מע''מ על הלוואות למנהלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מע''מ על הלוואות למנהלים: מחלוקתם של בעלי הדין מתמקדת בשאלה אם ריבית רעיונית שנרשמה בספרי חשבונותיה של המערערת,בגין הלוואות ללא ריבית שהעניקה למנהליה, חבה במס לפי חוק מס ערך נוסף,התשל"ו -1975(להלן - החוק). העובדות בקצרה: מנהלה המנוח של המערערת X ז"ל,שהיה גם בעל השליטה בה, משך כספים מקופתה. אחרי פטירתו, באפריל 1985,באה אלמנתו, גב' X, תחתיו. סמוך לאחר מכן, משנרשמה בעצמה כעוסק לפי סעיף 52 לחוק, חזרה גב' X ונרשמה-עם המערערת ועוסקים נוספים-כ"עוסקים כאחד" לפי סעיף 56 לחוק. גם גב' X, כבעלה המנוח לפניה,משכה כספים מקופת המערערת. כל המשיכות, במהלכן של ארבע שנות מס ברציפות, נרשמו בספרי המערערת כהלוואות למנהלים. ההלוואות, ששימשו למנהלים בעסקיהם האחרים, ניטלו ללא ריבית, אך כמצוות סעיף 3 (ט) לפקודת מס הכנסה, רשמה המערערת בספריה את הריבית הרעיונית, החלה על ההלוואות, כהכנסה זקופה, ושילמה עליה מס הכנסה כחוק. בהסתמכו על אותם רישומים קבע המשיב, כי הריבית הרעיונית חבה גם במס ערך מוסף. מכאן הערעור. טענתה הראשונה של באת- כוח המערערת היא, כי מתן הלוואות למנהלים איננו "עסקה", כמשמעה בחוק. לדחייתה של טענה זו די לי בטעמיו של סגן הנשיא (כתוארו דאז) ד"ר א' וינוגרד, בפסק -דינו בפרשת מילצקי (ע"ש (ת"א) 739/84 , 740 מילצקי ובניו חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' מנהל המכס ומע"מ נתניה ), שהעתקו צורף לסיכומי באת-כוח המערערת. ענייננו בחלופתה הראשונה של הגדרת "עסקה" , שבסעיף 1 לחוק, דהיינו: "מכירת מכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו,לרבות מכירת ציוד". בפרשת מילצקי נקבע, כי מתן הלוואה הינה בגדר עסקת אשראי, וכשההלוואה ניתנת על-ידי חבר בני-אדם לחבריו- אף הלוואה ללא ריבית במשמע. קביעה זו, שנתבססה על הגדרת "שירות" שבסעיף 1 לחוק, מקובלת עלי והינה יפה גם לפרשתנו. אינני צריך איפוא לפסוק בטענתה המעניינת הנוספת של באת-כוח המשיב, כי מתן הלוואה בלא ריבית מהווה, מניה וביה , גם "מכירת נכס" , באשר "נכס", כהגדרתו, כולל "טובין"- ו"טובין", כהגדרתם, כוללים גם" זכות,טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים". אך במאמר מוסגר אציין, שזה לא מכבר נקטתי גישה דומה,בהידרשי לשאלה אם מניות הינן בגדר נכס כמשמעו בתקנה 1 לתקנות (ת"א) 809/90 מריאן פלצמן נ' גזברות בית המשפט). עוד טענה באת-כוח המערערת, שגם אם לכאורה יש במתן ההלוואה משום מתן שירות, אין בו משום "עסקה", באשר ההלוואה לא ניתנה על -ידי המערערת במהלך עסקה, שהוא, כאמור, עסק של קבלנות בניין ולא של מתן הלוואות. אף טענה זו דינה להידחות. בגין טענה דומה נפסק בע"א 364/81 מנהל אגף המכס והכלו נ' "אתא" חברה לטקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לז (2) 744, כי "כל מה שעושה עוסק, אשר עיסוקו בייצור, לתועלת מפעלו ולקידומו ולהצלחת עסקיו נעשה על-ידיו במהלך עסקיו" (דברי השופט של הפרשה ההיא, בה דובר בהתקנת שירותי מסעדה לעובדים בשטח המפעל. גם מתן הלוואה ללא ריבית, שנותן מעביד לעובדו, עולה, לכאורה, בקנה אחד עם עניינו של המעביד. הלוואה כזו מיועדת, מטבע הדברים, לגמול לעובד על תרומתו לקידום ענייני מעבידו בעבר ואף להמריצו להוסיף ולתרום לקידומם בעתיד. מהלך כזה בודאי מיטיב עם העובד, אך הדעת נותנת, שגם המעביד מצפה להיות נשכר מנקיטתו. הנחה זו