קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול על כספים בתיק הוצל''פ: 1. ערעור על החלטת כב' הרשמת ת. נמרודי בתיק המרצה 97/9230 עפי"ה נדחתה בקשת המבקשים להטיל עיקול זמני על כספים עד לסך 60,000.- ש"ח המגיעים למשיב 1 מהמבקש 1 בתיק הוצל"פ 20-05646-96-8. הבקשה, אשר הוגשה לבית המשפט ב97-/10/14, הובאה בפני כב' הרשמת ב97-/10/20 ונדחתה על ידה בו ביום (בלא שמיעת הצדדים) - בנימוק אחד ויחיד: שהתצהיר התומך את בקשת העיקול "איננו מתיחס כלל" לנטל המוטל על המבקש עיקול זמני "להראות (ולנמק) מדוע אי הטלת העיקול תכביד על ביצוע פסק הדין". 2. ב"כ המלומדים של הצדדים "הרעיפו" עלי עיקרי טעון רחבי היקף וכבדי משקל, תוך שהם מגוללים "אלו-תולדות" הליכי התביעה (המתנהלת מאז שנת 1994 !) וסוקרים בקשות עיקול קודמות, ואף טענות לעיצומה של בקשת העיקול - כל אלו, למיטב הבנתי ובכל הכבוד לטוענים המלומדים, מיותרים ואינם צריכים לצורך הכרעה בשאלה המצומצמת העומדת להכרעתי במסגרת ערעור זה. 3. אלא, קודם שאכנס לעובי קורת הדיון עצמו מוטל עלי להידרש לשתי טענות מקדמיות באמצעותן ביקשה ב"כ המלומדת של המשיבים לקטוע את הדיון בערעור בעודו באיבו; טענתה האחת: עיקרי הטעון מטעם המערערים הוגשו לביהמ"ש ולב"כ המשיבים באיחור. מסתבר כי אלו הוגשו לבית המשפט ב97-/12/16 ובו ביום אף הועברו לידי ב"כ המשיבים באמצעות הפקסימיליה. הדיון בפני התקיים ב97-/12/23. מימי לא היתה תפארתי על בקיאות בחשבון אך ככל שזו מספקת דומני כי עפ"י נתונים אלו הוגשו עיקרי הטעון במועדם. ב"כ המשיבים טענה אמנם שאין לספור במנין הימים את היום הראשון (ובכך היא צודקת) וכי עיקרי הטעון הגיעו אליה רק אחר הצהריים ב97-/12/16. בין אם כך הוא ובין אם לאו, סבורני שטענה זו טוב היה לה אלמלא נטענה ומשוכנע אני כי אף ב"כ המלומדת של המשיבים, שערכה את עיקרי הטעון מטעמם ביסודיות רבה וכך אף טענה בפני, לא התפתתה להאמין כי יש סיכוי כלשהו למצוא אוזן קשבת לטענתה זו. הטענה האחרת: הערעור הוגש "בדרך המרצה" אף שצריך היה להיות מוגש ככתב ערעור - ולא כך היא: לשון כותרת הודעת הערעור - "בקשה בכתב כערעור על החלטה אחרת של רשם לפי סעיף 96 ב לחוק בתי המשפט ..." אכן זהו נוסח מסורבל מעט ולא מדויק אך איננו משאיר כל ספק בדבר מהות ההליך. ואם עדיין נותר ספק כי אז באות מילות הפתיחה של כתב הערעור ומלמדות: "המערערים מתכבדים להגיש ערעור בזכות על החחלטה אחרת שנתן כב' רשם ..." (הדגשות של הח"מ). המערערים אינם מתירים איפוא כל מקום לספק על שאין זו בקשה שהם מגישים אלא ערעור בזכות. אמנם, ניתן להליך מספר של "המרצה" - אך זו בודאי איננה מעניינם של המערערים (ואף אני עצמי אינני יודע מהם הסדרים הנהוגים בכגון דא במזכירות ביהמ"ש). הטענות המקדמיות נדחות, איפוא, שתיהן. 4. ומשחלפנו במבוא נוכל לבוא אל הטרקלין. סבור אני כי הדיון בערעור מצטמצם לשאלה אחת ויחידה: כלום צדקה כב' הרשמת בקביעתה כי המערערים בתצהיר התומך בקשת העיקול "לא התייחסו כלל" לענין הכבדת אי הטלת העיקול על ביצוע פסק הדין אם ולכשינתן. בענין זה אין דעתי, בכל הענווה, כדעת הרשמת המלומדת; בתצהירה של המבקשת 3 הגב' X, התומך בבקשת העיקול נאמר: "5. מר X מתגורר בחוץ לארץ וקיים החשש שאם לא ינתן צו לעיקול כספים המגיעים לו ע"פ פסק הדין לא נפרע ממנו בבוא העת כשינתן פסק דין בתביעה שהגשתי נגדו, יחד עם בעלי, שכן אינני מכירה את ג'ארלד וורנר, מעולם לא היה לי קשר ישיר עימו וכל ההתקשרות בתובענה דנן נעשתה באמצעות ב"כ עו"ד חים גבעתי, הנתבע 1. 