תא (י-ם) 13833/00 פתיחת ישיבה בבית מגורים נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הנה הבעלים של בית מגורים ברח' אצ"ג בירושלים (להלן: "הבית") שהחל משנת 1999 השכירה אותו לנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), והתובע הנו בעליו של בית מגורים סמוך. לטענת התובע, הנתבע אינו משתמש בבית לצורך מגוריו ומגורי משפחתו, אלא הוא מנהל במקום ישיבה המונה כ-50 נערים בשנות העשרים לחייהם. נערים אלו, שהנם בחורים בעייתיים כדבריו, נמצאים בבית בתנאי פנימייה. פירושו של דבר, שבמקום ישנם חדרי שינה, מטבח, חדר אוכל, ובית כנסת המשמש ללימודיהם. התובע טען כי מאז הגעת הנערים, חייו וחיי משפחתו הפכו ל"גיהנום" ואין לו שקט ומנוחה בכל שעות היום והלילה. וזאת משום, שהנערים קמים מדי יום בשעה 5: 00 ומאז מתחיל רעש וצעקות, הן בזמן הארוחות והן בזמן הלימוד והתפילות. מלבד הרעש וההמולה, הנערים גורמים לנזק ולליכלוך הגורם לריח רע ומהווה סכנה לבריאות, וזאת ע"י השלכת אשפה ושאריות מזון ברווח שבין הבית לביתו שלו ואף לתוך חצר ביתו. עוד הוסיף, כי בתאריך 19.7.00 הגדילו הנערים לעשות כאשר השליכו אבנים לעבר שתי מכוניות שבבעלותו וכתוצאה מכך נשברה לאחת מהן השמשה הקידמית ולשנייה נגרמו נזקים בדופן. כמו כן טען, כי הנערים צועקים עליו, מקללים אותו ואף מאיימים עליו, עד כדי כך שבתקופות מסויימות הוא נאלץ לעבור עם בני משפחתו להתגורר בבית אימו. לאור זאת, הוא שקל לא פעם לעבור להתגורר במקום אחר אך לא מצא אדם כלשהו שיהא מוכן לקנות או לשכור את הבית עקב סמיכותו לישיבה. לאור האמור, הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט בה ביקש לצוות על הנתבעים שלא לקיים בבית מוסד כלשהו, וכן לחייבם בנזקים הממוניים שנגרמו לו בעיקר בכך שעקב ההפרעות אין הוא יכול לעשות תורניות לילה בעבודתו כרופא כפי שהיה עושה בעבר, והוא העמיד את תביעתו על סך 100,000 ₪. מנגד הנתבעים הכחישו את כל טענותיו של התובע, הן באשר למספר הנערים המתגוררים בבית, הן באשר למעשיהם שם, והן באשר לנזקיו של התובע. לדבריהם, לא נגרם לתובע כל נזק מהנערים המתגוררים בבית, לא מרעש ולא מלכלוך ובוודאי לא ממעשים אלימים, והם הצביעו בעניין זה על כך שמעולם לא התלונן נגדם אף שכן אחר. באשר לטענת התובע לנזק שנגרם למכוניותיו טענו, כי אם נגרם נזק כלשהו למכוניותיו, אין זה תוצאת מעשי הנערים והצביעו על כך, שהבית וביתו של התובע סמוכים ל"מחסום רמות" ולבתים של ערבים, ומדי פעם נפגעות מכוניות מידויי אבנים על רקע לאומני באותו מקום. עוד הוסיפו הנתבעים, כי התובע מקיים בביתו שלו מרפאה ומה לו שילין עליהם.   הצדדים הגישו את תצהירי העדות הראשית שלהם עליהם נחקרו בבית המשפט וכן צרפו לכתבי טענותיהם אישורים על תלונות הדדיות במשטרה, כתבי טענות, פסקי דין והחלטות שנתנו בעניינים שונים הקשורים לסכסוכים שונים של הצדדים מהם ניסו ללמד על צדקתם. בשולי ישיבת ההוכחות שהתנהלה ביום 6.12.01 ביקר בית המשפט במקום על מנת לעמוד מקרוב בנעשה באדמת המריבה, ועל מנת לתהות שמא, ניתן להביא את הצדדים לידי הסכמה כל שהיא. משכשלו