תפ (ת"א) 1987/02 פריצה לרכב דרך החלון נאשם זה יחד עם אחר הועמדו לדין כשהאשמה נגדם היא פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה וניסיון גניבה מרכב, עבירות על חלופות סעיף 413 לחוק העונשין.   על פי העובדות הנטענות, פרצו השניים לרכב רנו אקספרס דרך החלון האחורי ובעזרת מברג וכלים נוספים ניסו לגנוב מהרכב מכשיר "דלקן".   שני הנאשמים הודו במיוחס להם, דינו של הנאשם 2 הוכרע ביום 21.03.2002 ונגזר עליו עונש של 10 חודשי מאסר על תנאי, בהתניות כפי שאלה נקבעו בגזר הדין.   באשר לנאשם זה, נתבקשתי על ידי סניגורו שלא לרשום הרשעתו, שכן בכוונתו לטעון לאי הרשעתו, לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן.   ביום 12.06.2002 הונח בפני תסקיר שירות המבחן והצדדים טענו לעניין הרשעת הנאשם ולחילופין - לבקשתי, לעניין העונש.   לאור חומרת העבירות נשוא כתב האישום, סבור ב"כ התביעה כי לא ניתן לסיים עניינו של נאשם זה בלא להרשיעו, וכי אין מקרהו נכלל במסגרת אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם יעשה בימ"ש שימוש בסמכותו זו.   אולם לאור אישיות הנאשם, נסיבותיו האישיות והיות עבירה זו עבירה ראשונה ויחידה - לא תעתור התביעה למיצוי הדין עימו.   מנגד - עותר הסניגור לסיום עניינו של הנאשם בלא להרשיעו בדין, כששני נימוקים עיקריים בפיו:   א. ברצונו לשמש כנהג ברכב ציבורי, ולצורך זה עליו להמציא תעודת יושר ;   ב. בכוונתו לגור ביהודה ושומרון לאחר נישואיו, ומשכך הדבר לא יוכל לקבל רשיון להחזקת נשק.   כן פירט הסניגור באשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם ומצוקותיו הרבות.   שירות המבחן בתסקירו, סוקר את קורות הנאשם ומשפחתו, את מצוקותיו ומשבריו הרבים, קשייו ומעשיו להתגבר על כך. לדעת קצינת המבחן, ניתן להסביר מעורבות הנאשם בעבירה נשואת הדיון, על רקע רצף המשברים שפקדו אותו ואת משפחתו באותה עת, כפי שאלה פורטו בתסקיר.   התרשמות קצינת מבחן מן הנאשם היא שהוא רגיש, אחראי, אינטליגנטי, המתפקד באופן תקין בדרך כלל ובעל יכולות וכוחות נפשיים.   הנאשם סיפר לקצינת המבחן כי הוא מתעתד לשמש כנהג ברכב ציבורי ואף הציג מסמך ממנהל חברת הסעות, המעוניין להעסיקו כנהג, לאחר שירכוש הכשרה מתאימה.   לדעת שירות מבחן, הטלת עבודות של"צ הולם מקרה זה, כשהעשייה וההתנדבות מאפיינים את הנאשם וקיימת חשיבות להמשך תרומתו. לאור גילו הצעיר, היותו בתחילת דרכו העצמאית והיות עבירה זו - יחידה, ההמלצה היא שלא להרשיעו.   הפן המשפטי:   חבל שהסניגור לא טרח להמציא לי את הפסיקה ההולמת מקרה זה והמצויה בשפע.   ההחלטה המחייבת הראשונה שניתנה לעניין סיום עניינו של נאשם בלא הרשעה, ניתנה בבר"ע 432/85 רומנו נ. מ"י , תקדין עליון, כרך 85(3) תשמ"ה/תשמ"ו-1985, 737, שם נאמר ע"י הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי -   "...רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט ביהמ"ש לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה..."     וכן - "...לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה".   מאז ובעקבות החלטה זו, ניתנה שורה ארוכה של החלטות, הן על ידי ביהמ"ש העליון והן על ידי בתי המשפט האחרים, מהן ניתן להסיק באשר למדיניות בה יש לנקוט ביחס לסיום עניינם של נאשמים בלא להרשיעם בדין.   ברע"פ 1245/93 שטרקמן ואח' נ. מ"י, פד"י מ"ז(2) נאמר, כי -   "...תפקידו של בית המשפט למצוא את האיזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של המשיב".   