תא (חד') 1145/02 תביעה מתוקף ערבות אישית בפני בימ"ש זה הוגשה תביעה שעילתה חוזית.   חברת סולל בונה בע"מ (להלן: התובעת), התקשרה בחוזה אספקה למוצרי בטון וטיט עם חברת כהן את לקריץ בע"מ (להלן: הנתבעת 1).   התביעה היא בגין חשבוניות מס שמספריהן: 667454 ו - 667767 שסכומן הכולל הינו 5,260 ₪, ושנטען ע"י הנתבעת כי לא שולמו למרות שסופקו על סך הכמות והסכום הנ"ל, שתואם את מחירה של הכמות שנמסרה.   התובענה דנן הוגשה נגד נתבעים נוספים: נתבע 2 (להלן: הנתבע 2).   עילת התביעה כנגד נתבע 2, קמה לתובעת לטענתה, מתוקף ערבות אישית שחתם הנתבע 2, לתובעת להבטחת תשלומיה של הנתבעת 1 (ראה לעניין הערבות נספח א' לכתב התביעה).   נתבע 3, הינו מר צדוק כהן.   עילת התביעה נגד מר צדוק כהן, כפי שפורטה בכתב התביעה, הינה כי מר כהן הציג מצג שווא רשלני, על פיו הבטון והטיט מוזמן ויסופק לנתבעת 1, בעוד שעל פי טענת הנתבע 2, התברר כי הנתבע 3 ככל הנראה, הטעה את התובעת והבטון והטיט יועדו לבנו.   התובעת מבקשת לכן, להרים את מסך ההתאגדות מעל לנתבעת 1, וכך לחייב את הנתבע 3 בסכום התביעה, שכן הנתבע 3 הינו בעל מניות בשווי 50% ממניות החברה וכמו כן הוא משמש כמנהל בחברה.   כמו כן נטענת נגדו טענה כי הוא חייב לשלם את התביעה מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט.   הנתבע האחרון בתובענה זו, הוא מר אפרים כהן, בנו של נתבע מס' 3 (להלן: נתבע 4).   הנתבע 4 נתבע גם כן בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שכן נטען כי בסופו של דבר, החומרים המסופקים נשוא התביעה, הגיעו אליו והוא זה שנהנה מהם.   הנתבע 3 הודה, כי הסחורה בגינה הוגשה התובענה דנן סופקה ויש לשלמה. המחלוקת אינה איפוא אם צריך לשלם, אלא מי מבין הנתבעים הוא זה שיש לחייבו בתשלום, וכל נתבע מנסה לגלגל את החיוב לפתחו של האחר.   הנתבע 2 טוען כי אין לחייבו מכח הערבות האישית עליה הוא חתום, שכן הסחורה הוזמנה שלא עפ"י ידיעתו, וכיוון שכך, ערבותו האישית לא ניתנת להפעלה. לכן טוען הנתבע 2, יש לחייב את הנתבעים 3 ו - 4, שהסחורה הגיעה לידיהם ושפעלו ללא רשותו.   הנתבעים 3 ו - 4 טוענים להגנתם כי מעולם לא קנו באופן אישי מהתובעת דבר, ולא התקשרו עימה באופן שכזה, אלא רק החברה התקשרה עימם, ולכן יש לחייב את החברה ולא אותם באופן אישי. וכל הזמנה שנעשתה, נעשתה מכוח תפקידו של הנתבע 3 כמנהל בנתבעת 1.   הנתבעים 3 ו - 4 טענו, כי היו ביניהם לבין הנתבעת 1, התחשבנויות שבגינן שילמו לנתבעת 1 בגין הסחורה ואין הם חייבים לה מאומה.   לאחר שהובאו בפניי כל הראיות בתיק, אני מחליטה כדלקמן: אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבע 2.   כנגד הנתבעים 3 ו - 4, אני דוחה את התביעה.   ואלו נימוקיי: לגבי טענת הנתבעת 1, כי הסחורה לא סופקה לה, אני מפנה לכתב הגנה שהוגש בתיק ע.ב. 2874/00 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (מוצג ת/1).   