הנסיונות, איש איש נשלח לדרכו על מנת לסכם את טענותיו. ב"כ התובע שם את עיקר מעייניו להוכיח כי המקום אכן משמש כישיבה ולא כבית מגורים רגיל, והוא אף הקדיש לכך את רוב ככול חקירתו הנגדית של הנתבע. הוא השתית את טענותיו בסיכומים כלפי הנתבעים על שתי רגליים. האחת, העילה הנזיקית של מטרד. והשניה, על העילה הנזיקית של הפרת חובה חקוקה. בעניין השימוש שעושה הנתבע בבית הוא נסמך בסיכומיו על דבריו של ב"כ הנתבעים בבית המשפט ביום 3.8.00 במסגרת בש"א 6642/00, בהם אמר: "המקום הוא מקום מגורים שמתארחים אצל הרב והם לומדים יחד, זה בית כנסת שמשמש לתפילות וגם משמש כבית הארחה לתלמידים, זו ישיבה גדולה". כמו כן, צרף מסמכים מתוך התיק המתנהל אצל רשם העמותות, המעידים כי קיימת עמותה בשם "ישיבת כנסת שלמה" אשר כתובתה הרשומה הנה רחוב מירסקי 39/2 בירושלים, שהיא מקום מגוריו של הנתבע. כן, הצביע ב"כ התובע על כך שמהדו"ח הכספי שהוגש לרשם העמותות בשנת 1999, עולה כי העמותה היא ישיבה המתקיימת גם מכספי ציבור (משרד הדתות, משרד העבודה ומהרשות המקומית), וכי היא משלמת משכורות (המכונות בדו"ח "תמיכות") ל-5 רבנים. יצויין כי מסמכים אלו, הוגשו לבית המשפט לאחר גמר פרשת שמיעת הראיות וסביב הגשתם הייתה מחלוקת בין ב"כ הצדדים. ברם, כפי שנראה להלן ולנוכח התוצאה, למחלוקת זו אין משמעות רבה. מכל מקום, מכל האמור ביקש ב"כ התובע ללמד כי הבית אכן משמש כישיבה גדולה ומלבד לינה ואכילה משתמשים בו הנערים גם ללימוד ותפילה.   הנתבע, לעומת זאת, לאורך כל עדותו ניסה להציג את המקום כביתו הפרטי. לדבריו, אכן יש לו בית דירה ברח' מירסקי 39 באותה שכונה, אך הוא ומשפחתו מתגוררים בדרך כלל בבית נשוא התביעה, ושם מרכז חייו. לדבריו, הוא שכר את הבית מהנתבעת והוא מארח בו דרך קבע כ-22 נערים הסמוכים על שולחנו, והוא מכלכל אותם מכספו הוא ומכספי תרומות (כך!). הוא אמנם הודה כי יש בבית חדר המשמש כספריה תורנית קטנה, אך המקום אינו משמש כמקום לימוד והלימוד העיקרי של הנערים נעשה בבית מדרש הנמצא בסמוך. הוא התעקש כי לא מדובר במוסד, בישיבה, במשרד או בכל דבר אחר מעין זה.   נדון אפוא בעילות התביעה אחת לאחת. ובתחילה נתייחס לעוולת הפרת חובה חקוקה לבדה.   ראשית יאמר, כי עיון בכתב התביעה מלמד שהתובע לא הזכיר ולו במרומז את העילה של עוולת הפרת חובה חקוקה כאמור. יתר על כן, בדיון שהתקיים ביום 5.7.01 ציין ב"כ התובע כי ברצונו להזמין את תיק העירייה. ברם, דבר זה לא נעשה ולא הונחה בפני בית המשפט ראייה כלשהי המאששת את הטענה שמי מהנתבעים הפר חובה חקוקה כלשהי המקימה לתובע עילת תביעה כנגדם. חרף האמור, טענות אלו מצאו את מקומן במסגרת הסיכומים ונטען, כי הנתבעים הפרו את סעיפים 27, 149, 151 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, בכך שהקימו במקום ישיבה. גם לטענות אלו אין יסוד, שכן כל המעיין בהוראות חקוקות אלו יגלה כי אין הן עוסקות בחיוביו של בעל המקרקעין אלא בחיוביה של הרשות המקומית. גם אין לשעות לטענתו של ב"כ התובע לפיה, השימוש בבית לישיבה או לקיום מוסד כלשהו - אסור על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965מאחר ולא הונחה בפני בית המשפט תכנית המתאר על מנת לאשש טענה זו.   