תא (י-ם) 1011/02 צו מניעה קבוע נגד עבודות בנייה א. מבוא 1. התביעה דנן היא למתן צו מניעה קבוע, "האוסר על הנתבע ו/או מי מעובדיו ו/או כל הבא מטעמם לבצע כל עבודות בניה ו/או אחרות בחלקו של התובע בנכס המקרקעין הידוע כחלקה מס' 9 בגוש הסדר מספר 12, והידועה גם כמגרש מס' 645 בחלקה 3 בגוש 30552, שנמצאת בשכונת שועפאט...", וכן "להורות על נתבע (צ"ל: לנתבע - ר.י.) להרוס ו/או להסיר את כל סוג של בניה ו/או חיבורים שבצע בחלקו התובע (צ"ל: של התובע - ר.י.) במקרקעין..." (סעיפים 15(א) ו- (ב) לכתב התביעה).   2. יומיים לפני שהוגש כתב התביעה הנ"ל, הוגשה בקשה ליתן צו מניעה זמני, אשר תוכנו זהה לצו המניעה הקבוע, המבוקש בתביעה העיקרית.   3. הרקע הכללי להגשת התביעה והבקשה דלעיל היה טענת התובע, שהנתבע החל לבצע עבודות בניה במקרקעין שאליבא דתובע שייכים לו.   ב. המסגרת הדיונית 4. בישיבה שהתקיימה ב- 2.1.02 הגיעו באי כח הצדדים להסכמה לפיה "לא יתקיים דיון נפרד בשאלת הסעד הזמני אלא נעבור ישר לדיון בתיק העיקרי". בהמשך, הושגה הסכמה דיונית נוספת. בישיבת 17.2.02 הוסכם, "כי לא ייחקרו העדים, וכי פסה"ד יינתן לאחר שב"כ הצדדים יסכמו בע"פ, במועד קרוב שייקבע, עי"ס כל החומר שבתיק".   5. הסיכומים נשמעו ביום 3.3.02, ובכך הבשיל התיק למתן פסק דין.   ג. התשתית העובדתית 6. עובדות הרקע שאותן חשוב לציין, ושאינן שנויות במחלוקת, הן אלה: א. התובע והנתבע הם הבעלים בחלקים שווים בחלקה שבה מדובר. ב. שניהם בנו במשותף בניין על גבי החלקה. ג. הצדדים ערכו הגרלה לצורך קביעה איזה חלק של הבניין יקבל כל אחד מהם. תוצאותיה היו שהתובע קיבל את החלק הצפוני של הבניין, ואת החצר הגובלת בו, בעוד שהנתבע קבל את הצד הדרומי של הבניין וחצר הגובלת בו. ד. לצורך איזונים הדדיים, והסדרת עניינים שבמחלוקת, הסכימו הצדדים כי שלושה בוררים (שני מהנדסים וקבלן) יכריעו בכל העניינים הנ"ל. ה. הבוררים דנו בכל אלה, תוך שהתייחסו, בין היתר, לשווי הקרקע בחלקים השונים של הבניין. כהמשך לכך הכריעו בדבר התשלומים שיש לבצע, לצורך איזון ושוויון בין התובע לנתבע. לפסק הבוררות מצורף תשריט, הממחיש את מיקומם של החלקים השונים אשר לבנין ולחצר. עיון בו, לצד גוף הפסק, נותן לנו את התמונה הכוללת לגבי הכרעת הבוררים. ההתייחסות להלן למספרים של החלקים השונים בחלקה הנדונה, תהיה על פי המספרים שבאותו תשריט. ו. פסק הבוררות אושר ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים, בהעדר התנגדות. ז. הנתבע בצע עבודות בגדר המפרידה בין החלקים המצויינים בתשריט כחלק 9 וכחלק 7, באופן שמפריע לתובע.   