פגיעה בסחוס בין חולייתי בעמוד השדרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בסחוס בין חולייתי בעמוד השדרה / פגיעה בסחוס עמוד השדרה: .1התובע יליד 1944נפגע בעת שירותו הצבאי ב- 1964בסחוס חוליות עמוד השדרה והוכר כנכה צה"ל בשעור נכות של % .20כעבור 21שנים ב- 1985החל לחוש החמרה במצבו, פנה לרופא משרד הבטחון, הופנה על ידו לטפול רפואי בבית החולים רמב"ם של נתבעת 1, ובמהלך 1986נותח פעמיים (ב- 5.5.86וב-13.5.86). מצבו של התובע הוחמר ועל פי בקשתו הוכרה ההחמרה על ידי משרד הבטחון כהחמרת מצבו הקודם. נכותו של התובע הועלתה והועמדה על נכות משוקללת בשעור של % 44נכות לצמיתות. התובע ערער על החלטה זו ובית המשפט המחוזי הורה להחזיר את התיק לוועדה הרפואית לדיון חוזר. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבעים בעילת רשלנות בטפול הרפואי. .2הנתבעים מבקשים למחוק או לדחות את התביעה על הסף; לטענתם, גם אם תוכחנה כל העובדות הנטענות בה, דינה להדחות משום הפטור מאחריות שבסעיפים 6(א) ו-7ב. לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה תשי"ב-1952) (להלן: חוק אחריות המדינה). סעיף 6(א) קובע לאמור: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי." פטור זה של המדינה הורחב בסעיף 7ב.גם על שלוחיה (תקון התשמ"ט-1989). .3טוען ב"כ הנתבעים כי כוונת המחוקק בקובעו את הפטור האמור, היתה ליצור תאום בין הפטור מאחריות על פי אותו סעיף ובין הזכות העומדת לנפגע לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט- 1959(להלן:בחוק התגמולים), באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק התגמולים, יחול הפטור מאחריות המדינה בנזיקין. לטענתו, נכויות המתפתחות לאחר השירות עקב חבלה מחלה או החמרת מחלה שארעו במהלך השירות, באות בתחומו של חוק התגמולים. מאחר וההחמרה בעניננו נובעת מחבלה שארעה תוך ועקב השירות, הרי על אף שארעה לאחר השירות ואף אם ארעה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני (והרשלנות מוכחשת), עדיין יש לראותה כהחמרה הנכנסת לגדר חוק התגמולים (כפי שאכן הוכרה), ומשכך, חל הפטור שבסעיף 6(א) ו-7ב ודין התביעה נגד הנתבעים, להדחות. .4טוענת ב"כ התובע כי חוקי התגמולים אינם מבוססים על עקרון "ייחוד העילה" והאחריות בנזיקין נשמרת; וכי המדינה לא שוחררה על ידי חוק התגמולים מאחריות בגין רשלנות ולתובע עומדת עילה גם לפי חוק התגמולים וגם לפי פקודת הנזיקין, ועל פי סעיף 36לחוק התגמולים, יכול הוא לתבוע בשני המישורים ובלבד שלא יגבה תשלומי כפל; וכי אין סכנה של גביית כפל משום שבשני המקרים מדובר במדינה; וכי אין המדינה משוחררת בגין עוולת רשלנות שאינה נופלת למסגרת הפטור שבסעיף 6(א) הנ"ל והעוולה הנידונה בכלל; וכי אין פניה לקצין התגמולים מהווה מניעות לתבוע גם על פי פקודת הנזיקין. עוד טוען הוא כי הרשלנות נתקה את הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לבין החבלה הראשונית. לטענה זו משיב ב"כ הנתבעים באומרו כי אין להעלותה לראשונה בסיכומים וכי היא היתה צריכה להיות מועלית בכתב התביעה ולא הועלתה. אין ממש בטענה זו, שכן, שאלת הקשר הסיבתי שהיא שאלה מעורבת של עובדה ושל חוק והיא שאלה מרכזית לצורך ההכרעה בבקשה זו והיא מתבקשת מן העובדות שנטענו בתביעה, גם אם לא נטענה במפורש. .5אין חולק שהטיפול הרפואי בשנת 1986בא בעקבות החמרה במצבו של התובע בהקשר לפגיעה שנפגע בעת שירותו הצבאי. בהיותו נכה צה"ל, פנה התובע לרופא משרד הבטחון שהפנהו למרפאה הנוירוכירוגית שבבית החולים רמב"ם שבבעלות נתבעת 1והניתוחים שעליהם הוחלט ושבוצעו בתובע, נעשו באותו בית החולים על ידי צוות של עובדי מדינה. בעקבות הניתוחים חלה החמרה נוספת. לפיכך, כעולה מתוך התביעה עצמה, קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר בין הנתוחים שבוצעו בתובע בשנת 1986לבין הפגיעה שנפגע ב- 