תאונה בדרך לעבודה של הבעל

בל (י-ם) 1701/02 תאונה בדרך לעבודה של הבעל 1. זוהי תובענה כנגד החלטת פקיד התביעות אשר דחה את תביעתה של התובעת להכיר בתאונת הדרכים מיום 10.5.01 כתאונת עבודה.   2. עצם קרות התאונה לא היתה במחלוקת, אולם הצדדים היו חלוקים בשאלה הבאה: א. האם התאונה אירעה לתובעת בדרך המקובלת מעבודתה למעונה, או שיש לראותה כמי שעשתה סטייה של ממש בדרכה לעבודה, כפי שיובהר להלן.   3. הצדדים הגישו רשימה של עובדות מוסכמות, ולאור זאת, כיוון שלא נשארה מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הורה בית הדין על הגשת סיכומים בכתב, והתיק כולו הובא בפני מותב למתן פסק דין על יסוד הכתובים.   4. העובדות שהצדדים הסכימו עליהן הן כדלהלן:   א. התובעת מתגוררת ברח' האודם בגילה ועובדת ברח' כנפי נשרים.   ב. התובעת ובעלה נוסעים לעבודה במסלול הבא: מגילה לדרך חברון ומשם לככר ספרא שם עובד הבעל, ומשם דרך רחוב הלל, רחוב בצלאל, כביש רבין (מע"ר) וקרית משה לרחוב כנפי נשרים למקום עבודתה במס הכנסה (בתקופה האחרונה בשל שינויים בתנועה היא נוסעת מרח' אגרון ורמב"ן במקום הלל ובצלאל).   ג. בימים שבהם התובעת חוזרת לביתה ברכב, היא נוסעת משדרות הרצל לכביש בגין ומכביש בגין ישירות לגילה. ד. ביום 10.5.01 נפגעה התובעת בתאונת דרכים שארעה בדרך חברון.   5. לאמור לעיל יש להוסיף כי התאונה אירעה בשעה 7:45 בבוקר כאשר התובעת היתה בדרכה לעבודתה כאמור בסע' 4 (ב) לעיל.   6. ייאמר תחילה כי בית הדין דוחה את טענת הנתבע, שהועלתה בסע' 2 ו- 3 לסיכומי הנתבע, כאילו אין במוסכמות דלעיל כדי להוות הסכמה כי הדרך שתוארה בס"ק (ב) לעיל מהווה הדרך הרגילה של התובעת לעבודתה. אם לא כן, לשם מה הסכימו הצדדים כי התובעת ובעלה "נוסעים לעבודה במסלול הבא...". הרי ביום המקרה טרם סיממה התובעת את מלוא המסלול, ולא נאמר במוסכמות כי התובעת התכוונה לנסוע ביום האירוע באותו מסלול. הפירוש הסביר והיחיד שניתן לתת לאותה מוסכמה הינה כי מדובר בתיאור של הדרך הרגילה שהתובעת נוסעת לעבודתה, כאשר היא מסיעה את בעלה. סיבר להניח כי בימים שאיננה מסיעה את בעלה, מכל סיבה שהיא, היא איננה נוסעת דרך ככר ספרא -- הרי כל ירושלמי, וכל נהג ירושלמי יודע כי אין זה תענוג גדול לעבור שלא לצורך דרך מרכז העיר בשעות הבוקר כשאין בו צורך.   7. סע' 77 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן: החוק) קובע כי תאונת עבודה הינה תאונה אשר אירעה למבוטח "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". סע' 80 לחוק הרחיב את תחולת תאונת עבודה וקבעה כי --   רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;   8. סייג לנקבע בסע' 80(1) נמצא בסע' 81 לחוק, והוא קובע לאמור:   81.(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.     9. במקרה דנא, יש לראות את התובעת, עת יצאה מביתה לכיוון העבודה, כמי שנסעה לעבודתה דרך מקום עבודתו של בעלה. על כן, היא נכנסת לגדר של סע' 80(1) לחוק. לא מתעוררת השאלה, במקרה דנא, מהי תכלית הנסיעה, והאם כלל יש לראות את התובעת כמי שנסעה לעבודתה.   