ד. סלע המחלוקת 7. התובע טוען, כי בנייה זו מהווה הסגת גבולו. לשיטתו, פסק הבוררות מקנה לו שימוש בחלק 9, למעט אך ורק חובה החלה עליו, ליתן מעבר למכונית הנתבע. לעומתו, הנתבע מפרש את פסק הבוררות ככזה שמקנה לו זכות ייחודית ומלאה בחלק 9, וממילא לא צריכה להיות מניעה שיבנה את הגדר דנן.   8. לוז מחלוקתם של הצדדים נעוץ באופן שבו יש לפרש את פסק הבוררות. פועל יוצא מכך הינו מה נפסק במסגרתו לעניין הנ"ל בסעיף 7, שהוא אשר יחרוץ את גורל בנייתו הנדונה של הנתבע.   9. בטרם אעבור להזכיר את טענות הצדדים, ולהכריע בדבר הפרשנות הנראית בעיניי, אציין, כי הצעתי לצדדים שהבוררים, אשר הכל גלוי וידוע לפניהם בהקשרים דנן, הם אשר יכריעו גם במחלוקת הנוכחית. לטעמי, זהו המהלך הטבעי וההגיוני ביותר בנסיבות כגון דא. ואם בכך לא די, הרי חיזוק לדבר במה שמקובלנו, שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ועוד אמירות כיוצא בכך. בסופו של דבר, הצדדים לא הגיעו להסכמה ברוח זו, ונמצא שעלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין ליבטל ממנה.   ה. פרשנות פסק הבוררות 10. התובע טוען, כי בפסק הבוררות מצוייה אמירה מפורשת, התומכת בקו הפרשנות שהוא דוגל בו, דהיינו שבחלק 9 יש לנתבע זכות מעבר, ותו לא. הוא מפנה למה שנאמר בו כי "החלק מס' 7 והחלק מספר 9 לבעל הצד הצפוני בלבד, כאשר שני הצדדים מסכימים שבעל הצד הצפוני יתן מעבר למכונית בעל הצד הדרומי".   11. הנתבע מכיר בכך כי אמירה זו כשהיא לעצמה תומכת בתובע. חרף זאת טוען הוא, כי אין לנתקה ממכלול פסק הבוררות, וכי עיון בפסק בכללותו מגלה, כי יש לפרש הפסק באופן שהוא מעלה על נס.   12. אומר כבר עתה, כי, למראית עין, ובמחשבה ראשונה, ניתן לסבור כי הדין עם התובע. ואולם, ככל שהתעמקתי בפסק הבוררות עצמו, השתכנעתי, כי הדין עם הנתבע. התוצאה הסופית הינה, כי דין התביעה להידחות.   13. עיון בתרגומו של פסק הבוררות לעברית, תרגום אשר מקובל על הצדדים, מגלה, כי ניסוחו אינו מזהיר. נראה, שבעניין הניסוח לוקה גם המקור בערבית, כך שאין לתרגום מנוס, ואינו יכול להיות טוב מן המקור עצמו. עם זאת, בתרגום לעברית נוסף שיבוש, שאינו כלול במקור, והוא שבשורה האחרונה של הפסק צריך להופיע המספר "63,780", במקום "36,780" (כפי שמצויין, באורח נכון, במקור).       14. מעבר להערות שצויינו לעיל, הרי בחינתו של מכלול פסק הבוררות לצורך מתן הפרשנות הראוייה לו, מוביל למסקנה ברורה, כי נכונות כל טענות ב"כ הנתבע, כפי שהן מופיעות בפרוטוקול, החל מע' 2, ש' 30 ועד ע' 3, ש' 27. תמציתה של טענת הנתבע היא כדלקמן: מפסק הבוררות, ומן החישובים שנערכו במסגרתו, שהובילו לפסיקת הסכום 28,520 $, שעליו לשלם לתובע לצורך האיזונים ביניהם, ברור, כי נלקח בחשבון כי חלק 9 הינו בבעלות ייחודית של הנתבע. עוד ברור, כי הנתבע סופג את ירידת ערכו של חלק 