אחריות הוועדה להפסקת הריון - תביעת רשלנות רפואית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות הוועדה להפסקת הריון: 1. לפני תביעה בגין רשלנות רפואית בטענה של "הולדה בעוולה", שהוגשה ונדונה לפני מתן פסק הדין בע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית ( 28.5.2012) (להלן - "פסק דין המר"). בהתאם להוראות המעבר שבפסק דין המר, ומאחר שהוגשה רק תביעת היילוד, בלא שצורפה לה תביעת ההורים, שאף התיישנה במועד הגשת תביעת היילוד - יש לדון בתביעת הילוד, כפי שהוגשה. פסק דיני דן בעיקרו בסוגיות אלו: סירובה של הועדה להפסקת הריון שבבית החולים "רוטשילד" בחיפה (להלן - "הועדה") להיעתר לבקשתה של אם התובעת (להלן - "האם") לאפשר לה הפסקת הריון; אם התרשלה הועדה בכך שלא עקבה אחר ביצוע המלצתה לבדיקת מי שפיר; אם היתה לתחנת "טיפת חלב" בכפרה של האם, אליה פנתה במהלך הריונה, חובה לעקוב אחר ביצוע הנחיותיה לבדיקת מי שפיר; עד איזה שלב בהריון ניתן היה לבצע, בעת הרלוונטית, הפסקת הריון יזומה. רקע עובדתי 2. התובעת נולדה בשנת 1984, כשהיא סובלת מתסמונת דאון, במצב של פיגור שכלי קשה. היום היא כבת 29 שנים ומתגוררת עם אמה. 3. כנגד הנתבעת 1 (להלן - גם "שירותי בריאות כללית" או "קופת חולים") נטען כי רופא מטעמה הפנה את האם לועדה להפסקת הריון וכי נתבעת זו אחראית לכל מעשיו ומחדליו של הרופא, שלא נתן לאם הסברים מספקים ו/או לא עקב אחר הריונה של האם. הנתבעת 2 (להלן - גם "המדינה") הפעילה את תחנת "טיפת חלב", שבה טופלה אם התובעת. נטען נגדה שצוות התחנה לא וידא את ביצוע הבדיקה של מי השפיר ולא שלח את האם שנית לבדיקה כשהגיעה לביקורת לתחנה בתחילתו של השליש האחרון להריון. הנתבעת 3 (להלן גם - "העיריה"), היתה הבעלים והמפעילה של בית החולים "בני ציון" בחיפה (ובעבר, בעת ההריון של האם, נקרא בית החולים "רוטשילד", ולהלן "בית חולים רוטשילד"). נטען נגדה, כי היא אחראית לסירובה של הועדה, שפעלה במסגרת בית החולים רוטשילד, לאשר את הפסקת ההריון, וברשלנותה, אף לא זימנה את האם לבצע את בדיקת מי שפיר במסגרת בית החולים. 4. האם היתה בת 38 כשהרתה את התובעת, והיה זה הריונה החמישי. 5. בתיק זה יש חשיבות לתאריכים בהם התייצבה האם לביקורת רפואית, ולפיכך אין מנוס מלפרטם: ביום 5.4.84 פנתה האם לרופא המשפחה בקופת החולים של הנתבעת מס' 1, והרופא רשם בכרטיסה הרפואי "בת 41 נ+4 איחור וסתי חודשיים, כנראה בהריון". כמו כן נכתב שהאם ביקרה בבית החולים הצרפתי בנצרת, שם ילדה את ילדיה האחרים. האם טענה כי אמרו לה בבית החולים הצרפתי, לעשות הפלה + IUD. האם הביאה מכתב מבית החולים עם חתימת דר' לואיזה (גניקולוגית). על פי הכרטיס הרפואי בקופת החולים (נספח ב' לתצהירה של האם) הופנתה האם לרופא לתכנון המשפחה. למחרת, ב-6.4.84 פנתה האם לדר' דגני, רופא נשים בקופת החולים, אשר נתן לה טופס הפניה לועדה הרפואית להפסקת הריון בבית החולים רוטשילד. כסיבה להפניה רשם "בת 41 נ+4. מבקשת הפסקת הריון" והוסיף, שהאם נמצאת בשבוע התשיעי או השמיני להריון. ביום 11.4.84 הופיעה האם לפני הועדה; היא נבדקה על ידי רופא גניקולוג, ונמצא שהיא בשבוע ה-12 להריונה. בדיקה בתעודת הזהות של האם העלתה כי גילה הוא 38 ולא 41 כפי שטענה. על כן דחתה הועדה את הבקשה בהנמקה שעל פי סעיף 316 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיו פעלה הועדה, אין להתיר הפסקת הריון כשגיל הפונה הוא 38. הגיל שבו ניתן היה לאשר הפסקת הריון בשל גיל, היה מעל גיל 40. לאחר דחית הבקשה להפסקת ההריון, פנתה האם לראשונה, ביום 20.4.84, לתחנה של טיפת חלב בבשמת-טבעון (להלן "טיפת חלב") במקום מגוריה. היא נבדקה על ידי האחות כרימה יונס (להלן - "האחות יונס"), הופנתה לבדיקות מי שפיר, וזומנה ליום 29.4.84 לבדיקה של רופאת התחנה. ב-29.4.84 נבדקה האם בטיפת חלב על ידי דר' גוזי והופנתה לבדיקות מי שפיר בבית החולים רוטשילד כשניתן לה מכתב מפנה לביצוע בדיקה זו. 6. לטענת האם, היא פנתה בסמוך לביקורה האחרון בטיפת חלב לבית החולים לצורך ביצוע בדיקת מי שפיר, אך בית החולים סרב לבצע את הבדיקה, בהנמקה, שגילה גבוה מדי. יצוין שהאם לא יכלה להמציא מסמך כלשהו לתמיכה בטענתה, לפיה היא התייצבה בבית החולים, ואף בבית החולים לא נמצא תיעוד כלשהו לביקור נטען זה. 7. ב- 13.7.84, כ-11 שבועות מאז הביקור הקודם בתחנה של טיפת חלב, פנתה האם פעם נוספת לתחנה. האחות יונס כתבה בכרטיסה של האם, שעל פי דבריה, סרבו בבית החולים רוטשילד לבצע לה בדיקת מי שפיר, לטענתה עקב גילה. ב-7.8.84 (או ב-2.8.84, הכיתוב ברישומים אינו ברור) נבדקה האם שוב על ידי הרופאה בטיפת החלב ושוב נרשם מפיה, כי בבית החולים סרבו לערוך לה "לדבריה" בדיקת מי שפיר. ב-27.8.84 נבדקה האם בדיקות שגרתיות בבית החולים הצרפתי בנצרת. ביום 5.10.84 נבדקה האם שוב בתחנה של טיפת חלב והופנתה לרופא עקב טענה לירידת מים ותכיפות במתן שתן. התובעת נולדה ביום 8.10.84, ואובחנה מיד כסובלת מתסמונת דאון. 8. אוסיף, כי הנתבעות הגישו הודעת צד ג' נגד האם, בטענה שעקב התרשלותה - בכך שלא ביצעה את בדיקת מי השפיר, כפי שהונחתה על ידי הנתבעות - נגרם הנזק, וכי התרשלותה זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מעשיהן או מחדליהן של הנתבעות. תמצית טענות הצדדים 9. התובעת טענה, כי קופת חולים אחראית כלפיה שכן דר' דגני, אשר הפנה אותה לועדה לא בדק את מצבה הסוציאלי והנפשי ולא עקב אחר המלצות הועדה ואף לא הזהיר אותה באשר לחלון הזמן שיש לה כדי לערוך את בדיקת מי השפיר. כנגד בית החולים, הועדה והמדינה, טענה התובעת, כי הועדה התרשלה בכך שלא ביררה את הנזק הנפשי או הגופני לאם, שייגרמו לה כתוצאה מלידת ילד נוסף, שכן היו לה כבר ארבעה ילדים ובעל זקן וחולה, ומצב נפשי זה היה יכול להוות עילה להפסקת ההריון. כמו כן התרשלה הועדה בכך שהאם לא זומנה ליחידה להריון בסיכון גבוה בבית החולים לצורך בדיקת מי שפיר ולהמשך מעקב, ותחת זאת הוחזרה למרפאה בכפרה עם המלצה להמשך טיפול ביחידה להריון בסיכון גבוה. כל זאת מבלי להסביר לאם, חסרת הידע וההשכלה, את חשיבות הבדיקה של מי השפיר. על בית החולים היה לצפות את האפשרות, שהאם "תיפול בין הכיסאות" ותחמיץ את המועד המאפשר הפסקת הריון. כנגד המדינה, שהפעילה, כאמור, את התחנה של טיפת חלב, נטען כי עובדיה התרשלו, שכן בנסיבות, חשוב היה להורות על ביצוע בדיקת מי שפיר מוקדם ככל הניתן כדי לא להחמיץ את האפשרות להפסיק את ההריון. הרופאה בטיפת חלב הסתפקה בהפניית האם לבדיקת מי שפיר מבלי להסביר לה את חשיבות הבדיקה ומבלי לקבוע מועד לביקורת חוזרת לאחר קבלת תוצאות הבדיקה. לטענת האם, היא משתייכת לאוכלוסייה ממושמעת" ולו היתה מוזמנת למועד מוגדר לביצוע הבדיקות, היא היתה מבצעת אותן; לו היתה נשלחת, בעת ביקורה במרפאת טיפת חלב ב- 13.7.84 לבדיקת מי שפיר, היה נותר די זמן לקבל החלטה על הפסקת הריון. התובעת הסתמכה גם על האמור בחוות דעתו של דר' ניסנקורן, המומחה מטעמה שסבר שגם בשבוע ה-28 להריון ניתן עדיין היה לבצע בדיקת מי שפיר. בכך שלא הפנו את האם לבדיקה, גרמו עובדי טיפת חלב, לטענת התובעת, לנזק ראייתי. לפיכך, עליהם נטל הראיה להוכחת הטענה כי לא ניתן היה להפסיק את ההריון אילו נשלחה האם לבדיקה במועד זה. זאת ועוד: נטען שבוצעו בארץ הפסקות הריון גם בשליש האחרון של ההריון, וס' 316 לחוק העונשין לא הגביל את המועד בו ניתן להפסיק הריון. 10. הנתבעות הכחישו את טענות התובעת. בקצירת האומר, אביא כאן את טיעוניהן, וארחיב יותר בעת הדיון בהן: קופת חולים טענה, כי דר' דגני פעל כרופא סביר, כאשר הפנה את האם, על פי בקשתה לועדה. הועדה ובית החולים טענו כי הועדה פעלה בסבירות ובהתאם לנהלים ולהנחיות שנהגו אז, בכך שסירבה לאשר את הפסקת ההריון, בכך שנתנה המלצות לאם להמשך ההריון (לערוך בדיקת מי שפיר) וכי לא היה זה מתפקידה לפקח על ביצוען על ידי האם. מבחינה עובדתית הוכחש כי האם פנתה אל בית החולים על מנת לבצע בדיקת מי שפיר וכי מי מאנשי בית החולים סרב לאפשר לה ביצוע בדיקה זו בשל גילה. המדינה, כמפעילת התחנה של טיפת חלב טענה, כי רופאי התחנה ועובדיה פעלו בסבירות, שהאם התעלמה מההנחיות, לא הופיעה במועד להמשך ביקורת, וכי כאשר התייצבה, בהיותה כבר בסמוך לשליש האחרון של ההריון, היה זה מאוחר מדי לבצע בדיקות מי שפיר, כל זאת בהתאם להנחיות ולנוהל המקובל באותם זמנים. 11. המחלוקות העיקריות העולות הן, אם מי מהנתבעות התרשל בטיפולו באם או במסירת המידע הנחוץ, אם פנתה האם לבדיקת מי שפיר וסורבה, ואם ניתן היה לבצע את דיקור מי השפיר בשליש האחרון של ההריון. העדים והמומחים שהעידו בבית המשפט 12. לבית המשפט הוגשו חוות דעת מומחים, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק לתובעת. בשלב זה של הדיון אציג את עיקרי חוות דעת המומחים בשאלת האחריות. 13. חוות דעתו של דר' אברהם ניסנקורן (מומחה לרפואת נשים ומיילדות) מטעם התובעת: בחוות דעתו טען דר' ניסנקורן, כי היה ידוע שהשכיחות הסטטיסטית לתסמונת דאון עולה ככל שעולה גיל האם. מפרסומים משנות השבעים נמצא שהשכיחות עוולה מ- 1:885 בגיל 30 ל-1:176 בגיל 38. כבר באותה עת של הריונה של האם, היה מקובל בעולם המערבי לערוך בדיקות מי שפיר לנשים בהריון מעל גיל 35. בארץ היתה הנחיה לערוך בדיקה כזו מגיל 37. הבדיקה נערכה בין השבועות ה-16 וה-20 ומומנה על ידי משרד הבריאות. בנסיבות מיוחדות ניתן היה לערוך בדיקות גם בשלב מתקדם יותר של ההריון, לאחר קבלת אישור מתאים. בדיקת מי שפיר מאפשרת אבחנה ודאית, אם העובר לוקה בתסמונת דאון אם לא. לטענת דר' ניסנקורן, גם כשהתברר בטיפת חלב בשבוע ה-28 להריון שמסיבה לא ברורה סורבה בקשתה של האם לביצוע הבדיקה, לא היתה מניעה לבצעה. בחוות דעת משלימה הוסיף דר' ניסנקורן שבאותה עת נהגו לבצע הפסקות הריון כדבר שבשגרה גם בשליש השני והשלישי להריון על ידי הזרקת תמיסות מלח מרוכזת לתוך מי השפיר. דר' ניסנקורן הפנה למספר פרסומים, מהם עלה, לדבריו, שאכן בוצעו הפסקות הריון גם בשליש השלישי, על אף שהעובר היה כבר בר-חיות. 14. חוות דעתו של פרופ' אריה הרמן, מומחה במיילדות ובגניקולוגיה, מטעם הנתבעות: פרופ' הרמן התנגד לקביעתו של דר' ניסנקורן שהועדה להפסקת הריון דחתה את בקשת האם על אף שברור היה שמדובר בהריון לא רצוי, ללא הנמקה; העובדה שההריון אינו רצוי לא היתה סיבה על פי חוק העונשין להפסקת הריון; באשר לביצוע הפסקת הריון גם לאחר השבוע ה-23, הסביר פרופ' הרמן כדלקמן: הפסקת הריון לאחר השבוע ה-12 חייבה הליך מורכב של הזרקת תמיסות מלח מרוכזות או פרוסטגלנדינים לחלל הרחם במטרה להביא להתכווצות הרחם ולפליטת העובר. לא היה בתהליך זה כדי להמית את העובר. מדובר בשיטה בעייתית עם מספר לא מבוטל של סיבוכים ולכן אסר משרד הבריאות על השימוש בה ב-1987. ואישור הליך זה מחייב לדעת המומחה שיקול דעת מעמיק, בניגוד להליך של גרידה המבוצע בשבועות מוקדמים יותר והנו פשוט יותר. המועד המקובל לבדיקת מי שפיר הוא בין השבועות ה-16 ל-20, שכן לאחר מכן, היה עלול העובר להיוולד חי על פי הפרוצדורה הנהוגה להפסקת ההריון. אין ספק שהאם הופנתה לביצוע הבדיקה בשבוע ה-14 שזה מועד אידיאלי לתחילת ההתארגנות, אלא שהאם שבה לביקורת רק בשבוע ה-25, כאשר היה כבר מאוחר לבצע את הבדיקה ואת הפסקת ההריון. ההסבר לאי הפנית האם לביצוע בדיקת מי שפיר לאחר השבוע ה-20 הוא בכך שבאותה עת לא היתה אופציה טכנית להפסיק את ההריון בשלב החיות. הפסקת הריון בשלב החיות, בשליש השלישי של ההריון, מחייבת המתת העובר לפני ביצוע ההפלה. דיווחים ראשונים על פעולות אלו, בשליש השני של ההריון התפרסמו לראשונה רק ב-1986 בהריונות עם שלישיות ומעלה לאחר טיפולי פוריות. רק בשלהי שנות השמונים הוכנסה לשימוש פעולה הנקראת fetocide להפסקת הריון בשלב החיות בבטן האם. פרופ' הרמן הוסיף שלא מצא בספרות הרפואית כל דיווח על ביצוע הליך זה קודם לשנת 1986. לדעתו בישראל לא היה ניסיון כזה עד 1986 ובודאי שלא ב-1984. בבריטניה בה אסור היה לבצע הפסקות הריון בשלב החיות, שונה החוק רק ב-1990 ואפשר הפסקת הריון במקרים של חשש לנכות קשה של העובר. בארץ נבחנה הסוגיה על ידי משרד הבריאות שהגביל ב-1994 את הפסקת ההריון למספר מוגבל של ועדות על. למיטב ידיעת המומחה, המקרה הראשון בו יושמה השיטה בשליש השלישי של ההריון היה ב-1989 או 1990 לאחר אבחון מום מוחי משמעותי. 