תא (חד') 4993/01 הצפה בגלל התקנת דוד שמש   התובעת היא חברה קבלנית שבנתה מספר בתים בעיר פרדס חנה. הנתבע התקין את דודי השמש לבתים. אחד מבתים אלה נרכש ע"י הגב' אטרקצ'י (להלן: אטרקצ'י), וזו השכירה אותו לגב' אברהם (להלן: אברהם). נ  זמן קצר לאחר שנמסרה החזקה לאטרקצ'י (ולאברהם), הוצף הבית כתוצאה מפריצת מים מצינור ההזנה המחבר את הדוד למערכת האינסטלציה, ואברהם הגישה בעקבות הצפה זו תביעה (להלן: התביעה הקודמת) כנגד אטרקצ'י. אטרקצ'י מצידה הגישה הודעת צד ג' כנגד התובעת וכנגד החברה המשכנת.   בסופו של דבר הסתיימה התביעה הקודמת בפשרה, באופן ששולם לאברהם סך של 30,000 ש"ח. 18,000 ש"ח מתוכם, ע"י התובעת שבפניי.   לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הקודמת - הגישה התובעת את התביעה שמונחת בפניי כעת, ובה היא טוענת כי הנתבע הוא שאחראי להצפה, ועליו לשלם בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב אותה הצפה.   לפיכך, טוענת התובעת כי על הנתבע לשלם לה את הסכום ששילמה לאברהם עפ"י הפשרה שהושגה, וכן את עלות עבודות התיקון והצביעה שבוצעו בבית אטרקצ'י בעקבות ההצפה.   הנתבע מכחיש כל קשר להצפה וטוען כי זו נגרמה לא בשל דוד המים שהתקין אלא בשל פגם או ליקוי, אם במוצר ואם בהתקנה, של צינור הזנה שמצוי באחריות האינסטלטור שהתקין עבור התובעת את כל צנרת המים בבניין. במילים אחרות טוען הנתבע כי אין קשר בין עבודתו לבין פריצת המים שהביאה לנזקים.   עוד טוען הנתבע כי התובעת בחרה במודע שלא לצרפו כצד להליך שהגישה אברהם - ובחרה על דעת עצמה, שלא לנהל הגנתה באותו הליך תוך שהיא מקבלת על עצמה לשלם פיצוי כספי.   הנתבע טוען עוד כי התובעת לא דיווחה לו מיד לאחר ההצפה ובכך גרמה לו לנזק ראייתי.   בדיון מיום 9.4.02 הסכימו הצדדים כי למעשה המחלוקת היא מי חיבר את הדוד וצינור ההזנה וכן שאלת הנזקים להם טוענת התובעת.   לאחר שעיינתי בכל החומר המונח לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.   כאמור, השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם הנתבע אחראי לחיבור שממנו פרצו המים.   בעניין זה טענה התובעת כי חל כאן הכלל "הדבר מדבר בעדו" (ס' 41 לפק' הנזיקין), ולפיו הנטל על הנתבע להראות שלא היתה מצידו התרשלות לגבי המקרה נשוא התביעה.   אני דוחה טענה זו.   לסעיף 41 לפקודת הנזיקין 3 יסודות: האחד - כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; השני - כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; השלישי - כי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.   כבר היסוד הראשון אינו מתקיים במקרה שבפניי.   לא רק שלא הובאה כל ראיה לכך שהתובעת לא יכולה היתה לדעת מה הסיבה שהביאה להתפרצות המים - אלא שהיא מתארת בכתב התביעה בדיוק מה הביא לטענתה להצפה - פיצוץ הדוד בפעם הראשונה ופיצוץ בצנרת המשמשת את הדוד בפעמים האחרות.   אשר ליסוד השני - כל הצנרת בבית מצויה בשליטתה המלאה של התובעת ואין חולק כי ההצפה ארעה עקב תקלה בצנרת.   