קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור לנהוג ברכב - הבטחת הכנסה: .1התובע הגיש ביום 19.6.94תביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. התביעה הנ"ל הוגשה בגין החלטת הנתבע מיום 20.4.94, אשר דחה תביעתו של התובע מאחר וטען, כי התובע משתמש ברכב סובארו מס' רישוי 36-596- 80(להלן הרכב), באופן קבוע. .2בכתב תביעתו טוען התובע, כי לא נהג בשנה האחרונה בשום מכונית (ר' כתב התביעה) וכי נעשה לו עוול. .3הנתבע בכתב ההגנה טוען, כי התובע אינו זכאי לקבלת הגימלה מאחר וברשותו ובשימושו הרכב ולא חל כל שינוי בנסיבות, אשר פורטו בפסה"ד של ביה"ד האיזורי לעבודה בב"ש מיום 31.8.92, לפיו נדחתה תביעתו הקודמת של התובע לקבל גימלת הבטחת הכנסה, בין היתר בשל שימוש באותו רכב. (להלן - פסה"ד). .4בעדותו בפני ביה"ד העיד התובע, כי: א. מאז קבלת פסה"ד ידוע לו שאסור לו לנהוג ברכב ואין הוא נוהג ברכב. ב. מדובר ברכב של בנו דויד הגר עימו, הבן נמצא כבר שנה וחצי בדיכאון ואינו נוהג ברכב. הרכב רשום על שם הבן דויד אולם הביטוח הוא על שם הבן דויד ועל שמו של בן נוסף של התובע בשם רפאל. ג. הבן הגדול רפאל גר בקרית גת עובד במושב (בו מתגורר התובע), ובקרית גת אולם משתמש מידי פעם ברכב, כשהוא מבצע עבודה בבית האריזה במושב, ומעמיד את הרכב ליד ביתו של התובע. ד. התובע לא נוהג ברכב וכל פעם שצריך לנסוע למקום כלשהו הילדים מסיעים אותו ואם הם לא בבית הוא משתמש באוטובוס. (עמ' 4לפרוטוקול), ובכך טוען, כי אין שימוש ברכב על ידו. ה. בתגובה לאמור בנ/ 3ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבע, כי עפ"י המוצגים הנ"ל נאמר לחוקר המוסד על ידי אנשים המתגוררים במושב בו גר התובע ובסביבה, כי התובע משתמש ברכב של הבן באופן קבוע, ענה התובע, כי מדובר באנשים זקנים ואין הם מבדילים בין נהג לנוהג, וכי הוא לא נהג ברכב. .5בתשובה לשאלת חוקר המוסד ענה התובע, כי בנו רפאל עשה ביטוח לרכב למשך חודש, והוא אשר מתדלק את הרכב וכי הרכב עומד לידי ביתו (של התובע - י.ה), כי הילדים מסיעים אותו לכל מקום שהוא רוצה. .6בתו של התובע העידה, כי עד לפני 4חודשים גרה בבית הוריה, כי האח רפאל משתמש ברכב וכי הוא גר בקרית גת וכי "משנה שעברה הרכב עומד סתם ואבי אף פעם לא השתמש ברכב אפילו לפני שנים עד כמה שאני יודעת". כמו כן הוסיפה, כי לרפאל רכב מהעבודה ולפעמים הוא מגיע למושב עם רכב של העבודה. .7מטעם הנתבע, העיד חוקר המוסד על ההודעה שגבה מהתובע ונסיבותיה והוסיף, כי הוא שאל אנשים באקראי שעוברים ברחוב ושכנים (עמ' 3לפרוטוקול). .8הנתבע בסיכום טענותיו מבקש לדחות תביעת התובע וטען: א. כי גם בעת הדיון בפני כב' השופט אזולאי בתיק נב/54-04 טען התובע, כי הילדים מסיעים אותו והתביעה נדחתה (טענה כזו, לא מופיעה בהעתק פסה"ד שצורף לכתב ההגנה - י.ה). ב. יש ליתן המשקל הראוי לעדות הבת. ג. העובדה שגם הבן הבכור משתמש ברכב לא מונעת מהתובע להשתמש בו. ד. אין זה סביר שהתובע בכל פעם שירצה להשתמש ברכב יזעיק את בנו ממקום עבודתו כדי להסיעו. ה. תשובת התובע, כי אנשים זקנים ולא יודעים להבדיל בין נהג ונוהג אינה סבירה באשר מדובר באנשים שגרים במושב ומכירים את האנשים ויבדילו בין נהג צעיר ומבוגר. ו. בכל מקרה הרכב עומד לרשות התובע בכל עת וגם אם ילדיו מסיעים אותו הוא עומד לרשותו ולרשות המשפחה ויש בכך משום שימוש ברכב. .9ההלכה בסוגיה של שימוש קבוע ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה נדונה במספר רב של פסקי דין. (ר' בענין זה דיון מס' מו/42-0 זבולון צאלאקשוילי נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז' עמ' 323, וכן דב"ע מח/199-04 שבי נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע מח/183-04 מנצור נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), ולאחרונה בדב"ע נב/176-04 המוסד נ. סעדה סנא פד"ע כה' .293 ובדיון נד/136-04 יוסף ראמדן נ. המוסד (לא פורסם). עפ"י סעיף 9(א) (4) לחוק הבטחת הכנסה תשמ"ב - 1982: "בחוק זה, 'הכנסה' - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - ...... (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". עפ"י סעיף 9(ג): "לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין... ולמעט זכות אחזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או רווח וכן זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות". תקנה 10(ג) של תקנות להבטחת הכנסה, תשמ"ב - 1982מוסיפה על כך, כי כשמדובר בנכס שהוא רכב מנועי "יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה". תקנה 10(ג) לתקנות הנ"ל מצביעה על