מכות יבשות בתאונת דרכים

1. התובעת, ילידת 13.12.78 נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.8.00. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל.   2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בגב תחתון וכף רגל שמאל. למעט נפיחות וכאבים בכף רגל שמאל ושיפשופים בכפות הידיים, לא נמצא בחדר מיון כל ממצא פתולוגי והתובעת שוחררה, בלא שאושפזה, עם המלצות למעקב רופא מטפל, אנלגטיקה ומנוחה שבעה ימים.   ב. בבדיקה מיום 7.8.00 נמצאו המטומות מפוזרות, פצעי שיפשוף, המטומה לטרלית גדולה בקרסול וכף רגל שמאל, הגבלה ניכרת בתנועות והתובעת הופנתה לטיפול פיזיוטרפי שלא ברור אם קיבלה.   ג. התובעת המציאה תעודת אי כושר עד יום 21.8.00 בלבד.   ד. ד"ר לידור, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, קבע בחוות דעתו כי: "בדיקתה הגופנית תקינה. תנועות הקרסוליים, הפרקים הסובטלריים, פרקי אמצע כפות הרגליים והאצבעות תקינים. בדיקה נוירולוגית תקינה. הגידים והרצועות של הקרסוליים תקינים, וללא רגישות למישוש, למעט ע"פ הגידים הפרוניאליים משמאל. הקרסוליים יציבים. בצילומי רנטגן מודגם אוסטיאופיט דורזו-מדיאלי בעצם הסירה, בבדיקת מיפוי עצמות קיימת קליטת יתר דורזו-מדיאלית באמצע כף הרגל, ובבדיקת הטומוגרפיה המחשבית קיים שבב עצם פלנטרית לבסיס המסרק השלישי בכף רגל שמאל. למרות ממצאים אלו, הגב' זואי חפץ לא סבלה כלל מכאבים ו/או נפיחות באמצע כף רגלה השמאלית. כל תלונותיה היו והינם בחלק החיצוני של הקרסול. בנוסף, האוסטיאופיט אשר ניצפה בעצם הסירה נצפה אף בצילומי הרטנגן אשר בוצעו ביום התאונה. ממצאים אלו הינם אקראיים ואינם קשורים בתאונה הנדונה. יתכן ומקורם בפעילויותיה הסופרטיביות ו/או בעקבות עבודתה כמלצרית".   ה. ד"ר לידור לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת ובטענות ב"כ התובעת כי מסקנות המומחה כי ממצאים אלה הם אקראיים ואינם קשורים לתאונה הנדונה, אין כדי לסתור חוות הדעת וקביעת המומחה כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה.   3. נזקים א. הפסד השתכרות 1. עובר לתאונה היתה התובעת סטודנטית ועבדה כמלצרית.   2. לטענתה, הנסמכת על אישור המעביד, לא חזרה לעבודה עד סוף חודש נובמבר 2000, עבדה רק חלקית בחודש דצמבר 2000 והפסידה 5,000 ₪ נטו לחודש.   3. התובעת המציאה תלושי שכר לפיהם עבדה כביכול בחודש מאי 2000 כשבע משמרות, בחודש יוני 2000 כשלוש משמרות, בחודש יולי 2000 כארבע משמרות והשתכרה 120 ₪ למשמרת בלבד.   4. נסיונותיו של ב"כ התובעת לטעון כי הסכום המצויין בתלוש השכר מהווה רק את התוספת שקיבלה התובעת ממעבידה על מנת ששכר העבודה שלה לא יפחת, לאחר קבלת הטיפים, מ-20 ₪ נטו לשעה, תמוהים ואינם מתיישבים עם תלושי השכר ואישור המעביד. לא זו בלבד אלא שכאמור בתשובת התובעת לסיכומי הנתבעת בע' 3, למעביד היה רישום יומי של שעות העבודה של התובעת ובכל יום הוא גם רשם את סכום הטיפים שהתקבל במזומן עבורה, אך רישום זה לא הומצא, וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה". (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).   