15. טענת האם כאילו פנתה לבית החולים ושם סרבו לבצע את הבדיקה אינה מתיישבת, לדעת פרופ' הרמן, עם השכל הישר מהסיבות הבאות: א) אין סיבה הגיונית שבית החולים יסרב לבצע בדיקה על פי הקריטריונים של משרד הבריאות. ב) הרופאה בטיפת חלב הדגישה שהסירוב לבדיקה הנו "לפי דבריה" של האם, דבר המעיד כי גם היא לא קיבלה את דברי האם כפשוטם. ג) אם אכן פנתה האם וסורבה, ניתן היה לצפות ממנה שתחזור באופן מיידי לטיפת חלב לבירור סיבת הסירוב. ד) אם היה מדובר בסירוב שרירותי, סביר היה שהאם תבוא, לאחר הלידה ומיד כשהתברר שמדובר בילדה הסובלת מתסמונת דאון, ותתלונן על כך שסורבה ותתבע בנזיקין. פרופ' הרמן סבר שיש להסיק מכאן כי האם לא היתה מעוניינת בביצוע הבדיקה (אין ספק כי בכך "גלש" פרופ' הרמן לתחום שהוא משפטי, כאשר הסקת המסקנות מתוך העובדות היא לשופט היושב בדין, אולם אעיר כבר כאן, כי דבריו הם הגיוניים). פרופ' הרמן דיווח שישנם נתונים לפיהם ב-1992 67.7% מהנשים היהודיות בנות 37 ומעלה ביצעו בדיקת מי שפיר לעומת 16.12% בלבד אצל נשים לא יהודיות. אין נתונים משנת 1984 אך ברור שבאותה עת היה שיעור הנשים שביצעו את הבדיקה, נמוך יותר בשתי האוכלוסיות. 16. חוות דעת פרופ' משה פייגין מטעמה של קופת חולים: פרופ' פייגין, טען שהאם ביקרה במרפאת קופת החולים פעם אחת בלבד בתחילת תקופת ההריון. הרופא סבר בטעות (או על פי הטעיה של האם) שהיא בגיל 40, ועל כן הפנה אותה לבקשתה לוועדה להפסקת הריון. האם לא חזרה אליו או לרופא אחר בקופת חולים, והמשך המעקב נעשה בתחנת טיפת חלב. לפיכך, אין כל סיבה להטיל חבות כלשהי על קופת חולים. 17. העדים שמסרו עדות בבית המשפט בשאלת החבות, היו חמדה זובידאת, אמה של התובעת, פרופ' ג' אוהל המשמש כמנהל מחלקת היולדות במרכז הרפואי בני ציון מאז שנת 1996, פרופ' א. אייבשיץ, שבמועדים הרלוונטיים היה סגן מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים וחבר הועדה להפסקת הריון שטיפלה בשעתו באם, האחות כרימה יונס שעבדה בזמנים הרלוונטיים בטיפת חלב וטיפלה באם. כן הוצג תצהירה של הרופאה דר' פלוריה גוזי שטיפלה באם בטיפת חלב, ושעקב גילה והעובדה שהיא חיה בשנים האחרונות בחו"ל, ויתרו הצדדים על חקירתה בבית המשפט. דיון והכרעה זהירות מושגית וזהירות קונקרטית ביחסי רופא וחולה מטופל 18. הלכה היא עמנו, שבתביעת נזיקין על התובע להוכיח חמישה נתונים: קיומה של חובה; הפרתה; נזק שנגרם עקב ההפרה; קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; והיקף הנזק. הנתבעים אינם חולקים על קיומה של חובת זהירות מושגית של רופא כלפי חולה בטיפולו; בתביעות בגין רשלנות רפואית מתקיים, תמיד, היסוד של חובת זהירות מושגית בשל יחסי רופא -חולה (ראו, בין היתר, ע"א 4025/91 צבי נ' דר' קרול, פ"ד נ(3) 784 (1996) (להלן - "פסק דין צבי")). ההלכה היא כי על רופא מוטלת אחריות מושגית שלא להתרשל כלפי החולה הנתון לטיפולו. עליו לפעול במיומנות בהתאם לידע ולנהלים מקובלים בזמן הטיפול (וראו, בין היתר, ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 172 (1991); ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' א' מימון, פ"ד מו(5) 628, 643 (1992); ע"א 4809/93 חזיזה נ' מרכז רפואי סורוקה, דינים עליון, כרך נא, 346; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד, פ"ד נב(4) 849 ,858 (1998)). נוסיף, כי לא כל טעות בשיקול הדעת מהווה רשלנות: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות" (ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ - פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון דר' ר' חפץ, פ"ד טו 1977, 1974 (1961)). מנגד, אין הדרך הנהוגה על ידי הרופאים באותו מועד בו בוצעו המעשים או המחדלים, שגרמו לנזק, משום "חזות הכל". רשאי בית המשפט לקבוע, שעל אף ש"כך עשו כולם", דרך זו היא רשלנית (וראו פסק דין צבי). בבוא בית המשפט לקבוע את הסטנדרט הרפואי הסביר, הוא ייעזר באמצעים כמו חוות דעת המומחים, ספרות רפואית רלוונטית והפרקטיקה הרפואית הנוהגת (ראו לעניין זה דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד ( 19.5.2003) (להלן - "פסק דין קליפורד"). קביעת הסטנדרט הרפואי הסביר בנסיבות המקרה היא "שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט" (ראו פסק דין קליפורד; וע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה (1) 720 (1980)). בהתאם להלכות אלו, נבוא לבדוק אם יש לקבל את תביעת התובעת. התביעה נגד שירותי בריאות כללית 19. כאמור, פנתה האם לרופא המשפחה דר' דגני, שנתן לה טופס הפניה לוועדה להפסקת הריון. אפתח דיוני בטענות נגד קופת חולים, בציון שבסיכומיה (ס' 27 לסיכומי התביעה), העלתה התובעת טענות חדשות, שלא הופיעו בכתב התביעה ואף אל נדונו במהלך המשפט, לפיהן היה על דר' דגני, לחקור בדבר מצבה הסוציואקונומי של האם, והיה עליו לזמן את האם למעקב בכדי לשמוע את תוצאות החלטת הועדה. העלאת טענות אלו בשלב הסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. 20. למעלה מן הדרוש בהתחשב בקביעתי שאין לדון בטענות אלו, אומר, בקצירת האומר, כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שהאם התלוננה על מצבה הנפשי או הסוציאקונומי. לא הובאה כל ראיה כי היתה צריכה להתעורר אצל דר' דגני או כל רופא אחר רלוונטי, דאגה באשר למצבה הנפשי של האם. לא נטען ולא הוכח כי האם סבלה ממצוקה כלשהי, פרט אולי באשר למצבה הכלכלי או לכך שהיה הפרש גיל גבוה בינה לבין בעלה. בנסיבות אלו, לא מצאתי התרשלות במעשיו של דר' דגני, שהפנה את האם לועדה וכתב את מה שהיא ככל הנראה אמרה לו, שהיא בגיל מתקדם, 41 (ואחר כך התברר שהיא בגיל 38 שנים). אעיר, כי נסיון זה של התובעת לייחס לדר' דגני רשלנות בכך שלא רשם עילה נוספת להפסקת ההריון, בא בשל כך שעל פי סעיף 316 לחוק העונשין, ניתן להורות על הפסקת הריון אם "המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי". 