קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוות דעת רפואית לא מהווה ראיה חדשה: .1בפנינו ערעור על החלטת הועדה על פי חוק הנכים תגמולים ושיקום - תשי"ט 1959(להלן - החוק הנ"ל) שניתנה בתיק 229/90, הדוחה את ערעורו של המערער על הסף; מהטעם שחוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי המערער אינה מהווה "ראיה חדשה" במשמעות סעיף 35לחוק הנ"ל. .2העובדות בקצרה הן הבאות: המערער הגיש בסוף שנת 1979 תביעה להכרה בנכות, שלטענתו נגרמה לו או שהחמירה, בעת ועקב שירותו הצבאי שהחל בו ב - .11.10.75קצין התגמולים שאליו הוגשה הבקשה דחה אותה ב- 11.11.79והתבסס על חוות דעת רפואית שהיתה בפניו. הטעם לדחיה היה העדר קשר סיבתי בין המחלות של יתר לחץ דם וקרדיומיופיה, שעליהן ביסס המערער את נכותו לבין שירותו הצבאי. המערער ערער בפני ועדת הערעורים על החלטתו זו של המשיב בתיק ע.נ. 794/80ולאחר שהועדה, שעיינה בחומר הרפואי ובחוות דעת נגדית שערך ד"ר סטינגר מטעם המערער, שהתיחסה אך ורק לשתי המחלות האמורות, החליטה ב- 10.1.82"תוך היסוס רב... כי היה בתנאי השירות של המערער כדי לגרום להחמרת והתפרצות המחלה הקונסטיטוצינלית, של יתר לחץ דם, ואנחנו מקבלים את הערעור בנקודה זו שאמנם עקב שירותו הצבאי, נגרמה החמרה במצב בריאותו". הועדה דנה גם בטענה לנכות בשל מחלת הלב הויראלית (הנגיפית, הקרדיומופטיה), אך לא קבלה אות. כל שהוכר הוא החמרת מחלתו בשל יתר לחץ דם. .3ב- 3.4.86חזר המערער והגיש תביעה להכרת נכותו בשל מחלת לבו. המשיב דחה תביעה זו ועל כך ערער המערער שוב בפני הועדה ב-ע.נ. .82/88מהחלטת הועדה שנתנה ב- 26.9.89עולה כי המערער טען שרק "לאחרונה נודע לו כי אכן הוא סובל ממחלת לב", בעוד שמחלה זו הועלתה על ידו כעילה להכרה בנכותו עוד בהליך הוקדם שקדם לנדון בכ- 8שנים. הועדה דחתה ב- 26.9.89את הערעור על הסף בקבעה כי: "בהליך הקודם מצאה הועדה ... קשר רק בין לחץ הדם של המערער לבין השירות, ולא בענין הלב, ועל כן לא יכול המערער לערער כיום על החלטה של קצין התגמולים ...". המערער חזר בו מערעורו על החלטה אחרונה זו של הועדה בפני בימ"ש זה - ע"א 441/89שבוטל. .4בשנת 19.6.1990חזר המערער ופנה למשיב בבקשה לתת החלטה חדשה בתביעתו, בהסתמכו על חוות דעת רפואית של ד"ר א. פינשטיין, רופאה מורשה לרפואה תעסוקתית שבדקה את המערער ב- .22.6.89המחלוקת נסבה בשאלה אם תעודה רפואית זו היא בגדר "ראיה חדשה" המצדיקה מתן החלטה חדשה בבקשתו זו של המערער לענין סעיף 35(א) לחוק הנ"ל, הקובע לאמור: "קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה ... אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה...". ב-ע"א 530/86פס"ד כב(2) ע' 794אמר כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) כי: "בסעיף 35טמונה