פירוק שיתוף במקרקעין - ערעור על סמכות עניינית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שיתוף במקרקעין סמכות עניינית: בעלי הדין הם בעל ואשה. דירת מגוריהם "שייכת" להם במשותף, אלא שזו אינה רשומה על שמם, וזכויותיהם אינן אלא זכויות חוזיות כלפי מנהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת. המבקשת הגישה לבית משפט השלום בתל-אביב תובענה לפירוק השיתוף ביניהם. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב קבע כב' השופט פרוינד כי הסמכות לדון בתובענה זו מסורה לבית משפט זה ועל כן העביר אליו את התיק. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות לערער, שנדונה כערעור עצמו. הנימוק, שעליו ביסס שופט קמא את החלטתו, היה נעוץ בכך שזכויות בעלי הדין אינן בבחינת זכויות במקרקעין, (ועל כן אין מקום לדון בפרוק שיתוף במקרקעין, מכוח חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969[2]), אלא זכויות חוזיות, שיש לדון בהן על פי חוק המטלטלין, תשל"א- 1971[3], הקובע הסדרי פרוק החלים על מטלטלין, לרבות "זכויות" (סעיף 13(א) [3]). מקובלת עלי מסקנתו של שופט קמא וכן נימוקיו, ועל כן אסתפק בכמה הערות בלבד. סבור אני כי הדיבור "חלוקת מקרקעין" בסעיף 5(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] [4] אין כוונתו אלא לפירוק שיתוף במקרקעין על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969לא הובא לידיעתי דבר קיומו של כל חוק אחר שעיניינו "חלוקת מקרקעין". כפועל יוצא מכך אין מנוס מפני המסקנה כי באותם מקרים, המתחזים להיות כאלה הנוגעים לחלוקת מקרקעין, שבהם לא יחולו הוראות חוק המקרקעין - לא יהיו בין הענינים שהסמכות לדון בהם מסורה לבית-משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(ד) הנ"ל. בכך מביע אני, בכל הכבוד, הסתייגות מן המסקנה אליה הגיע עמיתי כב' השופט בנאי בת"א (ב"ש) 255/82 המ' (ב"ש) 357/82[1]. מושכל ראשון הוא כי אין בעלים משותפים של זכות כלשהי, זכאים לפרק אלא את הזכות החוקית שבידיהם, ועל כן שומה עלינו לקבוע, בראש ובראשונה, מהי זכותם של בעלי הדין, אותה הם מבקשים לחלק ביניהם. נראה בעליל, ועל כך גם אין מחלוקת, כי הזכות שבה מדובר היא זכות חוזית, או במושגים של חוק המקרקעין, הם בעלים משותפים של התחייבות (מצד בעלי מקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין. התחייבות כזאת אינה בבחינת "זכות במקרקעין" ובוודאי שאיננה "מקרקעין". לא נותר אלא לאבחן זאת כ"זכות" גרידא, זכות שניתן לחלקה בין בעלים-משותפים, ככל זכות אחרת, על יסוד הוראות חוק המטלטלין [3] וסמכותו של בית-משפט תיקבע על פי שוויה של הזכות. ניתן לבחון את הענין גם מזוית אחרת. על פי הסיפא של סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [4] "בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". הואיל והזכויות הנדונות כאן הן זכויות המתקשרות למקרקעין, במובן זה שיעדן הסופי הוא רישום זכות במקרקעין, אפשר אולי לומר שענין לנו בתביעה שניתן לסווג בגדר "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין", שהסמכות לדון בהן מסורה לבית-משפט זה ולא לבית-משפט-השלום. אם זהו הפתרון, ואין בדעתי להכריע בכך, הרי בכל מקרה תביעה כזו תתברר רק בבית-משפט מחוזי, ולא תהא תלויה בשוויה של הזכות. לפיכך אני מחליט לדחות את הערעור. פירוק שיתוףסמכות ענייניתערעורמקרקעיןפירוק שיתוף במקרקעין