סירוב לרשום עמותה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לרשום עמותה: המבקשים ביחד עם אחרים הגישו למשיב בקשה לרישום עמותה בשם "בית אורי". הם צרפו לבקשתם תקנון מוצע ובקשו מהמשיב לרשום את העמותה בפנקס העמותות, על פי חוק העמותות תש"ם- 1980[2]. להלן: "החוק". המשיב סרב לרשום את העמותה ומכאן הערעור שבפני. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת באופן קבלת החלטה על דבר פירוק העמותה וחיסולה מרצון. בתקנון המוצע רשמו המבקשים בפרק זה, בין היתר, כדלקמן: " 11.1על פירוק העמותה תחליט אסיפה כללית ברוב של 3/4מכל חברי העמותה, כאשר ניתנה לכל חבר העמותה הודעה של 21יום מראש עם ציון ההצעה לפרק את העמותה". עמדת המשיב היא שהמערערים אינם רשאים לשנות מהוראות סעיף 43(א) לחוק [2] הקובע לאמור: - "43(א) עמותה רשאית, באסיפה כללית, להחליט על פירוק מרצון ועל מינוי מפרק או מפרקים; ההחלטה טעונה רוב של שני שלישים מן המצביעים באסיפה, שעליה ניתנה לכל חברי העמותה הודעה 21ימים מראש תוך ציון שיוצע באסיפה להחליט על פירוק". גדר המחלוקת בנפקות העולה מן הביטוי "ההחלטה טעונה רובשל שני שלישים מן המצביעים באסיפה". המערערים מבקשים לראות ביחס זה שנקבע, מינימום שאין למטה הימנו. אלא שהעמותה רשאית לקבוע לה בתקנונה, באופן וולונטרי, דרישה ליחס גדול יותר, אם מבין המצביעים באסיפה או מכלל חברי העמותה. ובענייננו. המערערים קבעו לעצמם בתקנון המוצע, דרישה לרוב של 2/3מכל חברי העמותה. ורוב כזה, בכל מקרה, גדול מרוב של שני שלישים מן המצביעים באסיפה. המשיב סבור כי הרוב הנדרש על פי סעיף 43(א) לחוק [2] אינו נתון לשינוי על פי רצון חברי העמותה, אפילו לא לחומרה. בבחינת "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו...". (דברים ד' (2)). המשיב מוסיף ומפנה את תשומת הלב לסעיפים אחרים בחוק, בהם מתייחס המחוקק במפורש לאפשרות לפיה ניתן לקבוע בתקנון מגבלה שונה מכפי זו שהחוק קובע אותה. דוגמאות לכך רואה המשיב בהוראות סעיפים 13; 20(א); 21; 22וכן 26(א) לחוק [2]. ומכלל הן מפורש המתיר סטיה מן המגבלה, אתה שומע לאו לענין סעיף 43(א) לחוק, שלא נרשם בגופו התר כאמור. סבור אני כי המערערים צודקים בפירוש שהם מבקשים להנחיל להוראות סעיף 43(א) לחוק [2]. והפועל היוצא הוא כי היחס שהמחוקק קבע אותו באותו סעיף הוא רצפה שאין נמוך הימנה. אולם העמותה רשאית לקבוע לעצמה בתקנונה דרישה ליחס גדול יותר מכפי זה הקבוע בחוק, אם מבין המצביעים באסיפה הכללית או מבין כל חברי העמותה. הכלל הוא כי שני בני אדם או יותר החפצים להתאגד כתאגיד, ובקשתם עומדת בדרישות כפי שנקבעו לעמותה בחוק, שהם רשאים ליסד עמותה. סעיף 9לחוק [2] קובע כי "לכל עמותה יהיה תקנון שכוחו ככח חוזה שבו התחייבו העמותה וחבריה לקיים את הוראותיו". מכאן שכל המותר בחוזה על פי כל דין והוא מצוי בתחום המגבלות שפורשו בחוק, שהוא מותר גם בתקנון. בפרק ז' סימן א' לחוק קבע המחוקק אפשרות לפיה ניתן לפרק עמותה מרצון. יכול שתאמר - בכל עת ובכל צורה שהעמותה רוצה בה, בא סעיף 43א) לחוק [2] וקובע לעמותה מגבלה לפירוק מרצון. והמגבלה היא, בין היתר, מינימום של 2/3מן המצביעים באסיפה. בפחות מיחס זה של קולות ובתנאים נוספים כמפורט שם, אי אתה רשאי לקבל החלטה על פירוק העמותה. אולם מעבר לכך, לחומרה, חופשית העמותה לקבוע לעצמה בתקנונה כל שחבריה היו רשאים להסכים ביניהם על פי חוזה. ולא רק זאת אלא אף זאת. בחינה של הוראות סעיף 43(א) [2] לחוק מעלה כי יחס הקולות אותו קבע המחוקק באותו סעיף איננו קבוע או יציב בהתיחס לכלל חברי העמותה. יחס זה הוא מקרי בהחלט והוא פועל יוצא של כלל המצביעים באותה אסיפה כללית. יכול שני שליש מבין המצביעים באותה אסיפה ובתנאי שמנין הנוכחים בפתיחת האסיפה מגיע כדי רבע ממספר חברי העמותה (סעיף 8(א) לתקנון המצוי). יכול שני שליש מבין המצביעים כאמור ואין כל נפקות לשאלה כמה מבין חברי העמותה היו נוכחים באותה אסיפה (סעיף 8(ב) לתקנון המצוי). תאורטית יתכן מצב שבו חבר אחד יוכל לקבל החלטה על דבר פירוק העמותה. אין להניח שהמחוקק בקש לכבול החלטות בדבר פירוק מרצון של עמותה לרוב מקרי מבין חברי העמותה כמפורט, ולא השאיר ביד העמותה את האפשרות לקבוע לעצמה, בכגון דא, מגבלות חמורות מאלה שפרט בסעיף 43(א) לחוק [2]. אין אני מוכן להקיש מהוראות סעיפים 13; 20(א); 21; 22וכן 26(א) לחוק [2], לענין הפירוש שהמשיב מציע ליתן להוראות סעיף 43(א) לחוק. סעיף זה מובן מתוכו והפרשנות כפי שאני מציע אותה תואמת את הגיונו, מטרתו ותכליתו של החוק. בהקשר זה אצטט מדברים שרשם כב' השופט ברק במאמרו המאלף "כוונת המחוקק: מציאות או דמיון" [3]: "מטרת הפרשנות היא לבחור באותה האופציה מבין האופציות הלשוניות, אשר תגשים את התכלית של הנורמה. אומר זוסמן: חוק הוא מכשיר לשם ביצוע של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו". ובמקום אחר. ר"ע 277/82, נירוסטה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [1]: "כשלעצמי, אין אני מוכן כלל להעמיד את המחוקק כמי שעושה "מלאכת מחשבת". הנסח, כמו השופט, עושה מלאכה אנושית, על חולשותיה ופגמיה. את פרשנותו של החוק יש לבסס על לשונו ועל הגיונו ועל מטרתו ועל תכליתו". סוף דבר. אני מקבל את הערעור ומורה למשיב לרשום את העמותה בתיק מס' 1-882-008- 58לפי התקנון המצוי בו. אני מחייב בזה את המשיב לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 750שקלים חדשים בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק. עמותות