סטיה מן העקרון של מעשה בית דין האופיני לדיון שיפוטי. בחוק הנדון הקל המחוקק עם המבקש ויש להניח שהוא עשה כן נוכח מטרותיו הסוציאליות הכלליות של חוק זה, אך עד היכן מגיעה הקלה זו?" ומסכם בע' 798ב' כי: "יוצא איפוא שהסעיף אכן נותן למבקש כמעט חופש בלתי מוגבל לחידוש הדיון". בסייג "שלא תתקבל פניה נוספת אם יש בה משום קינטור סתם או שמוש לרעה בהליכים". בענין זה לקה המערער בנכות (מחלת נפש) ובקשתו להכרה כנכנה נדחתה ע"י המשיב ועל ידי ועדת הערעורים מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין המחלה והשירות. גם ערעור לביהמ"ש עליון נדחה בזמנו. בקשת המערער נדחתה בהסתמך על עדותו של מומחה רפואי שדגל באסכולה רפואית, לפיה ההחמרה במחלת הסכיזופרינה שבה חלה המערער, בעת השירות, היתה בבחינת "גל" שלאחר, שוך הגל הזה חלפה ההחמרה ללא שוב" ואת ההתפרצויות הנוספות שארעו לאחר שירותו הצבאי יש לראות כגלים חדשים שאינם קשורים בשירות הצבאי. "סברה זו מבוססת על ההשקפה הנפוצה בין אנשי האסכולה המדעית הרואה בסכיזופרניה מחלה העשויה להתפתח בדרך של גלים נפרדים זה מזה. אך יש גם אסכולה אחרת שחסידיה סוברים, כי המחלה מתפתחת בדרך של תהליך רצוף, הנוטה איפוא יותר לראות את הקשר הסיבתי בין התפרצויות המחלה הבאות בזו אחר זו". חוות הדעת שהוותה את הראיה החדשה באותו פסק דין, היתה חוות דעת חדשה של רופא מפילדלפיה שכתובה כולה ברוח האסכולה השניה על כל המשתמע ממנה לגבי אותו מערער. בית המשפט אכן ראה בתעודה זו ראיה חדשה והחזיר את הדיון לקצין התגמולים לדיון מחדש. .5השאלה היא איפא אם יש לראות בחוות דעתה של ד"ר פינשטיין "ראיה חדשה" כמשמעות סעיף 53לחוק הנ"ל. בהליך הראשון הוגשה מטעם המערער חוות דעת רפואית של ד"ר סטינגר שאינה נושאת תאריך, שבדק את המערער ב- 25.11.80כשבפניו כל החומר התעודי רפואי הנוגע למערער ומידע שנמסר לו על ידו. בפרק של תיאור המקרה שבחוות הדעת אין כל התייחסות לדלקת גרון קשה (אנגינה) שלקה בה המערער בשנת .1977 פריט זה מופיע לראשונה בפרק האנמנזה של ד"ר פינשטיין הקושרת בחוות דעתה את תוצאת דלקת זו עם מחלות יתר הלחץ הדם ומחלת המיוקדיטיס, לא צורף מסמך רפואי כלשהוא או תעוד אחר המאשר את קביעת ד"ר פינשטיין לעניין דלקת הגרון, המסתמכת על מה ששמעה מהמערער כ- 9שנים לאחר שנבדק ע"י ד"ר סטינגר. המערער התיחס לראשונה לעניין זה בתצהירו מיום 17.10.90לאחר שנבדק ע"י ד"ר פינשטיין ב 16.1.89, כפי שעולה מחוות דעתה, שאף היא אינה נושאת תאריך. סביר היה להניח שאם אכן לקה בדלקת בצורה הקשה כמתואר בחוות דעתה של ד"ר פינשטיין על כל התוצאות שנבעו מכך, היה המערער מספר על כך לד"ר סטינגר שהגיש את חוות הדעת הראשונית המפורטת והיסודית לגביו, שהיה מאזכר זאת בחוות דעתו, ואולי מיחס לה את אותה חשיבות שיחסה לו ד"ר