1. זוהי תביעה בה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום מענקים בגין שנות עבודתה במשרד התקשורת ובנתבעת. 2. הרקע לתביעה: א. התובעת עבדה במשרד התקשורת מיום 4.9.1951 ועד לשנת 1984 עת עברה לעבוד בנתבעת עד למועד פרישתה ביום 31.3.1995. ב. התובעת היתה עובדת מועברת כמשמעותו בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 15.9.83 אשר נחתם בין המדינה, בזק, וההסתדרות (נספח א' לכתב התביעה). ג. לטענת התובעת, בין התאריכים: 8.9.68-31.3.95 היתה עובדת שטחים אשר עבודתה ומשרתה היתה במינהל האזרחי של יהודה ושומרון. ד. ביום 15.8.94 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד "להסדרי פרישה מיוחדים ופיצויים מוגדלים" בין ההסתדרות לבין הנתבעת (נספח ב' לכתב התביעה). ה. ביום 9.11.94 חתמה התובעת על הסכם אישי לפרישה מוקדמת מעבודתה בנתבעת (נספח ג' לכתב התביעה). ו. עוד ביום 25.7.80 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה לבין ההסתדרות בנוגע לזכויותיהם של עובדי המדינה באזור יהודה ושומרון חבל עזה צפון סיני ודרום סיני אשר משרותיהם מתבטלות ולעובדים שפרשו בגיל 65 בתקופת הסכם זה (להלן:"הסכם השטחים", נספח ד' לכתב התביעה). ביום 21.7.80 כתב מר יעקבסון, נציב שירות המדינה דאז למר קיסר, מי ששימש באותה עת כיו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות בענין הסכם השטחים: "5. עובד מדינה שהשלים 15 שנות עבודה בשטחים שמשרתו לא בוטלה ואשר ירצה לפרוש משירות המדינה ופרישתו תתואם עם משרד האם והממשל הצבאי יהיה זכאי להטבות הנובעות מהסכם זה כמי שמשרתו בוטלה והתפטר למעט הזכות לשיבוץ" (נספח ה' לכתב התביעה-להלן נספח ה'). לטענת התובעת, הסכם השטחים לרבות האמור בסעיף 5 למכתב נציב שירות המדינה חלים עליה שכן עבודתה ביו"ש החלה לפני יום 13.4.79 והתמשכה לאחר 13.4.78 ועד לסיום עבודתה בבזק. לטענתה, במועד פרישתה מעבודתה בנתבעת חלו עליה שני ההסכמים הקיבוציים הן נספח ב' לכתב התביעה והן הסכם השטחים. ז. לטענת התובעת, משכורתה האחרונה לצורך חישוב המענק בשעור 30% עמדה בעת פרישתה לגימלאות על סך 6,308 ₪, כשמתוך סכום זה המענק בשעור 30% הינו בסך 1,892 ₪. לפיכך, לטענתה, זכאית היתה לקבל בפועל בגין שנות עבודתה בשירות המדינה בנתבעת סך 84,005 ₪. משהנתבעת שילמה לה בפועל בגין רכיב זה סך 28,695 ₪, זכאית היא להפרש בתוספת ריבית והצמדה כחוק. ח. לטענת התובעת, בעת פרישתה לגימלאות זכאית היתה לקבל מענקים על פי הסכם השטחים בגובה "משכורת קובעת" ובגובה "משכורת כוללת" לכל שנת עבודה ביו"ש ובסך הכל למענקים בסך 505,378 ₪. לטענתה, מששולם לה מענק בסך 83,581 ₪, זכאית היא להפרש בתוספת ריבית והצמדה כחוק. ט. ביום 18.6.00 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה לנתבעת לתשלום ההפרשים ואולם פנייתה נדחתה על ידי הנתבעת, כאמור במכתבה מיום 25.6.00. י. לטענת התובעת, הוטעתה על ידי הנתבעת משנאמר לה כי אינה רשאית לקבל גם את המענק בשיעור 30% לכל שנת עבודה, וגם את המענקים כאמור בהסכם השטחים. 3. א. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את טענות התובעת, לרבות את הסעדים הנתבעים. ב. לטענת הנתבעת, התובעת לא היתה עובדת שטחים: לא עבדה בתקן הממשל הצבאי או המינהל האזרחי, לא הוכרה על ידי המדינה כעובדת שטחים ומקום עיסוקה העיקרי היה בירושלים. ג. לטענת הנתבעת, משהתובעת לא היתה עובדת שטחים, הסכם השטחים אינו חל עליה, ומכל מקום אין היא יכולה להינות משני העולמות: הן מהטבות ההסכם האישי אשר קבע את מכלול תנאי פרישתה והן מהסכם השטחים. משקיבלה זכויות על פי הסכם הפרישה, לרבות תשלום לפנים משורת הדין בגין עבודתה בשטחים, אין לה על מה שתלין. 