21. עוד נטען כי היה על דר' דגני להסביר לאם את החשיבות של בדיקת מי השפיר; לעניין זה אני קובעת, שלא ניתן להסתמך על דברי האם לגבי מה שהוסבר לה או לא הוסבר לה. לא מצאתי אותה אמינה הן בשל האינטרס שלה בתוצאות המשפט, הן בשל הזמן הרב שחלף מאז ההריון (1984) והן משום שהאם לא נמצאה אמינה בעדותה, כפי שאפרט יותר בהמשך. זאת ועוד וחשוב יותר: האם פנתה לדר' דגני, כאשר היתה בשבועות הראשונים של ההריון, (בשבוע השמיני-תשיעי להריון בגירסה אחת והשבוע ה-11 על פי גירסה אחרת). יכול היה הרופא בשלב זה שלא להסביר לה על החשיבות שבעריכת בדיקה של מי שפיר, שהרי היא ביקשה להפסיק את ההריון. לפי הגיל שהיא הציגה לו, היה דר' דגני רשאי להניח כי הועדה תאשר את הפסקת ההריון. לא היה, אם כן, צורך לתת הסברים על בדיקת מי השפיר בשלב זה. פרט לביקור זה ולביקור מוקדם ביום אחד אצל רופא קופת חולים, אשר הפנה אותה לדר' דגני, לא פנתה האם שוב לרופאים של קופת חולים באשר להריונה. בנסיבות אלו, אינני מוצאת כי מי מרופאיה התרשל כלפי התובעת, ועל כן דין התביעה כנגד קופת החולים, להידחות. התביעה כנגד עירית חיפה - חבות הועדה ורופאיה 22. כאמור, הופנתה האם לוועדה להפסקת הריון בבית החולים רוטשילד, שהעיריה הפעילה אותו. טענות התובעת נגד הועדה הן שתיים: שהועדה לא התחשבה במצבה הסוציואקונומי של האם בהחלטתה לסרב לבקשה להפסקת ההריון, ובכך שבהמשך לא הפנתה את האם לביצוע בדיקות מי שפיר במסגרת היחידה להריון בסיכון גבוה. כנגד בית החולים, אף שטענה זו נטענה "בחצי פה" - על כך שמי מרופאי בית החולים, סרב לעשות לאם בדיקת מי שפיר, לאחר שלטענתה היא התייצבה בבית החולים במטרה לבצע בדיקה. האם התרשלה הועדה להפסקת הריון בהחלטתה לסרב לבקשת האם, או בדרך טיפולה בבקשה 23. בטופס ההפניה לועדה, שנשא תאריך 6/4/84 (נספח ז 1'- למוצגי נתבעות 2 ו- 3) ושעליו חתום דר' דגני, נכתב כאמור, כי הפונה היה "בת 41 נ+4, מבקשת הפסקת הריון". בטופס הקבלה לוועדה להפסקת הריון שמולא עבור האם (נספח ח' למוצגי נתבעות 2 ו-3) נכתב כי שנת לידתה היא 1946, שבוע ההריון 12. בחוות דעתה של העובדת הסוציאלית אסתר מייסטר נכתב: "בת 38 + 4, לדבריה סובלת מהרניה ואסור לה להיות בהריון". הועדה בדקה את האם, סירבה לבקשה להפסקת ההריון ונימקה זאת בכך ש"אין הוראה רפואית לה"ה" (הפסקת הריון- ש.ש). במכתב מאותו יום המופנה אל הרופא המטפל ועליו חתום דר' אייבשיץ, חבר הועדה, נכתב: "הנ"ל נבדקה היום ונמצא הריון של 12 שבועות. בנוסף התברר שלפי תעודת הזהות שהינה בת 38 (ילידת 1946). אי לכך לא אישרנו את הפסקת ההריון. אנו מוכנים לקבלה להמשך מעקב הריון בסיכון גבוה עקב גילה." 24. העילות בגינן מוסמכת הועדה להפסקת הריון, להורות על הפסקת הריון מוגדרות בסעיף 316 לחוק העונשין: "316. (א) הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה: (1) האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה; (2) ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין; (3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי; (4) המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי; (5) (בוטלה). (ב) לענין סעיף זה, "הסכמה מודעת" של אשה להפסקת הריונה - הסכמתה בכתב לאחר שהוסברו לה הסיכונים הגופניים והנפשיים הכרוכים בהפסקת ההריון; לענין זה הסכמתה של קטינה אינה טעונה אישור נציגה. (ג) לא תסרב הועדה לתת אישור בטרם נתנה לאשה הזדמנות להופיע בפניה ולמסור לועדה את נימוקיה. (ד) האישור יהיה בכתב ויפרש את הסיבה המצדיקה את הפסקת ההריון." ס.ק 1 מתיר אכן הפסקת הריון כאשר גילה של האישה הוא 40 ומעלה, ובגין עילה זו קיבלה האם הפניה לוועדה. אלא שבבדיקת תעודותיה, התברר כי הגיל שצוין במכתב ההפניה כ-41 שגוי וגילה האמיתי הוא 38, גיל שאינו מאפשר לוועדה לאשר הפסקת ההריון. בתצהירה מציינת האם, כסיבה היחידה לרצונה בהפסקת ההריון, את מצבה הכלכלי והעייפות , בכותבה: "למיטב זיכרוני, בחודש פברואר 1984 הריתי בפעם החמישית. כעולה מכרטיס קופת החולים שלי בקופ"ח הכללית, סניף בסמת טבעון. פניתי למרפאה בתאריך 5.4.1984 שם דיווחתי על איחור במחזור החודשי ועל כך שאני בהריון מזה כחודשיים. מצבנו הכלכלי היה קשה מאד, לא היה לנו מה לאכול. בעלי המנוח היה חולה כל הזמן וגם אני בגלל גילי (38 באותו זמן) כבר לא היו לי כוחות להיות בהריון. בנוסף לכך סבלתי מבקע שהציק לי. לכן פניתי בהתחלה לביה"ח הצרפתי בנצרת וביקשתי לעבור שם תהליך של הפסקת הריון ולהכניס התקן למניעת הריונות נוספים. בביה"ח הפנו אותי למרפאת קופ"ח הכללית בכפר, על מנת ששם יטפלו בי. יש להבין, שבאותו זמן היו לנו בבית כבר 4 ילדים קטנים שלא היינו מסוגלים לטפל בהם. עוד ראוי לציין שלבעלי היו 9 ילדים נוספים מנישואיו הראשונים (אנחנו התחתנו בתאריך 14.2.76)." לעניין זה לא שוכנעתי, כי האם טענה טענות אלו לפני דר' דגני או לפני הועדה. על כל פנים מצב כלכלי איננו ברשימת העילות המתירות לוועדה להתיר הפסקת הריון. כאמור, בסיכומיה ניסתה התובעת להיאחז בעילה המצויה בס.ק. 4 ולפיה עלול היה להיגרם נזק נפשי מהריון זה. בנוסף לעובדה שלטענה זו לא בא זכר בכתב התביעה ולפיכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה, ואף לא נטען כלל שלפני הועדה הועלה חשש לפגיעה נפשית או גופנית. טענת התובעת כאילו היה על הועדה לחקור סיכונים אפשריים אחרים, כאלו שלא נטענו בפניה, היא מרחיקת לכת. הועדה אמורה להחליט על בסיס הנתונים הרפואיים והאחרים המוצגים לפניה ואין זה מתפקידה לחקור סיכונים שלא הוצגו בפניה ושאינם גלויים לעין מהמסמכים או מהתרשמותם מהפונה אליהם. כמו כן לא שוכנעתי, כי האם היתה בסכנה של פגיעה גופנית או נפשית עקב ההריון והלידה הצפויה, וכי לו היתה מעלה טענות אלו לפני הועדה, היתה הועדה מקבלת אותן. עובדה היא שהאם אף המשיכה בהריונותיה וילדה ילד שישי. 25. נטען כי היה על הועדה להסביר לאם את החשיבות שבביצוע הבדיקה של מי השפיר וכן את מרווח הזמן שעמד לרשותה על מנת לבצע בדיקה זו. אציין כי האם לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענתה זו: היא לא טענה בעדותה כי היא לא ידעה על חשיבות הבדיקה. הן דר' ניסנקורן והן פרופ' פייגין היו בדעה, כי הועדה סיימה את עבודתה משקבעה שאין להפסיק את ההריון, והפנתה את האם עם מכתב ובו המלצה לרופא המטפל להפנותה ליחידה להריון בסיכון על מנת שתעבור בדיקת מי שפיר. אין לדעת עתה אם הועדה הסבירה לה את החשיבות שבביצוע הבדיקה של מי השפיר ואת מרווח