לגבי הסוגיה המשפטית של שימוש ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה, זו הוכרעה בין השאר בדב"ע נב/176- 04המוסד לבטוח לאומי נגד סנא פד"ע כה 293בעמ' 296, שם נקבע כי המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הוא הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב, כאשר במושג טובת הנאה מתכוונים לתועלת או להנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית. המוסד לבטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח. (שם בעמוד 296; ההדגשה היא שלי ע.ג.). חוק הבטוח לאומי והתקנות יוצרים חזקה כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב מפיק ממנו "טובת הנאה"ל, ואיננו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש ברכב גמלת הבטחת הכנסה: .1א. זוהי תביעה לגימלת הבטחת הכנסה, שנדחתה על ידי הנתבע בנימוק שלאור תקנה 10(ג)(2) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ג- 1982(להלן-"התקנות"), התובע לא זכאי לגימלה, משום שברשותו רכבים מנועיים, שמספרם 84- 43462ו-83-.85769 ב. מן הראוי כבר בשלב זה לתקן מספר טעויות שנפלו בטופס הנתבע, שנשלח לתובע. (1) ישנה טעות במועד של התשובה לתובע, לא מתקבל על הדעת שב- 5.7.95נדחתה תביעתו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה מיום .11.7.95משהו משובש כאן, ברם בהעדר הוכחות, לא הוברר מהו התאריך הנכון. (2) בתקנות הבטחת הכנסה לא קיימת תקנה 10(ג)(2).ישנה תקנה 10(ג), שלמיטב הבנתי היא נשוא דיון זה, וישנה תקנה 10(ד)(2), אך על פי כתבי הטענות לא נראה לי שהיא נשוא דיון זה. (3) על אף שכתב התביעה של התובע איננו מתקן את הטעות לגבי התקנות, הרי שבסיכומיו של ב"כ התובע הוא מתחיל בכך, ש"עניינו של תיק זה תקנה 10(ג) לתקנות", מכאן שברור שתקנה זו היא נשוא ענייננו, וכל הנאמר לעיל הוא למען הסדר הטוב. .2א. התובע לא השלים עם דחיית תביעתו ופנה לבית הדין בתביעה לגימלת הבטחת הכנסה וטען, כי הוראת תקנה 10(ג) לתקנות, היא בלתי חוקית, בהיותה נוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הדן בין היתר בחופש התנועה, החירות האישית, וחופש הקניין, ולפיכך יש להתעלם מהתקנה הנ"ל. ב. ב"כ התובע טען, שהנתבע דחה את תביעתו של התובע מבלי שדאג לספק לבית הדין ראיות כלשהם אודות היכולת להבטיח הכנסה מהרכב המצוי בידי התובע. ב"כ התובע מצטט פסיקה של בית הדין האזורי בחיפה הקובע, כי על הנתבע מוטל עול ההוכחה, שהרכב שמצוי בידי התובע הינו נכס שניתן להפיק ממנו הכנסה, בהתאם לתקנה 10(ג) לתקנות. בהעדר הוכחה כזו, אין להפעיל את התקנה לחובת התובע, ועצם העובדה שמצוי בידו רכב, לא יכול למנוע ממנו את קבלת גימלת הבטחת ההכנסה הנתבעת על ידו. ג. כן נטען על ידי ב"כ התובע, כי מטרת חוק הבטחת הכנסה התשמ"א- 1980(להלן-"החוק"), היא להבטיח גימלה למי שאין לו הכושר לעבוד, או שהכנסתו פחותה מסכום מינימום מסוים. על אף זאת, התקנות קבעו מבחן קשה ונוקשה, מבלי להתחשב כלל בנסיבות שיכולות להיות רלבנטיות בכל מקרה לגופו, ושמסתמכות אך ורק על רישום בדבר בעלות על רכב מנועי. לכן, בית הדין בעצמו פרש את התקנה הנ"ל בצמצום, והחיל אותה אך ורק במקרים שהוכח, שהרכב המצוי בבעלות המבקש את הגימלה, הינו נכס שניתן להפיק ממנו הכנסה. ד. לאור חוק כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק יש לפרש ולבחון את תקנה 10(ג) לאורם, ובכפוף להם. פרוש כזה יביא לביטול התקנה ולחילופין לצמצום תחולתה למינימום ההכרחי. כגון, למקרים בהם מדובר ברכב חדש ו/או יקר ו/או מפואר במידה כזו שברור בעליל שבעליו אינו זקוק להבטחת הכנסה. ה. ב"כ התובע טוען, כי במקרה של התובע הנתבע לא הוכיח את מצבו של הרכב ואת יכולתו הממשית של התובע להפיק ממנו הכנסות בפועל, באופן שמאפשר לשלול ממנו את גימלת הבטחת ההכנסה הנתבעת. .3א. הנתבע טען שאכן תכלית החוק נועדה להציל "מעוני מבייש ומדכא", ואולם הטענה כי "מבוטח שהוא הבעלים של רכב, אשר בעצם אחזקתו כרוכות הוצאות רבות, הינו עני הזקוק לעזרת מוסד ציבורי ולכספי ציבור על מנת לעזור לו בין השאר באחזקת רכב צמוד", היא קנטרנית ומבישה. ב. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינו חל בענייננו ואין לפרש לאורו את התקנה נשוא דיון זה, במיוחד לאור האמור בסעיף 10לחוק זה הקובע שמירת דינים, דהיינו שאין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד. ג. חוק הבטחת הכנסה איננו שולל מהמבוטחים את הזכות לקניין, ולהיותם בעלי כלי רכב, אלא מעניק זכאות לגימלה לאלה, שהינם חסרי אמצעים ונזקקים לגימלה לצורך הקיום היומיומי שלהם. עד כאן טענות הצדדים. .5תקנה 10(א) לתקנות קובעת כך: "כי הכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל-% 8משוויו מחולק ב- 12אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשי המופקת ממנו בפועל-לפי הסכום הקבוע יותר." תקנה 10(ג), נשוא דיון זה, קובעת כך: "על אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו; בתקנה זו, "רכב מנועי" רכב המונע בכח מכני, לרבות סירה עם מנוע עזר ולמעט אופניים עם מנוע עזר ותלת אופן. (הנוסח המובא לעיל הוא הנוסח כפי שהיה במועד שנדחתה תביעתו של התובע; כיום יש תוספת להגדרה של רכב מנועי, אך אין תוספת זו משנה כהוא זה לצורך הדיון בענייננו). .6כשבאים לשקול את פסילתן או הכשרתן של תקנות, יונחה בית הדין על ידי הכללים הבאים: (א) בבואו לשקול פסילת דבר חקיקת משנה, כגון תקנות, ינהג בית הדין מידה של ריסון עצמי; (ב) בבואו לבחון כשרותן של תקנות, יתן בית הדין דעתו, הן לשאלה, אם מי שהתקין אותם שמר על המסגרת הפורמלית שקבע המחוקק, והן לשאלה אם עניינית פעל משיקולים רלבנטיים למטרת החוק, ועל מידת הסבירות המתחייבת; (ג) כאשר ניתן לפרש תקנות כך, שלא יראו בהן "חריגה מסמכות", בין פורמלית ובין עניינית, יעשה כן בית המשפט וימנע מפסילתן; (דב"ע שם/18- 4ההסתדרותה הכללית של העובדים ואח' נגד עיריית תל-אביב פד"ע יב' עמ' 52בעמ' 69). .7מאחר שב"כ התובע טוען לפסילת תקנה 10(ג) בשל חריגה מסמכות, כללי הפרשנות המובאים לעיל יפים לענייננו, ובית דין זה יונחה על פי הקביעות הנ"ל. בראש ובראשונה, מונחה בית דין זה על פי הכלל, שכאשר ניתן לפרש את התקנות כך, שלא יראו בהם מחריגה מסמכות, בית הדין יעשה את כל אשר יוכל כדי להימנע מקביעה הפוסלת את התקנה. .8א. בבד"ע מג/162- 04חביב דהן נגד המוסד לבטוח לאומי פד"ע טו עמ' 351 בעמ' 354נאמר, "כוונתו של המחוקק בחוק הבטחת הכנסה, היא לספק הכנסה לכל מי שאין ביכולתו לספק לעצמו משאבים המספיקים לקיומו. אין ספק כי יישום שבו כוללים בהכנסתו של אדם כל סכום שניתן להלכה להפיק מנכס שברשותו, ללא כל התחשבות אם יש בכוחו ובאפשרותו המעשית להפיק סכום זה מהנכס, אינו בא לקדם את מטרת המחוקק." בסעיף 9לחוק הוסמך שר העבודה והרווחה, לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים "שיראו אותם כהכנסה מנכס. לאור כוונת המחוקק ברור, כי כללי חישוב אלה כפופים לעקרון היסודי, שהכוונה רק לסכומים שיש ביכולתו של מבקש הגימלה להפיק מהנכס, ורק סכומים אלה יש להביא בחשבון ההכנסה מנכס". עוד קבע בית הדין בפסק הדין הנ"ל, כי חובת הראיה בדבר האפשרות להפיק הכנסה מהנכס היא על הטוען לקיום היכולת, כלומר על המוסד לבטוח לאומי. ב. מטרת חוק הבטחת הכנסה תשמ"א- 1980(להלן-"החוק"), הינה להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צורכיהם היומיים. החוק בא ליתן ביטוח למחויבות החברה להבטיח מקור מחיה למי שהחברה רואה עצמה אחראית לקיומו, וזאת בתחום הביטחון הסוציאלי. (דב"ע מט/136- 04ואח' עזיזה אלעביד ואח' נגד המוסד לבטוח לאומי פד"ע כב עמ' 309בעמ' 312). ג. חוק הבטחת הכנסה עניינו אחד והוא, הענקת גימלה למי שבאמת זקוק לה תוך מתן גימלה אחת לתא המשפחה (דב"ע מט/136- 04הנ"ל) .9ב"כ התובע טוען, בפסק דין תב"ע מג/33- 04אבו אל-בסל סאלח נגד המוסד לבטוח לאומי קבע כב' השופט כנפי ז"ל, כי המוסד לבטוח לאומי הטוען, כי אדם אינו זכאי לגימלת הכנסה משום שהוא בעלים