נאמר בערעור כי המערערת רשמה את התקבול כדיבידנד ולא שילמה עליו מע"מ וגם מול הים רשמה את התשלום כדיבידנד. המשיב חלק על עמדת המערערת וקבע כי מדובר בשכר טרחה החייב בתשלום מע"מ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיבידנד או שכר טרחה: 1. נימוקי הערעור הערעור הוגש על פי סעיף 83 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"). ביום 8.9.08 הוצאה למערערת שומה בעניין מול הים (1978) בע"מ (להלן: "מול הים") עבור דוחות תקופתיים לינואר 2006. כמו כן, הוצאה שומה בעניין לאה אייזנברג. המשיב דחה את ההשגות אשר הוגשו על שתי השומות. הערעור מתייחס להחלטות המשיב בשתי ההשגות. הדיון התקיים בשומת מול הים בלבד וההליכים בעניין שומת אייזנברג עוכבו כל עוד מתקיים הליך פלילי בעניין זה. בנימוקי הערעור בעניין מול הים נאמר כי נשוא השומה הינה זכות במסמך בכתב שקיבל בשנת 1988 ד"ר י. שגב עו"ד בתאגיד ששמו היה אז ד.פ אירועים הקרוי היום מול הים. הזכות ניתנה כשכר טרחה על טיפול משפטי שנעשה על ידו בעבר. הזכות היתה לקבלת 5% מהדיבידנדים שיחולקו על ידי מול הים לבעלי מניות אחרים ללא הגבלה בזמן. ד"ר י. שגב (להלן: "עו"ד שגב") הוציא חשבונית בעת קבלת הזכות כפי שוויה בעת קבלתה. עוד נאמר כי עו"ד שגב העביר את הזכות לחברת עורכי דין שהקים בשנת 91' בשם שגב אחזקות. שגב אחזקות העבירה בשנת 96' את הזכות לחברת עורכי דין חדשה שהוקמה בשם ד"ר י. שגב ושות' שהיא המערערת בתיק. לאחר תקופה ארוכה הצליחה מול היום לצאת מקשיים שפקדו אותה, למצוא משקיעים ולקבל חזרה אדמה מהמנהל. מול הים הקימה קניון גדול באילת שהפך להצלחה גדולה. מול הים ניסתה להתנער מהתחייבותה כלפי המערערת ולאחר הליך משפטי ארוך זכתה המערערת ובית המשפט העליון קבע מה מהותה של הזכות הקיימת למערערת. בשנת 2001 החליט מול הים על חלוקת דיבידנד ואף חילקה למערערת 5% מהדיבידנד שחילקה. נאמר בערעור כי המערערת רשמה את התקבול כדיבידנד ולא שילמה עליו מע"מ וגם מול הים רשמה את התשלום כדיבידנד. המשיב חלק על עמדת המערערת וקבע כי מדובר בשכר טרחה החייב בתשלום מע"מ. על החלטת המשיב שדחתה את ההשגה הוגש ערעור בע"ש 1305/06 (להלן: "הערעור הקודם"). בעת שהוגש הערעור הנוכחי המתינו הצדדים לפסק דין בערעור הקודם, לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים. פסק הדין אשר דחה את הערעור הקודם ניתן ביום 24.3.10. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק ביום 11.4.11. בשנת 2005, לאור סכסוך עם אחד מבעלי מול הים שסירב לחלוקת דיבידנד למערערת וכדי לאפשר את חלוקת הדיבידנד, המחתה המערערת את הזכות שלה לקבלת הדיבידנד לחברת אופק רכסים השקעות ופיתוח בע"מ (להלן: "אופק") וקיבלה תמורה בסך 19 מיליון ₪. המערערת סבורה כי על תמורה זו לא חל מע"מ. המשיב הוציא שומה לפיו הוא רואה בתקבול כתקבול של שכר טרחה, אף שנעשה כ-20 שנה אחר כך, לא בין אותם צדדים והוסכם מראש על דעת הצדדים כי מדובר בתקבול שלא חל עליו מע"מ. גם אופק רכסים לא קיבלה חשבונית מס ולא דרשה את קיזוז מס התשומות. שומת המשיב, כמו גם ההחלטה הנוכחית בהשגה, מבוססים רובם ככולם על השומה וההחלטה בהגשה של המשיב וטענותיו בערעור הקודם. נאמר כי נימוקי הערעור הנוכחי כוללים את הטענות שנטענו בערעור הקודם, בתוספת טענות המתייחסות ספציפית לעיסקה נשוא השומה הנוכחית. על מנת למנוע סרבול וכפילות החליטה המערערת לראות בתיק הערעור הקודם כחלק מנימוקי הערעור הנוכחי ולהמתין להכרעת בית המשפט בערעור הקודם. המערערת התייחסה לפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר - מרכז אום ראשאש בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב ואח' (להלן: "פסק הדין בעליון"), אליו התייחסתי בפסק הדין אשר ניתן על ידי בערעור הקודם. בהחלטה בהשגה הנוכחית קבע המשיב כי השומה היא המשך לשומה קודמת שהוצאה למערערת אשר נידונה במסגרת הערעור הקודם. המערערת טענה כי למרות שמדובר במערכת עובדתית שהיא זהה עד שלב מסויים, הרי שאין דין התקבול נשוא השומה אשר נעשה על פי הסכם כתוב עם אופק כדין התקבול בערעור הקודם: - התקבול התקבל מאופק ולא ממול ים. בעוד שעם מול ים היה למי שקדם למערערת הסכם שכר טרחה בגין מתן שירותים משפטיים, הרי