מעוגנת, כמדומה, בניסיון החיים, ואם חפצה המערערת להראות, שמשיכת ההלוואות על- ידי מנהליה חרגה ממהלך עסקיה, ושלה עצמה לא היה בכך כל עניין עסקי, היה עליה לבסס את עמדתה בראיות. באת-כוח המערערת הוסיפה וטענה , שכספי ההלוואות ניטלו מ"עודפי כספים" שנצברו אצל המערערת, וכיוון שעל אלה כבר שולם מס ערך מוסף, אין לחייב את המערערת במס על מס. גם אילו הוכחה ,ספק בעיני אם היה בטענה זו כדי להועיל למערערת, אך לצורכי ההכרעה די לי לקבוע, שהטענה לא הוכחה . המערערת לא הראתה , שהיו ברשותה רווחים שיועדו לחלוקה,אך במקום לחלקם הילוותה אותם למנהליה. המערערת הוכיחה,כי לא תבעה ניכוי מס תשומות בגין כספי ההלוואות שנתנה למנהליה. גם לנוכח ההנחה ,שההלוואות היוו עסקאות חייבות במס- טענה באת-כוחה המלומדת- די בהימנעותה מניכוי מס תשומות כדי לפטור את העסקאות מן החבות. טענה זו סמכה על תקנה 15 א' לתקנות מס ערך מוסף,התשל"ו- 1976. ברם , גם בטענה זו אין המערערת יכולה להיוושע. על-פי האמור בתקנה 15 א (ב) , אין עוסק רשאי לנכות מס תשומות בגין מכירת התשומה, או נתינתה כשירות, לעובדו, אלא אם המכירה או מתן השירות בכללו בדו"ח התקופתי של העוסק כעסקה חייבת במס. כפי שמציין י' פוטשבוצקי, בספרו על חוק מס ערך מוסף (מהדורה שנייה, בעמ' 286) , נועדה תקנה זו לסתום פירצה בחוק, עליה הצביע בית המשפט העליון בע"א 446/79 תעשיות רוגוזין בישראל בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד לד (4) 584 (ראה דברי השופט, לימים הנשיא, י' כהן, בעמ' 588). אך כלל ועיקר אין להסיק מתקנה זו-כפי שבצדק העירה באת-כוח המשיב- שאם העוסק נמנע מתביעת ניכוי התשומה, יהא פטור מלדווח על העסקה שבגדרה מכר את התשומה, או העניקה כשירות, לעובדו. לחילופין טענה באת- הכוח המערערת, כי הריבית הרעיונית החלה על ההלוואות שנתנה המערערת לגב' X אינה חבה במס. טענה זו סמכה על העובדה שהמערערת וגב' X נרשמו (ביחד עם עוסקים נוספים) כ"עוסקים כאחד" לפי סעיף 56 לחוק. עוסקים שנרשמו כך -מורה סעיף 56- " יראו אותם לעניין חוק זה כשותפים ". על רקע זה טענה, שעסקאות- בכללן עסקאות הלוואה- הנקשרות בין שותפים,פטורות ממס. בתשובתה לטענה זו כתבה באת-כוח המשיב, כי לרישום המאוחד של עוסקים יש נפקות משפטית רק ביחס לפעילויותיהם העסקיות המשותפות. עמדה זו נראית לי. עסקה בין שותפים איננה בהכרח עסקה של השותפות או עסקה הכרוכה בעסקי השותפות. כך, למשל, עשוי שותף לרכוש טובין לשימושו הפרטי, מן השותפות או משותפו. מכירת הטובין חורגת ממסגרת הפעילויות העסקיות המשותפות ותהא חייבת במס כמכירה לזר. הוא הדין בהלוואות שקיבלה גב' X מן המערערת. גם בלא שנתחוור, מה הייתה הפעילות העסקית המשותפת, שלשמה ביקשו המערערת וגב' X להירשם במאוחד, ברי שמתן ההלוואות חרג ממסגרת "שותפותן". גב' X- כעולה מעדות בנה ומיופה-כוחה- לא ניהלה, באופן אישי, שום עסקים. את עסקיה ניהלה באמצעות חברות, בכללן המערערת, ובכספים שמשכה מן המערערת עשתה שימוש לצורכי עסקיהן של חברות אחרות , שהייתה בעלת עניין בהן. אותן חברות לא נמנו עם העוסקים שנרשמו במאוחד עם המערערת,ובין זיקתה של גב' X למערערת לבין זיקתה לחברות האחרות, לא היה ולא-כלום. נמצא, שהמערערת הילוותה כספים לגב' X למטרותיה הפרטיות, ובהעדר קשר בין הפעילות העסקית המשותפת לבין מתן ההלוואות, היוו ההלוואות עסקאות רגילות החייבות במס. הערעור נדחה. על המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)הלוואה