קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מדריך טיולים של ילדים בבית ספר: מבוא 1. ביום 3.2.04, בהיותו תלמיד כיתה ז', יצא התובע עם בית ספרו, חטיבת הביניים על-שם קלמן רמת השרון, לטיול באזור ניצנים, לרגל ראש השנה לאילנות שחל באותו חודש. הפעילות, בסימן התחדשות, פריחה ומורשת, כללה, בין היתר, סיור בפארק החולות בניצנים ובדיונות, סיור באתר ניצנים הישנה, תוך לימוד סיפור הקרב בתש"ח, בהדרכת מדריכי בית ספר שדה "שקמים" של החברה להגנת הטבע (ר' נ/2-נ/4, תכנית הטיול). 2. במסגרת הביקור בפארק החולות ניתן לתלמידים זמן קצוב לפעילות חופשית בדיונות החול שבמקום, והם שיחקו והשתובבו על הדיונות. במהלך אותה פעילות קפץ התובע על גבי הדיונה, וכשנחת על הקרקע נפגע בברכו הימנית (להלן: התאונה). 3. צוות המורים בחטיבת הביניים הועסק בחלקו על ידי נתבעת מס' 1, מדינת ישראל באמצעות משרד החינוך (להלן: המדינה), ובחלקו על ידי נתבעת מס' 2, עיריית רמת השרון, אשר היתה גם בעלת מבנה בית הספר על מתקניו (להלן: העירייה). נתבעת מס' 3, החברה להגנת הטבע, הפעילה את בית-ספר שדה "שקמים" שתִכנן ואִרגן את יום הפעילות עבור בית הספר והעמיד לרשותו מדריכים (להלן: החברה להגנת הטבע). המדינה שלחה הודעה לצד שלישי נגד הנתבעות מס' 2 ו-3, וכן נגד הקרן הקיימת לישראל (להלן: הקרן הקיימת), בטענה כי במועד התאונה היתה הקרן בעלת המקרקעין בהם ארעה התאונה, וכי "פארק החולות" נוהל באותה עת באמצעות מנהלת משותפת שלה ושל החברה להגנת הטבע. 4. לטענת התובע, התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנהלת בית הספר ומוריו, ומדריכי הטיול, ולפיכך על הנתבעות לפצותו על נזקיו שבעקבות התאונה. הנתבעות וצדדי ג' (שיקראו להלן יחדיו: הנתבעים) מכחישים את אחריותם לתאונה ולתוצאותיה, וכן את גובה הנזק הנטען. בנוסף חלוקים הם בשאלת חלוקת האחריות בינם לבין עצמם, ככל שתמצא אחריות כלפי התובע. הראיות 5. מטעם התובע העידו, לבד מהתובע עצמו, אביו רן, אימו מלכה, וחברו לכיתה נדב אלווילי. בנוסף, הוגשה חוות דעת בתחום הבטיחות מאת ד"ר איל-ביקלס וחוות דעת משלימה. להוכחת נכותו הרפואית הגיש התובע חוות דעת מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר זאב פלדברין. 6. מטעם המדינה העידו הגב' אופירה מורד, מחנכת כיתת התובע, והגב' מרים גול, מנהלת חטיבת הביניים במועד התאונה. 7. מטעם העירייה העידה הגב' מיכל מנקס, מנהלת אגף החינוך בעירייה. 8. מטעם החברה להגנת הטבע העידו הגב' אלה כהן-חללה, מדריכת בית ספר שדה "שקמים" אשר הדריכה את כיתת התובע בטיול, וכן הגב' אלימור פריד שהיתה רכזת ההדרכה בבית ספר "שקמים". 9. הנתבעות וצדדי ג' הגישו חוות דעת רפואית שערך ד"ר אורי אופנהיים, מומחה אורטופד. 10. נוסף על העדויות הגישו הצדדים גם מוצגים. נסיבות התאונה 11. גרסת התובע אודות נסיבות התאונה פורטה בתצהיר עדותו הראשית, וכך סיפר: " במהלך הטיול הגענו לשטח פתוח בחולות ניצנים, השטח מלא בדיונות חול. המורים והמדריכים החליטו כי בשטח זה נעשה הפסקה למנוחה.. אני הצטרפתי לחבריי וכולנו קפצנו על הדיונות, טיפסנו על הדיונה באזור שבו הייתה צמחיה וקפצנו באזורים החלקים והנקיים מצמחייה.. באחת הקפיצות שביצעתי, הרגשתי לפתע במהלך הנחיתה, שרגלי הימנית (הדומיננטית) ננעצת בחול, לעומת יתר הגוף שלי שהמשיך לנוע בתנועה סיבובית קדימה. נפלתי על חול הדיונה והתחלתי לסבול מכאבים איומים ברגלי הימנית.." (סעיפים 4-9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית שב והסביר התובע את אופן הנפילה: "אני קפצתי במעלה הדיונה...בתנועה סיבובית...קפצתי קדימה...קפצתי בסיבוב...ובאמצע הסיבוב הרגל שלי נתקעה בחול והגוף המשיך להסתובב" (עמ' 108-109 לפרוטוקול). 12. מסיבה שאינה ברורה לי, נטען, על ידי חלק מהנתבעים בסיכומיהם, כי לא הוכחה גרסת התובע אודות נסיבות התאונה. הטענה אינה ברורה נוכח האמור בתצהירי עדות הנתבעת 1 כי התאונה ארעה שעה ש"התובע קפץ בסיבוב על הדיונה", כגרסת התובע עצמו. עם זאת, משהועלתה הטענה בסיכומים, אפתח בשאלה זו. נטען כי עדותו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין, וכי יש לבחנה בזהירות יתרה נוכח גילו במועד התרחשות האירועים. נטען לסתירות בגרסתו, ולחוסר סבירות מנגנון הנפילה העולה מגרסתו. בנוסף נטען, כי יש לזקוף לחובת התובע, באופן המחליש את גרסתו, את הימנעותו מהבאת עדים, ובמיוחד חברים לכיתה אשר היו עדים לאירוע. 13. אומר כבר עתה כי שוכנעתי בגרסת התובע אודות נסיבות התאונה. מצאתי את עדותו אמינה, עקבית ומשכנעת. גם לו עמדה לבדה, כעדות יחידה, הייתי מקבלת אותה, אך גם תמיכה נמצאה לה, בעדות החבר נדב, כפי שיפורט בהמשך. יתרה מכך, כפי שכבר ציינתי, מנהלת בית הספר, הגב' גול, ומחנכת הכיתה, הגב' מורד, טענו שתיהן בתצהיריהן כי "התובע קפץ בסיבוב על הדיונה בניגוד להוראות שקיבל" (סע' 10 לתצהיר הגב' גול וסע' 5 לתצהיר הגב' מורד). אמנם, הן לא היו עדות לנפילה עצמה (נראה כי איש מצוות המורים והמדריכים לא היה עד ראיה ישיר לה), אך המחנכת נכחה במקום והגיעה לטפל בתובע מיד לאחר נפילתו, ונערך בירור אודות המקרה. ניתן להניח שאילו חלקו הנתבעות על גרסתו של התובע אודות האופן בו ארעה הנפילה כפי שהועלתה במשפט, היו הדברים מקבלים ביטוי בתצהיריהן. 14. איני מקבלת את הטענה כי נמצאו סתירות, תמיהות ופגמים מהותיים בעדויות התובע וחברו נדב. עדויותיהם הותירו עלי רושם חיובי ומהימן. לכל היותר נמצאו אי דיוקים בפרטים שוליים וחסרי חשיבות שאין סיבה כי יחרתו בזיכרון, ולא מן הנמנע שיימצאו, בהינתן הזמן שחלף ממועד התרחשות האירועים. כך למשל, בכל הקשור לעדויות בנוגע לתיאור הדיונה ומיקומה, מיקום הקפיצה על גבי הדיונה, משך זמן הפעילות בדיונות, או מספר התלמידים שהשתתפו בה. זאת, לעומת אירוע הנפילה עצמו שסביר כי נחרת בזיכרונו של התובע. באופן דומה, לא מצאתי ממש בטענה כי האמור בתצהיר התובע לפיו הפעילות בדיונות התבצעה בזמן "הפסקה למנוחה" אינו מתיישב עם עדותו בה אישר כי ידע שבמסגרת הטיול וכחלק אינטגראלי ממנו מתוכננת פעילות בדיונות, כפי שהעידו גם עדות הנתבעות. איני מוצאת סתירה בין הדברים. התובע העיד כי היה ידוע להם שבמסגרת הטיול וכחלק ממנו תתקיים פעילות בדיונות, אשר תיערך בהפסקה שתינתן להם לשם כך. ברי כי השתובבות חופשית בדיונות נתפסת כפסק זמן מהפעילות המאורגנת שכללה סיור מלווה בהדרכה ופעולות מאורגנות דומות. כך ניתן ללמוד גם מתיאור המנהלת הגב' גול את אותה פעילות כ "פעילות חופשית שניתנה לתלמידים למשך 15-20 דקות" (סע' 9 לתצהירה). על כן, אין כל סתירה בין עדות התובע שהפעילות התבצעה בזמן הפסקה למנוחה, לדבריו כי ידע שמדובר בחלק אינטגראלי מן הטיול. לא מצאתי ממש גם בטענה כי בתצהירו נמנע התובע מלפרט את נסיבות האירוע במלואן, ועשה כן רק בחקירתו. גרסת התובע פורטה באופן מלא בתצהירו וככל שהוספו פרטים בחקירתו מדובר בהבהרת הגרסה או בהרחבת הרקע לאירוע. 