באותו עניין הוגשה ע"י הנתבע 4, תביעה לתשלום שכר עבודה כנגד הנתבעת 1. להגנתה טענה הנתבעת 1, בין היתר, כי יש לקזז מכל סכום שיגיע לנתבע 4 - את הסכומים שעליה לשלם בגין אותן סחורות שהן נשוא המחלוקת שבפניי. יש בכך משום הודאה של הנתבעת 1 בכך שכלפי צד ג', היינו התובעת שבפניי, היא שחבה בתשלום. (וראה סעיפים 11.2 ו - 11.3 לכתב הגנה מסומן כ/1).   לגבי הנתבע 2 - כאמור הנתבע 2 חתם על ערבות אישית לכל חובות הנתבעת 1. הנתבע 2 ניסה להתנער מערבות זו בטענה כי כל הזמנה מהתובעת, צריכה היתה להיות בפקס ופקס כזה לא יכול היה לצאת אלא באישורו. אינני מקבלת טענות אלה.   לא באה כל ראיה לכך שהזמנה מן התובעת יכולה היתה להיות אך ורק בפקס, והנתבע 2 הסתפק בעדות סתמית לעניין זה.   למרות שלטענתו היו בידיו הזמנות ששוגרו בפקס, לא הוגשו אלה לביהמ"ש, למרות שבכתב ההגנה נכתב כאילו צורפו אליו.   הנתבע 2 גם לא הביא כל אישור לכך שהזמנות שהיו בידיו ביום הדיון, אכן שוגרו בפקס (פרוט' עמ' 9 שורה 13-14), וזאת למרות שהודה בחקירתו כי "אין לי בעיה להוכיח לך שכל מה שיצא מהמשרד יש לו אישור במשרד." (שם בשורה 8).   נפסק כבר כי אם בידי צד ראיה אשר לא הוגשה על ידו, לא רק שיש בכך כדי להחליש את טענותיו, אלא שיש בכך כדי לתמוך דווקא בטענות הצד שכנגד.   התובעת מצידה טענה כי ההזמנות היו גם טלפוניות.   עיון בהסכם שבין התובעת לנתבעת 1, מעלה שלא פורטה בו דרך ביצוע ההזמנות. לפיכך אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע 2 להוכיח, בניגוד לאמור בהסכם, כי ההזמנות צריכות היו להיות דווקא בפקס.   משכך לא היתה כל סיבה לכך שהתובעת לא תכבד הזמנה שבוצעה על ידי מר צדוק, אפילו אם בוצעה טלפונית. מר צדוק היה מנהל הנתבעת 1, יחד עם הנתבע 2, ולא הובאה מטעם הנתבעת 1 ראיה לפיה למרות זאת רק הנתבע 2 רשאי היה לבצע הזמנות - ואילו למר צדוק - נתבע 3 - לא ניתנה סמכות כזו.   דבר נוסף - הנתבע 2 טען כי כל ההזמנות שיצאו לתובעת, צריכות היו לקבל את אישורו. מעבר לכך שדבר כזה לא הוכח, הרי שגם לא נטען כי עובדה זו הובאה לידיעת התובעת. לא ברור לכן כיצד טוען הנתבע 2 כי התובעת אינה זכאית לקבל תשלום עבור ההזמנות שבוצעו רק משום שלא אושרו על ידו. עניין זה - היינו הצורך הפנימי שבאישורו של הנתבע 2, הינו עניין שנוגע לסדרי העבודה בנתבעת 1 ואינו מעניינה של התובעת. משהוצאה ההזמנה על ידי מנהל הנתבעת 1, על הנתבעת 1 לשלם בגין הסחורה שסופקה, ועל הנתבע 2 לשלם סכום זה בגין ערבותו לחובות הנתבעת 1.   לא מיותר להוסיף כי מהימנותו של הנתבע 2 נפגעה קשות כאשר הסתבר כי למרות טענתו שלא היתה התחשבנות בינו ובין הנתבע 3, מן הטעם שלא סופקה סחורה למקום אחר אלא רק לאתר הבנייה של הנתבעת 1 (פרוט' עמ' 8 שורה 24), נאלץ בסופו של דבר להודות כי היו מקרים שבהם הנתבעת 1 הזמינה או רכשה או קיבלה חשבוניות של תעודות משלוח של סחורות שבפועל הגיעו למר צדוק כהן, ובסופם נעשתה התחשבנות בין הנתבעת 1 למר כהן (פרוט' עמ' 9 שורה 23). הסתבר עוד מעדותו של הנתבע 2, כי הסיבה לכך שככל הנראה לא נעשתה התחשבנות גם בנוגע לסחורות נשוא התביעה היא כי מר כהן צדוק חייב כספים בסכומים ניכרים לנתבעת 1. מובן שדבר זה אינו צריך להיות מעניינה של התובעת, ומדובר בעניינים פנימיים שבין הנתבעת 1 למנהליה.   