הזמנים, אולם אפילו הועדה לא הסבירה לה את החשיבות בביצוע הבדיקה ואת המועדים לביצועה. שוכנעתי, כי הסבר זה ניתן לה, בתחנה של טיפת חלב, כך שהתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין טענתה זו לבין הנזק שנגרם לה. 26. אף הטענה לפיה הועדה התרשלה, כאשר לא המשיכה לעקוב אחר מעשי האם ולא וידאה שהיא אכן עברה בדיקה של מי שפיר, איננה יכולה להתקבל. מכתב הועדה, שהופנה אל הרופא המטפל, הציע כאמור את המשך המעקב על ידי המחלקה לסיכון גבוה ולא ניתן לראות התרשלות בכך שלא כפתה על האם או על הרופא המטפל את המשך המעקב בבית החולים (וראו גם אישורו של דר' ניסנקורן בעמ' 101 לפ' מש' 27 והמשך בעמ' 102 עד ש' 12, שבהפנייתה לבדיקת מי שפיר, מיצתה הועדה את תפקידה). היה זה בתחום האוטונומיה של האם לבחור היכן היא מבקשת את המשך המעקב ואף אם היא מבקשת לבצע את הבדיקה, כפי שהומלץ לה. עלינו לזכור כי מה שהיא ביקשה להפסיק את ההריון לא מטעמים של חשש לפגם בעובר, אלא מטעמים של קשיים כלכליים. האם התייצבה האם בבית החולים רוטשילד, ושם סרבו לעשות לה בדיקה של מי שפיר? 27. לאחר שבדקתי את גירסת האם לפיה פנתה לבית החולים לבצע את הבדיקה, ושם סורבה בנימוק כי היא מבוגרת מדי, אני קובעת שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי ביקור כזה התקיים או כי הבקשה לביצוע הבדיקה נדחתה מהנימוק של גיל. אפתח בכך שבניגוד לביקור הראשון שתועד כולו, אין כל תיעוד בבית החולים לביקור השני הנטען. אף לתובעת לא היה כל מסמך להציג על מנת להראות כי אכן היתה התייצבות של האם בבית החולים. בתיק תחנת טיפת חלב, במכתב מיום 29.4.84, היתה הפניה לבית החולים לבצע את הבדיקה. לפי חישובי הרופאה בתחנה, היתה התובעת בחודש ה-14. נכתב במכתב, כי "אנו מבקשים לקבל את הנ"ל נ+4 לבדיקת מי שפיר בגלל גילה. היא נמצאת לפי בדיקתכם בשבוע 14 דופלר+". האם חזרה רק ב-13.7.84, לאחר 11 שבועות. כאשר היתה בשבוע ה-25. האחות רשמה "האישה היתה בבי"ח רוטשילד סרבו לעשות בדיקת מי שפיר". בבדיקת רופא מיום 7.8.84 (שבוע 28) נרשם כי "לפי דבריה סרבו למי שפיר". לכאורה יש חשיבות ברישום שנרשם בזמנו, אולם מנגד, כאמור, אין כל רישום באשר להתייצבותה של האם בבית החולים. יש לזכור כי התביעה הוגשה 24 שנים לאחר הלידה. השיהוי של התובעת בהגשת התביעה פוגעת משמעותית באפשרות לברר מה אירע: האם ההורים הם שסרבו, או שהם כלל לא ביקרו בבית החולים או שהסירוב היה לאחר שהאם הופיעה בחודשים מאוחרים, בהם לא ניתן היה לבצע יותר בדיקה מעין זו, או שאף זאת אפשרות, האם התייחסה לביקורה ברוטשילד כדי לבצע הפסקת הריון, ושם כזכור סורבה בשל גילה. הסרוב הוא בלתי הגיוני לחלוטין, כדבריו של פרופ' הרמן בעדותו: "אין שום סיבה בעולם שמישהו בבי"ח, שיש לו ולרופאיו אינטרס לבצע בדיקות מי שפיר (לפי דברי פרופ' הרמן המימון לבדיקה התקבל ישירות ממשרד הבריאות ולא דרך התחשבנות מייגעת עם קופות החולים, הוספה שלי - ש.ש) מהטעמים שהוזכרו, יסרב לבצע את הבדיקה לאשה הרה העונה לקריטריונים שקבע משרד הבריאות (גיל אם מעל 37 ופנייה עד שבוע 20 להריון)". עדותה בחקירה הנגדית של האם היתה מבולבלת ובלתי אמינה: האם מסרה שהיתה בבית החולים על מנת לבצע את הבדיקה בחודש השביעי להריונה (עמ' 68 לפ', מש' 25). בהמשך ענתה כי בעת שבאה לעשות את הבדיקה ישבו שם רופאים ושאלו אותה שאלות (סיטואציה המתאימה יותר להליך לפני הועדה). לאחר מכן אמרה האם, כי הרופאים אמרו לה שזה מסוכן ולכן אי אפשר לעשות לה את הבדיקה (עמ' 71 ךפ', ש' 13), מה שאיננו מתקבל על דעת, ובהמשך אף הוסיפה כי היא חזרה למחרת לתחנת קופת חולים (עמ' 75 לפ', ש' 15 ואילך). 28. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי האם אכן ביקרה בבית החולים וכי סורבה. ייתכן שהיא אמרה מה שאמרה על מנת שלא להכעיס את הרופאה והאחות בתחנת טיפת חלב ששלחו אותה לבדיקה, והיא לא ביצעה אותה מרצונה. עובדה היא שהיא אף לא ביצעה בדיקת מי שפיר גם עם הילד השישי, על אף שהיתה מבוגרת יותר ועל אף שנולדה לה התובעת עם תסמונת דאון. יתכן שהיא הגיעה לבית החולים לאחר השבוע ה-20, שאז לא ניתן היה לבצע את הבדיקה, כיוון שלפי ההנחיות באותו זמן הבדיקות היו נעשות בשבוע ה-16 ועד לשבוע ה-20. לאחר גיל זה, העובר הוא בר-חיות אם יוולד. אם היא חזרה לתחנת טיפת חלב בשבוע ה-25 סביר להניח כי היה זה זמן קצר לאחר הביקור בבית החולים, והיא אף טענה כי היה זה לאחר יום. יצויין כי אף דר' ניסנקורן כתב בחוות דעתו כי "לא ברור מי דחה את האישה ומדוע סרב לבצע בה בדיקה זאת" (עמ' 3). 29. באותה עת, התוצאות של בדיקת מי שפיר, היו מתקבלות רק לאחר כשלושה שבועות. אם היתה האם נשלחת שוב לבדיקת מי שפיר, התשובות היו מתקבלות רק בשבועות ה-28-29 ואז משקלו של העובר הוא כ-1,300 גר'. לפיכך, סיכויי החיות שלו הם גבוהים על אף הזרקת מי מלח לרחם, שיטה שהיתה נהוגה אז על מנת ליילד עובר לפני זמנו (פרופ' הרמן בהשלמה לחוות דעתו מיום 17/5/10). 30. בנסיבות אלו אני קובעת כי לא הוכח שהיתה התרשלות של בית החולים או מי מטעמו בטיפולם באם התובעת, ולפיכך, דין התביעה נגד בית החולים ועיריית חיפה, להידחות. התביעה נגד מדינת ישראל 31. התביעה נגד מדינת ישראל היא, כאמור, מכח היותה המפעילה של מרפאות טיפת חלב. לטענת התובעת, התרשלו האחות והרופאה בתחנת טיפת חלב באופן בו הנחו את האם, במועדים בהם היא התייצבה לביקורות, ובאופן המעקב אחריה. 