להלן פסק דין בנושא פיצויים על קניית רכב גנוב:   בפני הונחה תביעה נזיקית אשר הועמדה על הסך של 127,000 ₪ .  התובע, רכש רכב מסוג הונדה סיביק ב 23.12.98 (להלן: "הרכב"), אשר שנה מאוחר יותר התגלה בדרך מקרה כרכב גנוב, והחזקה בו נשללה ממנו.   התובע טוען לזכאותו לפיצוי בגין נזקיו כלפי משרד התחבורה (להלן: "נתבעת 1"), וכלפי רשות הדואר בנק הדואר (להלן: "נתבעת 2").   ראיות התובע הוצגו באמצעותו ובאמצעות ביתו, ואולם עדותה של הבת הינה בלתי רלבנטית להכרעה שבפני , שכן אין בה כל התייחסות לנסיבות רכישת הרכב. מבחינה זו הצגתה מיותרת כך שיש להתעלם מקיומה. נכון איפוא לומר כי עדות התובע הינה עדות יחידה. בהתייחס לעדות זו מספר התובע על נסיבות רכישת הרכב על ידו, ולפיה החליט התובע לרכוש רכב בתקציב שנקבע על פי סכום ההלוואה שהבנק הסכים להעמיד לרשותו כנגד שיעבוד הרכב שיירכש. לפי דבריו, ענה למודעה בעיתון ונפגש עם מוכר הרכב בתל אביב ראה את הרכב כאשר בפגישה זו ולאחר שהרכב מצא חן בעיניו סוכם על פגישה נוספת ביום שלמחרת בירושלים לצורך בדיקת הרכב במכון "טסט ליין" , (להלן: "המכון"). למחרת התקיימה הפגישה כמתוכנן, בירושלים, כאשר בפגישה זו מתלווה למוכר מי שהוצגה על ידו כאישתו ושניהם מציגים את עצמם כבעלי הרכב בשמות אהרון ועפרה נצח , (להלן: "מוכרי הרכב"). מוכרי הרכב הציגו לפי דבריו בפניו במועד זה את רישיון הרכב ובו צויין מספר הרישוי של הרכב 3792617, מספר המנוע של הרכב 3654 ומספר שילדת הרכב 10871. התובע הוסיף והעיד בפני כי החליט לבצע בדיקה במכון רק בחלק הפח של הרכב במטרה לחסוך בעלות הבדיקה ובמהלך בדיקה זו הוצג רישיון הרכב . תוצאות הבדיקה במכון הניחו את דעתו של התובע והוא פנה לבנק במטרה לקבל את ההלוואה לרכישת הרכב מייד לאחר מכן. פקידת הבנק התנתה את מתן ההלוואה בהצגת רישיון רכב על שם התובע כשהוא נקי משיעבוד . לאור הנחייה זו פנה התובע יחד עם המוכרים למשרד הרישוי והציג לפקידה את רישיון הרכב . פקידת הרישוי בדקה את נתוני הרכב ואמרה לו, לדבריו, כי הרכב נקי מעיקולים או שיעבודים. בשלב זה הופנה התובע לבנק הדואר לביצוע העברת הבעלות . בבנק הדואר נכחו התובע והמוכרים שם הציג התובע תעודת זהות וחתם על טופס העברת בעלות . משם פנה התובע חזרה למשרד הרישוי ושם הונפק לו רישיון רכב חדש על שמו על ידי פקידת הרישוי. התובע פנה עם רישיון הרכב החדש לבנק שם נרשם שיעבוד על הרכב, וניתנה לו ההלוואה כמובטח בסכום של 70,000 ₪ אותם מסר למוכרים כחלק מתמורת הרכב אשר מחירו היה לפי דבריו 90,000 ₪ כנקוב במחירון הרכב.   לאחר גילוי דבר היותו של הרכב גנוב ופרטיו על פני הרישיון מזוייפים מבקש כאמור התובע להטיל את האחריות על הנתבעת מספר 1 כיוון שהציגה בפניו מצג מוטעה כאילו היה מצבו הרישומי של הרכב תקין, וכלפי נתבעת 2 כיוון שביצעה את העברת הבעלות על שמו מבלי לוודא את נכונות הפרטים המופיעים ברישיון לעומת אלה המופיעים על גבי צג המחשב .   לפי הראיות שהוצגו בפני היו בפני הנתבעות על צד המחשב מספר הרישוי של הרכב, ומספר השילדה שלו. בהנחה, שגירסת התובע נכונה, היו הנתבעות יכולות בפעולה השוואתית פשוטה להיווכח בחוסר ההתאמה שבין מספר השילדה על פני רישיון הרכב לבין המספר המופיע על גבי צג המחשב. בהתייחס לסיטואציה עובדתית מסוג זה מדגימה הפסיקה המנחה נטייה לייחס לרשויות המדינה חובת זהירות כלפי האזרח בכל הנוגע לגילוי של אי התאמות ברישומי הרכב כאינדיקציה למעשי גניבה של כלי רכב. נטייה זו מיתגברת ביחס ישר לשיכלולם של מאגרי הנתונים השלטוניים בהנחה שסירבול קל בעבודתו של פקיד הרישוי מניבה רווח משמעותי בגילוי תופעות הגניבה במועד מוקדם יותר והיא כדאית באיזון האינטרסים הכולל. לעניין זה השווה פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 2.7.97 בתיק אזרחי 1342/95 לעומת פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 18.11.98 בתיק אזרחי 8075/94 ובהמשך ההכרעה בעירעור מס' 1003/99 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתנה ביום 16.9.99 וקביעתו של בית המשפט השלום בת"א ביום 29.5.01 בתיק אזרחי 89603/98 וכן החלטת בית משפט השלום ברחובות ב-10.9.01 בתיק אזרחי 2729/00 . עדיין, טענת הנתבעות הינה כי גירסתו של התובע הינה שיקרית כך שלא ניתן לבסס עליה מימצאים עובדתיים כלשהם כבסיס לחיוב הנתבעות כלפיו בעילת הרשלנות, לחילופין טוענות הנתבעות לקיומה של רשלנות תורמת. התובע נחקר על גירסתו בחקירה נגדית ממושכת על ידי באות-כוח הנתבעות ותוצאות חקירה זו מלמדות על קיומם של קשיים וסתירות מהותיות מהן לא ניתן להתעלם.   התובע סותר את עצמו בכל הנוגע לתהליך בדיקתו את מסמכי הרכב טרם רכישתו שעה שבעדותו הראשית הוא טוען בסעיף 6 כי הוצגו בפניו מסמכי הרכב ולעומת זאת בעדותו בפני בעמוד 7 לפרוטוקול שורה 4 טוען התובע כי לא בדק את מסמכי הרכב . התובע סותר את עצמו בכל הנוגע לדרך מימון רכישת הרכב כאשר מצד אחד הוא טוען כי קבע את תקציב הרכישה שלו על פי הסכום שהבנק היה מוכן להלוות לו שהוא סכום של 70,000 ₪ ומאידך הוא טוען כי רכש את הרכב בסכום של 90,000 ₪ כמחיר המחירון וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת באשר לדרך תשלום היתרה. עדותו של התובע ביחס למהלך הדברים בבנק הדואר ולפיה נכחו המוכרים במקום וחתמו על המסמכים שנדרשו איננה מתיישבת עם מוצג נ/1 ממנו מתגלה כי התובע הוא שחתם גם במקומם של המוכרים. עדותו של התובע ביחס למהלך הדברים ולפיה נכחו המוכרים במקום וחתמו על המסמכים שנדרשו איננה מתיישבת גם עם יתר הראיות אשר לפיהן הוכח כי העברת הבעלות ברכב בוצעה באמצעות יפוי כוח מאת המוכרים.   לצידן של סתירות מהותיות אלה היורדות לשורשה של הגירסה יש לציין העדרן של ראיות בסיסיות לקיומו של התהליך המתואר על ידי התובע כמו הביקור הראשון ברשות הרישוי, להעברת הכסף למוכרים ולדרך המימון של 20,000 הש"ח הנוספים. בנוסף לסתירות ול"ריק הראייתי " מתאפיינת גירסת התובע בחוסר סבירות בולט.   לא סבירה בעיני גירסת התובע להעדרו של רישום כלשהוא לגבי תנאי העיסקה ותמורתה בינו לבין המוכרים, לא סבירה בעיני גירסת התובע להימנעותו מלבדוק את ההתאמה בין פרטי תעודת הזהות של המוכרים לבין הרישומים על גבי רישיון הרכב , לא סבירה בעיני גירסת התובע לחוסר הידע הטוטאלי שלו במהלך הדברים בבנק הדואר או במשרד הרישוי בהתחשב בהיותו אדם מנוסה, לא סבירה בעיני גירסת התובע לחוסר היכולת הטוטאלית שלו לזכור פרטים מהופעתם החיצונית של המוכרים שעה שהוא טוען כי שהו עימו יום שלם במהלך מייגע של רכישה, לא סבירה בעיני הימנעותו מלבצע בדיקה מלאה לרכב בנסיבות שבהן מתבצעת מכירתו רק לאחר 4 חודשים .   את התרשמותי מעדותו של התובע ומידת האימון שיש לרחוש לעדות זו הייתי מתארת בלשון המעטה כעדות בלתי אמינה. ברור איפוא כי על עדות מסוג זה, בהיותה בלתי סבירה בעליל , אין לבסס כל מימצאים עובדתיים. דברים אלה מקבלים מישנה תוקף בהיותה עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות הדורשת נימוקים להחלטה להסתפק בעדות כזו.   המסקנה הסופית היא כי התביעה רחוקה מלהיות מוכחת במישור העובדתי ומכאן כי אין כל צורך בבחינה או בישום כללי האחריות בנזיקין של הרשות השילטונית במיקרה כזה.   במידה וטעיתי בקביעתי זו, ובהנחה, שאינני מסכימה לה, כי הוכחה אחריותן של הנתבעות בעילת הרשלנות כלפי התובע כי אז עולות הנסיבות והמימצאים שאותם תיארתי לעיל כדי קיומה של רשלנות תורמת מצידו של התובע בשיעור של 100%.   אשר על כן, דין התביעה לדחייה.   התביעה נדחית .   התובע ישלם הוצאות דחייתה של תביעת הסרק בסך של 7,000 ₪ לכל אחת משתי הנתבעות. רכבפיצוייםגניבת רכברכב גנובקניית רכב