6. יש לי יסוד סביר להניח כי אם יתקבל פסק דין נגד ד'ארלד וורנר, לא יהיה בידי לגבות ממנו את כספי פסק הדין. לשם דוגמא, אנו זכינו בבית משפט נכבד זה, בפני כב' השופט יואל צור בבקשה לביטול עיקול בהוצאות הבקשה בסך 750 ש"ח בצירוף מע"מ. הנתבע מר ג'ארלד וורנר לא שלם את התשלום עד היום, ויש לי יסוד להניח כי בעיה דומה עלולה לצמוח לנו כשינתן פסק הדין על יסוד התביעה שהגשנו, ואשר סיכויינו לזכות בתביעתנו גבוהים". אכן אין כאן שימוש בביטויים "השבלוניים" (אי הטלת העיקול "תכביד", "תסכל" או כיוצ"ב) אך מובנם הפשוט של הדברים ברור בעיני: "לא ראינו את המשיב 1 מימינו, אין הוא מתגורר בארץ, אין לנו כל מושג על נכסיו אפילו לא היכן למצאו - ומכאן עולה, באורח טבעי, מסקנת החשש כי לכשינתן פסה"ד נעמוד בפני שוקת שבורה באין ממה לגבות את הנפסק". איני צריך ואיני מתכוון להיכנס לשאלה מה ערך הדברים הללו לכשישקלו, במסגרת מכלול השיקולים הרלבנטיים - מצטמצם אני ומסתפק בקביעה כי טעות היא, בעיני, לקבוע לאורם של דברים אלו כי המערערים כלל לא התייחסו לנושא. בכך נחרץ דין הערעור להתקבל. 5. צודקת ב"כ המלומדת של המשיבים בטעונה כי חל מהפך של ממש בפסיקה בסוגית הטלת עיקולים זמניים - ואם בעבר ניתנו "כדבר שבשיגרה" כדי "לייחד" לתובע נכסים שמהם יוכל להיפרע לכשיזכה בתביעתו, כיום מוטל על בית המשפט לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקנין שלו לא תיפגע ושהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד מתן פסה"ד את ביצועו ובמאזן זה אף ניתנת עדיפות להגנה על זכות הקנין של הנתבע - משמע מוכבד הנטל המוטל על המבקש להראות נזקיו אם לא תענה בקשתו [בש"א 94/4459 סלמונוב נ' שרבני פ"ד מט(3) 479; וע"א 96/8420 מרגלית נ' משכן - שצורף לעיקרי טעון המשיבים] - אך כל אלו הם שיקולים שיש לשקול לאחר דיון, לאחר שינתן למשיבים, אם יחפצו בכך, להגיש תצהיר נגדי או "לגלות קלונה" של המצהירה בחקירה נגדית. בהקשר זה ראוי (ואף שהתנתקתי בהחלטתי זו מכל יתר ההליכים שבתיק זה) להצביע על החלטות בבקשת עיקול קודמת בהם נדונה השאלה ונקבע כי יש מקום לחקור את המצהיר על התצהיר התומך בקשת העיקול (וניסוחו דומה ביותר לתצהיר התומך בבקשה נשוא ערעור זה). 6. ב"כ המלומדת של המשיבים מוסיפה וטוענת (טענה שהועלתה רק במהלך הדיון בפני) כי בהעדר תצהיר מטעם המבקש 1 לא ניתן להעתר לבקשתו שלו - ועל כן אין המדובר עוד במה שקרוי "עיקול עצמי" - אף זו טענה שיהא על כב' הרשמת לשקול אם תטען בפניה (אף שכשלעצמי אינני רואה את נפקותה שהרי גם היקף תביעת המבקשים 2 ו3- עולה על סך 60,000.- ש"ח שעיקולם מבוקש). 7. צודקת ב"כ המשיבים גם בטענתה כי בית המשפט שלערור לא ישים, בדרך כלל, שיקול דעתו במקום זה של בית המשפט קמא בהחלטותיו בכגון דא - ואכן, וזו כל מהות פסיקתי: יהא על הרשמת המלומדת לשקול את מכלול העובדות והטענות לאחר שישמעו ויטענו בפניה. 8. אשר על כל אלו, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת כב' הרשמת מ97-/10/20 ומחזיר את הדיון אל כב' הרשמת על מנת שתמשיך בו כמקובל. העיקול הזמני אשר הוטל על ידי ב97-/11/05 ישאר בתקפו עד לקבלת החלטה אחרת ע"י כב' הרשמת. אני מחייב את המשיבים בהוצאות ערעור זה בסך 2,000.- ש"ח + מע"מ.הוצאה לפועלעיקול