7, שבבעלות התובע, ככל שהירידה נובעת מן הזכויות שיש לנתבע בחלק 9. כנגד אלה נלקח בחישוב כלל זכויותיו סכום של 34,320 $. נכון בהקשר זה הפירוט שנותן ב"כ הנתבע בע' 3, ש' 5-16. די להפנות לשם כדי להיווכח בכך. נכונה גם טענתו (שבע' 3, ש' 25-27), כי הפירוט שבפרק המסקנות של פסק הבוררות אף הוא מלמד על כך. כיוון שכך, נכונה גם טענת ב"כ הנתבע, כי תוצאה לפיה "אני חייב לשלם ערך בעלות מלא ובכל זאת ישאר התובע בעלים מלא של אותה חלקה, מה עוד שאני הנתבע צריך לספוג את מלוא ירידת הערך בחלקה 7 בנוסף, זו תהיה מסקנה אבסורדית" ( ע' 3, ש' 16-18).   15. לגבי פרשנות פסק הבוררות דנן, מתחייבת פרשנות כזו, שבמרכזה תעמוד תכליתו של אותו פסק. לא שכחנו, כי כל הליך הבוררות נועד כדי לערוך איזונים כספיים בין התובע לנתבע, כדי להגיע לשוויון ביניהם, בנושא ההנאה מן החלקה המשותפת והמחיר המשולם כנגדה. כיוון שכך, ושפסק הבוררות מחייב את הנתבע לשלם בקשר לחלק 9, ובעקבותיו גם בקשר לחלק 7, מחיר המחושב על בסיס של בעלות בחלק 9, הרי ברור, שמכח אותו פסק יש להעניק לנתבע את מלוא הזכות שכנגדה הוא משלם.   16. במקרה שלנו, הן לנוכח תכליתו של פסק הבוררות, והן לנוכח מכלול תוכנו, יש לאמץ את הפרשנות שהנתבע דוגל בה. בנסיבות שתוארו לעיל, אין להאחז באמירה פלונית או אלמונית מתוך פסק הבוררות, כדי להגיע לתוצאה אחרת, אשר סותרת את תכליתו של פסק הבוררות, ואשר אינה מתיישבת עם מלוא תוכנו. אילו היינו מאמצים את הפרשנות שהתובע דוגל בה, היינו חוטאים בכך.   17. לטעמי, די במה שנאמר עד כה לצורך ביסוס התוצאה שאליה הגעתי. עם זאת, ואפשר שלמעלה מן הצורך, אוסיף גם את הדברים שלהלן.   18. לכאורה, בנסיבות שבהן התכלית כה ברורה, והפרשנות הכוללת של מלוא המסמך העומד לפירוש, מוליכות שתיהן לתוצאה זהה, די בכך שיש לאותה פרשנות אחיזה לשונית, ואפילו מועטה, בגוף הטקסט המתפרש, כדי שהיא תהיה הפרשנות שתאומץ. במקרה דנן יש אפילו הרבה יותר מכך, גם במישור הלשוני הצרוף. נראה בבירור, כי בנסיבות המקרה שלנו, הרי שאפילו לפי הגישה הנותנת ללשון משקל גדול יותר מזה שנזכר לעיל, גם כן נגיע לתוצאה זהה. הנה כי כן, צודק ב"כ הנתבע בציינו (בע' 3, ש' 2 ואילך) כי בפיסקה אחרת מזו שהתובע מפנה אליה, נוקט פסק הבוררות בלשון המדברת על כך ש"יוחד החלק מספר 9 לשימוש הצד השני" (שורות 7-8 לפיסקה המתחילה במילה "שנית"). כאן המדובר במפורש, לא רק במעבר או בדרך, אלא בשימוש ייחודי.   