חוב למורה נהיגה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב למורה נהיגה: 1. התובע הוא מורה לנהיגה; לדבריו פנה אליו הנתבע, אותו הכיר מהיכרות קודמת, באוקטובר 1996, או במועד סמוך, ליתן שעורי נהיגה לבתו הצעירה ואף הבטיחו כי הוא, הנתבע, ישא בעלות התשלומים הללו ואין כלל צורך לערב את הבת התלמידה בענין זה. 2. בעקבות זאת החל התובע ליתן שעורי נהגיה לבתו של התובע. אין מחלוקת כי ניתנו בתקופה שבין אוקטובר 1996 ו-מאי 1997 כ50- שעורים (כולל כ4- פעמים בהם לא הגיעה לשעור) המחיר אשר סוכם (לאחר הנחה) היה 77 ש"ח לשיעור. התשלומים עבור השיעורים לא מיהרו לבוא. בדצמבר 1996 לאחר כ20- ששיעורים שולם תשלום ראשון בסך 1,000.- ש"ח ולאחר כ3- חדשים תשלום נוסף של 1,000.- ש"ח. 3. בסביבות חודש מאי 1997 הודיעה הבת לתובע כי היא מפסיקה את המשך השיעורים בשל נסיעה לחו"ל לתקופה ממושכת - אולם יתרת החוב בעבור שיעורי הנהיגה - שהסתכמה בסך 1,773.- ש"ח - לא שולמה לא אז ולא עד היום. הבת נמצאת, כפי שהעיד הנתבע, באוסטרליה. 4. הנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד - חרף זאת, ולפנים משורת הדין, איפשרתי הגשת כתב ההגנה בעת הדיון. טענות הנתבע בכתב ההגנתו (וכך אף בעת הטעון בפני) שני ראשים להן; האחד - הבת בוגרת עומדת ברשות עצמה, הוא אישית לא התחייב למאומה - בכל תביעה יש לבוא אל הבת ואליה בלבד. האחר - לו מוקדש עיקר כתב ההגנה, התקפה מוחצת על "חמדנותו", "חוצפתו" ו"ניצול תמימותה" של הבת (הכל כלשון כתב ההגנה) - וכל כך למה ? על שנתן לבת כה הרבה שיעורי נהיגה "כאשר ידוע שכדי להגיע לטסט ראשון לא צריך יותר מ20-25- שיעורים" והמשיך במתן שיעורים רק כדי להרבות רווחיו - כאשר אפילו "תאוריה" טרם עברה הבת. 5. אתחיל בטענה השניה (לה מוקדש, כאמור, חלקו הארי של כתב ההגנה): דוחה אני טענת הנתבע בענין זה מכל וכל. אין כל שמץ ראיה כי 50 שיעורי נהיגה הם כמות בלתי סבירה. אדרבא - לדברי התובע, שעדותו מהימנה עלי, מחייבות הוראות משרד התחבורה מינימום של 28 שיעורים קודם שמותר להגיש תלמיד למבחן - וזהו, כאמור, המינימום. התובע העיד כי גם לאחר 50 שיעורים עדיין אין הבת יודעת לנהוג כדבעי, דבריו לא נסתרו - הבת עצמה לא התייצבה, כמובן, למתן עדות. הנתבע הוא, כזכור, הטוען שבתו בגירה ועומדת על רגליה שלה - אם כך הוא ואם סברו (היא או הנתבע עצמו) כי התובע סתם מבזבז את זמנה להרבות שיעורים לסיפוק חמדנותו, על שום מה לא פתחו פיהם ומחו, עמדו על כך שהבת תוגש לבחינה בלא צורך בשיעורים נוספים - או עברו אל מורה אחר ?? משהמשיכה הבת בלא אומר בנטילת שיעורי הנהיגה אל נכון ידעה והבינה כי יש צורך בכך ועדיין איננה מוכנה לבחינת הנהיגה. ומשקיבלה את שיעורי הנהיגה אין היא - או אביה - יכולים להישמע בדיעבד בטענה שלא היה צורך בשיעורים הללו. אשר למבחן התאוריה - העיד התובע כי הבת אכן ניגשה פעם אחת - ונכשלה, נרשמה למבחן נוסף אך לא ניגשה אליו בשל שלא התעוררה משנתה ... 