עם זאת, כאמור, התובע הסמיך את טענותיו גם על קיומה של עילת תביעה נוספת והיא עוולת המטרד, ומכאן יש לדון בעילת תביעה זו.   הגדרתו המדוייקת של הייעוד של הבית ומתן תשובה לשאלה אם קיים היתר לשימוש בבית כישיבה או כמוסד אינה כה רלוונטית לגופה של המחלוקת בין הצדדים, לפחות בכל הנוגע לעוולת המטרד, בה השאלה המרכזית היא מידת ה"הפרעה" הנגרמת לשימושו של התובע במקרקעין שלו, כאשר הדגש מושם על תוצאות המעשה ולא על טיבו. על ה"הפרעה" להיות מוחשית ומהותית. אכן, ממשיות ה"הפרעה" נמדדת, בין השאר, על פי אמת המידה של זכות הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, וכדברי בית המשפט בע"א 436/60 מאיר עזרי נ' ויקטור קליין, פ"ד טו(2) 1177, בעמ' 1184:   "הזמן והמקום, טיב הנכסים והשימוש הנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה וכיוצא בהם הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם כדי ששכנך יוכל גם הוא לעשות שימוש מתאים בנכסיו ולהפיק מהם הנאה ראויה".   בעניין זה, השאלה המרכזית היא, סבירות השימוש של הנתבע במקרקעין שלו ולא בתיוג של הבית בשים לב ליעודו. מטרתה של עוולת המטרד הינה להבטיח את השימוש הסביר של התובע במקרקעין, ואין היא נותנת לו את הכח להחליט על טיב השימוש שיעשה הנתבע בקניינו, כל עוד אין הוא מהווה "הפרעה של ממש" לשימושו שלו. בנסיבות מסוימות יכול אדם לקיים ישיבה או כל מוסד אחר בתוך ביתו (בכפוף להיתרים הדרושים לפי חוק) והשימוש יהיה סביר ולא יעלה כדי "הפרעה של ממש" לשימוש במקרקעין של שכנו, ואין צריך לומר כי בנסיבות אחרות, יכול שימוש מסויים בבית גם כבית מגורים רגיל להוות "הפרעה של ממש". בעניין זה לא ניתן לקבוע אמות מידה אבסולוטיות, ויש לבחון כל מקרה לגופו. במילים אחרות, השאלה היא האם התנהגות הנתבעים עולה כדי הפרעה של ממש, כזו, שבצדק ילין התובע על קיומה (ר' ע"א 44/86 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3)785). בענייננו, השאלה היא, האם הרעש, שבקע, אם בקע, מהבית, הפריע במידה ניכרת לשימוש סביר בביתו של התובע ולהנאה סבירה ממנו, וגרם לו נזק.   בעניין זה, נסמך התובע על עדותו שלו בלבד, וזאת למרות שציין הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כי הרעש הנורא שעושים הנערים מפריע לא רק לו אלא גם לבני משפחתו. יתר על כן, הוא ציין גם שיש עדים רבים לרעש. בין השאר גם סיפר על מקרה אחד שאמו באה לבקרו והיא נבהלה מהרעש ומהחפצים שנזרקו על ביתו. חרף האמור, בפועל איש מלבדו לא הוזמן לבית המשפט להעיד על כך ואיש לא התייצב לימינו. אכן, הדעת נותנת שמטרד כפי שתארו התובע, אם היה קיים, יגרום נזק לכל הדיירים בסביבה ולבאים לבקר בה, ועל כן, המנעותו של התובע מלהעיד ולוּ אדם אחד מבני משפחתו, או מהמבקרים בביתו או משכנים אחרים, עומדת לו לרועץ. גם סברתו של ב"כ התובע בסיכומיו כי "לא ייתכן כי מספר ניכר של אברכים יתנהגו כשיות תמימות, דווקא כשהם בגיל ההתבגרות" אין בה כמובן בכדי להוכיח דבר כלשהו וכדי לרפא את הכשל הראייתי המפורט לעיל.   