שעם אופק לא היה קיים כל הסכם כזה. המערערת מעולם לא נתנה שירות משפטי לאופק ולכן התקבול אינו יכול להיות בגין שירות משפטי. גם אם תתקבל הטענה כי מדובר בתקבול בעד שירות משפטי אין חיוב במע"מ שכן נעדר התנאי של עשייה בידי העוסק. גם אם יטען כי מדובר במכירת הזכות הרי שמדובר בזכות בתאגיד שמועטה מהגדרת "טובין". עוד נאמר כי הוסכם במפורש שאופק לא תדרוש חשבונית מס בגין התמורה. כמו כן נאמר בהסכם אופק כי הצדדים מודעים לכך שלא חל עליו מע"מ. 2. תשובת המשיב המשיב הבהיר כי עמדתו שהתקבול בסך 19 מיליון ₪ אשר התקבל מאופק הוא תשלום שכר טרחה, מקורו בהסכמי שכר טרחה משנת 1988 שנכרת בין עו"ד שגב לחברת מול הים. נאמר כי במועד חתימת הסכמי שכר הטרחה היה עו"ד שגב עוסק פעיל ולאחר מכן הועברה הפעילות לחברות בשליטתו. במסגרת זו הועברה גם הזכות להמשיך ולהפיק הכנסות משכר טרחה בקשר עם השירותים המשפטיים שניתנו לחברת מול הים. טענות המערערת בערעור הנוכחי בגין התקבול בסך 19 מיליון ₪, זהות כמעט אחת לאחת לטענות שהועלו בערעור הקודם. המשיב ציין כי בשנת 95' הגיש עו"ד שגב תביעה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בה תבע את אכיפת הסכם שכר הטרחה. גם המשיב היפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9609/01 . בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את עמדת מול הים, לפיה הסכם שכר הטרחה בינה לבין עו"ד שגב מוגבל לתשלום בשיעור 5% מכספים שימשכו או שווה כסף שיקבלו בעלי המניות או המנהלים שהיו במול הים במועד כריתת הסכם שכר הטרחה. כלומר, כספים שיקבלו מר אריה דגן (להלן: "דגן" ) או חליפיו לעניין מניותיו של דגן במול הים, אשר היה למעשה בעל המניות היחיד במועד כריתת הסכם שכר הטרחה. בית המשפט העליון לא קיבל את עמדתו של עו"ד שגב כי הסכם שכר הטרחה יחול על כספים או תמורה שיקבלו בעלי מניות או מנהלים של מול הים כפי שיהיו בכל עת. עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי הסכם שכר טרחה אינו מוגבל בזמן. כמו כן, התייחס המשיב בכתב התשובה להסכם אופציה שנכרת ביום 19.7.05 בין אופק לבין דגן. על פי הסכם זה ביקשה אופק לקבל מדגן אופציה לרכישת מניותיו במול הים. דגן החזיק באותה עת ב- 50% מזכויות הבעלות במול ים וב- 24% בזכויות ההצבעה. בסעיף 8 להסכם האופציה הוסכם כי הצדדים יגרמו לכך שתתקבל החלטה במול הים, לפיה ישוחרר דגן מחובת השיפוי כלפיה בעניין עו"ד שגב. נקבע כי מול הים תיטול על עצמה, בין היתר, את החבויות הכרוכות בתביעה אשר הוגשה על ידי עו"ד שגב נגד מול הים והכל בקשר עם הסכם שכר הטרחה. בדצמבר 2005 נחתם הסכם בין חברת שגב 1999 לבין אופק. בכתב התשובה נאמר כי כבר מהמבוא להסכם ברור כי הוא נוסח על ידי עו"ד שגב. עניינו הוא הסכמי שכר הטרחה שנחתמו בין מול הים לעו"ד שגב, ההליכים אשר הובילו לפסק הדין בעליון וגם הליך בתיק פש"ר 1960/05 - בו הוגשה בקשה על ידי מול הים לחלוקת דיבידנדים שלא מתוך רווחי החברה ועו"ד שגב התנגד לחלוקה. בהסכם נאמר כי חברת שגב 1999 מעוניינת להמחות, כביכול, את כל זכויותיה הלכאוריות במול הים לקבלת דיבידנדים. בתמורה לאותו הסכם הסכימה אופק, כביכול, לשלם סכום של 19 מיליון ₪. בין מועד החתימה על הסכם האופציה לבין מועד החתימה על ההסכם בין חברת שגב 1999 לחברת אופק (להלן: "הסכם אופק"), מימשה אופק את האופציה ורכשה את כל זכויותיו של דגן במול הים. בינואר 2006 בוצע התשלום של 19 מיליון ₪ על ידי אופק, אשר היתה באותו מועד בעלת השליטה במול ים. המשיב דחה את טענות המערערת בהשגה גם בעניין התקבול בסך 19 מיליון ₪ כפי שדחה את ההשגה הקודמת. המשיב לא קיבל את עמדת המערערת כי מדובר בדיבידנד. עמדת המשיב היא כי עולה בבירור מהסכם אופק שהתמורה היא תמורה כספית - תשלום שכר טרחה מכוח הסכם שכר טרחה מיום 2.2.88. תמורה זו חייבת בתשלום מס עיסקאות על בסיס מזומן. כפי שעולה מספק דינו של בית המשפט העליון, טען עו"ד שגב כי לא רצה לקבל שכר טרחה על דרך של קבלת 5% ממניות חברת מול הים ובחר שלא להיות בעל מניות בחברה זו. המשיב חזר על כל הטענות שהועלו על ידו במסגרת הערעור הקודם. עוד נאמר כי הסך של 19 מיליון ₪ שולם בפועל על ידי מול הים ולא על ידי אופק, אשר לא היתה אלא צינור ביניים