פינשטיין. מה גם שד"ר סטינגר התייחס בפרק הדיון שבחוות דעתו, לאפשרות שדלקת שריר הלב נגרמה, בין היתר, כתוצאה ממחלה זיהומית, ומחלת האנגינה היא כזו, ועל רקע נגיפי (ויראלי) שנראה לו יותר כגורם למחלה אצל המערער. זאת ועוד, ד"ר פינשטיין רואה במחלת דלקת הגרון החריפה והטפול הלא מספיק שניתן למערער את הגורם להתפתחות מחלות יתר לחץ הדם, ומחלת הלב הראומטית שבגין שתיהן בלבד יש להכיר בו כנכה. אין המדובר כאן באסכולה רפואית חדשה, אלא לכל היותר בהנחה שאכן לקה בדלקת גרון, דבר שהוא מפוקפק ביותר לאור עדות כבושה זו שאין לה סימוכין בתעוד הרפואי, אף שאליבא גירסת המערער נזקק לטפול רפואי בעניין זה. נראה לי כי גילוי "עדות חדשה" זו של דלקת הגרון, כשחוות הדעת החדשה לענין המחלות המהוות את הנכות זהה במהותה ולחוות הדעת הקודמת שהוגשה למשיב ולועדת הערעורים והוו את הענין שהיה שנוי במחלוקת בהליכים הקודמים, אין לראותה כ"ראיה חדשה" במשמעות סעיף 35לחוק הנ"ל. המערער שלא הצליח להשיג את כל מבוקשו בהליכים הקודמים מנסה את מזלו בשלישית בטענה שהועלתה לראשונה כעבור כ- 9שנים בהתבסס על דלקת הגרון שלקה בה בשנת 1977עובדה שהיתה ידועה לו כל הזמן וכבשה ושעוררה לראשונה בפני ד"ר פינשטיין ב-1989, דבר הגורע נכבדות ממשקלה וערכה של עדות שכזאת. מסקנתי היא, שפתיחת הליך זה נעשה תוך ניצול לרעה של זכותו של המערער, שמיצה את כל הדרוש לברור זכויותיו, ולאחר שהפסיקה הקודמת לא השביעה את רצונו מנסה לפתח, כעבור מספר שנים התדיינות חדשה שמטרתה לחזור ולדון במה שכבר נידון, והוכרע הכרעה משפטית. לבסוף יש להפנות לע.נ. (ת.א.) 85/436פסקים מחוזיים תשמ"ו ג' עמ' 806בעמ' 510שבו שאל כב' השופט דבורין את עצמו: "אם תורשה המצאתה של ראיה "חדשה" כעבור כשלוש שנים כמו במקרה שלפנינו, מדוע היא לא תורשה כעבור נניח, למשל, חמש שנים או עשר שנים ואף למעלה מזה? אבל אני סבור שתוצאה כזאת היתה בלתי נסבלת ואף מביאה את הדברים לכדי אבסורד. איני מתעלם, כמובן, מכך שהמדובר בחוק סוציאלי שבו התכוון המחוקק להיטיב עם חולים. אולם, לא נראה לי שאנו רשאים למתוח החבל מעל ומעבר למשמעותן הסבירה של מילות החוק, כי לו כך עשינו, אזי לדעתי לא היינו מבטאים את כוונתו האמיתית של המחוקק, אלא את רצונו של כל חייל וחייל לחוד, בהתאם לנסיבותיו האישיות ושגיונותיו הוא על ידי כך היינו הופכים עצמנו למחוקקים במקום פרשנים" והוא הדין בפנינו לאור הזמן הרב שחלף כמפורט לעיל. מסקנתי היא שבנסיבות מקרה זה אין מקום לפניה נוספת למשיב, שיש בה משום ניצול לרעה של ההליכים. הייתי מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב את הוצאות הערער ושכר טרחת עו"ד בסך 1500ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961החל מהיום ועד לתשלום בפועל.רפואהראיות חדשותחוות דעת