5. על אישור המעביד לא ניתן גם לסמוך משהצהיר כי התובעת לא חזרה לעבודה עד סוף נובמבר 2000 בעוד שבתשובה לשאלה הודתה התובעת כי עבדה בחודש ספטמבר כברמנית שלוש פעמים בשבוע. למותר לציין כי לא הוכח כמה השתכרה בעבודתה זו.   6. בעוד שלטענת התובעת לא היתה התאונה תאונת עבודה כמשמעה על פי דין כיוון שנסעה בשעה 14:00 לים עם חברה ואת המשמרת היתה צריכה להתחיל רק בשעה 19:00, טוענות הנתבעות כי התאונה היתה תאונת עבודה כשהן נסמכות על תשובת התובעת לשאלה 25(ב) לשאלון: "לא ניגשתי לביטוח הלאומי משום שידעתי שכמלצרית לא אקבל סיבסוד או עזרה משמעותית ובנוסף לא יכולתי מבחינה פיזית לחכות בתורים הארוכים שם סבלתי מכאבים בלתי פוסקים". נסיונו של ב"כ התובעת להסביר תשובה זו בהתייחס לשאלה 25(א) האם הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין ההוצאות הכספיות שנגרמו לה עקב הטיפולים הרפואיים בלבד, טוב היה לה לו לא נטענה. אם אכן לא היתה התאונה תאונת עבודה כמשמעה על פי דין ועל כן לא יכלה התובעת לדרוש החזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי, היה מקום רק לתשובה ברוח זו ולא לנימוקים שונים ומשונים.   7. לאור כל האמור לעיל, המצאת תעודת אי כושר על שלושה שבועות בלבד, אי התאמה בין אישור המעביד לתלושי השכר והספק לגבי היות התאונה תאונת עבודה שהיתה מזכה אותה בדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, נראה לי לנכון לפצותה בסכום גלובלי של 5,000 ₪ בלבד.   ב. עזרת זולת עבר ועתיד 1. התובעת היתה כאמור באי כושר מוכח במשך שלושה שבועות, לא דרכה על רגל שמאל והיתה מוגבלת בתנועותיה לפחות במשך תקופה זו, ומאחר והיא מתגוררת לבדה, נראית לי הדרישה לעזרה בתקופה הסמוכה לתאונה כסבירה, גם אם קיבלה אותה ממקורביה. עזרה זו מוערכת על ידי ב-1,000 ₪.   2. הדרישה לעזרת זולת בעתיד משלא נקבעה לתובעת כל נכות אינה ראויה להתיחסות.   ג. החזר הוצאות נסיעה ותרופות בעבר התובעת אפילו לא הוכיחה כי קיבלה הטיפול הפיזיוטרפי שהופנתה אליו כמה וכמה פעמים והמציאה קבלה על מייצב רגל בעלות של 220 ₪ בלבד. מאידך, סביר כי התקשתה בתנועה לפחות בתקופה בה לא דרכה על רגל שמאל ולכן נראה לי לנכון להעריך הפיצוי בראש נזק זה בסך 1,000 ₪.   ד. כאב וסבל "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).   בענייננו, כשלתובעת לא נגרם שבר, היא לא אושפזה, לא נזקקה לטיפולים חודרניים וגם על פי טענתה, שלא עוגנה במסמכים רפואיים, היתה באי כושר מכסימום שלושה חודשים וחצי, אין מקום לפצותה במכסימום הפיצוי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ונראה לי לנכון להעריך הפיצוי בראש נזק זה בסך 7,500 ₪.     4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות 5,000 ₪ ב. עזרת זולת 1,000 ₪ ג. הוצאות רפואיות ונסיעות 1,000 ₪ ד. כאב וסבל 7,500 ₪ סה"כ 14,500 ₪   בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט (שכר המומחה ואגרה), ושכ"ט עוד בשיעור 13% + מע"מ.   5. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.    תאונת דרכיםמכות יבשות