בעיסקה על מנת "לטשטש" עקבות. אופק שילמה תחילה את הסך של 19 מיליון ₪ לטובת מול הים. ביום 5.1.06 אימצה מול הים את הסכם אופק ובשנת 2006 החזירה מול הים לאופק את הסכום של 19 מיליון ₪. התשלום בוצע בעקבות שכר הטרחה משנת 88' ואין כל מקור אחר לחיוב התשלום. אין גם כל רלוונטיות להסכמת הצדדים להסכם אופק בדבר אי תחולת מע"מ על ההסכם. אין כל מקום לטענה כי מדובר כביכול במכירת זכות בתאגיד. עוד נטען כי לזכותה של מול הים לנכות מס תשומות בגין שכר הטרחה, אם עומדת לה זכות כאמור, אין כל נפקות לעניין החבות במס עיסקאות המוטלת על המערערת. למעלה מן הדרוש נאמר כי הואיל ומול הים היא עוסק אילתי, הרי שממילא לא ניתן לה לנכות מס תשומות בגין שירותים משפטיים שקיבלה מעו"ד שגב. 3. דיון והחלטה א. פסק הדין בערעור הקודם על מנת שניתן יהיה להתייחס לטיעוניה של המערערת בערעור הנוכחי, יש לחזור לפסק הדין אשר ניתן בערעור הקודם. כפי שציינתי לעיל, ניתן פסק הדין בערעור הקודם לאחר שהוגשו הערעור הנוכחי וכתב התשובה. בפסק הדין בערעור הקודם, ע"ש 1305/06, ציינתי את השאלה שבמחלוקת כפי שהוגדרה על ידי המערערת בסעיף 27 לכתב הערעור "אם המדובר בכסף שהתקבל וממשיך להתקבל כשכר טרחה, אזי יש להוסיף עליו מע"מ כדין וצודק המשיב בטענתו. מצד שני, אם המדובר לא בכסף אלא בנכס או זכות שניתנו כשכר טרחה ובאופן חד פעמי, אזי שגב צודקת, כאשר את הפירות העתידיים שנתקבלו מאותו נכס (כמו גם ממכירתו), היא ראתה לפי אופי הפירות ובמקרה זה דיבידנדים עליהם אין מע"מ על פי דין". נקבע בפסק הדין כי התשובה לשאלה זו היא שכל סכום שהתקבל וממשיך להתקבל על-פי הסכם שכר הטרחה משנת 88' הינו בגדר שכר טרחה: כך עולה הן מהמערכת ההסכמית בין הצדדים והן מפסק הדין של בית המשפט העליון. במסגרת הדיון בשאלה זו של המערערת, התייחסתי גם לטענתה של המערערת על פיה יש לראות בהסכם שכר הטרחה כמקנה לה זכויות מיוחדות בחברה ובין היתר זכות לרווחים או מניעת דילול; זכות לדיבידנד; נכס זיקת ההנאה או זכות בתאגיד. נקבע כי אין לראות בהסכם שכר הטרחה הברור והחד משמעי כהסכם אשר העניק לשגב זכות חד פעמית בתאגיד. יש לראות בהסכם כהתחייבות כספית של מול הים לשאת בתשלום שכר טרחתו של עו"ד שגב, בהתקיים תנאים מסויימים לפי המנגנון שנקבע בו. הובהר כי מקביעותיו של כב' הנשיא ברק במסגרת פסק הדין בעליון עולות שתי מסקנות ברורות: הראשונה - כל תשלום שיבוצע על פי הסכם שכר הטרחה לידי עו"ד שגב הוא בגדר שכר טרחה והשנייה - כי מדובר בתשלום המתבסס על הפוטנציאל הכלכלי של החברה כאשר קיים לצידו סיכון כי הפרויקט יכשל - כלומר, שכר טרחה המותנה בהצלחה. כמו כן התייחסתי לטענתה של המערערת כי בית המשפט העליון קבע במפורש שהסכם שכר הטרחה משנת 88' היקנה לשגב זכות מעין קניינית בתאגיד - ולא זכות אובליגטורית לקבלת שכר טרחה בעתיד. טענה זו נדחתה על ידי. נאמר בפסק הדין בערעור הקודם כי בפסק הדין בעליון בחן הנשיא ברק את טענת מול הים כי יש להגביל את הסכם שכר הטרחה בזמן. נקבע על ידו כי הסכם שכר הטרחה אינו כולל הוראה בדבר הגבלה בזמן. בהקשר זה נאמר כי ההנחה הכללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו היא כי ניתן לסיים אותו כעבור פרק זמן סביר. אולם, כלל פרשני זה אינו חל על מצב בו רכש צד אחד "זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת". אמירה זו של הנשיא, עליה התבססה למעשה טענתה של המערערת בדבר קיומה של זכות מעין קניינית בתאגיד, נעשתה תוך הפנייה לדבריו של ד. פרידמן בספרו פרשנות חוק החוזים (כרך ג') תשס"ג 261. במסגרת פסק הדין נבחנו על ידי הדוגמאות המובאות בספרו של פרידמן. מסקירת הדוגמאות אליהן התייחס הנשיא ברק בפסק הדין בעליון, עולה כי זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת - אינה בהכרח זכות קניינית. בקטגוריה זו כלל הנשיא ברק את הסכם שכר הטרחה מושא הדיון, וקבע כי הוא נמנה על אותם סוגי הסכמים בהם אין תחולה לחזקת ההגבלה בזמן. הובהר כי מהסברו של הנשיא ברק בעניין זה עולה באופן חד משמעי כי כל תשלום על פי ההסכם מהווה תשלום שכר טרחה, למרות שהחיוב לשלם על פי ההסכם אינו מוגבל בזמן. עוד נאמר בפסק הדין, לאחר ציטוט דבריו של הנשיא, כי "כל קביעותיו של הנשיא מתייחסות