15. בתצהיר עדותו הראשית סיפר נדב, חברו של התובע: "אני ובן הצטרפנו לכל התלמידים, וכולנו יחד קפצנו על הדיונות טיפסנו על הדיונה באזור שבו הייתה צמחיה וקפצנו באזורים החלקים ונקיים מצמחייה.. לפתע, שמעתי את בן צורח מכאבים וקורא לי לעזרה ואז ראיתי אותו יושב על החול כשרגלו נעוצה בחול, הבנתי שהוא נפל ונפגע ברגלו" (סע' 6-7 לתצהירו). בעדותו סיפר נדב כי לא ראה את הקפיצה ממעלה הדיונה, אבל ראה את הנחיתה על הקרקע, ואישר את גרסת התובע אודות הנחיתה בסיבוב. בחקירתו העיד: "את הקפיצה בן עשה עם סיבוב, הוא הסתובב באוויר, ומה שקרה, זה שהרגל נכנסה בתוך הדיונה, אבל בן לא סיים את הסיבוב, אז הרגל נכנסה והגוף המשיך להסתובב. איזה צד אני לא זוכר, הרגל המשיכה להסתובב" (עמ' 41 לפרוטוקול). הנתבעות טוענות כי בכך סתר נדב את האמור בתצהירו ממנו עולה כי לא היה עד ראיה לנפילה אלא רק לאחר ששמע את צעקת התובע, וכי אין ליתן אמון בעדותו. בחקירתו הנגדית, בה שב ונשאל על כך על ידי באי כוח הנתבעים השונים, עמד נדב על גרסתו כי אף שלא ראה את תחילת הקפיצה, היה עד לנחיתת התובע על הקרקע. את מה שנראה כסתירה לאמור בתצהיר הסביר, כי את הקפיצה באוויר הוא לא ראה אך את הנחיתה בסיבוב ראה, אלא שגם כשראה את התובע נוחת על הקרקע בסיבוב הוא עדיין לא הבין שכתוצאה מכך נפגע התובע אלא רק לאחר ששמע את צעקתו. נדב הסביר כי ראה "את הנחיתה עצמה ואת המשך הסיבוב של הגוף. אבל משם גם שראיתי את ההמשך סיבוב, לא התייחסתי לזה, המשכתי בדרך שלי, ואז בן צעק זה כאילו,לקח כמה שניות העניין, זה לא איך שהוא פגע הוא התחיל תוך כדי, אחר כך התחיל לצעוק, וישר הלכתי שם" (עמ' 41 לפרוטוקול). הסברו של נדב, ותיאורו את הסיטואציה ואת מה שראה, לאורך כל חקירתו, שכנעוני. הן לאור התרשמותי החיובית מעדותו ומהאופן שבו השיב לשאלות בעניין זה, והן במהותם של דברים, שכן הם הגיוניים ומתקבלים על הדעת. אך טבעי שנדב לא העניק תשומת לב מיוחדת לנחיתה ואפילו לנפילה, שהרי נפילה על חולות הדיונה היא חלק מההנאה בפעילות זו. רק לאחר ששמע את צעקת התובע, שניות או חלקי שניה לאחר הנחיתה, הבין שלא מדובר בנפילה תמימה ושמשהו חריג ארע. כאמור, עדותו של נדב הותירה עלי רושם כן ומהימן. בעדותו חיזק את גרסת התובע אודות נסיבות התאונה. 16. הנתבעים טוענים כי בדו"ח שמולא לאחר התאונה על ידי הנהלת בית הספר צוינו שמות שניים מחבריו של התובע לכיתה כעדי ראיה לתאונה, וכי הימנעות התובע מהבאתם לעדות פועלת לחובתו ומחלישה את גרסתו. התובע נחקר על כך. הוא השיב שהעיד את נדב. אשר לחברים נוספים השיב כי אינו זוכר מי מבין חבריו לכיתה ראה את התאונה והיה עד לנסיבותיה, וכי מאז האירוע החליף שתי כיתות ואינו מצוי בקשר עם מרבית מחבריו לאותה כיתה (עמ' 130 לפרוטוקול). יצוין כי התובע לא נחקר באופן ספציפי אודות שני התלמידים שצוינו כעדים בדו"ח, לא הובהר מה היה חלקם באירוע ומה היה המקור לציון שמם כעדים. לאור הסברו של התובע, ומשהעיד את נדב, אחד מחבריו לכיתה שהיה עד למקרה, וזה חיזק את גרסתו, אני סבורה שאין בהימנעותו מהעדת חברים נוספים לכיתה כדי להחליש את גרסתו. יתרה מכך, דו"ח התאונה מולא על ידי מנהלת בית הספר והיה מצוי כל העת בידי הנתבעות. מה מנע מהן לזמן את התלמידים העדים מטעמן, ככל שעדותם היתה סותרת את גרסת התובע? כפי שכבר ציינתי, איש מנציגי הנתבעות שהיו במקום וביררו מן הסתם את נסיבות הנפילה מיד לאחר התרחשותה, לא טען כי גרסת התובע אודות נסיבות הנפילה אינה אמת, ומתצהירי הגב' גול ומורד מתקבל אישור לגרסת התובע. 17. אני מקבלת אפוא את גרסת התובע אודות נסיבות התאונה וקובעת כי זו ארעה בעת ששיחקו התלמידים על דיונת החול, התובע קפץ ממעלה הדיונה כלפי מטה בתנועה סיבובית, מעין קפיצת "בורג", וכשנחת על הקרקע החולית רגלו הימנית "ננעצה" בחול אך גופו המשיך ונטה קדימה בתנועה סיבובית, וכתוצאה מכך נפגע ברגלו. האחריות חובת הזהירות 18. אין צורך להכביר מילים אודות חובת הזהירות שחבים בה מנהלי ומורי בית הספר כלפי תלמידיהם, וכבר נפסק לא אחת כי היא דומה לחובת הורה כלפי ילדיו. במסגרת חובה זו מוטלת על המנהלים והמורים חובת פיקוח על התלמידים. ראה למשל ע"א 41/57 ו-42/57, יחזקאל אבו עידה נ' פואד ונאג'י ששון ואח' וערעור נגדי, פ"ד י"א, 1100, בו נקבע כי: "בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לעניין פיקוח". בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802, (להלן: פסק דין מרצלי) הרחיב כבוד השופט חשין בנושא מהות האחריות בקובעו: "חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה. ראה, למשל: ע"פ 131/56 לחם נ היועץ המשפטי; היועץ המשפטי נ' לחם (להלן - פרשת לחם [10]), בעמ' 325, 329 (מפי השופט אגרנט); ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש (להלן - פרשת כהן [11]), בעמ' 408 (מפי השופט אור). ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו" (עמ' 811). אשר להיקפה של החובה, נקבע, כי חובת הזהירות המוטלת על מורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה שיחוב בה כשהתלמידים מחוץ לכיתה: "חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר... עם צאתם אל מחוץ לחצר בית הספר - לטיול, למשל חשופים התלמידים אף ביתר שאת. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין כותלי בית הספר לא יעשה; כך דרכו של עולם, לעת שחרור וברפות לחצים שתלמידים נתונים בהם בשבתם על כיסא ואל שולחן (לכל אלה, ראה: פרשת עידה [4], בעמ' 1105-1106; פרשת אלגביש [9], בעמ' 570-571; פרשת צרפתי [12], בעמ' 42). יתרה מזאת: בטיול מצוי התלמיד בסביבה זרה לו, ובבואו להחליט אם יפעל כך או אחרת, לא יוכל להסתייע, דרך כלל, בניסיון החיים הקצר שצבר" (שם, בעמ' 812). 19. שאלה היא מה היקפה של חובת הזהירות שהיתה מוטלת על מנהלי ומורי בית הספר בפעילות הקונקרטית שביצעו התלמידים ושבמהלכה נפגע התובע. אין ספק שיש לעודד הוצאת תלמידים לטיולים בארץ ולפעילות בחיק הטבע. בנוסף, אין למנוע מהילדים, ואף רצוי לאפשר להם, להשתובב ולבצע פעילויות שונות שיש בהן כדי לפרוק ולשחרר לחצים, וזאת, אף שפעילויות כאלה טומנות בחובן סיכונים מסוימים מעצם טיבן וטבען. יחד עם זאת, גם במסגרת אותן פעילויות, שקיים אינטרס ראוי לקיימן, יש לעשות כל שניתן על מנת לשמור על הילדים מפני סיכונים חריגים או בלתי סבירים. בע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח' (פורסם באתרים משפטיים, ניתן ביום 15.9.05), נדרש בית המשפט העליון לסוגיית האיזון בין האינטרסים המנוגדים - האינטרס לעודד את התלמידים לטייל, לחוות את הטבע ו"להיות ילדים" אל מול האינטרס לשמור על שלומם וביטחונם - ופסק: "יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסוים הכרוך בכך - המתממש לעיתים, למרבה הצער מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אין לאיין מדיניות זו באמצעות הטלת אחריות נזיקית רחבה מדי, ואף מוחלטת, בגין כל התממשות של סיכון כזה או אחר. יש להישמר פן ההפסד יעלה על הרווח, ובלשון חובת הזהירות - פן יתפרסו גבולות החובה מעבר למידה הראויה ותיווצר הרתעת-יתר... גם הצורך להותיר בידי התלמידים מידה של חופש לא נפקד מפסיקתו של בית משפט זה. השופט חשין עמד על צורך זה בפרשת מרצלי, באמרו כי "מרכיב החופש, בצד היותו ערך לעצמו, כולל הוא בחובו גם אלמנט של חינוך: מוטב לחנך ילדים בדרך חופשית ככל הניתן, מבלי להטיל עליהם הגבלות בלתי ראויות"; ועוד ציטט השופט חשין מדברי השופט עציוני בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, שראוי לחזור ולהיבאם: "חובה זו [חובת ההשגחה של מנהל על תלמידיו] אינה מוחלטת. באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי-אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי-אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא ענין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים" (על השאלה אם יש לקבוע אחריות מוחלטת בנזיקין כלפי תלמידים בבית ספר, ראו ע"א 324/77 עבדל חכים מחמד רבי נ' חסין סמרה, פ"ד לב(2) 445). אלא ש"הפשרה" אל לה, לעולם, שתבוא על חשבון השמירה המירבית על שלומו של התינוק. הנה הוא, אפוא, האתגר העומד בפני מערכת החינוך: קיום טיולים, עידוד הכרת הארץ, מתן אפשרות לילדים ולבני נוער לחוות את הטבע ו"להיות ילדים", אולם כל זאת, בלא להתיר את הרסן ובלא להעמיד את הצעירים הנתונים לפיקוחה בפני סיכונים בלתי-סבירים. בהתחשב באגד-אינטרסים זה, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי אין לקבל את הגישה הגורפת, השוללת יציאה עם ילדים מפתח הגן. הדרישה לנהוג בזהירות ובסבירות - אף כשמדובר בשלומם של ילדים רכים - אינה מנביעה חובה בלתי-מתפשרת שלא לחשוף אותם, במסגרת החינוכית שבה הם מצויים, לעולם שמעבר לדלת. יחד עם זאת, בסופו של יום ביטחונם ובריאותם של הילדים עומדים בראש סדר העדיפויות. הצורך להגן על שלומם משקלו כבד ביותר. את הרצון ליתן חופש פעולה לילדים, ללמדם על הטבע ולהקנות להם ערכים של הכרת ואהבת הארץ, יש להגשים בכפוף - ולא בסתירה - לאינטרס ההגנה על שלום הילדים". (כל ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם כן נאמר אחרת - י.