של רכב, חייב להוכיח שמצב הרכב הוא כזה שניתן להפיק ממנו הכנסה. באותו עניין התברר שמדובר בכלי רכב שהיו בגדר גרוטאות ועל כן קבע כב' השופט כנפי ז"ל, כי "עצם עובדת היותו של התובע בעלים רשומים של כלי רכב שהיו בגדר גרוטאות, אין בה כדי לחסום את דרכו של התובע לבדיקת יתר פרטי הזכאות לגימלה..." .10א. בענייננו לא נתקיימו הוכחות, והטענות של ב"כ התובע כנגד הוראות תקנה 10(ג) הינן במישור העקרוני. הואיל וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בסעיף 10שבו קובע, כי אין בחוק זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק יסוד זה, הרי שפרשנותה של תקנה 10(ג) צריכה להיעשות על פי תכליתו של חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהוצאו מכוחו. כבר ציינו לעיל מהי מטרת החוק וכוונת המחוקק ובענייננו אנו דנים בתובע שברשותו שני כלי רכב. לא הובאו כל הוכחות שכלי הרכב אינם בבעלותו של התובע, והוא אף לא הוכיח שכלי הרכב הינם נכס שלא ניתן להפיק ממנו הכנסה. ב. לגבי הסוגיה המשפטית של שימוש ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה, זו הוכרעה בין השאר בדב"ע נב/176- 04המוסד לבטוח לאומי נגד סנא פד"ע כה 293בעמ' 296, שם נקבע כי המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הוא הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב, כאשר במושג טובת הנאה מתכוונים לתועלת או להנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית. המוסד לבטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח. (שם בעמוד 296; ההדגשה היא שלי ע.ג.). חוק הבטוח לאומי והתקנות יוצרים חזקה כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב מפיק ממנו "טובת הנאה"ל, ואיננו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית. ג. יתר על כן, בדב"ע נב/170- 04המוסד לבטוח לאומי נגד דדון (לא פורסם) נקבע, כי המוסד איננו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל גימלת הבטחת הכנסה על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת ההנאה מהשימוש ברכב. יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה. כמו כן אין זה רצוי לחייב את המוסד לחדור לחייהם הפרטיים של המבוטחים על ידי בדיקת הקשר בין השימוש ברכב לבין הכנסתם. אין לחייב את המוסד לחקור מאלו מקורות מימון מימן המבוטח את השימוש ברכב. על כן החוק והתקנות יוצרים חזקה, כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב, מפיק ממנו "טובת הנאה", ואיננו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית. .11בהעדר כל הוכחה על ידי התובע השוללת ממנו את האפשרות להשתמש ברכב והשוללת את החזקה שניתן להפיק מהרכב-כנכס-טובת הנאה והפקת הכנסה חודשית כאמור בחוק ובתקנות, אין כל חריגה מסמכותו של השר בהתקנת תקנה 10(ג), וטענת חוסר הסמכות דינה להידחות. יתר על כן, טענת ב"כ התובע שיש להחיל את תקנה 10(ג) רק לגבי מי שברשותו רכב חדש ו/או יקר ו/או מפואר, במידה שברור שבעליו אינו זקוק להבטחת הכנסה, הינה אבסורדית, גם איננה מתקבלת על הדעת וגם איננה מתאימה למציאות. לא מתקבל על הדעת שמי שמחזיק ברשותו רכב ומשתמש בו, יקבל מהבטוח הלאומי הבטחת הכנסה, שבאה מכספי ציבור, שלא לדבר על כך שעל פי החלטת הבטוח הלאומי ברשות התובע נמצאים שני כלי רכב. .12הואיל וחוק הבטחת הכנסה איננו שולל מהמבוטחים את הזכות לקניין ולהיותם בעלי כלי רכב, אלא מתנה את הזכאות לגימלה בכך שיהיו חסרי אמצעים ונזקקים לגימלה לצורך הקיום היומיומי שלהם, בדין נדחתה תביעתו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה, לאחר שלא הוכחש שברשותו שני כלי רכב, שמספר הרישוי שלהם מצוין בטופס דחיית התביעה שנשלח לתובע על ידי הנתבע. אשר על כן, דין התביעה להידחות. אין צו להוצאות. .13בשולי הדברים יצויין כי, מי שמצטט פסקי דין, מן הראוי שיציין את מראי המקום שמהם נלקחו הציטוטים. למרבה הצער ב"כ התובע לא נהג על פי כלל זה. הבטחת הכנסהשימוש ברכברכב