לעומת התובע, הנתבע סיפר בבית המשפט על סדר היום של הנערים: הם קמים בשעה 07: 30, ניגשים להתפלל בבית מדרש סמוך, חוזרים לאכול ארוחת בוקר, באים לשם שוב גם לארוחת צהריים ומנוחה, ובערב הם באים לארוחת ערב. בשאר היום הם לומדים בבית המדרש הסמוך ולא בבית, וגם לאחר ארוחת הערב בערך בשעה שמונה, רוב הבחורים ברוב רובן של הפעמים חוזרים לבית המדרש ללמוד. הלימוד בספריה שבבית הוא ארעי, בו לומדים אדם אחד או שניים בעיקר בשעות הערב. כו העיד, כי במקום אין חגיגות ויש שקט ממש, תמיד.   סיכומו של דבר, לא הוכח בפני בית המשפט לא קיומו של רעש בלתי סביר, ולא נזק הנגרם ממנו, ואין צריך לומר שהתובע לא הוכיח שהנערים ו/או מי מהם זרק חפצים על ביתו ו/או על רכבו.   מעבר לצריך ייאמר, כי גם לוּ הוכח כי נוכחותם של הנערים אכן מקימה רעש, עדיין אין בכך כדי לקבוע שמדובר במטרד, שהרי כאמור, גם לנתבעים עומדת הזכות לשימוש במקרקעין שלהם, ויש למצוא את האיזון הנאות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ולשקול ולאזן את מכלול האינטרסים ביניהם. ולהשלמת התמונה. פרק שלם מייחד המשפט העברי לנזקי שכנים ומגביל את השימוש של בעל מקרקעין ברכושו, בשל הנזק שעלול לגרום לשכנו (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יז, עמ' א והלאה). במסגרת זו ישנה התייחסות לנזקי רעש הגורם בעל מקרקעין לשכנו כתוצאה ממעשים שעושה בביתו, והתייחסות מיוחדת למקרה בו הרעש נגרם כתוצאה מכך שבעל המקרקעין מקיים ברשותו בית לימוד.   המשנה הדנה בנזקי רעש קובעת (תלמוד בבלי, שם, דף כ, עמ' ב):   "חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות".   הגמרא הבאה בסמיכות למשנה עומדת על ההבדל שבין הרישא של המשנה - המקנה לשכן את הזכות למחות כנגדו שכנו המקים חנות בחצר, לבין הסיפא - שאינה מקנה לו את אותה הזכות, ומכריחתו להשלים עם הרעש. אחת מהאפשרויות המועלות על מנת ליישב את הסתירה הקיימת כביכול בין השניים היא, שמהשכן המתגורר בסמיכות למקום לימודם של ה"תינוקות", נדרשת מידה גדולה יותר של סובלנות משום "תקנת רבי יהושע בן גמלא", שתיקן "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (שם, דף כא, עמ' א).   על בסיס דברי הגמרא פסק הרמב"ם להלכה (רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב, וראה גם הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ז וכן ראה טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנו, סעיף ג):   "וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן".   ההלכה היא, אפוא, שלמרות שהכלל הבסיסי הוא שחל איסור על פתיחת מקום הכורך בעקבותיו רעש של אנשים זרים שאינם גרים במקום, כדוגמת חנות, פתיחת מקום לימוד הוא יוצא מהכלל. זאת, גם כאשר קיימות אפשרויות אחרות במסגרתן ניתן למצוא "לתינוקות של בית רבן" מקומות חילופיים לקיום בתי לימוד (ויכולה להיטען הטענה, שמשקיימות אפשרויות אחרות שכאלו - ניתן לחסוך מהשכנים את המטרד), שכן נפסק שעיקרה של התקנה היה לאפשר קיום מרובה של בתי לימוד בכל אתר ואתר.   