א.). 20. הדברים שלעיל התייחסו לחובת המורה כלפי תלמידיו, אך החובה לנהוג בזהירות ולשמור על ביטחונם של תלמידים בטיול, מוטלת גם על מדריכי הטיול ועל החברה להגנת הטבע, שולחתם. במהלך הטיול משמשים המדריכים כחלק מצוות המורים, והם בעלי מעמד וסמכות דומים, גם אם לא זהים, לשל מורים, ומכך נגזרת גם חובתם לשמור על ביטחון התלמידים. זאת, נוסף על החובה המוטלת עליהם מהיותם מארגני הטיול, והכרתם את תנאי השטח והמסלול על סיכוניהם ה"סבירים" והחריגים. 21. אופייה של הפעילות במסגרתה נפגע התובע תואר על ידי מנהלת בית ספר כך: "במהלך הביקור בפארק החולות ניתנת לתלמידים/מבקרים פעילות חופשית במשך 15-20 דקות, פעילות שבמהלכה התלמידים מטפסים לראש דיונות החול ומתגלגלים למטה" (סע' 9 לתצהירה). כאמור, הפעילות כשלעצמה רצויה. אלא, שיש לאפשרה בכפוף לנקיטת אמצעי זהירות שיש בהם כדי להקטין את הסיכונים הטמונים בפעילות מסוג זה, ולמנוע את אותם סיכונים שאינם סבירים. אין ספק שגם במסגרת זו של 'פעילות חופשית', אין לאפשר לתלמידים להשתולל כאוות נפשם, לבצע כל פעולה שעולה על רוחם ולהתפרע. נראה שאין על כך חולק שהרי גם עדוֹת הנתבעות העידו כי לפני תחילת הפעילות בחולות התבקשו התלמידים שלא להתפרע אלא לגלוש בחולות בזהירות (ר' למשל סע' 9 לתצהיר המנהלת גול וסע' 4 לתצהיר המחנכת מורד). אך מעבר לשמירה מפני התפרעות, התרת רסן ודומה להן, קיים בהשתובבות על הדיונה סיכון חריג שיש להרחיק את התלמידים מפניו: בפעילות על הדיונות יש להבחין בין גלגול או גלישה על החול, לבין קפיצה ממעלה הדיונה ונחיתה בחלקה התחתון. פעולת גלגול הגוף על צידו ממעלה הדיונה ומטה על גבי החול הרך היא פעולה מהנה ומשחררת עבור הילדים, ומידת הסיכון להיפצע במהלכה אינה גבוהה. לעומתה, קפיצה ממעלה הדיונה מטה, במדרון, במיוחד עם סיבוב הגוף, היא פעולה מסוכנת. טמון בה גם סיכון נסתר שכן, מחד - החול הרך יוצר מצג של העדר סיכון לפציעה בעקבות נפילה, אך מנגד - בנחיתה עליו עלולה הרגל לחדור לעומק החול באופן שיוביל לחוסר יציבות הגוף ולתנופה שיוצרת משקל נגד. הסיכון גבוה עוד יותר כאשר מדובר בילדים. מטבעם של אלה שיבקשו להשתולל ולקפוץ, ויתפתו לבצע על החול הרך פעולות שלא היו מבצעים בתנאים אחרים, ומאידך חסרים הם את מנגנוני הערכת הסיכונים ושיקול הדעת שקיימים אצל בגיר. הדברים ניכרים גם בעדויותיהם של התובע ושל נדב כשתיארו את הפעילות על הדיונה. כך, למשל, העיד נדב: "היה כאילו את הדיונות, והיה מרחק שאתה יכול לקפוץ כזה ואז כולם מטפסים כזה, כי יכולים להחליק שמה. ולקפוץ, אתה יכול לעשות כל מני סלטות" (עמ' 27 לפרוטוקול). בהמשך נשאל: "ש: איך לקפוץ, מה זה הקפיצות האלו? אתה יוצא לדיונה, לאן אתה רוצה לקפוץ? ת: למטה. כי בגלל שזה חול רך, אז אתה מרשה לעצמך כאילו, ש: מה לקפוץ באוויר כאילו? מה? ת: קדימה בכל מני צורות למיניהם שאנחנו ממציאים בסיבובים, כמו שאתה רואה נגיד שחקני כדורסל עושים הטבעות ועושים סלטות, אז גם אנחנו מתלהבים מזה, רוצים לעשות גם לעשות כאלה" (עמ' 28 לפרוטוקול). 22. מן הראיות עולה כי צוות המורים והמדריכים היה ער לסיכון קונקרטי זה. כך למשל, ציינה הגב' פריד, מנהלת בית הספר שדה "שקמים" (רכזת הדרכה במועד האירוע), בתצהירה: "לפני תחנת דיונת גפן ישנן פעם נוספת הוראות בטיחות ספציפיות לתלמידים אודות אופי הפעילות ונאמר באופן חד משמעי לתלמידים לא להשתולל ולא לקפוץ באופן מסוכן ולא לבצע פעלולים על הדיונה. המדריכה לרוב מתגלגלת בדיונה עם התלמידים, מדגימה להם כיצד להתגלגל ומנחה אותם במהלך הגלגולים בדיונה" (סע' 5 לתצהירה). בחקירתה הרחיבה הגב' פריד והסבירה: "ש. את יכולה להסביר, כשאת אומרת לא לקפוץ "באופן מסוכן", מה הכוונה? ת. לעשות סלטות, לא לעשות דברים שיכולים לסכן את הילד או הילדים האחרים. לא לקפוץ ולא לרוץ". ובהמשך- "גם דיונה שהיא רכה ונוחה לגלגולים, ברגע שתעשה סלטה באוויר אתה עלול להיפגע.." ממה ? "מנחיתה לא טובה " (עמ' 11-14 לפרוטוקול מיום 03.01.12). המדריכה בטיול, גב' כהן חללה, העידה כי: "כדרך קבע הייתי מעבירה הנחיות בטיחות והוראות זהירות בתחילת המסלול והוראות פרטניות לפני שלב הגלגולים בדיונה" (סע' 3 לתצהירה). עוד סיפרה: "בדרך כלל הייתי הראשונה להראות לילדים מה עושים, כיצד מתגלגלים ובדרך כלל הייתי עימם על הדיונה. כמובן שברגע שרואים תלמיד או תלמידה מבצעים מהלך מסוכן בניגוד להנחיות הייתי מעירה לו/ה ומוודא כי מיישמים הנחיותיי. המורים והמלווים היו יושבים בצידי הדיונה ומשגיחים על התלמידים ומעירים להם במידת הצורך" (סע' 4 לתצהיר). המחנכת גב' מורד העידה כי: "מקובל שלא לנסות לבצע סלטות וגלגלונים, אלא להתגלגל בדיונות החול על צד הגוף. כמו כן, לפני תחילת הפעילות מתבקשים התלמידים, המבקרים בפארק החולות בניצנים, שלא להתפרע אלא לגלוש בחולות בזהירות" (סע' 3-4 לתצהירה, ור' גם תצהיר המנהלת סע' 9). בחקירתה נשאלה המחנכת: "...עכשיו תגידי לי בבקשה, כשילדים מתגלגלים בדיונות זה יכול להיות מסוכן?" ולכך השיבה: "זה יכול להיות אם קופצים, זה יכול להיות אם קופצים ומפני זה אנחנו מזהירים" (עמ' 118 לפרוטוקול). המנהלת, גב' גול, העידה: "אם אתה רץ בדיונה אתה יכול ליפול, וזה היה, במקרה הזה, גם היה ההנחיה של המדריכים.. שלא לרוץ ולא לקפוץ בתוך הדיונות, אלא להתגלגל בדיונה, גלגול. אם אתה רץ בדיונה זה מאוד מסוכן.." (עמ' 177 לפרוטוקול). 23. מן העדויות עולה כי גם צוות המורים והמדריכים סבר שיש להגביל את הפעילות החופשית של התלמידים על הדיונה, ולאזן בין הרצון והצורך לאפשר לתלמידים להשתובב עליהן, לבין הצורך להימנע מפעולות שהסיכון הטמון בהן גבוה. ובאופן פרטני - גלגול הגוף על צידו ממעלה הדיונה על גבי החול הרך - מותר, אך קפיצה ממעלה הדיונה מטה, סלטות באוויר, וקפיצה בסיבוב - כל אלה יש לאסור בשל הסיכון הרב הטמון בהן. 24. לסיכום נקודה זו, במסגרת חובת הזהירות המוטלת עליהם, היה על צוות המורים והמדריכים למנוע מהתלמידים לבצע קפיצות ממרום הדיונה, קפיצות בסיבוב ו"סלטות" באוויר, שכן מדובר בפעולות שהסיכונים הטמונים בהן הם בלתי סבירים. לשם כך היה עליהם לנקוט באמצעים הבאים: טרם תחילת הפעילות היה עליהם להדריך את התלמידים, לפרט בפניהם את סוגי הפעולות המותרים ואת אלה האסורים, ולהזהירם מפני הסיכונים; במהלך הפעילות היה על הצוות להימצא בקרבת מקום, לפקח על פעילות הילדים ולהֵרָאות, שהרי הימצאותו של משגיח במקום מהווה כשלעצמה אמצעי מרתיע ומרגיע; ככל שנמצא תלמיד שהפר את ההוראות וביצע פעולות בניגוד להן, היה על המשגיח להעיר לו, ובמידת הצורך לנקוט באמצעים חריפים יותר, באופן שימנע פעולות דומות מצידו ומצד חבריו לכיתה. לא למותר לציין כי מדובר באמצעים פשוטים של הדרכה, התראה ופיקוח, שהיה בהם כדי למנוע את התאונה. וכבר נפסק כי "ככל שנקיטת אמצעים אלה ואחרים היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר חובת המורה לנקוט אותם" (ר' פסק דין מרצלי בעמ' 813). האם הופרה חובת הזהירות 25. לגרסת התובע, לא ניתנה לתלמידים הדרכה כלשהי קודם לתחילת הפעילות על הדיונה. הם לא הוזהרו מפני הסכנות שבדיונה, ולא נאסר עליהם לקפוץ עליה וממנה. יתרה מכך, גם במהלך הפעילות, ואף שהתובע וחברים נוספים לכיתה קפצו ממעלה הדיונה, לא העיר להם מי מצוות המורים והמדריכים על כך ולא הורה להם לחדול מקפיצות ולהסתפק בגלגולים על צד הגוף. לגרסת הנתבעים, התלמידים הודרכו כיצד להתגלגל על צד הגוף, והם הונחו והוזהרו שלא להתפרע, לא לרוץ ולא לקפוץ, ולא לבצע פעולות מסוכנות על הדיונות. בנוסף, צוות המורים והמדריכים השגיח ופיקח על התלמידים במהלך הפעילות. 