10. ואולם, עדיין צצה ועולה השאלה, האם לאור מסלול נסיעתה של התובעת, יש לראותה כמי שהיתה בדרך המקובלת לעבודתה, וכן כמי שעשתה סטייה של ממש מאותה דרך מקובלת, שאם כך, לא תוכר התאונה כתאונת עבודתה מכוח סע' 81(א) לחוק.   12. למעשה שתי השאלות הן שני הצדדים של אותו מטבע -- באם הדרך הינה דרך מקובלת, בנסיבות הענין התובעת לא סטתה מאותה דרך מקובלת. ואם יש לראות בנסיעתה להביא את בעלה לעבודה כסטייה של ממש, אזי אין זו הדרך המקובלת.   13. לענין הקביעה מהי הדרך המקובלת, יש ליישם הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי. כאשר קיימות דרכים אחדות ואלטרנטיביות להגיע מהמעון לעבודה, בחירות אחת מהן על ידי המבוטח עושה את אותה דרך כדרך מקובלת. אולם, על מנת שאותה דרך תוכר כ"דרך מקובלת" במובן החוק, שי צורך כי תענה על מבחן הסבירות. הווי אומר, המבוטח איננו רשאי לבחור לעצמו דרך המקובלת עליו שתוכר בצבורה כזאת על ידי חוק, כאשר תוואי הדרך וארכה אינם סבירים בנסיבות הענין. ראה לענין זה הן את פסה"ד דב"ע לא/ 38-0, שלמה קרמני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 312; דב"ע לה/ 37-0, המוסד לביטוח לאומי נ' עליזה אלבז (לא פורסם).   14. במקרה דנא, אילולא בקשה התובעת להסיע את בעלה לעבודתו, נסיעתה של התובעת כפי שנסעה, עלייה בדרך חברון ודרך מרכז העיר, היתה בלתי סבירה בעליל. הדרך הנוחה ביותר עבורה היתה אותו דרך בה היא חזרה מהעבודה. אילו היה מדובר בסטייה קלה מאותו מסלול, לא היה בית הדין מקפיד עם התובעת. אלא שמדובר בנסיעה למעשה בכיוון ההפוך לכיוון עבודתה של התובעת, ועל כן אין לראות בדרך בה היא נסעה כדרך מקובלת סבירה להגיע מביתה לעבודתה.   15. קבלת טענתה של התובעת עלולה להרחיב, בצורה בלתי סבירה, הן את הזמן והן את הדרך בה תהיה מבוטחת כנגד סיכומים הכרוכים בפגיעה בעבודה, וזאת בניגוד לכוונת חוק הביטוח הלאומי.   16. כמו כן, נוכל ללמוד מהפסיקה לענין סע' 81(א) לחוק, כי, כאשר מדובר בסטייה ממשית, כפי שקיימת כאן, יש לראות במבוטח כמי שסטה סטייה של ממש מהדרך המקובלת. על פי דב"ע לב/ 91-0, עמרם מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד עמ' 3, יש לשקול הן את מידת הסטייה והן את מטרת הסטייה. במקרה דנא, לא רק שמדובר בסטייה משמעותית, בהתחשב בדרך של התובעת לעבודתה, אלא גם יש להביא בחשבון כי מטרת הסטייה לא היתה משנית לדרכה של התובעת לעבודתה. מדובר במטרה עצמאית, ולולא הצורך להביא את בעלה לעבודה, היא לא היתה נוסעת דרך ככר ספרא ולא היתה מאריכה בצורה מוגזמת את זמן חשיפתה לסיכוני הדרך.   17. לסיום, נעיר כי טענת התובעת באשר הבאת הילדים לבית הספר נטענה לראשונה בסיכומים, ועל כן לא יתייחס בית הדין לטענה זו.למעלה מן הצורך עוד נעיר כי לא תהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, וזאת כיוון שבית הספר היה בתחום גילה, ועל כן, הנסיעה בדרך חברון לא היתה קשורה כלל להבאת הילדים לשם.   18. התוצאה היא כי התביעה נידחית. אין צו להוצאות.תאונה בדרך / חזרה מהעבודה