מגמה לא לשלם גימלה למי שיש רכב ברשותו - (ההדגשה לא במקור). הסיבה לכך היא שהמדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגע כפיו או ממקור אחר סכומים הדרושים להחזקת רכב, סיבה נוספת, היא שלמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב...". ראה דיון מס' מ/42-0 הנ"ל עמ' 326). לאור כל האמור לעיל, אין רלוונטיות לשאלה מי הבעלים הרשום של כלי הרכב. על מטרת חוק הבטחת הכנסה והתקנות עמד ביה"ד הארצי במספר פסקי דין ולאחרונה בפסה"ד סעדה סנא (שם עמ' 295): "חוק הבטחת הכנסה מבטיח כזכות רמת קיום מינימלית, וזאת כדי למנוע מצוקה כלכלית מן המבוטחים... החוק יוצא מהנחה, כי בעל רכוש איננו זקוק לקיצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מנימלית... עפ"י תקנה 10(ג) לתקנות נשללת הגימלה כאשר הוכיח המוסד כי המבוטח הינו בעל רכב...". בדב"ע מח/135-04 הנ"ל, ובפסה"ד סעדה סנא, ציין ביה"ד הארצי, כי שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו: א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב. ב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקירבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. ג. השתתפות בהוצאות החזקת הרכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים. ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או כדי להגיע לעבודה. המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב, הינו הפקת "טובת הנאה" מהשימוש ברכב היינו - תועלת או הנאה מהשימוש ברכב. חזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי מאשר בתחבורה ציבורית. המוסד אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח...". (פסה"ד סעדה סנא עמ' 295-.256) אמנם, עול ההוכחה, כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו משתמש ברכב בקביעות, מוטל על המוסד, אולם כפי שנאמר בדיון נב/170-04 המוסד נ. דאדון (לא פורסם): "...המוסד אינו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל הבטחת הכנסה על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת הנאה מהשימוש ברכב, יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה. כמו כן, אין זה רצוי לחייב את המוסד לחדור לחייהם הפרטיים של המבוטחים ואין לחייב את המוסד לחקור מאלו מקורות מימן המבוטח את השימוש ברכב. על כן, החוק והתקנות יוצרים חזקה, כי שמחזיק ו/או משתמש ברכב, מפיק ממנו "טובת הנאה" ואינו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית...". עוד יצויין, כי עפ"י הפסיקה (פס"ד סעדה סנא) מי שמחזיק רכב שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגימלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. .10במקרה שבפנינו, הודה התובע, כי הוא השתמש למעשה ברכב, וכי הילדים היו מסיעים אותו לכל מקום שהוא רוצה ומבחינה זו יש לראות את הרכב כעומד לרשות התובע ולהפעיל החזקה, לפיה יש בשימושו של התובע ברכב משום הפקת "טובת הנאה", השוללת ממנו קבלת קיצבת הבטחת הכנסה. מסקנה זו, היא פועל יוצא מפסיקת ביה"ד באשר לסוגיה זו של שימוש ברכב. במקרה שבפנינו, הוכח, כי התובע משתמש שימוש של קבע ברכב, כאשר הרכב נמצא בקירבת מקום מגוריו ובעל הרכב אינו משתמש בו כלל בשל מצבו הנפשי, וזאת עפ"י טענת התובע. במקרה הנדון, העיד חוקר הנתבע ואימת את האמור בדו"ח נ/2, אשר הוגש לביה"ד (נ/3), לפיו אנשים בסביבה בו גר התובע הודו בפניו, כי ראו את התובע משתמש ברכב באופן קבוע והרכב חונה ליד ביתו. התובע לא הצליח לשכנע את ביה"ד, כי אין מצב הדברים כך. הן התובע והן בתו לא השאירו רושם מהימן, כאשר הופיעו בפני ביה"ד. נתקבל הרושם, כי התובע יאמר כל דבר שידרש על מנת לקבל את הגימלה. עדות בתו אף היא היתה מגמתית ביותר וכדוגמא העידה: "אינני יודעת מדוע הרכב על שמו של דויד. משנה שעברה הרכב עומד סתם ואבי אף פעם לא השתמש ברכב אפילו לפני כמה שנים, עד כמה שאני יודעת...". כעולה מעדותה אין הבת בטוחה בעובדות מהותיות, אשר העידה לגביהם ולפיכך גם לעדותה יש ליתן המשקל הראוי. מאידך עדותו של חוקר הנתבעת, הינה אובייקטיבית ודי בה כדי לסתור, במצב העובדתי המוכח בתיק זה, את עדותו של התובע, כי לא נהג כלל ברכב. תשובתו של התובע, כי אין אנשי המושב מבדילים בין נהג צעיר לזקן, אף היא לא שיכנעה את ביה"ד באמיתות דבריו, ואף טענתו, כי: "אני יודע שאסור לי להשתמש ברכב, ואני הפסקתי והרגלים שלי כואבות מרוב הליכה", לא שיכנעה את ביה"ד באמיתות טענתו, כי לא נהג והשתמש ברכב באופן קבוע. .11מכל האמור לעיל דין תביעתו של התובע - להידחות.רכבמשפט תעבורההבטחת הכנסה