לאותם תשלומים, שהם בגדר נגזרת של 5% מהסכומים המשתלמים לבעלי המניות המקוריים של החברה, כאל תשלום שכר טרחה על פי הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים. הזכות לתשלום שכר הטרחה בדרך זו איננה מפקיעה בדרך כלשהי את התשלומים המבוצעים על פי ההסכם מגדרו של שכר טרחה... מכאן עולה כי הסכם שכר הטרחה לא היקנה לשגב זכות חד פעמית בשנת 88' אלא שיש לראות בתשלומים, כולל בתשלום שבוצע בשנת 2001, בגדר שכר טרחה אשר שולם בגין מתן שירות, עליו חלות הוראות סעיף 29(2) לחוק והוראות סעיף 7 (א) (1) לתקנות". קביעות אלה מתייחסות למסכת העובדתית הרלוונטית בערעור הנוכחי. אין לכן כל מקום לניסיון מצידה של המערערת לחזור ולטעון כי מהות תשלום אשר התקבל על פי הסכם שכר טרחה הוא בגדר דיבידנד; כי קיבלה זכות בתאגיד בחברת מול הים, או כי מדובר בעיסקה שאין לה מחיר. בטרם ניתן על ידי פסק הדין טענה המערערת בכתב הערעור כי היא חוזרת למעשה על כל נימוקי הערעור אשר הועלו על ידה בערעור הקודם. מכאן עולה במפורש כי כל קביעה באשר למסכת העובדתית הרלוונטית אשר נעשתה בפסק הדין הקודם, מחייבת את המערערת גם במסגרת הדיון הנוכחי. מקובלת עלי קביעתו של כב' השופט אלטוביה בבש"א 21904/08 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' החברה האמריקאית לגז. באותה ההחלטה הבהיר כב' השופט אלטוביה כי הבנה ראויה של עקרון היות "כל שנת מס בפני עצמה תהיה עצם היכולת לבחון בקשר לכל שנת מס אם חלו שינויים עובדתיים או משפטיים המצדיקים בחינה מחדש של קביעות שנקבעו בקשר לשנת מס קודמת. בלא שינויים כאמור, הגם שמדובר בשנת מס נפרדת, קביעות חלוטות שנקבעו בקשר עם מחלוקת עבר, הרי שהן תקפות ויחסם דיון מחודש באותן מחלוקות...". עוד נקבע באותה החלטה, כי כאשר מוכח שסוגיה במחלוקת הוכרעה בהחלטה חלוטה בין הצדדים בעבר, מי שמבקש לפתוח את הדיון מחדש עליו לשאת בנטל להוכיח ולשכנע בדבר שינוי הנסיבות ואת הקשר הסיבתי בין השינוי לבין הצורך בדיון המחודש. כפי שכבר ציינתי לעיל הצהירה המערערת עצמה, במסגרת הערעור, כי קיימת זהות בין הטיעונים בערעור זה לבין הטיעונים בערעור הקודם. העובדה כי טענותיה של המערערת נדחו בפסק הדין בערעור הקודם - אינה מהווה הצדקה לדיון מחדש בקביעות שהתייחסו למערכת העובדתית הזהה הקיימת בשני הערעורים. על פסק הדין הקודם הוגש, כאמור, ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3073/10). ביום 11.4.11 נערך דיון בפני בית המשפט העליון ובאותו יום ניתן פסק דין לפיו נמחק הערעור. בקשה לביטולו של פסק הדין שניתן בערעור נדחתה על ידי בית המשפט העליון. לאור כל האמור לעיל, הפך פסק הדין בערעור הקודם לחלוט. ב. מקור התקבול בסך 19 מיליון ש"ח עמדתו של המשיב הינה, כאמור, כי מקורו של התקבול בסך 19 מיליון ₪ הוא בהסכם שכר הטרחה משנת 88' אשר נכרת בין עו"ד שגב לבין מול הים. עמדה זו היוותה את הבסיס לשומת העיסקאות מושא הערעור. טענה זו מקובלת עלי לחלוטין. בסיכומים טענה המערערת כי מקור התקבול הוא בעיסקה משנת 2005 בין שגב לאופק בה מכרה שגב לאופק את הזכות שקיבלה בהסכם משנת 88', ועיסקה משנת 2006 בין אופק למול הים בה מכרה אופק למול הים את הזכות שרכשה משגב - כאשר הזכות עצמה היא זכות בתאגיד. לטענה זו אין כל זכר בהשגה אשר הוגשה. ההשגה צורפה לערעור כנספח 2. במכתב ההשגה הועלו למעשה אותן טענות אשר הועלו על ידי המערערת בערעור הקודם. המערערת חזרה וטענה במכתב כי היא בעלת זכויות בחברת מול הים וכי מדובר בזכויות הדומות במהותן למניות. לטענתה, מועטו ניירות ערך מהגדרת "טובין" בסעיף 1 לחוק ולכן כל פעולה בהם, לרבות קבלת דיבידנד, אינה מהווה עיסקה חייבת במס. נאמר במכתב ההשגה כי החברה אינה מכחישה כלל וכלל כי הזכויות הגיעו לידה בגין שירותים משפטיים שניתנו למול הים. אולם, בגין שירותים אלה הוצאה חשבונית כדין בהתאם לשווי הזכויות שהתקבלו בשנת 88'. עוד נאמר, בין היתר, כי התנהגות הצדדים לאורך תקופה ארוכה יכולה להצביע על כך כי הכספים ששולמו למערערת מהווים דיבידנד. נטען כי בעת הדיווח על קבלת התמורה בגין השירותים המשפטיים בשנת 88', הפכה המערערת להיות מחזיקה בזכויות במול הים בדומה לבעלת מניות על כל המשתמע מכך. אין לכן מקום לקביעת המשיב על