26. בתצהירו סיפר התובע: "ברצוני לציין, כי אף מורה או מדריך לא אסר עליי או על חבריי לטפס ולקפוץ על הדיונות; אף מורה או מדריך לא העיר לנו או ביקש שנפסיק; אף מורה או מדריך לא הזהיר אותנו כי חולות הדיונות מסוכנים ושאנחנו עלולים להיפגע; אף מורה או מדריך לא נתן לנו הוראות בטיחות כלשהן לגבי טיפוס או קפיצה על הדיונות" (סע' 10 לתצהיר). גרסתו לא נתערערה בחקירה הנגדית והתובע שב והעיד: "אף אחד לא אמר לנו לא לקפוץ.. אמרו לנו תעשו מה שאתם רוצים, זמן חופשי". התובע נחקר ונשאל שוב ושוב - על ידי באי כוח הנתבעים השונים - באשר להוראות ולהדרכה שקיבלו לפי הנטען, והוא שב והעיד כי ההוראות שניתנו להם היו הוראות זהירות כלליות כגון: "תישארו בקבוצה, אל תתפזרו, וזהו". התובע נשאל על האמור בתצהיר המחנכת הגב' מורד בו טענה כי התלמידים המבקרים בפארק מתבקשים לא להתפרע, והשיב: "ברור שהיא תגיד לא להתפרע. אבל לקפוץ זה לא נקרא להתפרע, לקפוץ זה לקפוץ", ולהתפרע זה "לא לריב, לא להיעלם, לא, להישאר ביחד" (עמ' 112-113 לפרוטוקול). התובע שב והעיד כי לא ניתנה לתלמידים הוראה כלשהי שיש בה כדי להגביל את אופי הפעילות על הדיונה: "אף אחד לא אמר לנו לא לקפוץ" וכן- "אני זוכר במפורש שהיא לא אמרה שאל תקפצו, אל תתגלגלו, זה אסור". בתשובה לשאלה האם נאמר להם שמותר להם לקפוץ ושהם יכולים "לעשות סלטות וכל מיני קפיצות משונות" השיב: "לא אמרו שאסור" (עמ' 106-108 לפרוטוקול, וכן ר' בעמ' 118 עמ' 122, עמ' 124 ועמ' 133). יתרה מכך, התובע העיד כי הוא ותלמידים נוספים קפצו על הדיונה דקות ארוכות עד לקרות התאונה, ואיש מצוות המורים והמדריכים שצפה בהם לא העיר להם על כך, ולא דרש מהם לחדול מכך: "אני הצטרפתי לחבריי, וכולנו קפצנו על הדיונות. אני מעריך שקפצנו במשך 20 דקות עד חצי שעה בערך" (סע' 7 לתצהיר התובע). בחקירתו העיד: "אני קפצתי והרבה מהכיתה שלי גם קפצו" (עמ' 111 לפרוטוקול), וכן: "זאת לא הייתה הקפיצה הראשונה שלי" (עמ' 131 לפרוטוקול). התובע הוסיף כי: "גם כשקפצנו, היא לא אמרה לנו להפסיק..." (עמ' 124 לפרוטוקול). נדב, חברו לכיתה של התובע, אישר גם הוא את גרסת התובע לפיה לא נאסר עליהם לקפוץ. כך בתצהירו: "ברצוני לציין כי אף מורה או מדריך לא אסר עליי או על שאר התלמידים, ולמיטב ידיעתי לא נאסר גם על בן, לטפס ולקפוץ על הדיונות, אף מורה או מדריך לא העיר לנו או ביקש שנפסיק.. אף מורה לא נתן לנו הוראות בטיחות לגבי טיפוס או קפיצה מדיונה" (סע' 8 לתצהיר). ובחקירתו הנגדית: "ש. אף אחד לא אמר לכם, תקפצו. נכון? ת: אף אחד לא אמר לנו אל תקפצו. ש: ואני אומר שכן. אמרו לכם תתגלגלו, על הצד, ככה ואתה יודע, אתם בעצמכם, ת: אם היו אומרים לנו משהו ספציפי, היינו עושים אותו בכל זאת זה המורים שלנו. ... ש: אבל לא אמרו לכם תעשו מה שאתם רוצים, נכון? ת: אבל לא אמרו לנו אל תקפצו, ולא..." (עמ' 26-27 לפרוטוקול). נדב שב והעיד כי לא ניתנו הוראות מיוחדות וכשנשאל אודות טענת המחנכת בתצהירה כי התובע נהג בניגוד להוראות, השיב שלא ניתנו הוראות כאלה "לא לקפוץ בסיבובים ולא ככה, לא את זה ככה" והוסיף: "גם ככה הקפיצה הראשונה לא הייתה של בן, אני בטוח שאם זה היה ההוראות, היו מפסיקים את כולנו מלקפוץ, הוא לא הראשון ולא האחרון שקפץ" (עמ' 29 לפרוטוקול, וכן ר' גם עמ' 39 לפרוטוקול). גם במקומות אחרים בעדותו אישר נדב את עדות התובע כי לא היה היחיד שקפץ, ובתשובה לשאלה מה עשה הוא עצמו השיב: "כמו כולם, גם אני עליתי, קפצתי, התגלגלתי, ירדתי, כמו כולם" (עמ' 34 לפרוטוקול). לשאלה האם ביצע "סלטות" השיב: "אני לא ממש הצלחתי, אבל ניסיתי" (עמ' 39 לפרוטוקול). 27. עדויותיהם של התובע ושל נדב, גם בנושא זה, כעדויותיהם בכלל, היו ברורות, עקביות ומהימנות, והן לא הופרכו ולא נתערערו בחקירות הנגדיות, הרבות, יש לומר, שנחקרו. אל מול עדותם המשכנעת לא הובאה ראיה או עדות משכנעת מטעם הנתבעים, שהיה בה כדי לסתור את גרסתם. ראשית יצוין, כי מעדוֹת הנתבעים, שתיים בלבד נטלו חלק בחלק זה של טיול כיתת התובע, המחנכת הגב' מורד ומדריכת בית הספר "שקמים" הגב' כהן חללה. המנהלת הגב' גול, ורכזת ההדרכה הגב' פריד, לא נכחו במקום ובזמן בו אירעו האירועים נשוא התביעה, וממילא אינן יכולות לאשר או לשלול את גרסת התובע באשר להוראות שניתנו או לא ניתנו לתלמידים בסמוך לפעילות על הדיונה ובמהלכה. שנית, מעדויות העדות, לרבות המחנכת והמדריכה שנכחו במקום, עולה כי הן אינן זוכרות את פרטי ההדרכה וההנחיות שהועברו לתלמידים בטיול הספציפי, וכי עדותן, כמו גם הטענה בדבר הדרכה מפורטת והנחיות שניתנו לתלמידים אודות המותר והאסור בפעילות החופשית על הדיונות, מבוססות על דרכן והתנהלותן בטיולים מסוג זה, בדרך-כלל. כך, למשל, עולה מהאמור בתצהירי המנהלת והמחנכת, לפיו: "מקובל להתגלגל בדיונות החול על צד הגוף ולא לנסות לבצע גלגלונים וסלטות על דיונות החול. כמו כן, לפני תחילת הפעילות בחולות נדרשים המבקרים בפארק לגלוש בחולות בזהירות ולא להתפרע" (סע' 9 לתצהיר המנהלת הגב' גול וסע' 3-4 לתצהיר המחנכת הגב' מורד). האמור בתצהירים התייחס להנחיות שמקובל לתת, ואין בהם התייחסות מפורשת להנחיות ולהוראות שניתנו באופן ספציפי לכיתת התובע בטיול. מדריכת הטיול מטעם החברה להגנת הטבע, הגב' כהן חללה, פירטה גם היא בתצהירה כיצד נהגה, דרך קבע, להדריך ולהנחות את התלמידים והמבקרים בפארק, אך ציינה כי אינה זוכרת את פרטי האירוע נוכח הזמן שחלף. בעדותה שבה והבהירה כי אינה זוכרת את המקרה הספציפי וגם לא את תדריך הבטיחות שהעבירה לקבוצה (עמ' 213 ו-217 לפרוטוקול). יצוין, כי בעדותה התייחסה המחנכת הגב' מורד לטיול נשוא התביעה וטענה כי לתלמידי כיתת התובע ניתנו הוראות בטיחות מפורשות עובר לפעילות על הדיונה. בחקירתה נשאלה הגב' מורד מפני מה הזהירה את התלמידים עובר לפעילות על הדיונה. תחילה השיבה כי הזהירה "מפני היתקלות, מפני נפילה, מפני זה שהם התנגשו אחד בשני" (עמ' 129 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה טענה כי הזהירה את התלמידים שלא לקפוץ, אך לא שוכנעתי בעדותה זו. ראשית, אף שמדובר בעובדה בעלת חשיבות מרכזית, היא לא נטענה בתצהיר עדותה הראשית של הגב' מורד וגם לא בתשובתה הראשונה לשאלה בעניין זה. שנית, התרשמתי כי עדותה אינה מבוססת על זיכרונה את האירועים אלא לכול היותר על אמונתה כי כך היה. שלישית, בהמשך חקירתה נשאלה העדה האם ראתה את התובע ואת נדב קופצים והשיבה שאינה זוכרת, אך בהתייחס לעדותו של נדב כי קפץ השיבה: "כולם קפצו" או "כמעט כולם" [בהמשך נשאלה שוב: כולם קפצו? והשיבה: "כן" ואז: "התגלגלו. זאת אומרת התפרעו שם והלכו ורצו והתגלגלו"] (עמ' 134 לפרוטוקול). ולמרות כל זאת, לא נטען על ידה כי הורתה לתלמידים לחדול מכך, כפי שניתן היה לצפות לו הוזהרו שלא לקפוץ, והדברים אינם מתיישבים. בנקודה זו אוסיף, כי בעוד התובע העיד חבר לכיתה שתמך בגרסתו, הנתבעים לא העידו מטעמם תלמיד שסתר את גרסתם של התובע ונדב בכל הקשור להוראות שניתנו לתלמידים. 