קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינויים בשטח חניה בבית משותף: הערעור על פסק דינו של מפקח בכיר על רישום המקרקעין בירושלים (להלן - המפקח), מיום 12.7.98 בתיק 37/95. מדובר בסכסוך בבית משותף שפרץ לאחר שהמערער, לפי הנטען, ביצע שינויים בשטח החניה הצמוד לדירתו והם הריסת גדר אבן והתקנת גדר ברזל. לתביעה שהגישו המשיבות 2-1, לצוות על המערער להחזיר את המצב לקדמותו, הוסיפה המשיבה 2 (להלן - הנציגות) גם בקשה לחייב את המערער לשלם לה סך 35,200 ש"ח בגין חלקו בהוצאות החזקת הרכוש המשותף ובכלל אלה הוצאות לתפעול הסקה ומעלית (להלן - ההוצאות) לתקופת העבר (7 שנים), לאחר תיקון תביעתה המקורית לחיוב בסך 40,000 ש"ח לתקופה של 12 שנים. המערער העלה טענות שונות בדבר היותו פטור מהוצאה כלשהי מאז איכלוס הבניין. כמו כן הגיש תביעה שכנגד בה טען לזכויות בעלות בחלק מחצר הבית המשותף (להלן - הגינה) שאם לא תתקבלנה הוא יבקש, בין היתר, גם לחייב את המשיבה 2 לשלם לו שכר ראוי בסך של 63,000 ש"ח על 14 שנות הטיפול שלו בגינה והוצאות שהוצאו לצורך זה, וכן פיצוי כולל בסך 14,200 ש"ח בגין מניעת השימוש בחניה הצמודה לדירתו. בפסק הדין חייב המפקח את המערער לסלק את גדר הברזל שהתקין; כמו כן חייב אותו לשלם למשיבה 2 את חובו בגין ההוצאות רק לתקופה שבין 1-3/95 בסך כולל של 900 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.95. תביעת הנציגות לחייב את המערער לשלם חוב בגין ההוצאות לתקופה שקדמה ליום 1.1.95 - נדחתה. על עצם הגשתה מתח המפקח ביקורת בסעיף 6 של פסק דינו. נדחתה גם תביעת המשיבות לחייב את המערער לבנות גדר אבן במקום שהיתה קודם. התביעה שכנגד שהגיש המערער נדחתה על כל חלקיה, כתביעה טרדנית וקנטרנית. המערער חוייב לשלם למשיבות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ועל אלה ריבית והצמדה מיום 15.7.98. מכאן הערעור שבו העלה המערער טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של המפקח, בכל אחד מהעניינים בהם הכריע. הערעור נדון במעמד המערער ובא כוחו משום שהמשיבות לא הגישו עיקרי טיעון כנדרש בתקנה 446(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- ואף לא הופיעו לדיון. לאחר שהובהר לב"כ המערער כי הממצאים בחלק מהנושאים שהעלה בעיקרי הטיעון מעוגנים בחומר הראיות ותומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בהם טעות שבחוק, צמצם את הערעור לשלושה נושאים והם: הוצאות עבור הגינה, שיעור ההוצאות החודשי שבו חוייב והוצאות המשפט שנפסקו לחובתו. לגופו של ענין: הגינה אכן המערער מסר תצהיר במקום חקירה ראשית וצרף לו קבלות על הוצאות שלכאורה נועדו לגינון אולם אין בכך כדי לשנות את קביעתו של המפקח כי כל שעשה המערער היה זה בהתנדבות ולהנאתו ואין חובה על המשיבה 2 להשיבן, משלא פעל המערער על דעתה ולא התקיימו התנאים המצטברים המזכים אותו בהשבה לאור פסיקת בית המשפט המחוזי בע"א ע"א 179/84 רוס נ' נציגות הבית המשותף פ"מ תשמ"ה (3) 418 שאין חולק עליה. על כל פנים, לאור התוצאה בפסק הדין המחסלת את ההתחשבנות בין הצדדים לעבר, ומתיישבת לכאורה עם טענת הקיזוז שהעלה המערער בתביעתו הנגדית, לא היה מקום לחזור ולהעלות את הטענה בערעור ולהפר את האיזון שהושג בפסק הדין. שיעור ההוצאות החודשי טוען המערער כי הוא חוייב לשלם הוצאות לפי 300 ש"ח לחודש שעה שדייר אחר באותו בנין נתבע לשלם 150 ש"ח לחודש. בענין זה מסתמך המערער על תביעה שהוגשה למפקח ביום 14.7.97 בתיק 128/97. אין בידינו להקיש דבר מאותה תביעה שכן החיוב של המערער הוא לתקופה של שלושה חודשים בלבד המסתיימת ביום 1.4.95 והתביעה נגד האחר מתייחסת מחודש מאי 1995 ואילך, ואין לדעת מה טען בה האחר. הוצאות המשפט הכלל הוא שלא על נקלה יתערב בית המשפט לערעורים בפסיקת הוצאות (ראה זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995 ס' 441 בעמ' 544 והאסמכתאות שם). במקרה דנן סבורים אנו שהמפקח החמיר עם המערער, משלא לקח בחשבון את דחיית תביעת הנציגות ואת הביקורת שהביע לגביה. עם זאת אין אנו סבורים שניתן לפטור את המערער מהמעשה שבעטיו הגיע הסכסוך למפקח. אנו מעמידים, אפוא, את שיעור ההוצאות על סך של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ. בכפוף לתיקון זה, אנו דוחים את הערעור. יתר חלקי פסק הדין יישארו בעינם. אין צו להוצאות בערעור. חניהבתים משותפים