32. כאמור, האם התייצבה בתחנת טיפת חלב, לראשונה במהלך הריונה עם התובעת, ב-20.4.84 כשבידה מכתב הסירוב של הועדה להפסקת הריון. האם התקבלה על ידי האחות יונס. בכרטיס המעקב של תחנת טיפת חלב (נספח ח') נרשם באותו תאריך: "ביקור ראשון בתחנה. הריון 5 חודש 4. מרגישה טוב. לפי דברי האשה יש לה הרניה בטבור. נשלחה לבדיקות והוזמנה ל 29.4.84 לבדיקת רופא ליעוץ לבדיקת מי שפיר." ב 29.4.84 נבדקה האם על ידי הרופאה דר' גוזי ובכרטיס המעקב נרשם: "הופנתה לבדיקת מי שפיר" . בכרטיס רישום "מצב האם והעובר לפי בדיקות רופא" נכתב שהאם בשבוע ה 14 (ולא ה- 16 כפי שקרא בטעות פרופ' הרמן), סומן שנשמעו דפיקות לב העובר. כמו כן נרשם בעמודת ההערות: "למי שפיר בת 38". לטענת התובעת, היה על הרופאה או מי מהתחנה להסביר לה את החשיבות שבבדיקה ואת טווח הזמן העומד לרשותה לבצעה וכן לקבוע מועד לביקורת חוזרת על מנת לברר את תוצאות הבדיקה. השאלות לדיון יהיו אלו: אם נתנה הרופאה ו/או האחות את ההסברים הנדרשים לאם בכל הנוגע לחשיבות הבדיקה של מי השפיר והדחיפות שבביצועה? אם היה על הרופאה לוודא את מועד ביצוע הבדיקה? אם היה על הרופאה לזמן מראש את האם לביקורת לאחר קבלת תוצאותיה של הבדיקה? ההסברים אותם קיבלה האם 33. לא בתצהירה של האם ולא בעדותה בבית המשפט, העלתה האם טענה כלשהיא לגבי ההסברים שניתנו לה באשר המטרה, לחשיבות, לדחיפות ולסיכונים שבבדיקת מי שפיר. יש לזכור כי האם היא זו ששמעה את הדברים, ומאחר שהתייחסו לעניין החשוב לה, יש להניח שהיה עליה לזכור את הדברים. על כל פנים, התובעת הגישה את תביעתה 24 שנים לאחר הלידה. תקופת השתהות כה ארוכה, אמורה לפעול לחובתה של האם, ובית המשפט ייטה יותר לקבל עדות על מה היה הנוהל באותם ימים כתחליף לעדות הבאה מהזיכרון של האירוע הספציפי. 34. בתצהירה (סעיף 10.1) מסרה האחות יונס, שטיפלה באם בטיפת חלב, כך: "הגב' זובידאת קיבלה ממני ומרופאת התחנה את כל ההסברים המתאימים שהתחייבו ממצבה, לרבות באשר לטיב הבדיקה, מטרתה וחשיבותה נוכח גילה." בעדותה בבית המשפט מסרה האחות יונס שהיא לא מכירה את האם כיוון שהיא (האחות) עברה מזמן מן הכפר (עמ' 211 לפ'). עם זאת היא עמדה על כך שהיא תרגמה את דברי הרופאה לערבית ואמרה לאם בין אילו תאריכים עליה לעשות את הבדיקה (ע' 217 לפרוטוקול). עוד ציינה האחות יונס כי ההנחיות היו להקפיד על בדיקות מי שפיר רק בין השבועות ה-16 וה- 20 להריון וכי נשים רבות סורבו משביקשו להיבדק בשבוע ה- 22 ואף בשבוע ה-28. לשאלה מדוע לא תועדו ההסברים שניתנו במסמכי התחנה, השיבה האחות (ע' 219 לפ'): "ש: אבל גברתי, את הודית מקודם בתחילת החקירה, שאת לא זוכרת את הסיפור הזה בכלל. ת: אני זוכרת, ש: שאת לא מכירה את האשה, ת: אני לא מכירה את האשה, ש: שאת לא יודעת מי היא, ת: אבל לכל אשה, וזה נוהל אצלי, בראש שאני אפילו בשנת ה-90' תמצא אותו בראש שלי שככה הכניסו לנו. אנחנו ידענו איך להסביר. אמנם אין מקום בכרטיס לכתוב אבל הסברתי במיוחד לנשים כאלו הייתי מסבירה להם, ש: בתחנת, ת: ואפילו אומרת להם דקירה במחט ואיך זה. ש: תגידי, בתחנת טיפת חלב לא היה עוד דף נייר שהיה אפשר לקחת ולמלא ולרשום את הדברים? ת: לא אמרו לנו, אמרו לקצר כמה שאם יכולים. לכתוב בקיצור, תתמצתו. " הרופאה דר' גוזי, שבהסכמת הצדדים לא הובאה, כאמור, לעדות אולם תצהירה הוגש, כתבה כי: "ביום 29.4.84 בשבוע ה-16 להריונה של הגב' זובידאת, בדקתי מצב ומנח העובר ודפיקות לב העובר. באותו ביקור הפניתי את הגב' זובידאת למרפאה להריון בסיכון גבוה, לצורך ביצוע דיקור מי שפיר. על גבי טופס הפניה ציינתי: "אני מבקשת לקבל את הנ"ל נ+4 לבדיקת מי שפיר בגלל גילה 38+" ההפניה נמסרה ליולדת, ועותקה נשמר בתיק התחנה. במועד זה, הגב' זובידאת עמדה בלוח הזמנים המאפשר ביצוע בדיקת מי שפיר. על פי רוב, המטופלות קיבלו הסבר על מטרת בדיקת דיקור מי השפיר וסכנותיה ישירות ממני או מאחיות התחנה. אינני זוכרת מה היה במקרה זה, מפאת חלוף הזמן, אך אני מניחה שכך נהגתי גם עם הגב' זובידאת" (ההדגשות הן במקור-ש.ש). 35. עומדת לפני עדויותיהן האחות והרופאה, שלא נסתרו, על כך שההנחיות והנהלים חייבו מתן הסברים לנשים הנבדקות אודות חשיבות הבדיקות ובעיקר המועדים בהם יש לבצען, והן הקפידו על מתן ההסברים. האם לא התייחסה בתצהירה או בעדותה להסברים שנתנו או לא ניתנו לה אודות הבדיקה. בנסיבות אלו, מקבלת אני את עדותן של האחות והרופאה כי ניתנו לאם הסברים על חשיבותה של הבדיקה ועל כך שעליה לעורכה בהקדם. אוסיף לכאן כי לחוסר האמון מעדותה של האם, מצטרפת העובדה כי האם לא ערכה בדיקה של מי שפיר גם עם בנה השישי, על אף שבתה החמישית, היא התובעת, נולדה עם התסמונת הקשה של דאון, מה שתומך בדעה כי היא לא פנתה לבצע את הבדיקה ולא במועד משום שלא חפצה בה. עוד סביר להניח כי האם לא ביצעה את הבדיקה לא משום שלא ניתנו לה הסברים אלא משום שלא היה בכוונתה לבצע אותה, מכך שהאם הגיעה שוב לבדיקה בטיפת חלב לאחר 11 שבועות, איחור בלתי מתקבל על הדעת, כאשר היה יודעת שעליה לבצע את הבדיקה, עליה המליצה הועדה ושלצורך ביצועה נשלחה לבית החולים. האם היתה חובה על הרופאה בטיפת חלב להמשיך ולעקוב אחר ביצוע הבדיקות ולזמן מיוזמתה את האם לביקורת נוספת? 36. לגבי חובתו של הרופא לעקוב מיוזמתו ולוודא את ביצוע הבדיקות שהמטופל התבקש לבצע, נאמר לאחרונה על ידי השופטת נאור כך (ע"א 10218/08 אברמובסקי נ' דר' אפרים ( 23.8.12): "כפי שכבר נפסק בבית משפט זה, הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר, והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים (ראו: ע"א 2813/06 קופת חולים לאומית נ' זליג, פסקה 34 לפסק דינו של השופט מלצר ( 11.7.2010); ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, פסקה 11 לפסק דינו של השופט אור (1997); ראו גם: ע"א 6023/97 טייג נ' גלזר, פ"ד נג(2) 840 (1999) בו  נפסק כי קביעת חזקה לפיה רופא שלא "חיפש" את המטופל ווידא ביצוע בדיקות - התרשל - הינה מרחיקת לכת). יתרה מזו, נפסק כי "נדנוד" מצד רופא לבצע בדיקות שונות עשוי להוות לחץ על המטופל ולפגוע ביכולתו לתת הסכמה מדעת לטיפול המוצע (ראו: ע"א 119/05 חליפה נ' משרד הבריאות, פסקה 36 לפסק דינה של השופטת ברלינר ( 10.9.2006))" ובהמשך כתבה השופטת נאור באותו פסק דין: "אומנם, בפרשה אחרת, קבענו כי על הרופא, במידת הצורך, להבהיר למטופל את דחיפות הבדיקה ולהבהיר לו כי עליו לבצעה. ואולם, בנסיבות אותו מקרה, בו דובר בבדיקת א.ק.ג, הבדיקה הייתה הכרחית, ובאופן מיידי, לאור הסיכון בהתרחשות אירוע לבבי (ע"א 2886/05 אשכנזי נ' קופת חולים כללית, פסקאות 60-62 לפסק דיני ( 8.11.2010)(להלן: עניין אשכנזי). ואילו, בענייננו, אומנם יש חשיבות למועד ביצוע הבדיקה - אך במועד הבדיקה אצל דר' סיגלר (בו הייתה האם בשבוע ה-6 להריונה) לא הייתה דחיפות לבצעה." (וראו גם בע"א 282/09 עמרני נ' שירותי בריאות כללית ( 16.3.2011). 