בע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מ"י, פד"י נ"ב (3), 337 נאמר מפי כב' הש' דורנר, כי - "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ; והשניה, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".   באותו פסק דין, מונה המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין, 9 שיקולים שהוצגו על ידי שירות המבחן, והמקובלים עליו כחלק מן הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה.   בע"פ 2513/96 מ"י נ. ויקטור שמש, פד"י נ'(3), 682, נאמר: -   "...הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מן הנאשם את התיוג של עבריין עשוייה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים".   בע"פ 2972/97 עמיר כהן נ. מ"י, תקדין עליון כרך נ"ג, 413, נקבע, בעקבות פסק הדין בעניין כתב, כי הימנעות מהרשעה הינה בבחינת חריג לכלל, ומן הראוי לנקוט באמצעי זה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה.   אין במצוטט לעיל אלא מעט מן המרובה שנפסק בעניין זה, כשהמסקנה מכך היא: שלצורך שקילת אפשרות סיום עניינו של נאשם בלא שיורשע, יש צורך באיזון הנכון בין חומרת העבירה, טובת הציבור ונסיבותיו האישיות של הנאשם. דיון ומסקנות   לאחר התלבטות ושקילת מכלול הנסיבות כמיטב יכולתי, אני מחליטה שלא להרשיע הנאשם בגין מעשיו המהווים את העבירות נשוא כתב האישום, כשעיקר נימוקי לכך הם: -   1.                  הנאשם שכיום הינו כבן 22, שירת בצה"ל ואין לו הרשעות קודמות או מאוחרות למעשה שבוצע על ידו.   2.                  הרקע הקשה של הנאשם, מצוקותיו ומשבריו, מהווים לדעת קצינת מבחן את הסיבה לביצוע המעשה שבוצע על ידו ; ולאור אישיות הנאשם ותיפקודו - אני רואה בעבירות שעבר- כשל חד פעמי.   3.                  הנאשם מבקש לעסוק בנהיגה ברכב ציבורי, ויש לו אף מקום עבודה עתידי.   4.                  התרשמות קצינת המבחן מן הנאשם הוא שהוא רגיש, אחראי, אינטליגנטי ובעל יכולות נפשיות. ככזה, הפנים כדבעי את מעשיו, ובסדר הדברים הרגיל, יש להניח כי לא ישוב לחטוא.   5.                  נראית לי המלצת שירות המבחן לראות בנאשם אדם צעיר בראשית דרכו ; ולאור אישיותו כפי שזו תוארה לעיל, אני סבורה כי ניתן לסווגו בין אותם יוצאי דופן, לגביהם ניתן לעשות שימוש בסמכות ביהמ"ש שלא להרשיע.   אני סבורה כי אין באי הרשעתו של נאשם זה, כדי להפר את האיזון בין האינטרס הציבורי לבין זה של הנאשם ; וכי נכון לעודדו להמשיך באורח חייו ובמעשיו כפי שאלה באים לידי ביטוי בתקופה זו של חייו.   6.                  אני ערה לחומרת העבירות אותן עבר הנאשם, ולעובדה שככל שהעבירה חמורה יותר, יקשה על ביהמ"ש לסיים עניינו של נאשם בלא להרשיעו. אלא שנסיבות ביצוע העבירות אינן מן החמורות ואליהן מצטרפות הנסיבות אשר כבר תוארו על ידי לעיל.   7.                  אין ברצונו של הנאשם להתגורר ביהודה ושומרון, כדי להוות בעיני נסיבה כלשהי לעניין אי הרשעתו. שכן אני מניחה שלא כל תושבי אזור זה מורשים לשאת נשק ; ומכל מקום זו בחירתו של הנאשם, תוך ידיעה שלא יורשה לשאת נשק באם יורשע.         8.                  החלטתי שלא להרשיעו מבוססת על רצוני שלא לחבל בעתידו, על הנחתי שאין בהחלטתי זו להפר את האיזון המתחייב, וכן כי תוצאת הרשעת הנאשם יכול ותחמיר עמו מעל לנדרש.   9.                  אני מורה, על כן, כי הנאשם יבצע 250 שעות של"צ, בהתאם לתוכנית המתגבשת בשירות המבחן ובפיקוחו, וזאת בלא להרשיעו בדין. פריצהחלוןגניבת רכברכב