פיה התמורה שהתקבלה בשנת 2005 הינה תמורה בגין שירותים משפטיים אשר ניתנו בשנת 88'. בהקשר לאמור במכתב ההשגה, מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב בסיכומים כי בטענה שהועלתה בו לפיה מדובר בקבלת דיבידנד - כיוונה המערערת את טיעוניה לכך כי התקבול מקורו אומנם בהסכם שכר הטרחה - אלא שלעמדתה התשלום הוא בגדר דיבידנד. בהחלטה בהשגה קבע המשיב כי מדובר בשומה שהיא המשך לשומה הקודמת אשר נידונה בערעור הקודם. הסכום של 19 מיליון ₪ שולם עבור שירותים משפטיים שניתנו על פי הסכם שכר הטרחה משנת 88', כפי שעולה מהסכם אופק. למרות אמירה זו בהחלטה בהשגה הרי שגם בערעור עצמו לא נטען, במפורש, כי מקור התקבול הוא בעיסקת מכר נפרדת ולא בהסכם שכר הטרחה. כתב הערעור מפנה לטיעונים אשר הועלו בערעור הקודם, תוך הדגשה כי הסכום שהתקבל הינו בגדר "דיבידנד". כמו כן, נטען, כאמור, כי אין דין תקבול זה כדין התקבול מושא הערעור הקודם, למרות שמדובר במערכת עובדתית שהיא זהה עד לשלב מסויים. לגופו של עניין, אינני רואה מקום לטענות המערערת באשר למקור התקבול. אין ספק כי מקורו של התקבול הוא בהסכם שכר הטרחה, כפי שעולה בבירור מהסכם אופק. ה"הואיל" הראשון בהסכם אופק מציין כי המערערת היא בעלת זכויות במול הים מכוח הסכם מיום 2.2.88 אשר נחתם בין ד"ר שגב לבין מול הים, בשמה הקודם ד.פ אירועים והפקות אור קוליות בע"מ (הסכם שכר הטרחה - ד.ק.) ה"הואיל" השלישי מציין את המחלוקות בדבר קיפוח זכותה של חברת שגב לקבל דיבידנד; ההליכים המשפטיים אשר התנהלו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע; פסק הדין בעליון והתנגדות לחלוקה במסגרת תיק פש"ר 1960/05. ה"הואיל" הרביעי מתייחס לפסק הדין בעליון, תוך אמירה כי נקבע בו שזכותה של המערערת היא לקבלת דיבידנד. פסק הדין בעליון מתייחס, כאמור לעיל, להסכם שכר הטרחה משנת 88'. כמו כן נאמר כי המערערת מבקשת להמחות את זכויותיה הנוכחיות והעתידיות לקבלת דיבידנד במול הים. נאמר בהמשך כי לאור ההסכם תודיע המערערת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי כל המחלוקות בתיק המתנהל שם הוסדרו והסתיימו מחוץ לכותלי בית משפט. בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נידונה תביעתו של שגב לאכיפת הסכם שכר הטרחה משנת 88'. מהסכם אופק עולה אם כן הקשר הברור והישיר בין התקבול שהתקבל על פיו - לבין הסכם שכר הטרחה, למרות שהתקבול עצמו כונה "דיבידנד". המסקנה בדבר היות מקור התקבול הסכם שכר טרחה עולה גם בקנה אחד עם האמור בדוחות הכספיים של חברת שגב לשנת המס 2006, אשר צורפו כנספח 9 לתצהירו של בנימין איגר מטעם המשיב (להלן: "איגר"). בעמוד הראשון לדוח הכספי צויין סכום של 19 מיליון ₪ כ"דיבידנד". בביאור 12 לדוח הכספי צויין, תחת הכותרת "הכנסות אחרות", התקבול בסך 19 מיליון ₪ אותו כינתה המערערת כ"דיבידנד". בביאור נאמר: "בהתאם לפסק דין שניתן ביום 28.3.04 בבית המשפט העליון בע"א 9609/01 ובע"א 9610/01 ולהסכם בין הצדדים קיבלה החברה סך של 19 מיליון ₪ בגין דיבידנדים להם היתה זכאית". ביאור זה בדבר קבלת דיבידנד על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, אשר התייחס כאמור להסכם שכר הטרחה משנת 88' - איננו מאפשר טענה על פיה מדובר בתקבול בגין עיסקת מכר של זכויות כלשהן. לאור זאת אינני רואה מקום לטענת המערערת בסיכומים בדבר הכשל בטיעון המשיב, אשר נתפס, לדבריה, לכלל בלבול - כאילו גם מקור התקבול ממכירת הזכות על פי הסכם אופק הינו בהסכם שכר טרחה. אין כל בלבול או טעות בטיעון זה של המשיב. בתמיכה לטענה על פיה קיים נתק בין הסכם שכר הטרחה משנת 88' להסכם אופק, ובמקביל לטענה כי התקבול על פי הסכם אופק הינו בגדר "דיבידנד", הוזמנו על ידי המערערת בשלב שמיעת הראיות שני עדים נוספים (מעבר לתצהירו של עו"ד שגב אשר תמך בערעור עצמו): עו"ד תומר רייף (להלן: "רייף") ורואה חשבון יוסי כץ (להלן: "כץ"). בתצהיר עו"ד שגב נאמר, כפי שנאמר גם בכתב הערעור, כי אין דין התקבול שהתקבל על פיו הסכם אופק כדין התקבול בערעור הקודם. עם אופק כלל לא היה הסכם שכר טרחה ולא ניתן לה שירות משפטי כלשהו. לכן, אין מקום לקונסטרוקציה אותה עשה המשיב. כשנה וחצי לאחר הגשת הערעור ולאחר שניתן פסק הדין בערעור הקודם, הוגש