קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי: בפני בקשת רשות לערער (שנדונה כערעור עצמו) על החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט דיאמנט), לפיה נתקבל, כראיה מטעם התביעה, פסק דין מרשיע שנין על ידי בית משפט בבית לחם. השאלה שערעור זה מעורר נוגעת להיקף תחולתו של סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971[1] הקובע לאמור: "42א(א). הממצאים והמסקנות של פסק הדין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42א(ב) של החוק מוציא מכלל תחולתו "פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום". מה, אם כן, דינו של פסק דין אשר ניתן על ידי בית-משפט בבית-לחם. פסק דין כזה, יש לומר בראש ובראשונה, הוא, לעניות דעתי, פסק דין של "בית משפט זר". "בית משפט זר" הוא כל בית משפט הפועל מחוץ לגבולות המדינה ואשר אינם חלים עליו חוקי המדינה. בתי משפט המצויים במעבר ל"קו הירוק", בשטחים הידועים כ"שטחים המוחזקים" אינם יוצאים מכלל זה. פועל יוצא מכך הוא כי הטוען כי פסק דין המרשיע בפלילים הניתן על ידי בית משפט בבית לחם, קביל במשפט אזרחי, כמוהו כטוען שפסק דין כזה יהיה קביל גם אם ינתן על ידי בית משפט בכל מדינה אחרת, לרבות מדינות שדיניהן אינם מקובלים בארצות תרבותיות. זו מסקנה שאין דעתי סובלתה. כאן יטען, כפי שאכן נטען, המבקש להגן על הגרסה האמורה, כי קבילותו של פסק הדין אינה בבחינת "סוף פסוק", כי עדיין מוסמך השופט הדין במשפט האזרחי להרשות הבאת ראיות לסתור. אכן, מוסמך השופט לעשות זאת, אך עצם קבילותו של פסק הדין יש בו כדי להעמיד את הנתבע במצב נחות, שכן נטל ההוכחה עובר אליו, מה שלא היה קורה אילמלא נתקבל פסק הדין. דומה שאין חולק על כך, שההוראה הכלולה בסעיף 42א(א) היא בבחינת חריג, שכן הכלל הוא כי "המוציא מחבירו עליו הראיה", ואותו "מוציא" חייב להביא את כל ראיותיו בפני בית המשפט הדן בתובענה. מטעמים של יעילות הדיון ומניעת כפל-דיון העניק המחוקק יתרון לתובע, על ידי אפשרות להגיש כראיה פסק דין שניתן בהליך פלילי. במה דברים אמורים? בפסק דין שניתן על ידי בית משפט ישראלי, הנשלט על ידי אותם הדינים, לרבות דיני הראיות השולטים על הדיון בבית המשפט האזרחי. עקרון חריג, אין לפרשו על דרך ההרחבה, כך אין לפרש את העקרון הנדון, ככולל התיחסות לפסק דין זר. הרשעה בפלילים על פי שיטת משפט אחד, אין פירושה, בהכרח, הרשעה על פי הדין החל בישראל, שלא לדבר על האפשרות שדיני מדינה מסוימת, שעל פיהם הורשע הנתבע, יעמדו בסתירה מוחלטת לדיני מדינת ישראל. אם תתקבל גישת המשיבים, יהיה על בית משפט ישראלי לקבל כ"אקסיומה" כל פסק דין כזה, מבלי שתהא לו הסמכות לבדוק "בציציותיו" של פסק הדין. אילו חפץ היה המחוקק הישראלי להכשיר פסק דין של בית משפט זר, מן הסתם היה אומר זאת מפורשות, כפי שנהג לגבי אישור פסקי דין זרים, לצורך הוצאתם לפועל בישראל. עצם קיומו של חוק זה הוא הנותן, שעל מנת לכבד פסקי דין של בתי משפט זרים, נדרש חיקוק מיוחד. לי נראה כי מטבע הדברים הוא כי כל התייחסות בחקיקה ישראלית ל"פסק דין" או ל"בית משפט" מכוונת לפסק דין ישראלי ולבית משפט ישראלי, אלא אם נאמר במפורש אחרת באותו חיקוק. על כן אין עלינו לצפות לקביעה בדבר שלילת תחולתו של החוק על פסקי דין זרים, אלא לקביעה על דרך החיוב בלבד, ומשלא מצינו קביעה חיובית כזאת יש לראות בכך שלילתו של החוק על פסקי דין זרים, ומניעת הכללתם בגדר המושג "פסק דין". לעומת זאת, כשחפץ המחוקק להוציא מכלל תחולת החוק פסקי דין מסוימים, של בתי משפט ישראליים מסוימים, הריהו עושה זאת על דרך השלילה, כפי שאכן נהג בסעיף קטן (ב). לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא מוטעית. הנני מקבל את הערעור ומבטל את ההחלטה. המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות הערעור, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום של 000, 1ש"ח בתוספת ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. משפט פליליהגשת ראיות