4. מעיון בטעוני הצדדים ובפלוגתאות שנקבעו בישיבת בית הדין מיום 3.5.01 עולה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות: האם חל על התובעת הסכם השטחים לרבות נספח ה' לכתב התביעה, והאם התובעת קיבלה את כל המגיע לה על פי ההסכמים החלים עליה. 5. תחולת הסכם השטחים ונספח ה' על התובעת: א. מעיון בכתב התביעה עולה כי תביעתה של התובעת נסמכת על סעיף 5 לנספח ה', ועל הסכם השטחים. לטענת התובעת הוראות הסכם השטחים לרבות האמור בסעיף 5 לנספח ה' חלות עליה. ב. בטרם ידון בית הדין בשאלת תחולת הסכם השטחים על התובעת, קובע בית הדין כי כבר נפסק לא אחת כי יש לקרוא את נספח ה' "כאחת" עם הסכם השטחים מאחר שהוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו והוא בא לקבוע הוראות למקרים שמשרתו של עובד שטחים אינה מתבטלת (דב"ע מה/3-3 לוי-מדינת ישראל, פדע טז 370). לפיכך, קובע בית הדין כי סעיף 5 לנספח ה' הינו חלק מהסכם השטחים ג. מעיון בפסיקה שעסקה בתחולת הסכם השטחים על העובדים עולה, כי הפסיקה קבעה מספר תנאים מצטברים לתחולת ההסכם על עובדים: -תנאי בל יעבור לזכאות הוא שיבוץ ב"משרה בשטחים", משרות שעובדי המדינה ממלאים בשטחים ולא משרות מקוריות במשרדי הממשלה, עבודה לפי מינוי רשמי מטעם הממשל בשטחים (דב"ע מט/55-3 מדינת ישראל-לרר, 453, דב"ע נג/213-3 מדינת ישראל -וייסמן, עבודה ארצי, כרך כז(1),42 מט/264-3 יעקובביץ-בזק ומדינת ישראל). -עבודה של ממש בשטחים, בצוע עיקר העבודה בשטחים (מט/264-3, דב"ע נו/156-3 בסטהוף-מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך ל(2) 315). -תנאי נוסף הינו כי הפרישה "תתואם עם משרד האם ועם הממשל הצבאי" (דב"ע מט/55-3, סעיף 5 לנספח ה'), כשפרושו המעשי של התאום הוא רמה של הסכמה ולפחות אי הבעת סרוב מטרם משרד האם (דב"ע נ/76-3 יעקבוביץ-מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך כט (3) 228). ד. עיון בפסיקה לעיל תוך יישומה על נסיבות עבודת התובעת שלפנינו מובילנו למסקנה, כי אין לראות בתובעת עובדת שטחים, ולפיכך אין הסכם השטחים חל עליה. ה. מר גלנטי, סמנכ"ל תחום פרישה בנתבעת העיד בתצהירו בעניין משרתה של התובעת: "התובעת לא עבדה בתקן הממשל הצבאי או המנהל האזרחי ולא הוכרה ע"י מדינת ישראל כעובדת שטחים" (סעיף 5 לתצהיר). ובחקירתו הדגיש כי ידוע לו כי התובעת הועסקה בשטחים במינוי בפועל (עמ' 4 ש' 18-21, עמ' 5 ש' 1-5). אמנם התובעת בתצהירה העידה, כי במשך כל שנות עבודתה ועד לפרישתה, הועסקה במשרה בתקן של המנהל האזרחי באיו"ש, במינוי אישי בקמ"ט יו"ש (סעיף 7יב' לתצהיר), ואולם טענה זו נסתרה בעדותה משהעידה, כי מינויה היה בפועל ולא בתקן (עמ' 3 ש' 16-17), ואף לא הוכחה במסמכים אשר צרפה לתצהירה. עיון במסמכים אשר צרפה התובעת לתצהירה, אין בהם בכדי ללמדנו כי התובעת הועסקה במשרה בתקן, אלא יש בהם בכדי לבסס את הטענה, כי בתקופה מסויימת הושאלה לעבוד במינהל ובתקופה מסוימת הועסקה במינוי בפועל. ו. משהתובעת לא הועסקה במינהל האזרחי במשרה בתקן בשטחים, אין מתקיים בה התנאי הראשון לתחולת הסכם השטחים. משאין לראות בתובעת כמי שהועסקה במשרה בתקן, אין עוד רלבנטיות לשאלה באיזו מידה ביצעה את עיקר עבודתה בשטחים. ז. זאת ועוד: תנאי נוסף לתחולת הסכם השטחים הינו, כי הפרישה תתואם עם משרד האם ועם הממשל הצבאי, כאמור בסעיף 5 לנספח ה'. במקרה דנן, משהתובעת חתמה על הסכם פרישה מרצון עם הנתבעת, אין מחלוקת כי פרישתה תואמה עם משרד האם, ואולם לא הוכח על ידי התובעת כי הפרישה אף תואמה עם הממשל הצבאי. מכאן שאף התנאי הנוסף לתחולת ההסכם אינו חל על התובעת. ח. לפיכך קובע בית הדין, כי אין הסכם השטחים חל על התובעת, אלא ההסכם הקיבוצי מיום 15.8.94 וההסכם לפרישה מרצון עליו חתמה (נסחים ב,ג לכתב התביעה) הם שחלים על התובעת. ט. משהתובעת הודתה בחקירתה בבית הדין, כי קיבלה את כל הזכויות להם היתה זכאית על פי ההסכם האישי, "כל מה שכתוב בהסכם קיבלתי" (עמ' 2 ש' 11) כדין דחתה הנתבעת את תביעת התובעת. 6. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.חוזהמענקהסכם קיבוצי