להלן פסק דין בנושא חוב לחברת ביטוח עבור ביטוח רכב: התובעת, חברת ביטוח, תבעה את הנתבע בטענה שהוא התקשר עימה בחוזה ביטוח עבור רכבו באמצעות סניפה שבירושלים בפוליסה שמספרה הוא 31038209-97, ונותר חייב לה על חשבון הפוליסה סך של 1,110 ש"ח. התובעת תבעה, כמו כן, 100 ש"ח נוספים בגין הזמן שהשקיעו עובדיה בטיפול בתיק ובנסיון לגבות את הכספים, וכן 200 ש"ח שכ"ט עו"ד בגין כתיבת מכתב התראה לנתבע. בסך הכל העמידה התובעת את תביעתה על סך של 1,410 ש"ח נכון ליום הגשתה. הנתבע השיב לטענות התובעת, וגרס, כי אין הוא חב לתובעת מאחר והוא ביקש שלא לחדש את הפוליסה, וכפי שנרשם עליה בתוספת בכתב יד (של פלוני). כן טען הנתבע, שאף אם הוזמנה הפוליסה על ידו, היא לא הייתה תקפה מאחר ולא היו לו אמצעי המיגון שנדרשו לרכבו על פי תנאי הפוליסה, והתובעת הייתה מעוניינת "לעשות עושר שלא ביושר", כשניסתה למכור לו ביטוח לא תקף. הנתבע טען עוד כנגד התובעת, שהיא לא פרטה כיצד נוצר החוב, וכיצד היא חישבה אותו. כן הוסיף הנתבע וציין, כי יש לו טענת קיזוז כנגד התובעת, מאחר ומספר שנים קודם לכן היא גבתה ממנו פרמייה בשיעור גבוה כאשר לא לקחה בחשבון את ירידת ערך מכוניתו בשיעור 15% בעקבות תאונה, עת חישבה את הפרמיה. לטענתו, הסכום הנוסף שגבתה ממנו התובעת עולה בשיעור ניכר על סכום התביעה. סוכן הביטוח של הנתבע (להלן: "הסוכן"), שהינו גם קרוב משפחתו (וכפי שנחזה גם בעל שם משפחה זהה), זומן למתן עדות ע"י התובעת. מחקירתו של הסוכן עלה, כי תקופת הביטוח הייתה מיום 1.7.97 ועד ליום 30.6.98, ובתאריך 1.10.97, היא בוטלה בגין אי תשלום. מחקירתו עלה עוד, שהנתבע סירב לשלם את סכום הפוליסה מאחר והייתה לו תביעה כנגד התובעת, ולא מפאת הטענות שהעלה הנתבע בהגנתו (עמ' 2 לפרוטוקול). הסוכן הבהיר, שתביעתו של הנתבע כנגד התובעת נסובה סביב שיק ששולם לו בגין נזקים שנגרמו לרכבו, שעליו סירב הנתבע לחתום מאחוריו, מאחר וחתימה עליו (בגבו של השיק), הייתה כרוכה בויתור על תביעות נוספות, ומשום סרובו לחתום, סרבה התובעת לשלם לו את המגיע לו על פי דרישתו. המסמכים הנוגעים לעניין זה הוגשו וסומנו ת1/, ת2/ ו- נ3/. הסוכן ציין, שהוא הזהיר את הנתבע שאם לא ישלם תבטל התובעת את הביטוח, וכך אכן ארע, והנתבע התקשר דרכו בביטוח בחברה אחרת. עוד ציין הסוכן, שבתקופה שמיום 1.7.97, ליום 1.10.97, לא היה הנתבע מבוטח בחברה אחרת, אלא אצל התובעת, ואם היה מתרחש מקרה ביטוח באותה תקופה, התובעת היתה משלמת לו. בחקירתו הנגדית השיב הסוכן לשאלת הנתבע שהציג בפניו את הצעת הביטוח עליה נכתב "לא לחדש" (נ1/), וטען, כי המילים הללו לא נכתבו בכתב ידו, אך יתכן בהחלט שהנתבע ביקש לא לחדש את הפוליסה, והתובעת הוציאה פוליסה מבלי שנתבקשה. הסוכן ציין, כי הוא אינו זוכר אם הנתבע ביקש ממנו שלא לחדש את הפוליסה. לאחר שהציג הנתבע לפני העד, חוות דעת מיום 26.6.95 שקיבל ביחס לתאונה משנת 95' (נ2/) (תאונה שהייתה