תא (י-ם) 3083/01 חוב דמי שכירות מונית   1. התובע מס. 1 (להלן: התובע) ובנו הנתבע מס. 2 (להלן: ירון) הינם שותפים בהשכרת מוניות וזכויות ציבוריות של מוניות. התובע מס. 1 (להלן: התובע) הוא נהג מונית. הנתבעת מס. 2 (להלן: הנתבעת) היא אשתו של הנתבע.   2. במהלך שנת 1999, השכירו התובעים מונית לנתבע, או לנתבע עם שותף שבינתיים הלך לעולמו (להלן: השותף). כתנאי להשכרת המונית, דרש התובע מהנתבע להפקיד בידו שיק בטחון מבלי למלא בו את הפרטים. קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מה השיק נועד להבטיח: לטענת התובעים, מטרת השיק להבטחת תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע לתובעים, תשלום עבור דו"חות תנועה, תשלום פיצוי עבור נזקים למונית ותשלום דמי השתתפות עצמית לחברת ביטוח במקרה של תאונה וכיו"ב. לטענת התובעים, מטרת השיק היא הבטחת תשלום דמי ההשתתפות העצמית בלבד.   3. הנתבע מסר לתובע שיק מהחשבון של הנתבעת, מבלי שמולאו בו שם הנפרע, הסכום והתאריך. השיק שורטט, וליד השרטוט כתב מי מהנתבעים או השותף את המילים "לפקדון בלבד". השיק מולא על ידי מי מהתובעים על סך של 10,000 ש"ח ונרשם בו תאריך פרעון 24.11.99. ירון מילא את שמו במקום המיועד לשם הנפרע וחתם חתימת היסב מאחורי השיק. השיק לא כובד בשל הוראת ביטול.   4. השיק הוגש תחילה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת, אשר הגישה התנגדות לביצוע שטר שבה טענה שהחתימה על השיק איננה חתימתה וכי השיק זויף. על סמך טענה זו, ועל סמך טענה שהשיק הוצג לפרעון בניגוד למטרה שלשמה נמסר, התקבלה בהסכמה ההתנגדות. לאחר מכן, הותר תיקון כתב התביעה באופן שהנתבע צורף כנתבע נוסף, תוך הוספת עילות שעיקרן חוב כספי שהתובעים טוענים שהנתבעים חייבים להם. סכום התביעה הועלה מ- 10,000 ש"ח (קרן) לסכום של 11,045 ש"ח.   5. לטענת התובעים, מלבד העילה השיטרית, חייב הנתבע לתובעים בגין דמי שכירות המונית בתקופה שבין 10/9/99 ועד 9/10/99 עבור 23 ימי עבודה לפי 260 ש"ח ליום (סך של 5980 ש"ח) בתוספת "חוב קודם" ע"ס 3868 ש"ח, פחות תשלומים שונים ששולמו, ובסה"כ 7735 ש"ח. לסכום זה, טוענים התובעים שיש להוסיף תוספת בסך 738 ש"ח עבור "תשלום תלוש משכורת" לחודש 8/99. בנוסף, טוען התובע כי הלווה לנתבע, בערב ראש השנה תש"ס סך של 2500 ש"ח, חוב שאמור היה להיות משולם בתשלומים. סך החוב הנטען מגיע לסכום של 10,973 ש"ח נכון לחודש אוקטובר 1999.   4. התביעה הכספית עבור דמי שכירות ועבור "תשלום תלוש משכורת" התבססה על עדותו של התובע ועל רישום שערך ביום 10.10.99 (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). עדות התובע באשר למרכיבי החוב היתה כללית מאד. הרישום שהוצג היה רישום שנערך בדעבד. התובע נמנע מלהציג את הרישומים השוטפים שערך המתעדות בזמן אמת את משמרות התובע במונית. כמו כן, התובע לא נתן כל הסבר ל"חוב קודם" שטען שקיים. התובע גם לא נתן הסבר לדרישה ל"תשלום תלוש משכורת", על מה מבוססת הדרישה ולמה היתה דרישה שכזו רק לחודש אוגוסט ולא לחודשים ספטמבר ואוקטובר שבהם התובע עבד. יצוין כי בניגוד לנהגים אחרים ששכרו מונית מהתובעים, לא דאגו התובעים לערוך הסכם בכתב עם התובע. גם ההלוואה כביכול על סך 2500 ש"ח לא תועדה. לא סביר בעיני שמעביד יתן הלוואה שכזו מבלי לתעדה בכתב. התובע גם לא הציג העתק שיק או משיכה מחשבון בנק על מנת לתמוך בעדותו לעניין מתן ההלוואה. תמיהה נוספת בעדותו של התובע היתה, מדוע מילא את שיק הבטחון על סכום של 10,000 ש"ח, כאשר החוב הנטען (עם או בלי ההלוואה הנטענת) אינו בסכום של 10,000 ש"ח (אלא פחות מהסכום הזה, ללא ההלוואה, ויותר מהסכום הזה, עם ההלוואה). הנתבע הכחיש מכל וכל קיומו של חוב בגין דמי שכירות, "תשלום תלוש משכורת" (שלטענתו היה אמור להיות כלול בתשלום דמי השכירות) או הלוואה (שהוכחשה) . ההסבר שנתן בחקירתו הנגדית לפיה, בענף המוניות, נוהג המשכיר לגבות את דמי השכירות המגיעים מידי יום ביומו (אלא אם כן המשכיר נמצא בחופשה), היה הסבר הגיוני. לאור כל האמור, לא היתה הצדקה להעדיף את עדותו של התובע על פני עדותו של הנתבע. המסקנה הינה שהתובעים לא עמדו בנטל השכנוע לעניין קיומו של חוב המגיע להם מהנתבעים.   