תא (הרצ') 2379/01 השגה על ארנונה תחנת דלק   1. התובעת מפעילה תחנת דלק בתחומה של הנתבעת 2. התובעת הגישה תביעה ליתן פסק דין המצהיר כי יש לראות בהשגה שהגישה על קביעת ארנונה כללית לשנת הכספים 2001 כנתקבלה, וכי יש להעמיד את חובה של התובעת בגין ארנונה כללית לשנת 2001 על סך של 51,031₪, בהתאם להשגה הנ"ל. התביעה נסמכת על שלשה נימוקים - (א) כי הנתבע 1 לא השיב בעצמו להשגה, אלא ההשגה נדחתה ע"י ב"כ הנתבעת 2. הטענה היא כי הנתבע 1 לא היה מוסמך להאציל לנתבעת 2 את חובת מתן התשובה להשגה, והיה עליו להשיב להשגה באופן אישי; (ב) כי התשובה להשגה לא ניתנה בתוך המועד הקצוב בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן- "חוק הערר); (ג) כי דין השגה להתקבל גם לגופו של ענין באשר היא נסמכת על פסק דין חלוט שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר הכריע במחלוקת בין הצדדים בנוגע לסיווג הקרקעות בתחנת הדלק המופעלת ע"י התובעת. יצוין כי התובעת הגישה גם (מטעמי זהירות) ערר לועדת הערר, וערר זה, למיטב הבנתי, טרם נדון, ועודנו תלוי ועומד.   2. הבקשה המונחת בפניי עתה היא בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, בנימוק שהגוף המוסמך לדון בטענות שבתביעה זו הוא ועדת הערר לפי חוק הערר, ועל כן אין להביא טענות אלו לבירור בבית המשפט. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי ועדת הערר מוסמכת להחליט גם בשאלת סמכותה, לרבות בשאלת קיום תנאי מקדמי להקמת סמכותה, ועל כן הסמכות לדון בשאלות שמעלה התובעת נתונה בידי ועדת הערר.   3. אכן, נפסק לא אחת "כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד": ע"א 1130/90 מצות ישראל נ' עיריית פתח תקוה פד"י מו (4) 778 בעמ' 782).   4. אולם בכך אין כדי ליתן מענה למחלוקת שבפניי. השאלה האם טענותיה של התובעת צריכות להתברר בביהמ"ש או בועדת הערר, צריכה להיחתך במידה רבה עפ"י לשון החוק שמכוחו נתכוננה, ועל פיו פועלת, ועדת הערר. בחלק גדול מן החוקים שכוננו ועדות או גופי ערר למיניהם, לא קבע החוק עילות ספציפיות אשר רק על פיהן ניתן להגיש השגה או ערר לאותם גופים. לכן, במקרים אלה, סמכותם של גופי הערר היא רחבה, והפונה לביהמ"ש בסוגיה שניתן לבררה בפני אותם גופים ייתקל בדרך כלל בסירוב, והוא יידרש להגיש השגה או ערר, הכל כקבוע בחוק הנוגע לענין (ר' לדוגמה רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י. ח. יזום והשקעות פד"י נד (4) 481, בעמ' 497, ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון פנחס פד"י לג (1) 496).   5. לא כן כאשר סמכותה של ועדת הערר, שנתכוננה בחוק פלוני, מצומצמת אך לעילות השגה או ערר ספציפיות, המנויות בחוק. במקרים כאלה, אם טרונייתו של הנישום אינה נמנית על העילות המוגדרות הללו, שרק בהן מוסמכת אותה ועדה לדון, ביהמ"ש הוא שידון בענינו (ר' לדוגמה בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא פד"י מו (1) 793, בעמ' 799, ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית ת"א פד"י מה (3) 769, עיריית רעננה נ' יזום והשקעות, שנזכר לעיל, ר' שם, בעמ' 490, 493, ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין פד"י מח (3) 372, בעמ' 388, מול ה', ע"ש (חי') 5032/99 חב' שיקרצ'י נ' מנהל הארנונה תק-מח 2000 (3) 575.   6. הדוגמה המובהקת לקטגוריה זו של מקרים היא חוק הערר על קביעת ארנונה כללית, הקובע (בסעיף 3(א) לחוק) כי השגה על ארנונה כללית ניתן להגיש רק על יסוד טענות אלה: "(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו, או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס, כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות".   