תצהירו של רייף. בתצהיר זה מצאה המערערת לנכון להתייחס להליכים בתיק פש"ר 19600/05 ולהסכם אופק - כאשר העובדות המפורטות בו לא הועלו על ידי המערערת בהשגה, בערעור ובתצהירו של עו"ד שגב. בתצהירו של רייף נאמר כי ההליכים בין שגב לבין מול הים החלו בתביעה שהוגשה על ידי שגב בגין ההסכם משנת 88'. אחרי שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון החלה מחלוקת בנוגע לשלב של מתן חשבונות, כלומר מהו הסכום המגיע לשגב מכוח ההסכם משנת 88'. המחלוקות בין הצדדים הופנו לבדיקה של מומחה מטעם בית המשפט לפי החלטה מספטמבר 2005. במקביל, פתחה מול הים בהליך בקשה לחלוקה לפי סעיף 303 לחוק החברות, לאשר לה לחלק דיבידנד בסך 220 מיליון ₪. רייף העיד כי הגיש בשמו של שגב התנגדות לבקשת החלוקה, כאשר החשש של שגב היה שהחלוקה אינה לטובת מול הים ותפגע בו באופן אישי. נקבע דיון בבקשת החלוקה. רייף טען כי לא קיבל הסכמה לדחיית הדיון שכן מול הים התעקשה שהבקשה לחלוקה תידון לפני סוף שנת 2005. הדיון נדחה למועד אחר בשנת 2006 למורת רוחה של חברת מול הים. רייף טען כי מאותו שלב החל מו"מ לפשרה בין שגב לחברת אופק, אותו יזמה למיטב זכרונו אופק. אופק התכוונה לרכוש את יתרת המניות בידי דגן אשר החזיק 50% ממניות מול הים. אופק רצתה כי תביעותיו של שגב לא ירחפו יותר מעל ראשה של מול הים בכל פעם שתרצה לחלק דיבידנד וגם לגבי החלוקה שעמדה על הפרק. המטרה של אופק היתה ל"הוציא" את שגב מחברת מול הים עוד בשנת 2005, באופן שלא תעמודנה לו זכויות כלשהן במול הים והוא ימשוך את התנגדותו. ביום 12.12.05 נחתם הסכם בין אופק לשגב בה המחה שגב לאופק את זכויותיו לקבלת דיבידנדים בתמורה ל- 19 מיליון ₪ (הסכם אופק - ד.ק.). לא מדובר, לדבריו, בעיסקה פיקטיבית שמטרתה היתה שאופק תשמש כצינור לקבלת רווחים. עוד נאמר שהסך של 19 מיליון ₪ הוא סכום עגול פרי מו"מ בין הצדדים. לעו"ד שגב עצמו לא היתה בחקירתו גרסה של ממש מדוע במסגרת ההשגה שהוגשה לא הועלה טיעון כלשהו בדבר הסכם אופק. תשובתו היתה כי יש לשאול את עו"ד לוי שהגיש את ההשגה מטעמו. משנשאל עו"ד שגב ממי קיבל עו"ד לוי את הפרטים כדי להגיש את ההשגה, ענה "אני מניח שהוא הסתכל על התיקים, הוא שאל אותי שאלות ועניתי על שאלות". משנאמר לעו"ד שגב כי בהשגה אין כל אזכור להסכם אופק, ועו"ד שגב התבקש להסביר מדוע עושה המערערת מקצה שיפורים במסגרת הערעור - נאמר על ידו כי ההסכם עם אופק אוזכר בניהול המו"מ עם מע"מ או בהליכים שונים מול מע"מ, וגם עם ב"כ המשיב אשר חקרה אותו במהלך הדיון. לאחר מספר רב של שאלות בעניין זה, בניסיון לברר האם היה בכלל מו"מ בשלב ההשגה, נשאל עו"ד שגב על ידי בית משפט האם בזמן שהתקיים דיון בהשגה בו ייצג עו"ד לוי את המערערת, התנהל מו"מ כלשהו. תשובתו היתה "אני מוכרח להגיד, אני לא מוכרח להגיד שהיה, נקבע דיון בהשגה אז בוודאי אני לא זוכר מה היה באותו..." משנאמר לעו"ד שגב כי התקיים דיון בהשגה ביום 2.11.08 בפני מר בנימין איגר מטעם המשיב בנוכחות עו"ד לוי, אמר שאינו זוכר שזומן לדיון בהשגה. (פרוטוקול מיום 29.2.11 עמ' 30 - 33). אין בעדות זו כדי להסביר מדוע התייחסות לנוסחו של הסכם אופק וטיעון עובדתי בדבר המגעים שקדמו לו - הועלו רק בשלב הערעור או לכך שתצהירו של עו"ד רייף הוגש רק לאחר שניתן פסק דין בערעור הקודם. בכל מקרה, אינני רואה בעדותו של עו"ד רייף תמיכה לטענה כי מקורו של התשלום איננו בהסכם שכר הטרחה. בתצהירו מפנה רייף להתנגדות אשר הוגש על ידי עו"ד שגב לחלוקה. אומנם, נאמר בהתנגדות כי החלוקה איננה לטובת החברה ונועדה לשרת את האינטרסים של בעלי השליטה בחברה בלבד. אולם, שגב ציין במפורש כי הוא נושה של החברה. בסעיף 8 להתנגדות ציין כי על פי הסכם שיש לו עם מול הים זכאי עו"ד שגב לקבל 5% מכל הסכומים שימשכו או שווה כסף שיקבלו מי מבעלי המניות או המנהלים במול הים. גם בהתנגדות זו טען עו"ד שגב כי בית המשפט העליון סיווג את זכותו כזכות בעלת מעמד מעין קנייני וזכות זו אינה מוגבלת בזמן. בסעיף 10 להתנגדות נאמר פעם נוספת כי עו"ד שגב הוא נושה של מול הים, בין היתר, לאור הטענות אשר הועלו בתביעה בבית משפט מחוזי בבאר-שבע, כאשר היתה, כאמור, תביעה לאכיפת שכר הטרחה על פי הסכם 88'. כפי שכבר ציינתי