19. אכן, אותה אמירה שהתובע מבקש להיבנות ממנה, יש בה כדי לעורר קושי לשוני מסויים כלפי הפרשנות שנבחרה לעיל, לנוכח תכלית פסק הבוררות, עיון במכלול תוכנו, וכל אשר נאמר לעיל. עם זאת, ככל שקיים אותו קושי, הרי שהוא אינו גדול, ועל כל פנים, בודאי שאין בו כדי להוביל לתוצאה פרשנית כוללת השונה מזו שאליה הגענו לעיל. יצויין, כי הקושי הלשוני כשלעצמו אינו גדול, בין היתר מכח המיקום שבו מצוייה אותה אמירה, שהוא לפני עריכת כל החישובים, אשר הם עיקרו של פסק הבוררות. לעומת זאת, כל הגורמים אשר תומכים בנתבע, מצויים בחלקים המרכזיים של הפסק. בנוסף, ניתן בהחלט לקבל את נסיונו של ב"כ הנתבע להתגבר על אותו קושי, ככל שהוא מפריע, במה שהוא טוען, בע' 4, ש' 8-13. אכן, מקריאת כל מכלול הפסק נראה, שאותה אמירה מתייחסת לכך שאלמלא הצורך להתייחס באורח נפרד ומיוחד אל חלקים 9 ו- 7, הרי שחלקים אלה במלואם היו של התובע, מכח ההרכב הכללי ורוחות השמים של החלקה שבה מדובר. לעומת זאת, בהמשכם של אותם דברים, מדבר הפסק על המצב שנוצר בעקבות אותו צורך מיוחד, וכך, במסגרת החלקים האופרטיביים, מתייחסים אל חלק 9 ככזה שהוא בבעלות ייחודית ובשימוש ייחודי של הנתבע, ולא רק ככזה שמאפשר לו דרך או מעבר. הנתבע משלם לתובע בהתאם, בכסף מלא ובדולרים טבין ותקילין, על התייחסות זו של הפסק אל חלק 9 (ואל חלק 7 המושפע מחלק 9). מכל מקום, אפשר שניתן להתגבר על הקושי הלשוני הלא גדול באופן זה, ואפשר שבדרך אחרת. על כל פנים, ברור, שאין בו כדי לשנות את התוצאה הפרשנית הכוללת, שהיא ממש מתבקשת במקרה דנן.   ו. הערות בטרם חיתום 20. עד כה הוצע ביסוס שהוא, לדעתי, משמעותי מאד, לאימוץ הפרשנות שהנתבע דוגל בה, ולתוצאה הנגזרת מכך.   21. כיוון שכך הוא, אין צורך להתייחס לטענות נוספות שהעלה הנתבע לחיזוק גירסתו. אומר רק בקצרה, שאיני מתייחס לטענתו בעניין מועדי בניית הגדר, שהנתבע בקש למצוא בה תוספת תימוכין לשיטתו (ראו, ע' 3, ש' 28- ע' 4, ש' 1). זאת באשר לגבי נקודה עובדתית זו לא עולה הסכמה ברורה בין הצדדים. כיוון שכך, לא יוכל הנתבע להתחזק מכוחה. אוסיף ואומר, כי לגבי המכתב של ב"כ התובע מ- 24.12.00, שגם בו בקש הנתבע למצוא תוספת חיזוק, איני מוצא בו תוספת כזו. לגביו נכונה דווקא טענת ב"כ התובע, כי הוא הולך דווקא בתלם שבו צועד התובע לכל אורך הדרך. מכל מקום, גם התובע לא יוכל להיבנות מהמכתב שלו עצמו, ובמיוחד כאשר באופן כללי לא נתקבלה הפרשנות שבה הוא דוגל לכל אורך החזית, ובכלל זה באותו מכתב.   ז. סוף דבר 22. אשר על כל האמור לעיל, התוצאה היא, כי אין הצדקה ליתן לתובע את הסעדים שהוא עותר להם, וכי דין התביעה להידחות.   23. חרף דחיית התביעה, איני מוצא מקום לעשות צו להוצאות, ואני מורה, כי כל צד ישא בהוצאותיו. זאת לנוכח מכלול הנסיבות, ובכלל זה לאור הנוסח הלא מזהיר של פסק הבוררות, שעלול היה להוביל לטעות בפרשנות, ומתוך תקווה למערכת יחסים חיובית וראוייה בין התובע לבין הנתבע, כשכנים וכשותפים. בניהעבודות בניהצוויםצו מניעה