החוק אף מוסיף ומציין במפורש (בסעיף 3(ב)) כי לא ניתן להעלות בהשגה או בערר טענות אחרות, זולת שלש אלה המנויות בסעיף 3(א).   7. יש לציין כי סעיף 3(א) לחוק הערר קובע את העילות שעל פיהן, ורק על פיהן, ניתן להגיש השגה לפני מנהל הארנונה, ואילו סעיף 6(א) לחוק הערר אינו מגביל, לכאורה, את הנימוקים שניתן להעלות במסגרת של ערר לפני ועדת הערר. אולם נקבע בפסיקה לא אחת כי גבולות הסמכות של מנהל הארנונה, במסגרת של השגה, הם הם גבולות הסמכות גם של ועדת הערר (ר' לדוגמה בג"ץ דשנים שנזכר לעיל, שם, בעמ' 799 למטה, ע"ש (ב"ש) 28/90 אגד נ' עיריית דימונה פס"מ תשנ"ג (ב) 309, בעמ' 313), וכך אף עולה מהוראת סעיף 3(ב) לחוק הערר.   8. במקרה דנן, מה טיבן של הטענות המועלות ע"י התובעת בתביעתה? טענתה הראשונה היא כי ההשגה לא נענתה ע"י מנהל הארנונה עצמו, אלא ע"י אדם אחר, שלא היה מוסמך לכך, ועל כן יש לראותה כהשגה שנתקבלה. הטענה השניה היא כי יש לראות את ההשגה כהשגה שנתקבלה, משום שהתשובה עליה לא ניתנה בתוך 60 יום, כקבוע בחוק הערר. הטענה השלישית היא כי יש לקבל את ההשגה גם לגופו של ענין, וזאת על יסוד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אשר הכריע במחלוקת בין הצדדים בנוגע לסיווג הקרקעות בתחנת הדלק של התובעת.   שתי הטענות הראשונות אינן נכללות בין הטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר, ולכן, לכאורה, מקומן בבית המשפט. הטענה השלישית נכנסת בגידרם של סעיפים 3(א)(2) ו-3(א)(3) לחוק הערר כטענה שבסמכות ועדת הערר לדון בה.   9. האם פירושו של דבר שאין מנוס אלא לפצל את הדיון בענין שבפניי, באופן שחלקו יתברר בביהמ"ש, וחלקו בפני ועדת הערר? אין ספק כי תוצאה זו אינה רצויה, ונראה כי אין הכרח להגיע למסקנה זו. בענין ע"א 463/65 טירת הכרך נ' ועדת השומה פד"י כ (2) 234 מצא ביהמ"ש העליון את הדרך להימנע מפיצול זה, בהסתמכו על ההלכה לפיה, גם מקום שבחוק המכונן את ועדת הערר נמנו והוגדרו עילות פניה ספציפיות לאותה ועדה, מוסמכת הועדה לדון גם בשאלת סמכותה, כלומר, בשאלת מילוי התנאים המוקדמים המקימים את סמכותה הענינית לדון בערר לגופו (ר' גם עיריית רעננה נ' יזום והשקעות, שנזכר לעיל, בעמ' 494-495). ב"כ הנתבעים טוענת כי הטענות אותן מעלה התובעת בתביעתה הינן "טענות סף", אשר ועדת הערר (באם יועבר הענין אליה) תצטרך לדון בהן בטרם תדון בערר לגופו, כלומר, מדובר בהכרעה בדבר קיום תנאי מוקדם המקים את סמכותה הענינית של ועדת הערר. לכן, לטענתה, ענינים אלה הם בסמכות ועדת הערר, ועל ביהמ"ש לסלק התביעה על הסף.   10. טענה זו נראית לי. פרשת טירת הכרך נסבה סביב סעיף 299 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (שהיה אז בתוקף), אשר לפיו היתה זכאית העירייה, בחודשים אוקטובר ונובמבר של כל שנה, לדרוש מועדת השומה לערוך בקורת של לוח השומה. ראש העירייה אכן הגיש לועדת השומה, בחודש נובמבר 1963, דרישה לבקורת לוח השומה. באשר לערר, יש להדגיש, כי פקודת העיריות קבעה כי ניתן להגיש ערר רק בטענות מוגדרות, המנויות בסעיפים 290, 291 לפקודה (שהיו אז בתוקף). טענות הנישומים, באותו מקרה, לא היו בין אלה המנויות בסעיפים 290, 291 לפקודה. הטענות שהעלו הנישומים באותו מקרה דומות במידה מסויימת לאלה שבמקרה דנן. נטען שם "כי הבקשה לבקורת לוח השומה לפי סעיף 299 לפקודת העיריות הוגשה ע"י ראש העירייה ביום 18.11.63 שלא על דעת מועצת העירייה, שהיא הגוף המוסמך להחליט על כך". במקרה שבפניי נטען כי התשובה להשגה ניתנה ע"י עורכת דין בשם מנהל הארנונה, ולא ע"י מנהל הארנונה עצמו, שהוא המוסמך לכך. הטענה השניה בטירת הכרך היתה, כי "כאשר החליטה מועצת העירייה ביום 30.12.63 היה זה אחרי המועד החוקי שבו אפשר להגיש בקשה כזאת - אוקטובר ונובמבר של כל שנה". הטענה