28. לסיכום נקודה זו, שוכנעתי בגרסת התובע וחברו נדב והעדפתי אותה על גרסת הנתבעים. ממכלול העדויות ניתן לקבוע כי ניתנו לתלמידים הוראות בטיחות כלליות, שלא להתפרע, לא להתפזר, לא להשתולל באופן מסוכן, והוראות דומות, אך מעבר לאזהרות כלליות אלה, לא ניתנו לתלמידים הוראות זהירות מיוחדות לפעילות על הדיונה עובר לתחילת הפעילות. הם לא הועמדו על הסכנות המיוחדות הטמונות בה, הם לא הודרכו באשר לסוגי הפעילויות השונים וכיצד ניתן ומותר להתגלגל, ולא נאסר עליהם לקפוץ ממעלה הדיונה מטה ולבצע "סלטות" בקפיצה. בנוסף שוכנעתי כי התובע, ותלמידים נוספים, ביצעו קפיצות ממעלה הדיונה במשך דקות ארוכות לפני פציעתו של התובע, והם לא נדרשו לחדול מכך. 29. המסקנה העולה ממצאים אלה היא, כי במקרה דנן לא נעשה די כדי למנוע תאונה מהסוג שארעה לתובע, ולא ננקטו האמצעים - הקלים ופשוטים לביצוע - שניתן וצריך היה לנקוט בהם כדי למנעה. בהיבט ההדרכה וההוראה - התלמידים לא הודרכו אילו פעולות מותר וניתן לבצע ואילו אסורות ומסוכנות. לא נאסר עליהם, באופן ברור ומפורש, לבצע קפיצות ממעלה הדיונה. התלמידים הונחו והוזהרו שלא להתפרע ולנהוג בזהירות, אך מדובר בהוראה כללית ולא ניתן ללמוד ממנה על הסכנות שבקפיצה על הדיונה. יוזכר כי עסקינן בילדים בני שלוש-עשרה, שיכולתם להעריך בעצמם את הסיכון הקונקרטי שבקפיצה על הדיונה, אינה גבוהה, במיוחד בנסיבות בהן הותר מעט הרסן וניתן להם היתר להשתובב, ובהתחשב בכך שמדובר בסיכון שאינו "זועק" וברור בפרט לעיניו של ילד. לפיכך, חובה מוגברת היתה על המורים ליתן הוראות ברורות לגבי המותר והאסור. בהיבט הפיקוח - גם אם השגיח צוות המורים והמדריכים על התלמידים בשעה שהשתובבו על הדיונה, והיה מצוי בקשר עין רציף איתם, כפי שהעידה הגב' מורד, הרי משלא העירו לתלמידים שלא לקפוץ, מיד כשהחלו התלמידים לעשות כן, ומשאפשרו את המשך הקפיצות, כפי שהעידו התובע ונדב, בכך הפרו את חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת עליהם. בנקודה זו יוער כי העובדה שאיש מצוות ההוראה וההדרכה לא היה עד ראיה לנפילת התובע מהווה חיזוק נוסף לגרסת התובע לפיה תשומת לב הצוות לא היתה נתונה במלואה לנעשה על הדיונה. ועוד, משקבלתי את גרסת התובע ונדב כי הם ותלמידים נוספים קפצו ממרום הדיונה משך דקות ארוכות עד לפציעת התובע, ממילא נדחית טענת הנתבעים כי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי, מה גם שאין בכך כדי לשחרר את צוות ההוראה וההדרכה מאחריותם בשל העדר הדרכה, הנחיות ואזהרות מתאימות עובר לפעילות. ואכן, מהעדויות עולה כי בעקבות התאונה הופק הלקח וננקטים אמצעי הזהירות הראויים. הגב' פריד מטעם החברה להגנת הטבע העידה כי: "הפקת לקחים נעשתה. הוראות הבטיחות חודדו. היום, מדריכה שלי שיוצאת לטיול כזה, היא "שורקת" את הוראות הבטיחות שהיא צריכה להגיד לפני ההגעה לדיונה" (עמ' 112 לפרוטוקול). גם המחנכת הגב' מורד העידה כי כיום היא "מדגישה יותר את העניין של הסכנות" (עמ' 128 לפרוטוקול). אציין כי אין המדובר בחכמה שלאחר מעשה אלא באמצעים שהיו צריכים להינקט מלכתחילה, שכן הסיכונים היו ידועים ומוכרים לנתבעות. אשם תורם 30. כבר נפסק כי גם קטין חייב לשמור על בטחונו הוא וכי ניתן להטיל עליו, במקרים המתאימים, אשם תורם. עם זאת, מובן כי שאלת אשמו התורם ושיעורו תלויים בנסיבותיו של המקרה, בגילו, וביכולתו להעריך את הסיכון במעשיו. בפרשת מרצלי, דובר בתלמידה כבת ארבע-עשרה שנפגעה בתאונה שארעה במהלך טיול כיתתי. התלמידות הוסעו בטיולית וכשהגיעו ליעד הנסיעה ירדה התלמידה מהטיולית דרך חלקו העליון של הפתח האחורי של הטיולית (ששימש גם כחלון), אשר נפתח במהלך הנסיעה. תוך כדי קפיצה מהפתח נפגעה באצבעה שהסתבכה בזיז שבלט מדופן הטיולית. בדחותו את הטענה בדבר אשמה התורם של התלמידה קבע בית המשפט: "אכן, גם קטין - קרי, לענייננו: תלמידה בת ארבע עשרה - חייב לשמור על ביטחונו הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם תורם. אך נזכיר, כי אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים ובנסיבות העניין דומני שאין לחייב את התובעת באשם תורם" (פסק הדין בעניין מרצלי, עמ' 821). בענייננו, התובע לא התפרע ולא הפר הוראות מפורשות, שהרי לא ניתנו כאלה. בגילו, בן 13 במועד התאונה, סביר שלא העריך כבוגר את הסיכון המוגבר הטמון בקפיצה סיבובית על החול הרך של הדיונה, במיוחד בנסיבות בהן נשלחו התלמידים ל"כייף" במה שהוגדר על ידי הגב' פריד כ: "השלב הכיפי בטיול, שלו מצפים הילדים והתלמידים כבר מהרגע הראשון שהם יורדים מהאוטובוס" (סע' 3 לתצהירה). ואכן, התובע לא העריך את הסיכון שבמעשיו ואף לא סבר שעשה מעשה אסור כפי שניתן ללמוד היטב מעדותו שהובאה לעיל כי: "...אבל לקפוץ זה לא נקרא להתפרע, לקפוץ זה לקפוץ" (עמ' 112 לפרוטוקול). על כן, לא ראיתי להטיל על התובע אשם תורם. חלוקת האחריות בין הנתבעים 31. קבעתי כי המורים והמדריכים אשר ליוו את כיתת התובע התרשלו בכך שלא הנחו כראוי את התלמידים, לא הזהירו אותם מפני הסיכונים בפעילות על הדיונה, לא אסרו עליהם לקפוץ ממרום הדיונה, ולא פיקחו כראוי על פעילותם על הדיונה. 32. נטען, כי חלק ממורי בית הספר הועסקו על ידי העירייה, וחלקם על ידי המדינה, ולכן יש להטיל אחריות על שתי הנתבעות. הגב' מיכל מנקס, מנהלת אגף החינוך בעיריית רמת השרון, טענה בתצהירה כי העירייה אינה אחראית לניהול והפעלת בית הספר בכל הקשור לפעילות הפדגוגית ככלל, ובפרט לפעילויות שנערכות מחוץ לבית הספר, לרבות טיולים. הסמכות והאחריות בעניינים אלה היא של משרד החינוך. בנוסף העידה כי מורי בית הספר מועסקים על ידי משרד החינוך, וכי העירייה מתגברת שעות הוראה אך המורים המתגברים, בדרך-כלל מקצועיים, פועלים תחת אחריות מנהל בית הספר וכפופים לו ולהוראות משרד החינוך בכל דבר ועניין (סע' 2-3 לתצהירה). מנהלת בית הספר, הגב' מרים גול, אישרה בעדותה את דברי הגב' מנקס (עמ' 182 לפרוטוקול), והוסיפה והבהירה כי האחריות לארגון הטיול על כל היבטיו הוא של משרד החינוך, וכי הלכה למעשה אין לעירייה אחריות בעניינים אלה. הגב' גול, מנהלת בית הספר, כמו גם הגב' מורד, מחנכת הכיתה, הועסקו על ידי משרד החינוך. לא הוכח כי אחד מאותם מורים מתגברים שהועסקו על ידי העירייה השתתף בטיול כחלק מצוות המורים שליווה את כיתת התובע. יתרה מכך, גם אם השתתף בטיול אחד מהמורים המתגברים, ספק אם היה בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, שכן האחריות להשגיח ולפקח על התלמידים מוטלת על מנהלת בית הספר ומחנכת הכיתה, וככל שהתלווה אליהן מורה מהמורים המתגברים, הרי שזה היה כפוף להוראותיהן. על כן, לא מצאתי אחריות מצידה של העירייה לתאונה. האחריות בגין מחדלי צוות ההוראה וההנהלה של בית הספר מוטלת על המדינה. 33. אשר לחברה להגנת הטבע, גם לה אחריות לתאונה, ובנסיבות המקרה אני סבורה ששיעור אחריותה זהה לשיעור אחריות המדינה. מדריכי הטיול מחויבים בשמירה על שלומם של התלמידים בקבוצתם בדומה לחובת המורים כלפיהם. אמנם, האחריות הראשונית והעיקרית - להשגחה ופיקוח - מוטלת על המורים, שלהם הסמכות ויכולת השליטה על התלמידים מתוקף מעמדם, יותר מאשר בידי המדריכים המזדמנים. יחד עם זאת, אחריותה של החברה להגנת הטבע נובעת ממקור נוסף, מהיותה מארגנת הטיול ומי שתכננה את המסלול על הפעילויות השונות שבו, לרבות החלק המהנה של בילוי התלמידים על דיונות החול שבפארק. החברה, בעלת ניסיון רב בטיולים בפארק החולות, הכירה את מסלול הטיול, את תנאי השטח, ובכלל זה את הסיכונים, הגלויים יותר והגלויים פחות, הטמונים בדיונות החול ובפעילויות השונות שניתן לקיים עליהן. מודעותה לסיכונים בשטח והיכרותה אותם, היו, ולמצער צריכות היו להיות, טובות יותר משל צוות המורים של בית הספר. יצוין כי הדברים עולים גם מתוך עדויות הנתבעות. בעוד שמעדות מדריכות החברה להגנת הטבע עולה הכרה ברורה בהבחנה בין סוגי הפעילויות השונים והסיכונים הטמונים בהם (גלגול וגלישה לעומת קפיצות ו"סלטות"), הרי שמעדות המחנכת והמנהלת מטעם בית הספר התרשמתי כי הדברים היו פחות ברורים, ושהן לא נתנו דעתן במידה מספקת להבחנה בין סוגי הפעילות האפשריים, למעט אותם סיכונים מובנים מאליהם בהשתוללות חסרת רסן, התפרעות וכיוצא באלה. לפיכך, לבד ממתן הנחיות בשטח, היה על החברה להגנת הטבע להכין את המורים מבעוד מועד, להעמידם על הסיכונים השונים הטמונים בפעילויות השונות על סוגיהן ועל החשיבות להעבירם לתלמידים