיחה אף אחת מהעובדות הנטענות בתביעה והמשמשות בסיס ל"תת הפריט" של נזק זה, והן משום שנראה לי שהצדדים גילו דעתם שמנגנון ההצמדה לדולר הוא זה שהועדף על-ידם. החשש מפני ירידת ערך המטבע, חשש שעדיין ניזון מטראומת ההיפר-אינפלציה שהמשק הישראלי ידע בראשית שנות השמונים, יצר במשק מנגנוני הצמדה מגוונים למדי, שאחת מהן, והיא בין הבולטות, היא ההצמדה לדולר. אמת שבחוזה שבין הצדדים התייחסה הצמדה זו לתקופה החוזית, ואילו אנו עוסקים ב"תקופת ההפרה", ואולם נראה לי שבהעדר הסדר אחר, ניתן להסיק על רצון הצדדים מהתקופה החוזית גם על התקופה שלאחריה. מנגנון ההצמדה לדולר איננו "עונש" ואינו "מקפח". טול את הפיחות המואץ שהמשק ידע באוקטובר-נובמבר 1998, והרי לך הוכחה ניצחת שמנגנון הצמדה זה יודע להיטיב עם הנושים. העובדה שמנגנון זה מתאפיין ב"זינוקים" בלתי סדירים לעומת מנגנוני ההצמדה למדד איננה רבותא. נקל לשער את התרעומת שהיתה התובעת מגלה, ובצדק, אילו ניסתה הנתבעת להימנע מלשלם סכום צמוד לדולר לאחר "פיחות אוקטובר" האמור, בטענה שהצדדים התכוונו להצמדה למדד. מה שעומד בבסיס טעון התובעת הוא החכמה שלאחר מעשה, המצביעה על כך שמצב נושים היה טוב באותה תקופה כשחובותיהם הוצמדו למדד לעומת הצמדה לדולר. אינני סבור שראוי לחרוץ את גורל ההצמדה על בסיס צפייה לאחור, ולבור את המדד המיטיב עם הנושים (או עם החייבים) לפי העדיף שבהצמדות. התוצאה היא שבטעון זה ידה של הנתבעת הוא על העליונה. אשר להוצאות ולשכר טרחת עורך-דין, אין כל סיבה שהתובעת לא תזכה למלוא ההוצאות שמקובל לפסקם במקרים כאלו. הנתבעת התכחשה לחובתה לשלם את המגיע לתובעת, האחרונה נאלצה להיזקק להליכים משפטיים והיא זכאית לפסיקת הוצאות כמקובל. אני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת כשכל הוצאות ההליך בפני דן וינד כלולות בהוצאות אלו, וכשההוצאות בשל אגרות מחושבות על בסיס הסכומים שנפסקו. בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכומים שנפסקו (כולל הצמדה וריבית) ובצרוף מע"מ. ריבית והצמדה