1964תוך ועקב שירותו הצבאי. מכאן גם ברורה הכרתו של משרד הבטחון בהחמרת המצב כהחמרה הקשורה בשירות ובהעלאת שיעור הנכות בעקבותיה. .6קודם שנדון בשאלה אם חלה זכות הבחירה של התובע לפי סעיף 36לחוק התגמולים, החל כאשר עומדות לתובע שתי עילות (האחת לפי אותו חוק והשניה לפי חוק אחר), עלינו לשאול עצמנו אם אכן עומדות לתובע שתי עילות. העובדה שבפועל הוכרה ההחמרה על ידי קצין התגמולים אינה סוף פסוק אם ההכרה נעשתה מבלי שהיה מקום להכיר בה כנובעת מן השירות הצבאי. בעניננו, סבורתני שההחמרה הוכרה כדין. .7"נכות" מוגדרת בחוק התגמולים : "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה בין גופנית ובין שכלית או פחיתותו של כושר זה שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה מאחת מאלה שארעה בתקופת שירותו עקב שירותו: .1מחלה; .2החמרת מחלה; .3חבלה;" "פגימה מוסבת" מוגדרת בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות התש"ל-1969, להלן: תקנות הנכים): "פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שארעו בזמן השירות עקב השירות". על פי ההגדרות הנ"ל והפרשנות שניתנה להן, חל חוק התגמולים לא רק על מחלה, החמרת מחלה, או חבלה שארעו "בתקופת השירות עקב השירות" אלא גם על התגבשות או החמרה שארעו לאחר השירות ובלבד שהן תוצאה ממחלה, החמרת מחלה או חבלה שארעו תוך ועקב השירות. .8חוק אחריות המדינה קובע בסעיף 3כי המדינה אינה אחראית על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית "אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". אני בדעה שאת הסעיפים הבאים, 6(א) בכללם, יש לראות כחריגים לאותה אחריות המוטלת על המדינה בסעיף 3, באופן שכאשר חל סעיף 6(א) אין המדינה אחראית "על רשלנות שבמעשה". נוסח סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה אינו זהה לנוסח הסעיפים המגדירים "נכות" ו"פגימה מוסבת" בחוק ובתקנות התגמולים. לכאורה, נוסח סעיף 6(א) צר יותר וניתן לגרוס כי הפטור שניתן למדינה מאחריות בנזיקין חל רק על חבלה, מחלה או החמרת מחלה שנגרמו תוך ועקב השירות ולא על נזק תוצאתי של החמרה מאוחרת יותר שארעה לאחר השירות. לדעתי, נוגד פירוש זה את מטרת החוק, שהיא, ליצור תיאום וסימטריה בין ההכרה בנכה על פי חוק התגמולים, לבין פטור המדינה מאחריות בנזיקין כלפי מי שהוכר כאמור. בע"א 303/75מדינת ישראל נ' אילן רפאל פ"ד כט (2) עמ' 601 אומר בית המשפט: "ברור שכוונת המחוקק היתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) ובין הזכות לפי חוק התגמולים באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק התגמולים יחול הפטור מאחריות בנזיקין". במאמרו "החייל בדיני הנזיקין" מאת ד"ר גבריאל קלינג (הפרקליט לא (תשל"ו) 83,87) מציין המחבר את האפליה לרעה של חייל הנפגע על ידי עובד מדינה המתבטאת לדעתו בין השאר בכך שמי שאינו חייל ונפגע על ידי עובד מדינה, זכאי לפיצויים בנזיקין מהמדינה גם כשהוא זכאי לגמלאות מהמדינה או מהמוסד לבטוח לאומי, או לפי המקרה, זכאי לבחור בין השניים, ואילו לחייל הנפגע על ידי עובד מדינה בנסיבות המקנות לו זכויות לפי חוק התגמולים, לא עומדת הברירה לבחור בין שתי העילות, לא כל שכן, לתבוע לפי שתיהן. על אף ביקורת זו, יש לציין כי הגיונו של סעיף 6(א) עמו, וכי בכל מקרה הוראתו ברורה. המחוקק רצה לרכז את כל תביעות נכי צה"ל תחת קורת גג אחת, חוק התגמולים, ולהעניק לכולם את אותן זכויות. זאת ועוד, פירוש אחר לסעיף 6(א) עלול להביא לתוצאות בלתי סבירות, כגון, שלגבי חבלה שארעה בתקופת השירות, תהיה לנפגע עילה אך ורק לפי חוק התגמולים ואילו לגבי החמרתה של אותה חבלה עקב רשלנות, יהיה הוא זכאי גם לתביעת נזיקין ובאופן כזה תתפצל פגיעה אחת ותוצאותיה לתביעות חלקיות מסוגים שונים. על כל פנים, אם יש מקום לשינוי המצב הקיים, על המחוקק לשנותו ואין לעשות זאת בדרך חקיקה