באופן ברור, ולבקשם ליתן לתלמידים הוראות זהירות ברורות וספציפיות, תוך הקפדה על מתן היתר לגלגולים ופעולות אחרות שאין בהן סיכון רב, ומאידך איסור ומניעת משחקים מסוכנים כמו קפיצת "בורג" מגובה הדיונה וכדומה. וזאת, כך עולה מן הראיות, לא נעשה. על כן, ועל אף שחובת המורים להשגחה על תלמידיהם גבוהה יותר, אני סבורה כי בנסיבות המקרה יש לחלק את האחריות בין המדינה לחברה להגנת הטבע, באופן שווה. 34. המדינה שלחה הודעה לצד שלישי נגד הקרן הקיימת לישראל. לטענתה, במועד התאונה היתה הקרן בעלת המקרקעין בהם ארעה התאונה, ופארק החולות נוהל באותה עת על ידי מנהלת משותפת של הקרן יחד עם החברה להגנת הטבע. לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת הטענות נגד הקרן הקיימת, ובמיוחד לא הוכחה אחריותה לתאונה. לא הוכח כי הקרן היתה אחראית על "קיום האירוע", היינו הטיול, כטענת המדינה בסיכומיה. אשר לבעלות על המקרקעין, גם לו הוכחה בעלות הקרן בעלת על המקרקעין בהם ארעה בתאונה, אין בכך כדי להטיל עליה אחריות לתאונה. הגורם לתאונה אינו נעוץ במקרקעין אלא בהעדר הדרכה, השגחה ופיקוח על תלמידי בית הספר בטיול, ואלה אינם באחריות הקרן הקיימת. על כן, דין ההודעה שהוגשה נגד הקרן הקיימת לישראל, להידחות. נזקי התובע הנכות הרפואית 35. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים שניידר, שם, בבדיקתו, אובחן שבר תלישה של הרצועה הצולבת בברכו הימנית. הוחלט על טיפול שמרני, רגלו של התובע קובעה בגבס למשך כשישה שבועות, ובהמשך עבר טיפולי פיזיותרפיה ושיקום. 36. התובע הגיש חוות דעת רפואית ערוכה בידי ד"ר זאב פלדברין, אשר קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין דלדול שרירי הירך וחוסר יציבות של ברך ימין, מותאם לסעיף 48(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), ולחלופין לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר אורי אופנהיים, אשר מצא אצל התובע חוסר יציבות קל של הרצועה הצולבת הקדמית. בחוות דעתו ציין כי מגבלותיו של התובע קלות ולהערכתו "הברך יציבה באופן תפקודי וקרוב לוודאי שבחיי היום יום ובעומסים רגילים אין לפגיעה ברצועה הצולבת השפעה". הוא ציין גם כי לא מצא דלדול בשרירי הירך. הסעיפים בתקנות הביטוח הלאומי המתייחסים לברך (בסעיף 48) מעניקים נכות במקרה של חוסר יציבות שבא לידי ביטוי בהתעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף. לדעתו של ד"ר אופנהיים מצבו של התובע קל בהרבה, ולכן קבע את נכותו, בשיעור של 5%, לפי סע' 35(1)א'-ב', שעניינם השפעת הפגיעה על כושר הפעולה הכללי ועל התנועות, בהתאמה, היינו, בין פגיעה חסרת השפעה לפגיעה שהשפעתה קלה. כפי שציינתי, גם ד"ר פלדברין מטעם התובע קבע שניתן לקבוע את הנכות בהתאם לסעיף 35(1), אלא שלדעתו מדובר בפגיעה שיש לה השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי של התובע, לפי סעיף קטן (ב). המומחים נחקרו על חוות דעתם. 37. בעדותו פירט ד"ר פלדברין את הממצאים שמצא בבדיקתו את התובע, המצביעים על חוסר יציבות של הברך בעקבות הפגיעה ברצועה. הוא הסביר כי בשורה של מבחנים שמטרתם בדיקת יציבות הרצועה (מבחן סלוקום, מבחן פיבוט שיפט) נמצאו ממצאים חיוביים. בנוסף נמצאה חריקה עדינה בהנעה של הברך. כל אלה מצביעים על אי יציבות של הברך. עוד הוסיף כי נמצא דלדול בשרירי הירך ברגל הפגועה המצביע על חולשת הרגל הפגועה. ד"ר פלדברין העיד עוד כי מבדיקות הדמיה שבוצעו לתובע עולה כי השבר לא התחבר. ד"ר אופנהיים מטעם הנתבעים אישר בחקירתו כי השבר לא היה מחובר בעת שבדק את התובע (עמ' 71 לפרוטוקול). הוא הסביר כי הרצועה הצולבת הקדמית היא אחד האלמנטים המייצבים החשובים של הברך (עמ' 72), והוסיף כי אין מחלוקת שאצל התובע קיימת פגיעה אנטומית ברצועה הצולבת לאחר שנתלשה, וכי פגיעה זו גורמת לחוסר יציבות של הברך (עמ' 78). בהמשך ציין: "לדעתי יש רפיון של הרצועה וגם בבדיקה שלי הברך אינה יציבה לחלוטין" (עמ' 90). נראה כי אין מחלוקת בין המומחים באשר לקיומה של פגיעה ברצועה הצולבת שגורמת לחוסר יציבות של הברך. המומחים חלוקים רק באשר למידת חוסר היציבות ומשמעותו התפקודית (ר' גם עדות ד"ר אופנהיים בעמ' 78 המאשר כי זו למעשה המחלוקת בין המומחים). ד"ר אופנהיים סבור כי לחוסר היציבות הקל שנמצא אצל התובע אין השפעה על תפקוד הרגל. ד"ר פלדברין סובר אחרת, ומסביר: "...אני חושב שזה, אי יציבות של הברך זה הפרעה תפקודית, והפרעה תפקודית כזאת, היא תתבטא בפעילות מאומצת, לפעמים זה יכול לבוא לביטוי בסתם הליכה ממושכת או עמידה ממושכת, ואני חושב שזה כן תפקודי" (עמ' 5 לפרוטוקול). 38. בתצהירו תיאר התובע כי הוא סובל מכאבים בברך לאחר מאמץ פיזי של הרגל ובזמן חילופי עונות, בעיקר בקור. בנוסף, הוא אינו מסוגל לכרוע ברך, לשבת ישיבה שפופה או לשכל רגליים שכן הוא סובל מכאבים בעת ביצוע פעולות אלה. עוד סיפר: "עד היום אני סובל מחוסר יציבות מ"בריחות" של הרגל. "הבריחות" האלה הן פתאומיות וגורמות לי למעוד וליפול" (ר' סע' 29 ו-36 לתצהירו ור' גם עדויות הוריו). לדעת ד"ר אופנהיים המומחה מטעם הנתבעים, תלונות התובע על בריחת הברך בתדירות של פעמיים בשבוע אינן סבירות, ומה שהתובע מתאר הן לא בריחות אמיתיות של הברך. לטענת הנתבעים והמומחה מטעמם, כך גם עולה מסיכום מידע רפואי שנערך על ידי ד"ר יניב אשר טיפל בתובע בו ציין כי "קיים ספק לגבי קיום בריחות אמיתיות של הברך" (נספח יב' למוצגי התובע). התובע כמעט ולא נחקר בחקירה נגדית על האמור בתצהירו אודות סבלו ומגבלותיו, ולא נחקר כלל על אירועי "הבריחות" עליהם העיד ועל תדירותם. הוריו נחקרו על אירועי הבריחות. האם הסבירה בחקירתה החוזרת כי "בן יכול ללכת ופתאום ליפול. ליפול כי יש לו איזושהי, אני עוד פעם, אני לא אגדיר אותה הגדרה רפואית... את המינוח הרפואי, אבל הוא יכול ללכת וליפול (עמ' 156 לפרוטוקול). אביו העיד כי היה עד ראיה לאירוע אחד או שניים מסוג זה (עמ' 43 לפרוטוקול). ד"ר פלדברין הסביר בחקירתו "...בריחה זאת אומרת שהברך כאילו יוצאת מהמקום ואחר כך היא חוזרת למקום. היא יוצאת בגלל חוסר היציבות המלא, ואז זה מאפשר איזה חופש כזה ואז זה הרגשה לא נעימה, שפתאום אתה מאבד את היציבות, וכמובן מה שזה עושה התנועה הפתאומית הזו עושה הרגשה של אי נוחות ובמקרים מסוימים עושה הרגשה של כאב שנמשך, זה אינדיבידואלי, זה יכול להיות דקות, זה יכול להיות ימים, תלוי מה כבר הנזק שיש" (עמ' 23 לפרוטוקול). קודם לכן הסביר ד"ר פלדברין כי האירוע יכול להתרחש גם תוך כדי פעילות רגילה: "הוא יכול לרדת במדרגות לדוגמא.. ואם הוא מדבר עם מישהו, או שהוא מדבר בטלפון, או שהוא לא ישיב לב, אז יכול להיות שזה פעילות רגילה, פעילות רגילה לגמרי. לא צריך להיות בשביל זה משחק כדורגל. זה עלול לקרות" (עמ' 18 לפרוטוקול). התרשמתי כי קביעתו של ד"ר אופנהיים כי לא מדובר בבריחות אמיתיות של הברך מבוססת במידה רבה על חוסר הסבירות שמצא בתלונת התובע בפניו באשר לתדירות אירועי הבריחות, היינו כפעמיים בשבוע. בנוסף, בחוות דעתו ציין כי לא מדובר במעידות של הברך במובן המקובל של חוסר יציבות של הברך, אך הוא לא שלל אפשרות להתרחשותם של אירועים דומים שיתכן ומקורם בתחושת חוסר ביטחון או בכאב. כך עולה מחוות דעתו, בה ציין כי "יכולה להיות מגבלה ובעיקר תחושת חוסר ביטחון בעיסוק בספורט הדורש מגע ותיקול", ומהסברו, בתשובה לשאלה על תלונות התובע, כי יתכן שהתובע "מרגיש אולי משהו תוך כדי הליכה..." (עמ' 104 לפרוטוקול), "אולי הוא מרגיש איזה כאב קטן ממקום של פיקה..." (עמ' 105). יצוין כי גם ד"ר פלדברין, כשנשאל על סבירות תלונות התובע, השיב כי הן סבירות אך הוסיף: "הוא לא אומר שזה קורה לו כל הזמן, הוא אומר שלפעמים במצבים מסוימים יש לו את התופעות האלה" (עמ' 15 לפרוטוקול). נראה שבבדיקתו אצל מומחה הנתבעים, ד"ר אופנהיים, הפריז