קשורה לתביעתו של הנתבע כלפי התובעת), ממנה עלה, כי למכוניתו לא היו ההגנות הדרושות כתנאי לחלותה של הפוליסה, ציין הסוכן, כי אם היו פורצים לרכבו של הנתבע וגונבים אותה, לא היה לכך כיסוי, לנוכח העובדה שלמכונית לא היו אותן הגנות. הוא הוסיף, שהוא אמר לנתבע מפורשות גם אז, כי במידה והמכונית אמנם תגנב, לא ישלמו לו, וכי הוא חייב להתקין הגנות כבקשת החברה. לשאלת ב"כ התובעת, השיב הסוכן, כי במידה והנתבע היה מגיש תביעה לפני שיצאה חוות הדעת ביום 26.6.95 כאמור, בה נגלה לעין כל שאין למכונית ההגנות הדרושות, התובעת הייתה משלמת לו, חרף העובדה שלא היו ההגנות, אך לאחר המצאת חוות הדעת היא לא הייתה עושה כן. כן אישר הסוכן, כי ההגנות שנדרשו מיום 1.7.97, היו זהות להגנות שנדרשו זה מכבר, בשנת 95', ודבר זה לא הפריע לנתבע. בחקירתו הנגדית של הנתבע הוא טען שהסיבה לאי תשלום הפרמיה, לא הייתה משום שהתובעת הייתה חייבת לו כסף, אלא משום שהוא לא חידש את הביטוח. הנתבע הודה, שהוא לא פנה לתובעת בכתב בבקשה לבטל את הביטוח, אלא הסתפק באמירה בע"פ לסוכן שהוא כאמור בן משפחתו וסוכנו במשך כעשרים שנה. הנתבע טען, כי הוא חשב שהוא מבוטח אצל חברה אחרת בתקופה שבין 1.7.97 ל- 1.10.97. בנוסף על האמור, התובעת הגישה מכתב של הנתבע מיום 21.6.98 (ת5/), שנשלח בתשובה למכתב הדרישה של ב"כ התובעת, ממנו עלה שהסיבה לסרובו של הנתבע לשלם, הייתה נעוצה בחובותיה של התובעת כלפיו. במכתב זה לא נטען מאומה אודות הוראתו של הנתבע, שניתנה כביכול לבן משפחתו, שלא לחדש את הפוליסה. מכל האמור עולה, שהסיבה לאי תשלום הפרמיה על ידי הנתבע הייתה נעוצה בסברתו שהתובעת חייבת לו כספים שונים, ומשום כך אין מוטלת עליו החובה לשלם לה מנגד. עדותו של הסוכן, ומכתב הנתבע (ת5/) שהוצג על יד התובעת, מעידים כמאה עדים, כי זו הייתה הסיבה לאי תשלום החוב. אני דוחה איפוא, את טענת הנתבע, כי הוא לא שילם את הפרמיה מאחר וביקש שלא לחדש את הפוליסה. על כן, משחודשה הפוליסה, היה על הנתבע לשלם את הפרמיה בגינה. יתר על כן, טענתו של הנתבע, כי בהעדר ההגנות במכוניתו, הוא ממילא לא היה מבוטח, אינה מחזיקה מים. מחוות הדעת שהוכנה לאחר התאונה בשנת 95' (נ2/), עולה, כי כבר בשנה זו לא היו ברכבו של הנתבע את ההגנות הדרושות, ובכל זאת החליט הנתבע להמשיך ולבטח את מכוניתו בצורה כזו גם לאחר מכן, ומכאן שהוא ראה בביטוח כתקף, אף בהעדר ההגנות. בנוסף, הסוכן העיד, כי אם היה קורה מקרה ביטוחי בתקופת אי התשלום, התובעת הייתה משלמת לנתבע, ומכאן שהנתבע זכה בפוליסה בתקופה שהוא לא היה מבוטח על ידי חברה אחרת. אין ספק, כי במידה ואכן היה מתרחש ארוע שכזה (ולו מקרה תאונתי שהפוליסה תקפה לגביו אף ללא קיומן של ההגנות), הנתבע לא היה מהסס לנצל את זכותו, והיה פונה לתובעת בדרישה לתשלום. בצדק איפוא, הצביע ב"כ התובעת על כך, שמדין עשיית עושר ולא במשפט, על הנתבע לשלם לתובעת עבור התקופה שבה היה מבוטח אצלה