לעיל, יש לראות בכל תשלום על פי הסכם שכר הטרחה מכוחו ציין שגב שהוא נושה - כתשלום שכר טרחה. גם קביעתו של בית המשפט העליון הינה קביעה על פיה מדובר בתשלום שכר טרחה ולא זכות בתאגיד. בתצהיר רייף צויין כאמור הסכם שכר הטרחה משנת 88' וההליכים המשפטיים אשר התנהלו בקשר להסכם זה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובבית המשפט העליון. גם האמירה בסעיף 19 לתצהיר, על פיה מטרת ההסכם היתה "להוציא" את ד"ר שגב מחברת מול הים עוד בשנת 2005, כך שתביעותיו לא ירחפו יותר מעל ראשה של חברת מול הים, קושרת באופן ישיר את הסכם אופק עם הרצון לסיים באופן סופי את כל המחלוקות שהיו למול הים עם שגב בקשר לתשלומי שכר הטרחה על פי הסכם 88'. כל מה היה למול הים ל"הוציא" כלפי שגב הוא את החיוב לשלם את שכר הטרחה ואותו בלבד. השאלה אם המו"מ בשמו של עו"ד שגב התנהל ישירות עם מול הים או עם אופק באמצעות אלי ישראלי - אשר היה בעל זכויות באופק וגם בעל תפקיד במול הים באותה עת - איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין הקביעה באשר למהות ההסכם, שהיא ברורה לחלוטין - רצון מול הים שתביעותיו של עו"ד שגב בגין שכר טרחה לא ירחפו יותר מעל ראשה. גם עדותו של רו"ח כץ, אשר כלל לא התבקש לתת תצהיר והפנייה אליו מצד המערערת נעשתה בתחילת החודש בו התנהל הדיון, אינה רלוונטית לעניין מקור התשלום. רו"ח כץ העיד (בעמ' 28 לפרוטוקול מיום 28.2.11) כי ראה את הסכם אופק רק בסמוך לחקירה. למרות שידע על קיומו לא היה מעורב במו"מ שהוביל לכריתתו. גם רו"ח כץ התייחס בעמ' 17 לפרוטוקול לפסק הדין של בית המשפט העליון ולשכר הטרחה אשר אמור היה עו"ד שגב לקבל על פי הסכם 88'. מקובלת והגיונית בעיני עדותו של מר בני איגר (להלן: "איגר"), העד מטעם המשיב, על פיה לא שינו עדויות אלה את עמדתו באשר למקור התקבול על פי הסכם אופק. איגר העיד כי לאחר ששמע את עדות רייף וכץ "העמדה שלי התחזקה, השתכנעתי יותר שמדובר בהסכם שכר טרחה" (עמ' 34 לפרוטוקול בית משפט מיום 3.4.11). עוד המשיך איגר והעיד באותו עמוד כי כאשר נאמר על ידו שהסכם אופק הוא פיקציה "לא אמרתי שהוא פיקטיבית או פיקציה מהנקודה הזאת שהוא לא קיים, הוא מנקודת מבט של הסכם שכר טרחה הוא נועד להציג מצג שונה, נועד להציג תמונה שונה ממה שעומד מאחורי זה. מה שעומד מאחורי זה, זה הסכם שכר הטרחה שבזמנו נחתם ולמעשה הומר מתשלום שוטף לתשלום חד פעמי. זה היה ההסכם וזה מה שעמד מאחורי זה" העובדה כי התנהל מו"מ בין גורמים שונים לגביהם העיד רו"ח כץ, אינה משנה את המסקנה החד משמעית כי הסכם אופק היווה למעשה תשלום חד פעמי של כל שכר טרחה על פי הסכם 88' בין שגב לבין מול הים. ג. מהות התקבול בסך 19 מיליון ₪ התשובה לשאלה זו הינה המשך ישיר לקביעה כי הסכם אופק מהווה, למעשה, תשלום על יסוד הסכם שכר הטרחה ולקביעות שהפכו לחלוטות באשר להיות כל תשלום על פי הסכם זה בגדר תשלום שכר טרחה החייב במע"מ. מקובלת עלי עמדת המשיב כי המהות האמיתית של התקבול בסך 19 מיליון ₪, היא המרת תשלומי שכר הטרחה השוטפים בתשלום אחד. ההלכה היא כי בית משפט בוחן עיסקה או תקבול על פי המהות הכלכלית האמיתית שלה, ולא על פי הכותרת או המינוח אשר נתנו לה הצדדים. לכן, העובדה שהסכם אופק הגדיר את התשלום כהמחאת זכויות לקבל דיבידנדים, אין בה כדי לשנות את המהות האמיתית של התשלום. מעבר לכל האמור לעיל באשר למקור התשלום, המלמד כשלעצמו על מהות התשלום, ניתן ללמוד על מהות התשלום ממסמכים נוספים. איגר צירף לתצהירו, כנספח 8, את החשבונית אשר הוצאה על ידי שגב לאופק ביום 2.1.06, בסמוך לקבלת התקבול בסך 19 מיליון ₪. שם התיק המופיע הוא דגן אריה ושם הלקוח זהה. התשלום צוין תחת הכותרת "שונות" ובהערות נאמר "מול הים בע"מ". חשבונית זה מקשרת בין התשלום שהתקבל לבין שכר הטרחה אותו זכאי היה עו"ד שגב לקבל כנגזרת מכספים שקיבל דגן ממול הים - הן השם דגן והם השם מול הים מופיעים בחשבונית. משהתבקש עו"ד שגב להבהיר את מהות הרישום על גבי החשבונית, הרחיק את עצמו לחלוטין מכל קשר להוצאת החשבונית. עו"ד שגב נשאל מדוע הוצאה חשבונית למרות האמור בסעיף 4 להסכם אופק - כי אופק לא תדרוש משגב חשבונית מס בגין התמורה ואף תדאג לכך שמול הים לא תמשיך לדרוש מחברת שגב ובעלי מניותיה