התובע בתיאור תדירות אירועי "בריחות" הברך. בפני המומחה מטעמו, כמו גם בתצהירו, לא טען לתדירות כזו, וכאמור, הוא לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. בנוסף, לא מן הנמנע שבעיניו של התובע הסובל מן הפגיעה, ובעיניה של אמו, הסובלת בסבלו, מקבלת התופעה מימדים מוקצנים במקצת לעומת מימדיה האמיתיים. בסופו של דבר, אין חולק כי התובע סובל מחוסר יציבות של הברך, ושוכנעתי כי כתוצאה מחוסר היציבות סובל הוא מעת לעת מאירועים של "בריחה" של הברך. בנוסף, סובל התובע מכאבים לאחר אימוץ של הרגל, בחילופי עונות ושינויים במזג האוויר, ולאחר אותם אירועי בריחה. כל אלה משפיעים קלות על כושר הפעולה הכללי שלו. נטען, כי למרות נכותו חזר התובע לפעילות ספורטיבית, הצטיין בספורט ואפילו ייצג את בית הספר בתחרויות (עדות המחנכת מורד), התנדב לשירות קרבי בצה"ל ושירת ביחידה מובחרת, טייל בארץ ובחו"ל ועסק בפעילויות ספורט כגון גלישה בסנובורד, טיולי טרקטורונים וסנפלינג. לטענת הנתבעים, יש בכל אלה כדי ללמד כי נכותו מזערית ולא תפקודית. איני מקבלת את מסקנות הנתבעים. ראשית, נכותו של התובע אינה גבוהה, ואין חולק כי הוא אינו מוגבל באופן מלא ואף לא באופן ניכר בתפקוד הרגל. לכן, העובדה ששב להשתתף בפעילויות ספורט לאחר התאונה, במיוחד בגילו הצעיר, אינה מהווה ראיה להעדר כל השפעה של הנכות. מה גם שלפי עדות התובע והוריו הוא לא חזר לפעילות ספורטיבית ברמה ובהיקף פעילות כעובר לתאונה. אשר לשירות הצבאי, מהעדויות עולה כי התובע שאף לשרת בסיירת מובחרת. הוא לא דיווח לצבא על פציעתו וגויס בפרופיל 97. במטרה להתקבל לסיירת השתתף ב'יום סיירות', אך פרש באמצע לאחר שלא יכול היה לעמוד במאמץ הגופני, בשל מצבו. הוא התגייס ליחידה קרבית, עבר את הטירונות ואת האימון המתקדם ושירת כלוחם ביחידה הקרבית. עם זאת, לאחר כשנה במסלול הקרבי, לא יכל לשאת עוד את הקושי הפיסי הכרוך בשירות כזה, עקב מצב הברך. הוא פנה לועדה רפואית, הפרופיל הצבאי שלו הורד ל-64 בשל הפגיעה בברך, והוא הועבר לתפקיד פקידותי (ר' תצהירי התובע והוריו, עדויותיהם, וכן ת/4 המחזק את עדות התובע אודות הורדת הפרופיל בעקבות מצב הברך). כשהתבקש, בחקירתו הנגדית, להסביר את השינוי בתפקודו לאחר שעבר שנה שלמה של שירות קשה על אף נכותו, השיב: "הברך אותה ברך, אני הגעתי למצב שאני כבר לא מוכן לספוג את הכאב, כי בסופו של דבר הברך נשארת איתי". ובהמשך: "ניסיתי כמה שיותר להמשיך, כי זה היה, רציתי מאוד להיות קרבי, היה לי הרבה מוטיבציה, אבל הגעתי למצב שלא, לא יכולתי כבר להמשיך" (עמ' 110 לפרוטוקול). בזכות מוטיבציה גבוהה וגילו הצעיר, חזר התובע לשגרה, לרבות לפעילויות ספורט, ואף התגייס ליחידה קרבית. למרות זאת, הוא לא הצליח לעמוד באימוץ מתמשך ורציף של הברך שדרש ממנו השירות כלוחם (בשונה מפעילות ספורט כזו או אחרת שאינה ממושכת אלא קצרת מועד), והוא נאלץ לעבור לתפקיד פקידותי. לסיכום, שוכנעתי כי נכותו של התובע משפיעה במידה קלה על כושר הפעולה הכללי שלו, ולאחר ששקלתי את חוות דעת המומחים ראיתי להעמיד את שיעור נכותו הרפואית על 8% (לפי סעיף 35(1) א-ב, בהתאמה). יוער כי לא הוכח שנכותו של התובע הוחמרה עובר לעדותו בבית המשפט. לא הוגשה חוות דעת או השלמה לחוות הדעת הרפואית להוכחת החמרה. המסמכים ת/3 ו-ת/4 אינם יכולים להוות ראיה להחמרה במצבו הרפואי של התובע, וד"ר פלדברין ציין כי אינו יכול להעיד על החמרה במצב על סמך המסמכים וללא בדיקה חוזרת של התובע (עמ' 7 לפרוטוקול). הטענה בדבר אי הקטנת נזק 39. בסיכומי הנתבעת מס' 3 נטען כי הוכח, באמצעות מומחה התביעה, כי קיימת לתובע אפשרות להקטין את נזקו על ידי ביצוע ניתוח משקם ברצועה הצולבת, שיקטין משמעותית את נכותו ושסיכוייו להצליח מצוינים. הטענה נסמכת על תשובות ד"ר פלדברין לשאלות בעניין זה בחקירתו הנגדית. לטענת הנתבעים, משבחר התובע שלא לבצע את הניתוח ולא להקטין את נזקיו, יש ליתן לכך ביטוי ולהפחית מסכום הפיצויים בהתאם. חובת הוכחת הטענה בדבר אי הקטנת הנזק מוטלת על הנתבעים. בכל הקשור לביצוע ניתוח רפואי נקבע, כי על הטוען לאי הקטנת הנזק להוכיח את אפשרויות הניתוח וכן עליו להוכיח שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מלבצעו. בעניין זה, נפסק, יש חשיבות למידת הסיכונים בניתוח והכאבים הכרוכים בו, לעומת הסיכויים שבו. יש חשיבות גם למודעות שהיתה לניזוק לסיכון ולכאבים לעומת הסיכויים, וכן יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל [ר' ע"א 120/00 משה יעל נ' משה בצלאל ( 20.5.02). הנתבעים לא הוכיחו את טענתם בדבר אי הקטנת הנזק. ראשית, הדברים שהובאו בסיכומי הנתבעת מחקירתו הנגדית של ד"ר פלדברין כבסיס לטענה, נוגעים לאפשרות לניתוח שעמדה בפני התובע בסמוך לאחר התאונה, ולא כיום. המומחה נחקר על הבחירה בטיפול שמרני שנעשתה במהלך אשפוזו של התובע ביום התאונה. הוא השיב שהטיפול השמרני שהועדף על פני טיפול ניתוחי, על ידי הרופאים, שיפר את מצבו של התובע אך לא ריפא אותו לגמרי. אז נשאל האם ניתוח היה משפר את מצבו לגמרי והשיב שאם הניתוח היה מוצלח יתכן שכן (ר' עמ' 12 לפרוטוקול). התובע ואמו העידו כי פעלו על פי המלצת מנהל מחלקת אורטופדית ילדים שבדק את התובע במהלך אשפוזו והחליט שלא לנתח אלא לקבע את השבר באמצעות גבס (סע' 17 לתצהיר התובע וסע' 7 לתצהירה של אמו). בכל הקשור לביצוע ניתוח בשלב מאוחר יותר או כיום, בהמשך החקירה השיב ד"ר פלדברין כי לדעתו הנכות תִוותר כפי שהיא (עמ' 16) ובחקירה חוזרת השיב כי באופן כללי יש צורות שונות לביצוע ניתוח, וכי מבחינת תוצאות הניתוח "...שנכנסים לניתוח תמיד השאיפה שזה יהיה טוב...ואיך יוצאים אף אחד לא יכול לדעת, יש סטטיסטיקות שאומרות שזה ככה וככה, ויש אחוז מסוים קטן שזה לא מצליח" (עמ' 22). אין באמירות כלליות אלה כדי להוות תשתית ראייתית לטענה שקיימת אפשרות לניתוח שיקטין את הנכות ושהימנעות מביצועו מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק. לא הובאו נתונים באשר לסוג הניתוח, הסיכונים הכרוכים בו, שיעורי ההצלחה בו ביחס לשיעור הסיבוכים האפשריים, ולאיזו תוצאה יביא ניתוח מוצלח והאם יקטין את הנכות. יתרה מכך, כפי שצוין לעיל, ד"ר פלדברין סובר כי הנכות תִוותר כפי שהיא. עוד יצוין, גם ד"ר אופנהיים המומחה מטעם הנתבעים לא המליץ בחוות דעתו על ביצוע ניתוח ולא טען כי הנכות תִקטן בעקבות ניתוח כזה. התובע והוריו העידו כי התייעצו עם רופאים באשר לאפשרויות הטיפול ואפילו תוכנן טיפול ניתוחי, אלא שבסופו של דבר, לאחר התייעצות נוספת עם מומחה קיבלו את המלצתו שלא לנתח אלא לפנות לטיפול שיקומי (ר' תצהירי התובע והוריו, וכן עדות התובע בעמ' 130 לפרוטוקול). בכך פעלו התובע והוריו באופן ראוי וסביר להקטנת נזקי התובע, ולא מצאתי בסיס לטענה כי התובע הפר את חובתו להקטנת הנזק בכך שנמנע מניתוח. יוער, כי בבחינת התנהגותו של התובע והחלטתו שלא לעבור ניתוח יש להתחשב גם בכך שנכותו קלה יחסית והשפעתה על תפקודו קלה גם היא, וזאת אל מול הסיכונים והכאבים הכרוכים בניתוח וחוסר הודאות לגבי תוצאותיו. 40. אני דוחה גם את הטענה כי התובע החמיר את נזקיו בכך שבחר לשרת ביחידה קרבית. התובע עשה כל מאמץ לשרת ביחידה קרבית למרות כאביו ומגבלותיו, ואף הצליח בכך באופן חלקי, והוא ראוי לכל שבח על כך. השירות הצבאי לא החמיר את מצבו ולא הוסיף על נזקו, אלא שבשל מצבו לא הצליח התובע להמשיך בו לאורך זמן, ועל כן עבר לתפקיד שאינו כרוך במאמצים. 