37. המקרה הנוכחי עוסק אמנם באשה פשוטה בעלת השכלה מוגבלת (סיימה לטענתה ארבע שנות לימוד בלבד) אך מצד שני מדובר בהריון חמישי, ובאשה שידעה למצוא את דרכה לוועדה להפסקת הריון. מכאן שלא מדובר באשה חסרת כל הבנה שיש לעקוב אחריה ולוודא את ביצוע הבדיקות. 38. בהסתמך על מסקנותיי לעיל, אני קובעת כי מנסיבות המקרה עולה שהאם קיבלה את ההסברים הנדרשים בכל הנוגע לצורך ולמועד הנדרש לביצוע בדיקות מי השפיר ועל כל פנים לא הוכח קשר סיבתי בין אי ביצוע הבדיקה לבין ההסברים שקיבלה או לא קיבלה. כמו כן, לא היתה התרשלות בכך שהרופאה והאחות בתחנת טיפת החלב הסתפקו בהפניית האם לביצוע הבדיקה ולא נקטו באמצעים נוספים בכדי לוודא שהאם אמנם תבצע את הבדיקה ותשוב לתחנה עם תוצאותיה. האם היה על צוות טיפת חלב להפנות את האם שוב לבדיקת מי שפיר כאשר הגיעה לבדיקה ביום 13.7.84 39. לטענת התובעת, לאחר שהאם שבה לתחנת טיפת חלב ביום 13.7.84 ודיווחה על סירובו של בית החולים רוטשילד לבצע את בדיקת מי השפיר, עדיין ניתן היה להפנותה לבדיקה. על כן היה על הרופאה לברר בבית החולים את סיבת הסירוב ולשלוח באופן מיידי את האם להיבדק. לטענת התובעת, גיל ההריון בעת אותו ביקור, בהתבסס על רישומי דר' דגני, היה כ- 22-21 שבועות. גיל החיות הוגדר באותה עת כ-26 שבועות. בידיעה שתוצאות הבדיקה מתקבלות בתוך כשלושה שבועות, ובאין מחלוקת על כך שהמום היה מתגלה בבדיקות, עדיין ניתן היה להפסיק את ההריון בשבוע ה -25 להריון. לטענת המדינה, על פי המסמכים וחוות הדעת שהוצגו, גיל ההריון במועד אותו ביקור היה 25 שבועות ובאותה עת לא נהגה פרקטיקה של הפסקת הריון בעובר בר חיות (מעבר לשבוע 24 להריון). סלע המחלוקת בסוגיה זו, הוא, אם כך, מה היה גיל ההריון בעת ביקורה של האם בטיפת חלב ב-13.7.84, ואם היה טעם לשולחה לביצוע בדיקות מי שפיר באותו מועד. באיזה שבוע להריון היתה האם ביום 13.7.84 40. הביקורת בטיפת חלב במועד המדובר נערכה על ידי האחות יונס שעל פי עדותה, מעולם לא ערכה בדיקות לגיל ההריון. מסיבה זו ככל הנראה לא נרשם בגיליון המעקב, גיל ההריון באותו ביקור, ועלינו להסיק אודותיו ברישומים קודמים ומאוחרים לביקור זה. במכתב ההפניה של הדר' דגני לוועדה להפסקת הריון מיום 6.4.84 מוגדר גיל ההריון כ- 8-9 שבועות ובתוספת הערה על "שרירן בפונדוס". בבדיקה שנערכה על ידי הועדה להפסקת הריון ביום ה 11.4.84, קרי חמישה ימים לאחר מכן, נקבע גיל ההריון ל-12 שבועות. בבדיקה בטיפת חלב ביום 29.4.84 נרשם גיל ההריון כ-14 שבועות. בבדיקה הנוספת בתחנת טיפת חלב שנערכה ב 7.8.84 נרשם גיל ההריון כשבוע ה-28 (כבר הערתי, שיתכן שהתאריך הנכון הוא 2.8.84 שכן הכתב בכרטיס לא ברור). דר' ניסנקורן התייחס לתאריך המוקדם יותר, בעוד מרבית המומחים וכן דר' גוזי שביצעה את הבדיקה התייחסו למועד המאוחר יותר. ואולם לעניינינו חשיבות ההבדל שולית). 41. בחקירה הנגדית בבית המשפט, הבהיר פרופ' הרמן שיתכנו הבדלים בקביעת גיל ההריון וככל שגיל ההריון מתקדם, הסיכוי להבדל בין הבודקים גדל (עמ' 228 לפ'). בהתאם לחוות דעת זו, יש ליחס משקל גבוה יותר לקביעת גיל ההריון שניתנה בשלביו המוקדמים. דר' אייבשיץ התייחס אף הוא לגבולות הטעות בקביעת גיל ההריון והגדירה כ"שבוע פלוס, שבוע מינוס". (עמ' 196 לפ'). אם אתבסס על קביעתו של דר' דגני לפיה ההריון היה בשבוע 8-9 ביום 6.4.84, אזי ביום הביקור הנדון, היה ההריון בשבוע 22-23. אם אתבסס על קביעת הועדה להפסקת הריון שניתנה פחות משבוע לאחר מכן וקבעה שההריון הוא בשבוע ה-12, אזי גיל ההריון במועד הבדיקה הנדונה היה 25 שבועות. 42. אם אקבל את קביעת הגיל בהתבסס על קביעתו של דר' דגני במכתב ההפניה, ואתייחס לסף הנמוך שלה, קרי 8 שבועות במועד מכתב ההפניה, אזי במועד הבדיקה הראשונה על ידי דר' גוזי, ב-29.4.84, היה אמור ההריון להיות בשבוע 12 שלו. זאת בעוד דר' גוזי כתבה שההריון הנו בשבוע ה-14. בהתאם לכך, בביקור הנוסף ביום ה- 7.8.84 היה גיל ההריון המחושב על פי דגני, צריך להיות 26 שבועות בעוד דר' גוזי ציינה את גיל ההריון כ- 28 שבועות. באותו אופן, השבוע בו נולדה התובעת בהתבסס על קביעתו של דר' דגני היה השבוע ה- 35 להריון. מנגד, אם אבסס את גיל ההריון על קביעתה של הועדה, הרי שבמועד הבדיקה הראשונה על ידי דר' גוזי היה גיל ההריון 15 שבועות (לעומת 14 שקבעה הרופאה) ובמועד הבדיקה 7.8.84 היה 29 שבועות (לעומת 28 שקבעה הרופאה) ומועד הלידה היה בשבוע ה- 38 להריון. 43. בעדותו בבית המשפט, טען פרופ' אייבשיץ שמועד הלידה מחזק את הטענה כי קביעת הועדה לגיל ההריון היא הנכונה. לדבריו, ההיסטוריה של שש לידותיה של האם, מראה כי כל הילודים נולדו בטווח המשקלים 2200 גרם ועד 3050 גרם. התובעת נולדה במשקל 2930 גרם (עמ' 239 לפ'). ממשקל התובעת בעת הלידה ניתן להסיק שאין מדובר בלידה מוקדמת כפי שהיה עולה לו אימצנו את גיל ההריון כפי שנקבע על ידי דר' דגני. 44. מכל הנתונים שהצגתי, מסקנתי היא שקביעת גיל ההריון בהתאם לקביעת הועדה להפסקת ההריון, תואמת יותר את הנתונים הנוספים, כגון קביעת גיל ההריון שנקבעה כל ידי דר' גוזי וכן את מועד הלידה. מכאן אני מסיקה שבעת הביקור בתחנת טיפת חלב ביום ה 13.7.1984, היה ההריון בשבוע 25 לערך. האם היה על האחות ליזום את שליחת האם לבדיקת מי שפיר נוספת, על אף גיל ההריון 45. בעדותה בבית המשפט הבהירה האחות יונס כי על פי ההנחיות, ניתן היה לבצע בדיקת מי שפיר בין השבועות ה-16 ל-20 להריון. מכיוון שבעת הביקור היתה האם בשלב מתקדם יותר של ההריון, היא לא ראתה טעם להפנותה שוב לבדיקה. 46. מוסכם על דעת מומחי שני הצדדים שההגבלה על גיל ביצוע בדיקת מי השפיר לא נוצרה ממגבלה רפואית. הסיבה להגבלה, על פי מומחי התביעה, היתה שלאחר גיל הריון מסוים, לא ניתן היה לסיים את ההריון, אלא אך ורק ללידה מוקדמת, שבמקרים דומים היתה התוצאה לידה של תינוק חי. על כן גם אם בדיקת מי השפיר היתה מגלה ממצאים המצדיקים הפסקת הריון, לא היתה באותה עת פרוצדורה לבצע זאת. מכיוון שבדיקת מי השפיר כרוכה בסיכון מסוים לעובר, אין הגיון לבצעה משעה שאין לתוצאותיה משמעות אופרטיבית. 