וכך פסק ר' משה סופר (חידושי חתם סופר, לבבא בתרא דף כא):   "כתב בנימוקי יוסף שאעפ"י שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המיוחדין לכך אפילו הכי לא מטריחינן ליה, אלא נסייע בהעמדת תקנה כדי שיהו המלמדין מצויין, להכי נקט מתקנה ואילך שאז תיקן להושיב בכל עיר משום יגדיל תורה, הכי נמי באותה העיר טוב שיהיה בכל חצר ומבוי, אעפ"י שיש להם בית הכנסת ובית המדרש מיוחד, משא"כ קודם תקנתו שהיה מטריח ליסע מעיר לעיר עד ירושלים, א"כ כל שכן שיטריח באותו העיר לילך לבית הכנסת".   יתר על כן, הטעם שגם אין יכולים למחות על הרעש הנגרם מקול הפטיש והריחיים הבוקע מביתו של השכן, על אף שאין המדובר ביישום התקנה הנעלה של לימוד תינוקות של בית רבן, הוא מפני שאין למחות כנגד מי שעושה בתוך ביתו אומנות או מלאכה לפרנסתו, שכך היא דרכו של עולם. לעומת זאת, דרכו של ניהול חנות היא פתיחת שערי הנכס לאלו הבאים מבחוץ, דבר החורג מהשימוש "הביתי" שעושה בעל המקרקעין בנכסו. וכדברי המאירי (בית הבחירה, שם; וראה גם דברי הרשב"א בחידושיו, שם):   "ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחר שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים, שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה, אבל המכירה, אדם עשוי יותר למכור בשוק".   וכאמור, במקרה זה, השימוש שעושה הנתבע בבית והנערים בעקבותיו הינו שימוש רגיל וסביר של אלו המתגוררים דרך קבע במקרקעין ולא של אלו הפוקדים אותם מבחוץ. ויוטעם, כי אף לאלו שסברו שיכול אדם לטעון כנגד רעש שעושה שכנו בביתו, זהו דווקא ברעש גדול כדוגמת ריחיים ופטיש אבל לא ברעש סביר, וכן לא ברעש שהוא מהתשמיש הרגיל של הדירה, וכדברי ר' אברהם ישעיה קרליץ (חזון איש, בבא בתרא סימן יג, סע' יא):   "...אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע... אינו יכול למחות... ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין חבירו יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו". ויודגש, כי אין באמור כדי לקבוע שטובתו של הציבור בהקמת בתי לימוד גוברת על טובתו של התובע. אך יש בו כדי ללמד שאף לוּ הוכיח התובע קיומו של מטרד הנובע מהקמת מוסד ללימוד ומקום לינה ללומדים בו באזור מגוריו, יש רגליים לסברה שמקומות שכאלו נצרכים והם חלק אינטגרלי מההווייה של שכונות המגורים. על כך מתווספת העובדה שהתובע לא השכיל להוכיח כדבעי שבמקום מתקיימת ישיבת לימוד על כל המשתמע מכך, ושנוכחותם של שוכני הבית חורגת מהשימוש שהיו עושים חבורה אחרת כדוגמתם (כגון: רווקים/ות, סטודנטים/יות, חיילים/ות וכיוצ"ב).   סופו של יום, התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל על שכמו, להוכיח את יסודות עילת המטרד ואת יסודות עילת הפרת חובה חקוקה. משכך, לא זו בלבד שהתובע אינו זכאי לצוות על פינוים של שוכני הבית, אלא שאינו זכאי גם לפיצויים כלשהם.   התביעה נדחית אפוא, ואולם לנוכח העובדה שעדותו של הנתבע לא "הרשימה" במיוחד את בית המשפט (לא בעניין "אירוח" הנערים בביתו, ולא בעניין השימוש שנעשה בבית) אין מקום לפסוק לנתבעים את הוצאותיהם. ישיבות