6. אשר לטענה כי לא הנתבע בעל דברו של התובע אלא הבת ואותה יש לתבוע: אכן, לכאורה יש טעם בדברים - הבת בגירה והיא זו שקיבלה את השיעורים. אין כל מסמך חתום ע"י הנתבע המעיד על שקיבל על עצמו את חובת התשלום. עם זאת, לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את הראיות, באתי למסקנה שיש לדחות אף טענתו זו של הנתבע. ואלו, בקצרה טעמי: כאמור העיד התובע, ועדותו מהימנה עלי, שהקשר נוצר ע"י האב - הנתבע, בעקבות היכרות קודמת, וכי הנתבע קיבל על עצמו את חובת התשלום; ההיכרות הקודמת היא אף הסיבה שלא החתים את הנתבע על מסמך התחייבות מפורשת. הנתבע עצמו לא הכחיש קיומה של ההיכרות הקודמת וכי הוא זה אשר יזם וקישר בין התובע לבין בתו. כאמור דיבר התובע, בהגנתו בפני "בשני קולות" ו"דואליות" זו בעוכריו היא: אילו הסתפק בהגנתו בהתנתקות מבתו ובטענה שאין כל יריבות בינו לבין התובע - ניחא ואולם דווקא ההתקפה המוחצת שבה יוצא הוא כנגד התובע, כמפורט לעיל, ובסיומה (סיפא של כתב ההגנה) הוא אף מזמין את בית המשפט לקבוע שהבת שילמה את כל המגיע ואין לתבוע עוד ממנה דבר - מצביעה על מעורבות עמוקה שלו עצמו ומחלישה את פרקו האחר של טעונו ! התובע העיד - והנתבע לא הכחיש - כי פנה אל הנתבע מספר פעמים בעל פה ובמכתבים רשומים ודרש תשלום המגיע לו. אילו מיהר הנתבע והגיב לפניות אלו נחרצות - אף בכתב - בנוסח "מה אתה מערב אותי בנושא זה ומה לי ולדרישה זו אותה יש להפנות לבתי ואך ורק אליה", ניתן היה למצוא בכך תמיכה לטעונו בפני, אך הנתבע בחר לשתוק ולא להגיב לפניות הללו (ובינתיים הספיקה הבת להרחיק לארצות הניכר) - ובכך שוב החליש את עמדתו. התובע העיד - ואף עדות זו לא הוכחשה - כי האחד מבין שני התשלומים בוצע בשיק של הנתבע (התשלום האחר נעשה במזומן), ואף זו תמיכה בגירסת התובע. ואחרי ככלות הכל בימינו אין זה נדיר - ואפשר לומר כמעט נוהג הוא היום במקומותינו, שהורים הרואים בידע הנהיגה של ילדיהם כורח והשלמת "השכלה" ואף מעוניינים דווקא שלא יחסכו, יקבלו שיעורים רבים ככל הניתן למען ידעו לנהוג כדבעי, קודם שינתן ההגה לידיהם, מממנים את הוצאות לימוד הנהיגה שלהם. 7. מכל הטעמים האלו אני מעדיף את גירסת התובע לפיה יזם הנתבע את לימודי הנהיגה של בתו אצל התובע ואף התחייב כלפי התובע לשאת בהוצאות השיעורים הללו. 8. לפיכך אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 1,737.- ש"ח בצרוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מאז 97/03/07 (מועד התשלום השני אשר שולם לתובע) ועד לתשלום המלא וכן אגרת תביעה בסך 37.- ש"ח ובעבור ביטול זמנו של התובע בהליך זה 200.- ש"ח (יתר פרטי התביעה לא הוכחו). דיני חינוךמשפט תעבורהמורה לנהיגהחובמורים