תמצית המחלוקת שבין הצדדים נעוצה, בהסכמתם, בשאלה מי ביצע את החיבור שבו ארע הפיצוץ. עד שלא תוכרע שאלה זו לא ניתן לומר כי התקיים גם היסוד השלישי.   ממילא אין ס' 41 חל במקרה שבפניי.   הנטל הוא לכן על התובעת להוכיח כי הנתבע הוא שביצע את החיבור וכי עשה זאת ברשלנות שכתוצאה ממנה ארע הפיצוץ.   נטל זה לא עלה בידי התובעת להרים.   מטעם התובעת העיד מנהלה, ועדותו מעלה תמיהות כה רבות עד שיותר משהיא תומכת בגירסת התובעת - הריהי תומכת בגירסת הנתבע דווקא.   גירסת התובעת היא כי הנתבע ביצע בכל הבתים את החיבורים של הדודים למערכת המים, ובכלל זה עשה זאת גם בבית נשוא התביעה.   מנהל התובעת טען כי כל הדודים הותקנו רק כאשר הבתים היו כבר גמורים.   דא עקא - שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדות, והסתבר, במהלך חקירתו הנגדית של מנהל התובעת, כי בפועל הותקנו דודים גם לבתים שטרם נסתיימה בנייתם, והתובעת אף שילמה עבור ההתקנה.   מנהל התובעת ניסה לתרץ סתירה זו במספר טענות. ראשית, טען כי התאריך בחשבונית שגוי (פרוט' עמ' 11 שורה 24), אח"כ טען כי אינו יכול בכלל להתייחס לתאריכים (שם בשורה 29), ולבסוף העלה אפשרות חדשה והיא שבניגוד למנהגו לשלם תמיד רק לאחר ההתקנה, ייתכן ובדוד נשוא התביעה דווקא נתן מקדמה לנתבע (פרוט' עמ' 12 שורה 26). ב  בהיות עדות זו העדות היחידה שהביאה התובעת, נקל לקבוע כי לא עלה בידה להרים את הנטל המוטל עליה.   לפיכך דין התביעה להדחות.   למעלה מן הצורך יש לציין כי גם בכל הנוגע לנזק, לא הובאו בפני בית המשפט ראיות כלשהן, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.   עיקר התביעה נוגע לסכום ששילמה התובעת לאברהם, עפ"י הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעה הקודמת.   ואולם הנתבע לא היה צד להליכים שם - וזאת עקב מחדלה של התובעת ואין הוא מחוייב לכן בגינם.   משכך, ועל מנת לבסס טענתה בדבר קיום נזק, היה על התובעת להוכיח קיומו של נזק לאטרקצ'י ו/או לאברהם. דבר כזה לא נעשה והתובעת, כאמור, בחרה שלא להביא כל ראיה בעניין זה.   ויודגש - משלא דאגה התובעת לצרף את הנתבע כצד להליך בתביעה הקודמת - ממילא לא יכולה היתה לסמוך על תוצאותיה אף לו ניתן פסק דין לגופה של התביעה, שכן פסק דין כזה אינו מעשה בית דין כלפי הנתבע. כל שכן שזה המצב כאשר פסק הדין עליו מבקשת התובעת לסמוך, הוא פסק דין שאישר הסכמות שאליהן הגיעו הצדדים מבלי להודות בטענה כלשהי - וממילא מבלי שנתבררה שם השאלה אם אכן נגרם לאטרקצ'י או לאברהם נזק - ומה גובהו.   כאמור, התובעת לא הוכיחה בהליך שבפניי כי נגרם נזק, וכי רק בשל כך (ולא בשל ערך מטרד, למשל) התחייבה לשלם בהסכם הפשרה.   באשר לתיקונים שהתובעת טוענת כי בוצעו בנכס - גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה והתובעת גם לא פרטה אילו תיקונים ביצעה בנכס, וכיצד הגיעה לסכומים שפרטה בס' 22.2 לתצהירו של מנהלה.   לפיכך, ומכל הנימוקים שפורטו לעיל - דין התביעה להדחות.   התובעת תשא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ. נזקי מיםדוד שמשהצפה