47. דעת המומחים נחלקה בשאלה, האם ניתן היה לבצע הפסקת הריון, בתקופה הרלוונטית, גם בשלביו המתקדמים, לאחר שהעובר נכנס לשלב החיות. לטענת דר' ניסנקורן, בדיקת מי שפיר נעשתה באותה עת תחת אולטראסאונד תוך צמצום הסיכון לאם ולעובר למינימום האפשרי (עמ' 1 להשלמה לחוות הדעת הרפואית) עוד טען דר' ניסנקורן שהפסקות הריון בטרימסטר השני ואף השלישי בוצעו כדבר שבשגרה באישור הועדות. הפרוצדורה באותה תקופה בוצעה באמצעות החדרת תמיסת מלח מרוכזת לתוך מי השפיר. פרוצדורה זו של החדרת חומרים שונים לתוך מי השפיר בשליש השני ובשליש השלישי של ההריון לשם הפסקת וסיום ההריון תוך שימוש בחומרים ובריכוזים שונים, זכתה לפרסום בספרות הרפואית. בין הפרסומים מונה דר' ניסנקורן את מאמרו של פרופ' לנצט בעיתון "הרפואה" מאוקטובר 1983, אזכור בפרסום ACOG (האיגוד האמריקאי לרפואת נשים ומיילדות) מאוקטובר 1987 והמבוסס על עבודות שפורסמו בשנים 1976-85, ופרקטיקה של הזרקת חומרים שפורסמה על ידי בית החולים הדסה עוד ב-1965 (ע' 2 לחוות הדעת המשלימה של דר' ניסנקורן). כנגד דבריו של דר' ניסנקורן עומדים אלו של פרופ' הרמן, לפיהם יש להבחין בין יילוד עובר שהוא בר חיות לבין יילוד של עובר הנמצא באותו גיל, אולם אין לו סיכוי לחיות אם הוצאתו בהליך של זירוז הלידה. משמעותה של גרימה ללידה בשלב החיות היא שהעובר יוולד חי, והרופאים לא היו רשאים להמית ילוד חי. חריג לכך שעובר בר-חיות ימות עם הלידה הוא המקרה בו העובר אינו בר חיים עקב מום משמעותי בו, כגון אנאנצפאליה (עובר ללא מוח) שתוצאות לידתו הן מות הילוד מיד לאחר הלידה. יילוד עוברים כאלו נעשה גם לפני 1984 וגם בתקופת החיות, אולם לא כך לגבי עוברים שמומם לא היה גורם למותם עם הלידה. כאמור קבע פרופ' הרמן כי רק בשלהי שנות השמונים הוכנסה לשימוש פעולה הנקראת fetocide להפסקת הריון בשלב החיות בהמתת העובר בבטן האם, וכי בישראל לא היה ניסיון כזה עד 1986 ובוודאי שלא בשנה 1984. גם דר' אוהל העיד שבתקופה ההיא לא היה נהוג לבצע דיקור והפסקת הריון בטרימסטר השלישי. כשהיו מומים קשים "זה היה אבוד". (עמ' 144 לפ'). הפסקות הריון באותן שנים היו רק במקרים קיצוניים כשהיה ברור שאין חיות (עמ' 146 לפ'). כיוון שלא היו הפסקות הריון בטרימסטר השלישי, גם לא עשו דיקורים לבדיקת מי שפיר, שיש בהם סיכון מסוים, שהרי במילא הם לא המיתו עוברים שנולדו חיים. אף פרופ' אייבשיץ העיד כי בכל 40 שנותיו בבית החולים, לא עשו הפסקת הריון בשליש השלישי (עמ' 198 לפ'). הסבר מרכז, שלא מן המיותר להביאו, ניתן על ידי דר' פייגין בחקירתו הראשית (ע' 9 ואילך לפ') "ש: היו עושים לה את הבדיקה. עכשיו, היא חזרה אלינו לתחנה בשבוע ה 25, היא ראתה אחות וראתה לאחר מכן רופאה בשבוע ה- 28. מה אפשר לעשות עם יולדת כזאת אחרי שבוע 20 כשהיא חוזרת לתחנה? השופטת: באותה תקופה כמובן. ש: כמובן, זה ב-1984. ת: ההנחיות של משרד הבריאות בנושא של דיקור מי שפיר מגבילות את גיל ההריון לשבוע 20, 20 שבועות מלאים, מלבד בסיטואציות מיוחדות שמתגלות יותר מאוחר, אפשר עשות דיקור מי שפיר גם מעבר ל-20 שבועות. אבל הגיל שבו היה, הטווח שבו נאמר לעשות מי שפיר זה בין 16 ל- 20 שבועות. עכשיו צריך להבין, השופטת: למה? יש גם סיכון בדבר הזה? ת: יש. כמה דברים, אחד, אנחנו עד היום מאד מהססים לעשות בסביבות 24 25 כי הסיבוך של דיקור מי שפיר זה ירידת מים שיכולה להסתיים ב-אם זה קורה בשבוע ה- 20 זה הפלה אבל אם זה קורה בשבוע ה 24-5-6 יוולד פג בדרגת הפגות הגבוהה ביותר עם סיכוי של 81-5 אחוז להיות פגוע. ולכן אנחנו לא רוצים להיות בנקודה הזאת. עכשיו, באותה תקופה, היה גם שיקול נוסף, זה מה אנחנו עושים עם התוצאה. באותה תקופה לא היה לנו את ועדות העל והטכנולוגיות שאנחנו יודעים, להפסיק הריון, את הדופק של העובר ברחם בהריונות מתקדמים כדי שהתינוק במקרה של הפסק הריון לא יוולד חי, לא היתה הטכנולוגיה הזאת כך שלא היה מה לעשות עם התוצאה. נניח אם היה מישהו מאובחן כתסמונת דאון בשבוע ה-30, לא היה מה לעשות. כי אם מזרזים לידה התינוק יצא חי. יצא חי, צריך לטפל בו." 49. בבחירה בין חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת ובין זו של מומחי הנתבעות, דעתי היא שחוות הדעת של האחרונים מהימנות יותר. דר' ניסנקורן ניסה לטשטש את ההבדל בין הפסקת הריון שמטרתה לידה מוקדמת בשלבים מאוחרים שבהם העובר אינו בר חיות, לבין הפסקת הריון של עובר בר חיות, שעקב מומיו הוא ימות מיד לאחר הלידה, בהתייחסו למאמרים בהם דווח על המתת עובר בעלי מום שיגרום לו להיוולד מת, כביכול היתה התייחסות ללידת עובר בר-חיות. אני מקבלת את טענת מומחי הנתבעות לפיה כל המקרים שהוצגו על ידי דר' ניסנקורן עסקו בילודים שלא היתה כל ציפייה כי יישארו בחיים עם הלידה, כלומר, דר' ניסנקורן לא הביא ולו מקרה אחד, בו יילדו ילד בשליש האחרון של ההריון, כאשר לא היתה ציפייה ברורה כי העובר מת או שמומו הוא כזה שיש ביטחון מלא כי הוא ימות מיד עם הלידה. 50. אציין, כי גם לפי תקנות בריאות העם, התש"מ-1890, ק"ת 1160, לפי נוסחו בעת הרלוונטית, לא ניתן היה לבצע בדיקת מי שפיר לאחר שבוע ה-20 להריון. 52. מסקנתי היא שכאשר שבה האם לבירור בטיפת חלב, היה זה בסביבות השבוע ה-25 לערך להריון. לו נשלחה האם לביצוע בדיקת מי שפיר באותו מועד, ובהתבסס על כך שזמן ההמתנה לתוצאות הבדיקה הנו כשלשה שבועות, היתה התוצאה מגיעה בשבוע ה-28, מועד שבו לא ניתן היה באותה עת להפסיק את ההריון תוך המתת העובר. 53. כבר הבעתי דעתי, שהאם לא רצתה לעשות את הבירור של דקירת מי שפיר. היא רצתה להפסיק בזמנו את ההריון, אולם רצונה זה אין בו זהות לרצון לעבור את הבדיקה: מסקנתי היתה שהיא לא התייצבה לעריכת הבדיקה; היא אף לא טרחה להגיע לטיפת חלב על מנת לברר אם יש אפשרות לערוך את הבדיקה, על הלך רוחה, ניתן ללמוד בדיעבד גם מהתנהלותה בהריון השישי, שאף בו לא הלכה לעשות בדיקת מי שפיר, על אף שנולדה לה ילדה אם תסמונת דאון. מכאן שלא היתה התרשלות בפעולותיו של צוות תחנת טיפת חלב. לסיכום 54. על כן אני דוחה את תביעת התובעת לפיצויים, כנגד כל הנתבעות. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של האם (בגיל מתקדם, אלמנה, מטפלת בבת עם תסמונת דאון) החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לחייב בהוצאות משפט. רפואההפסקת הריוןתביעות רשלנות רפואיתהריוןרשלנות