ללא תשלום, אף אם לא ביקש זאת ממנה והודיע על רצונו שלא לחדש את הפוליסה, כשבמקביל הוא לא הסתייע בשרותי חברה אחרת. הנתבע טען, כי טענה זו מהווה שינוי חזית. אמת, ישנה מחלוקת בפסיקה, האם זכאי תובע לסעד המבוקש על ידו, אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על ידי הדין, מבלי שנקב בעילה בפירוט. יש שטענו, שאין נפקא מינה, אם העילה המשפטית נטענת במילים מפורשות על ידי התובע, אם לאו (ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן פד"י ל"ד (1), 564; ע"א 4839/92 יוסף גנז נ' מרדכי כץ פד"י מ"ח (4), 749, 761). מנגד, היו שטענו, שלעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה (ע"א 375/84 ד. עדן בשם עיזבון המנוח א. עדן נ' מ. אל פג'ורי ואח' פד"י מ"ב (4), 226, 237). הצד השווה לשתי הדעות הוא, שבכל מקרה, על התובע לפרט את העובדות שביסוד העילה (ע"א 536/89 פז חברה נפט בע"מ נ' גד לויטין פד"י מ"ו (5), 617, 624). לטעמי, השאלה העיקרית היא, האם נגרם עוול או עיוות דין לצד השני, ובמידה והגנתו של הנתבע לא קופחה, אזי שיקולי הצדק יטו את הכף לכיוון התרת הרצועה (רע"א 6553/97 חגי אפרים ואח' נ' חברת עבודי חיים בע"מ תקדין - עליון, כרך 98 (2), עמ' 690, תשנ"ח - תשנ"ט, 1998; ע"א 536/89 בעניין פז, לעיל). במקרה זה, הונחה בכתב התביעה תשתית עובדתית בנוגע לקיומה של הפוליסה, ולפיכך, זכאית התובעת לסעד המבוקש על ידה, למרות שלא נקטה בעילת עשיית עושר ולא במשפט במפורש. לא נראה לי, שהגנתו של הנתבע קופחה עקב קביעה זו. אמנם, אין לקבל את טענת ב"כ התובעת, כי אין תוקף לאי חידוש הפוליסה על ידי הנתבע מאחר וסעיפים 9, 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 מחייבים הודעה על ביטול הפוליסה בכתב. זאת משום שלא הוכח לפני שהפוליסה מתחדשת באופן אוטומטי, ולכן לא היה צורך להודיע בכתב על רצון שלא לחדש את הפוליסה, להבדיל מביטולה, שעליו אכן היה צורך להודיע בכתב. ברם, כאמור, אף לו יצוייר שהיה תוקף לבקשתו של הנתבע שלא לחדש את הפוליסה, דבר שאיני מקבלו כאמור, חבותו כלפי התובעת צומחת מדין עשיית עושר ולא במשפט, שכן פשיטא הוא שהנתבע זכה לקבל שירות מבלי ששילם עבורו. שונה היה המצב לו התובע ביטח את רכבו בחברה אחרת באותה תקופה - אך לא כך היו פני הדברים, כאמור. בנוגע לטענת הקיזוז של הנתבע, טענתו זו לא הוכחה כלל, ומכל מקום עלה, שהנתבע קיבל זה מכבר כספים על חשבון תביעתו (עמ' 8 לפרוטוקול). סופו של דבר איפוא, דין התביעה להתקבל, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,110 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.4.00 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאותיה המשפטיות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ש"ח ועוד מע"מ. שאר הוצאות התובעת שפורטו בכתב התביעה נלקחו בחשבון בהוצאות המשפט שנפסקו. רכבביטוח רכבחברת ביטוחפוליסהחוב