שיפוטית. .9לנתבעים מיוחסת רשלנות רפואית עקב שימוש בתהליכים מסוכנים וללא נקיטת אמצעי זהירות, לשימוש בשיטה מסוכנת, לאי שימוש באמצעי הגנה נאותים ולאי פיקוח והשגחה נאותים על הניתוחים. לטענת התובע, ניתקה רשלנות זו את הקשר הסיבתי בין החבלה הראשונית לבין החמרתה לאחר ובעקבות הטיפולים והניתוחים. .10כאמור לעיל מצאתי כי על פי העולה מכתב התביעה ומנספחיו, קיים קשר סיבתי עובדתי בין החבלה הראשונית ובין ההחמרה. מתוך הנחה שהיתה רשלנות, האם קיים גם קשר סיבתי משפטי? שאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי משפטי בין אירוע לבין נזק, אינה מן הקלות; כך גם שאלת ניתוק הקשר הסיבתי בין אירוע המקנה זכויות לפי חוקים בהם נקבעה חבות ללא אשם, לבין הנזק, על ידי גורם זר מתערב, ורשלנות רפואית בכלל זה. אין אחידות דעים באשר לקריטריונים אותם יש לאמץ לשם קביעת קיומו או העדרו של קשר כזה, בהקשרים שונים. אינני מתיימרת ואין זה נחוץ להקיף נושא מורכב זה לצורך עניננו. נראה לי, כי אין מניעה להשתמש במבחנים המקובלים, המביאים לתוצאה שאכן קיים קשר כזה וכי הוא לא נותק. המבחנים המקובלים הם: מבחן הצפיות, הסיכון, השכל הישר וההגיון, חוש הצדק, המדיניות המשפטית, המטרה החקיקתית, או מבחנים שלובים מבין המנויים לעיל (ד"ד גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי" בדיקה מחודשת, משפטים יד (תשמ"ד) 15; ת.א (י-ם) 89/59, 181/61קסטיאל נ' בנין וביצוע פ"מ לט עמ' 56, בו נקבע כי "טיפול רשלני מכוון לריפוי הפגיעה המקורית יהווה מעין המשך לתאונה כך שהנזק הנולד ממנו יעמוד בקשר סיבתי לאותה תאונה" (עמ' 78). באותו פסק דין מצויה סקירה של נושא "הגורם הזר המתערב" בעיקר במקרים של רשלנות רפואית המתרחשת בין אירוע התאונה לבין אירוע הנזק הסופי. המגמה המסתמנת היא שלא לראות את הקשר הסיבתי כמתנתק על ידי רשלנות רפואית. נזדמן לי לדון בשאלת ניתוק הקשר הסיבתי בגין רשלנות רפואית, בין תאונת דרכים לבין התוצאה הסופית שנגרמה, על פי הטענה, עקב הרשלנות הרפואית בטיפול שניתן עקב הפגיעה בתאונת הדרכים (ת.א (חיפה) 933/86ניתן פס"ד ב- 14.4.91שוקיר נאדיה נ' צור שמיר ואח’, לא פורסם). שם, על פי הקריטריונים המנוים לעיל נקבע כי הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי לא נותק על ידי הרשלנות הרפואית בטיפול הרפואי שנעשה בעקבות תאונת הדרכים. .11חוק התגמולים (בדומה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975) אינו קובע מבחנים לבדיקת הקשר הסיבתי המשפטי ואינו מחיל את סעיף 64 לפקודת הנזיקין הקובע מבחנים כאלה. בהגדרת "נכות" שהובאה לעיל, נקבע כי איבוד הכושר המהווה נכות צריך לבוא כתוצאה ממחלה, החמרת מחלה, חבלה שארעו תוך ועקב השירות. קצין התגמולים הכיר במצב התובע וראה בו תוצאה של חבלה הראשונית. אני סבורה שמאחר והניתוח היה פועל יוצא של החמרת מצב שנגרם תוך ועקב השירות והתובע נזקק לניתוח בגלל החבלה שארעה לו בשירות, ומאחר והמצב שלאחר הניתוח הוא פועל יוצא של הניתוח, הרי גם אם נכונה הטענה שהיתה רשלנות רפואית מצד הנתבעים בטיפול הרפואי או בניתוחים שבוצעו בתובע כאמור, אין ברשלנות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין גרימת החבלה ובין החמרתה בתוצאה הסופית. על פי כל אחד הקריטריונים המנוים לעיל ועל פי שילוב כלשהי ביניהם נשמר הקשר הסיבתי ואיננו מתנתק. .12לאור כל האמור לעיל נראה לי כי מכוח סעיפים 6(א) ו-7ב פטורים הנתבעים מאחריות בנזיקין כלפי התובע ותרופתו היחידה היא בתביעה לפי חוק התגמולים, תביעה שהגיש ושהוכרה על ידי קצין התגמולים. משכך, אינני מוצאת צורך לדון בהשלכותיו של סעיף 36לחוק התגמולים כאשר עומדות לתובע שתי עילות בו זמנית. .14אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות המשפט בסך 000, 5ש"ח + מע"מ + הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.עמוד השדרה