השניה במקרה שבפניי היא, כי התשובה הראשונה להשגה היתה בלתי מנומקת, וכי כאשר ניתנה, לאחר מכן, תשובה מנומקת, היה זה לאחר תום המועד החוקי למתן תשובה להשגה. ביהמ"ש העליון פסק (ברוב דעות) כי ועדת השומה היתה מוסמכת לדון גם בשאלת סמכותה להיזקק לדרישה לבקורת לוח השומה. ובלשונו של כב' השופט לנדוי (שם, בעמ' 250) - "חברי השופטים ויתקון וזוסמן אינם רואים אפשרות להתגבר על האמור בסעיף 290(א) של פקודת העיריות, המצמצם את עילות הערר של הנשום לשתיים בלבד. נראה לי שאין הניסוח המצמצם הזה, המתייחס לטענות שמותר לעוררן לגוף הענין, שולל מאת ועדת הערר, כטריבונל בעל סמכויות שיפוטיות מוגבלות, את הסמכות להיכנס לבירור תנאים פורמליים מוקדמים לשימוש בסמכותה שלה או בסמכותה של ועדת השומה - "שאלת צדדיות", בלשון השופט ברנזון, או "עובדות יסוד" בלשון השופט זוסמן בע"א 158/56, פד"י, כרך יא, עמ' 829, 831, (11), כלומר שאלות הנוגעות לבירור גבולות סמכותם של טריבונלים מינהליים אלה. אין אלה מן הענינים שהמחוקק נוהג לפרשם בסעיפי החוק, כעילות לקובלנא או לערר. בסעיף 290(א) היתה כוונתו להגדיר ולצמצם את העילות שהעורר יכול לעוררן לגוף הענין. השאלה אם ועדת השומה פעלה בתחום סמכותה היתה טעונה ממילא בדיקה על ידי ועדת השומה עצמה, טרם היכנסה לעצם הדיון בשומה, ומכאן סמכותה "הטבעית" של ועדת הערר לחזור ולבדוק אותה שאלה".   (וראה גם שם, בעמ'251, מול האות ד').   דברים אלה יפים גם למקרה שבפניי. השאלה כאן האם מנהל הארנונה פעל בתחום סמכותו היתה טעונה ממילא בדיקה ע"י מנהל הארנונה, טרם היכנסו לעצם הדיון בהשגה, ומכאן סמכותה "הטבעית" של ועדת הערר לחזור ולדון באותה שאלה. גם בשאלת המועד למתן התשובה להשגה היה על מנהל הארנונה לתת דעתו לשאלה האם לא חלף המועד הקבוע בחוק (באשר החוק קובע במפורש, כי אם חלף המועד, דין ההשגה כאילו נתקבלה), כלומר, גם זו שאלה מקדמית הנוגעת לסמכותו לדון בהשגה לגופה. בענינים אלה נתונה הסמכות בידי מנהל הארנונה להחליט בשאלת סמכותו, וממילא, נתונה הסמכות בידי ועדת הערר לדון בשאלות אלה, בשלב הערר. ור' למשל ענין ע"ש (חי') 5245/99 חוולס נ' ועדת ערר מיסים יג/3 עמ' ה - 294, שם נקבע כי ניתן לערור בפני ועדת הערר בטענה בדבר איחור במתן התשובה להשגה. ובלשונו של כב' השופט, ד"ר ביין (שם)- "פרשנות לפיה לא ניתן לערור בפני ועדת ערר, כאשר חל איחור במתן התשובה, ורוצים להפעיל את הסנקציה שבסעיף 4ב', אלא חייבים לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן פס"ד הצהרתי, היא פרשנות לא ראויה, שרק תכביד על המערכת. דרך הערר היא דרך מקוצרת, והיא יעילה יותר מאשר הדרך של הגשת תובענה לביהמ"ש, הליך שהוא מטבעו מורכב יותר ויקר יותר".   11. יצוין כי אף בהנחה שסמכות ועדת הערר וסמכות ביהמ"ש הן מקבילות, "מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר "הסעד החלופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר" (דברי כב' הנשיא ברק בענין עיריית רעננה נ' יזום והשקעות, בעמ' 501).   12. ובאשר לטענות ב"כ התובעת כי מתעוררות כאן שאלות משפטיות העומדות במרכזו של המשפט המינהלי, שאלות שלא ראוי שועדת הערר היא שתדון בהן, אינני רואה הבדל מהותי בין הטענות שהתובעת מעלה כאן, והטענות שהעלו הנישומים בפרשת טירת הכרך, ובפרשה ההיא נפסק מפורשות כי בסמכות ועדת הערר לדון בענינים אלה. מכל מקום, הדיון בפני ועדת הערר אינו סוף פסוק, שהרי על החלטתה קיימת זכות ערעור בפני ביהמ"ש לענינים מינהליים.   13. סיכומו של דבר, אני מקבל את עמדת הנתבעים ומורה למחוק התובענה שבפניי על הסף. התובעת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 2,500₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.תחנת דלקארנונהדלק