41. טענה נוספת שהועלתה, בהרחבה, בסיכומי הנתבעת 3, ושלא מצאתי בה מאום, היא הטענה בדבר הימנעות מהצגת מסמך אודות ביקור התובע אצל ד"ר פלדברין בשנת 2005. התובע הגיש קבלה מד"ר פלדברין עבור "חוות דעת משפטית לעו"ד בשל פגיעה בברך", מחודש יולי 2005. לטענת הנתבעים, משנמנע התובע מהגשת חוות הדעת או הערכה של המומחה שנערכה בעקבות אותה בדיקה, יש לקבוע כי הימנעותו פועלת לחובתו. לא הצלחתי לרדת לסופה של הטענה. מעיון בחוות דעתו של ד"ר פלדברין ניתן להסיק כי באותה עת (יולי 2005) טרם הסתיים הטיפול הרפואי בתובע. על-פי האמור בחוות הדעת, בחודש יולי 2005 נשקל ניתוח שבסופו של דבר נדחה והוחלט על טיפול שיקום באמצעות פיזיותרפיה ונעילת נעלי EPOS (ר' פרק פרטי המקרה בחוות הדעת ועדויות התובע והוריו). סביר שבשל כך לא הוצאה חוות דעת רפואית אלא בחלוף שנתיים נוספות. בכל מקרה, לא ברור לי כיצד מבקש ב"כ הנתבעת להסיק כי לוּ הוגשה חוות דעת בשנת 2005 היא היתה מחזקת את גרסת הנתבעים או את חוות דעת המומחה מטעמם. על כן, גם טענה זו נדחית. הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות 42. הלכה היא "כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית. כל זאת, בהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, וכשלא הוכח טעם לסטייה מאחוז נכות זה" [ע"א 5148/08 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי , ( 20.2.08)]. ובמקום אחר: "ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה" [ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו ( 22.3.09)]. 43. לא מצאתי הצדקה לסטייה מן הכלל האמור, בעניינו של התובע. ראשית, התובע, קטין במועד התאונה וחייל בשירות סדיר במועד עדותו, טרם גיבש את מקומו בשוק העבודה, ואין בידינו אינדקציה באשר לעתידו המקצועי ותעסוקתי. שנית, כפי שכבר ציינתי, מחד - נכותו של התובע קלה, גם לפי שיעורה, ונראה כי התובע שב לתפקד כבעבר, עוסק גם בפעילות ספורטיבית, ושירת ביחידה קרבית. מאידך - בשל מצבו הוא לא הצליח להשלים את שירותו ביחידה הקרבית ונאלץ לעבור, לאחר שנה, לתפקיד פקידותי. בנוסף, קיבלתי את עדותו באשר למגבלות מהן הוא סובל, גם אם מצאתי הפרזה מסוימת בתיאור השפעתן. נראה כי יכולתו של התובע לעסוק בעבודות הכרוכות באימוץ מתמשך של הרגל תהיה מוגבלת. חוסר היציבות, "בריחות" הברך, תחושת חוסר הבטחון והכאבים, כל אלה ישפיעו, במידה קלה, על כושרו להשתכר. ההשפעה יכול ותבוא לידי ביטוי בתפוקת העבודה ובהיקפה, וכן בצמצום מגוון העבודות שיוכל לעסוק בהן בשוק העבודה. בקביעתי את שיעור הנכות התפקודית התחשבתי גם באפשרות שבעתיד יתפתחו שינויים ניווניים, ארטריזיס, בברך הפגועה. ד"ר פלדברין סבור שקיים סיכון להתפתחות שינויים כאלה בעתיד, בעוד ד"ר אופנהיים סבור כי לא סביר שיתפתחו שינויים וזאת בהינתן הפגיעה הקלה ברצועה (לא נגרם קרע מלא של הרצועה) ובהתחשב בתמונה הקלינית עד כה (ר' עדות ד"ר אופנהיים בעמ' 86-88 לפרוטוקול). ד"ר אופנהיים אישר כי שבע שנים אינן פרק זמן מספק כדי לשלול אפשרות עקרונית של התפתחות שינויים ניווניים, אך חזר על עמדתו כי במקרה דנן מדובר בנזק קל לרצועה שלא סביר שיוביל לשינויים כאלה. לאחר ששקלתי את עדויות המומחים, ראיתי להתחשב, במידת מה, בהתפתחות שינויים בעתיד ולשקללה בהערכת הנכות התפקודית. לאור כל האמור, אני קובעת כי שיעור הנכות התפקודית של התובע והשפעתה על כושר השתכרותו, היא כשיעור הנכות הרפואית. השתכרות 44. כידוע, הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של ניזוק קטין או מי שטרם החל את דרכו בשוק העבודה, מבוסס על ההנחה כי אלמלא התאונה היה הניזוק משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3), 13). בהעדר נתונים אודות התובע המצדיקים סטייה מהנחה זו, אני קובעת כי השתכרותו הפוטנציאלית אלמלא התאונה היא בגובה השכר הממוצע במשק. על כן יועמד שכרו הפוטנציאלי של התובע לצורך חישוב נזקיו על סך של 8,808 ₪ לחודש [לעניין השכר הקובע ר' ע"א 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול- המאגר הישראלי לביטוחי רכב ( 2.7.12)]. לאור ממצאיי וקביעותיי, אעבור כעת לפסיקת הפיצויים לתובע על נזקיו, לפי ראשי הנזק השונים שתבע. נזק לא ממוני 45. בהתחשב בגילו ובנכותו, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 45,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. הסכום בערכי יום פסק הדין וכולל הפרשי הצמדה וריבית. הפגיעה בכושר ההשתכרות 46. בחישוב המבוסס על נכותו התפקודית, בשיעור של 8%, מהשכר הממוצע במשק (8,808 ₪) בהיוון עד גיל 67, גיל הפרישה המקובל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 210,820 ₪. הפסדי פנסיה 47. על פי חוק חייבים המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני את כלל העובדים. סביר אפוא כי הפגיעה בשכרו של התובע תגרור אחריה פגיעה בהפרשות המעביד לקרן הפנסיה וכפועל יוצא בתשלומי הפנסיה. משעסקינן במי שטרם החל את דרכו בשוק העבודה, נכון יהיה להעריך את הפיצוי על פי ההפסד בהפרשות המעביד לביטוח הפנסיוני בשנות העבודה הצפויות לתובע, תוך התחשבות גם ב'חסכון' בהפרשות משכרו כעובד, ובסכום גלובאלי. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בראש נזק זה. עזרת הזולת 48. אני מקבלת את טענת התובע כי נזקק לעזרה מוגברת מצד הוריו במיוחד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, ובמהלך הטיפולים הרפואיים. אשר לצורך בעזרה בעתיד, התובע עשוי להזדקק לעזרה בביצוע חלק מעבודות אחזקת הבית בשל נכותו, לעתים רחוקות בלבד ובהיקף מינימאלי. על כן, אני פוסקת לו פיצוי גלובאלי בסכום של 10,000 ₪ בגין עזרת הזולת, לרבות מיטיבים, בעבר ובעתיד, בערכי יום פסק הדין. הוצאות 49. התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעות. בתצהיריהם העידו הוריו על הוצאות שהוציאו בגין נעלי אפוס משקמות (לפי המלצות מטפלים), 10 ביקורים במרפאת החוץ של בית חולים שניידר, הדרכות ותרגול באפוס, התייעצות עם מומחים רפואיים ומשככי כאבים. כן העידו על נסיעות והסעות שהסיעו את התובע לטיפולים. בנוסף נטען כי לתובע יגרמו הוצאות גם בעתיד, ובין היתר במקרה שיעבור ניתוח. אני מקבלת כי לתובע, באמצעות הוריו, נגרמו הוצאות כפי שפורטו בתצהיריהם, וסביר בעיני שאין בידיהם קבלות או אסמכתאות אחרות על מלוא ההוצאות שהוצאו בפועל. בנוסף, יתכן שמעת לעת יזדקק התובע למשככי כאבים או לביקורות רפואיות גם בעתיד, אך נראה כי היקף ההוצאות שיגרמו לו בגינן יהיה מינימאלי, וזאת בהתחשב גם בכיסוי הקיים לטיפולים הרפואיים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וסל הבריאות. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בסכום של 8,000 ₪ בגין הוצאותיו מכול סוג. הסכום בערכי יום פסק הדין. סוף דבר 50. אני מקבלת את התביעה ופוסקת לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני - 45,000 ₪ פגיעה בכושר ההשתכרות - 210,820 ₪ הפסדי פנסיה - 15,000 ₪ עזרת הזולת - 10,000 ₪ הוצאות - 8,000 ₪ ובסך הכול - 288,820 ₪ בנוסף ישולמו לתובע שכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי הפסוק, וכן הוצאות המשפט הכוללות: הוצאות המומחים ד"ר זאב פלדברין וד"ר אייל ביקלס, עבור חוות דעתם, על פי קבלות, הוצאות העדים כפי שנפסקו, הוצאות איתור חומר רפואי על-פי קבלות (צורפו לסיכומי התובע), והחזר אגרה, הכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה. 51. אני מחייבת את הנתבעות מס' 1 ו-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לו כמפורט לעיל. ביחסים שבין הנתבעות תהיה החלוקה שווה, כפי שנקבע בסעיף 33 לפסק הדין. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2, עירית רמת השרון, נדחית. ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדה, נדחית גם היא. התובע והנתבעת 1 ישלמו לנתבעת 2 הוצאות משפט כולל שכר טרחת עורך-דין, בסכום של 5,000 ₪ כל אחד. ההודעה לצד שלישי נגד הקרן הקיימת לישראל, נדחית. הנתבעת 1, שולחת ההודעה, תשלם לה הוצאות משפט כולל שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪. תאונות בטיוליםקטיניםדיני חינוךבית ספר