התוצאה היא כאמור שעל הנתבע 2 לשלם לתובעת את סכום התביעה מכוח ערבותו לחובות הנתבעת 1.   לגבי הנתבעים 3 ו - 4 - כנגד הנתבע 3, נטען שהציג מצג שווא רשלני. טענה זו לא הוכחה ואני דוחה אותה. כשנשאל מר יגאל מדר מנהל התובעת: "בפני מי הציג צדוק מצג שווא רשלני?"   ענה: "לא אמרתי שהוא הציג מצג בכלל..."   וכשנשאל: "בזה שצדוק מאשר שקיבל בטון, זה מצג שווא רשלני?"   ענה: "אין לי תשובה". (פרוט' עמ' 6 שורה 5 ואילך).   ברור אם כן שטענה זו נגד הנתבע 3 לא הוכחה ולמעשה נסתרה בעדויות התובעת עצמה.   לפיכך אין מקום להרים את המסך ולחייב את הנתבע 3 רק מכוח היותו מנהל בחברה משלא הוכח כי אכן הטעה את התובעת או הציג בפניה מצג שווא רשלני או כל מצג שווא אחר.   לגבי העילה של עשיית עושר ולא במשפט, שמכוחה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים 3 ו - 4 - אני דוחה טענה זו.   מאחר שקבעתי כי מכוח ההסכם שבין התובעת לנתבעת 1, חייבת הנתבעת 1 בתשלום עבור הסחורות שסופקו, אין עוד מקום לחייב אחרים בתשלומן מכוח עשיית עושר ולא במשפט. לא ייתכן שבכל מצב שבו מזמין קבלן סחורה כלשהי, ואינו עומד בתשלום, יחוייב בתשלום גם מזמין העבודה. כאשר אדם מזמין למשל רהיטים, וספק הרהיטים רוכש לכן את חומר הגלם הדרוש לבנייתם, ואינו עומד בתשלום אין הדעת סובלת כי מזמין הרהיטים יחוייב גם הוא בתשלום עבור חומר הגלם מכוח עשיית עושר ולא במשפט, כאשר ספק הרהיטים מחוייב בתשלום מכוח ההסכם שהיה לו עם מי שסיפק לו את חומר הגלם. לא זו מטרת חוק עשיית עושר ולא במשפט, והדבר אף אינו מתיישב עם לשון החוק שקובעת הן בס' 1 לחוק כי חובת ההשבה חלה על מי שקיבל "שלא על פי זכות שבדין נכס שרות או טובת הנאה אחרת". והן בס' 2 לחוק שקובע שביהמ"ש רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, אם התקיימו נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת ואני סבורה כי אלו הנסיבות.   אין לומר כי מזמין הרהיטים, או במקרה שלנו הנתבע 4, קיבל את הסחורות שלא על פי זכות שבדין. ועל כל פנים, כאמור, חיובו של נתבע 4 בהשבה אינו צודק בנסיבות העניין, ולאור חיובה של הנתבעת 1 בתשלום על פי ההסכם שהיה לה עם התובעת.   סופו של דבר שהתביעה נגד הנתבעים 3 ו - 4 נדחית, ואילו התביעה כנגד הנתבעים 1 ו - 2 מתקבלת. אני מחייבת בזאת את הנתבעת 1 והנתבע 2 ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,652 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.   כמו כן אני מחייבת את הנתבעת 1 והנתבע 2 ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ ומע"מ.    בנסיבות העניין אינני מחייבת את הנתבעים 1 ו - 2 בהוצאות הנתבעים 3 ו - 4. ערבות אישיתערבות