5. באשר לעילה השטרית, הצליחו הנתבעים לסתור את חזקת התמורה שנקבעה בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות. כפי שמסביר כב' השופט זוסמן בספרו דיני שטרות, מהדורה שישית, בסעיף 91 שבעמוד 119, "…חזקה היא שאין אדם מתקשר בשטר וחותם עליו אלא חלף תמורה." ברם, במקרה הנדון, אין מחלוקת כי השיק לא נחתם חלף תמורה אלא כשיק בטחון, לפני שניתנה כל תמורה, או לפני שנוצר חוב שהשיק נועד להבטיח. לכן, הנטל על התובעים להוכיח קיומה של תמורה שניתנה לנתבעים, ובנטל זה, כאמור, לא עמדו.   6. במחלוקת בדבר התנאי שהתלווה למסירת השיק, יש להעדיף את גירסת הנתבעים, אשר טענו שהשיק נמסר לתובעים אך ורק להבטחת תשלום השתתפות עצמית למקרה של תאונה במונית. התובעים, כאמור, טענו בכתב התביעה המתוקן כי מטרות מסירת השיק כללו הבטחת כיסוי חובות הנתבע בגין דמי שכירות. ב"כ הנתבעים הגיש, במסגרת המוצג נ/ 1, שלושה חוזים בכתב שערכו התובעים עם שוכרי מוניות אחרים (שבכותרתם רשום, משום מה, המילה "תצהיר"), בהם הוצהר כי השיקים הנמסרים לצורך ההתקשרות הינם להבטחת תשלום ההשתתפות העצמית ולתשלום קנסות בשל עבירות תנועה. התובע לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מדוע דווקא עם הנתבע, שעמו לא נערך חוזה בכתב, סוכם שהשיק שמסר ישמש כבטחון לתשלום חובות בגין דמי שכירות, כאשר השיקים של אותם נהגים אחרים לא שימשו להבטחת תשלום חובות אלה. כמו-כן, לא היה לתובע כל הסבר מדוע כלל בסכום השיק שמולא על ידו סכום הלוואה שכביכול מסר לנתבעים, כאשר מטרת השיק לא היתה להבטחת חוב שכזה. מאחר והוכח כי השיק נמסר על תנאי (להבטחת תשלום ההשתתפות העצמית וקנסות בשל עבירות תנועה, במידה ויווצרו) והתנאי לא התקיים, לא קמה לתובעים זכות תביעה על פי השיק (סעיף 20 לפקודת השטרות; ע"א 358/80 קדש נפתלי נ. מושב שאר ישוב פ"ד ל"ז (3) 830).   7. השארתי את טענת הזיוף של הנתבעת לסוף, משום שסופו של דבר, הדיון בה מתיתר. הרי גם אם הנתבעת חתומה על השיק, או שהנתבע או אדם אחר חתם על השיק בידיעתה ובהסכמתה, עדיין פטורה הנתבעת מתשלום השיק בשל העדר תמורה ובשל אי קיום התנאי שהתלווה למסירתו. להשלמת התמונה, סביר בעיני כי מי מהנתבעים או מי מטעמם חתם על השיק לפני שנמסר לידי התובעים. לא סביר בעיני שהתובעים, אשר רגילים לקבל שיקים לבטחון חתומים מנהגי המוניות האחרים (ראה העתקי השיקים בנ/ 1) הסכימו לקבל מהנתבע שיק ריק ללא כל חתימה עליו. לכן, נראה לי כי בשאלה הזאת, בניגוד לשאלות הקודמות שדנתי בהן, אמרו התובעים את האמת. מסקנה זו מתחזקת בשל העובדה שלנתבעת לא היה כל הסבר משכנע מדוע לא חתמה על השיק, למרות שידעה כי השיק אמור להמסר לתובע כשיק בטחון, ובשל הגירסה הכבושה שהעלה הנתבע למסירת שיק לא חתום, למרות שבכתב ההגנה הצהיר שלא זכור לו מדוע נמסר לתובעים שיק ללא חתימה. עוד יצוין לחובתם של הנתבעים ריבוי הסתירות מצדם באשר לנסיבות רישום המילים "לפקדון בלבד" על השיק. נראה כי גם אם הנתבעת עצמה לא חתמה על השיק, נוצרת מניעות כלפי הנתבעים מלטעון שהשיק זויף, שלאחר שנמסר לידי התובע כאשר חתימה מופיעה עליו.   8. אף על פי כן, התמיהות והסתירות מצדם של הנתבעים לענין טענת הזיוף אינן מוחקות את התמיהות מצדם של הנתבעים באשר לטענות האחרות. לכן, נחה דעתי שיש לדחות את התביעה משום שלא הוכח קיומו של חוב של הנתבעים לתובעים, ומשום שלא הוכח שהתקיים התנאי שהתלווה למסירת השיק לידיו של התובע כשיק בטחון.   8. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח + מע"מ.   מוניתשכירותחובדמי שכירות