חשבונית כלשהי, וכי הצדדים מודעים לכך שלא חל מע"מ בגין ההסכם. תשובתו היתה כי מי שעוסק בהוצאת חשבוניות במשרדו זו הנהלת החשבונות שלו "והיא עושה כפי שהיא רואה לנכון לעשות בעת שהיא מקבלת כסף" (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 28.2.11). עוד נאמר על ידי עו"ד שגב כי הוא עצמו לא היה ער לסעיף בהסכם אופק בעניין המע"מ ולדרך בה הוא נכתב. עו"ד שגב גם הוסיף "כאשר הנהלת החשבונות שלי מקבלת סכום, הדבר הראשון שהיא עושה, מנהלת החשבונות או מנהלת הכספים זה לשאול מה הסכום הזה, על מה מדובר. היא מקבלת תשובה ולפי כך היא נוהגת" עו"ד שגב העיד כי הוא עצמו לא יכול לענות מדוע החשבונית הוצאה על שם תיק לקוח דגן אריה וכי "זו צורה טכנית שבה כנראה מערכת ניהול הספרים נעשית". תשובה זהה לכך ניתנה על ידו לשאלה מדוע נרשם בחלק התחתון של החשבונית "מול הים בע"מ". עדות זו אינה סבירה בעיני. יש לצין כי גם בערעור הקודם נידונה חשבונית שהוציאה המערערת בגין שכר טרחה, בסך של 31,000 ₪. בפסק הדין נאמר כי המערערת טענה בסיכומים כי במשרד גדול, כאשר מתקבל תקבול בסכום כה זניח והמשלם קובע כי הסכום הוא שכר טרחה, אין בהוצאת חשבונית הכוללת מע"מ בסך של 4300 ₪ על ידי מנהלת החשבונות, כדי לקבוע את האופן בו רואה עו"ד שגב לנצח נצחים את התקבולים, שהתקבלו, למעשה, כפירות מזכות מעין קניינית. נקבע על ידי כי מסקנתו של המשיב מהוצאת החשבונית כלל אינה מגוחכת בעיני, כפי שטענה המערערת. קביעה זו שהתייחסה בפסק הדין הקודם לסכום של כ- 31,000 ₪ - ישימה וקיימת מקל וחומר גם לגבי חשבונית בסכום של 19 מיליון ₪ שאיננו סכום זניח גם במשרד גדול. לאמור בדוח הכספי של שגב התייחסתי כבר לעיל, ויש לעבור עתה לדוחות הכספיים של מול הים ושל אופק לשנים 2005-2006 (נספחים 10-13 לתצהיר איגר). כפי שציין איגר בתצהירו צויין התשלום בסך 19 מיליון ₪ בדוחות הכספיים של אופק לשנת 2005. בדוח זה נאמר כי מול הים אימצה את ההתקשרות של אופק עם שגב והתחייבה להחזיר 19 מיליון ₪ לאופק (ביאור 11 לדוח הכספי של 2005 וביאור 24 (ד)). אמירה מפורשת באשר למהותו של התשלום עולה מביאור 23(ד)(3) לדוח הכספי של אופק לשנת 2006. במסגרת הפרק "ידיעות נוספות" נאמר כי "בתביעה שהוגשה בזמנו כנגד החברה בת (מול הים - ד.ק.) על ידי אחד מיועציה המשפטיים (להלן: "היועץ") בעבר נקבע כי היועץ זכאי לקבל כשכר טרחה 5% מכל הרווחים ו/או התשלומים שישולמו לבעלי המניות שהיו במועד חתימת הסכם שכ"ט הנ"ל. בשנת הדוח שקדמה הגיעה החברה להסכם עם אותו יועץ על המרת החבות השוטפת בתשלום חד פעמי". (ההדגשות שלי - ד.ק.). הצהרות תואמות מצויות בדוחות הכספיים של חברת מול הים כפי שעולה מביאור 22(ד) לדוח שנת 2005 וביאור 23(ד)(3) לדוח 2006. את שני הדוחות הכספיים ערך רו"ח כץ. מהאמור לעיל עולה באופן חד משמעי, בלא קשר למי ביצע בשלב כלשהו את התשלום, כי מדובר בתשלום שכר טרחה חד פעמי שבא למעשה "לפדות" את ההתחייבות השוטפת של מול הים על פי הסכם 88'. לאור קביעות חד משמעיות אלה בדוחות הכספיים אשר נערכו על ידי רו"ח כץ, אין מקום לעדותו בחקירתו הראשית בבית משפט על פיה דובר בזכות לקבלת דיבידנד (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 28.2.11). עדות זו אינה עולה כאמור בקנה אחד עם תיאור התשלום בדוחות הכספיים כתשלום שכר טרחה, ולא עם עדותו של רו"ח כץ על פיה מדובר היה בפתרון לאור בעיה שנוצרה בעקבות פסק הדין על שכר הטרחה של עו"ד שגב (עמ' 17 שורות לפרוטוקול מיום 28.2.11 שורות 20-21). תמיכה למסקנת המשיב על פיה מדובר בתקבול שהוא שכר טרחה, ניתן למצוא גם בהסכם האופציה אשר נכרת בין אופק לבין דגן ביום 19.7.05 וצורף כנספח 4 לתצהירו של איגר. בהסכם נאמר כי אופק היא בעלים של 50% בזכויות הבעלות, מניות רגילות בחברת מול הים, ודגן הינו בעלים של 50% בזכויות הבעלות במניות חברה זו. אופק ביקשה לקבל מדגן אופציה לרכישת מניותיו. המועד להשלמת העיסקה נקבע ליום 5.1.06. באותו יום העבירה מול הים לידי אופק את התקבול בסך 19 מיליון ש"ח. סעיף 8, שהוא סעיף עצמאי ונפרד במסגרת הסכם האופציה, נושא את הכותרת "תביעת שגב והסכם שכ"ט שגב". בסעיף נאמר כי היה ותמומש האופציה על ידי אופק "אופק ודגן יגרמו לקבלת החלטה בחברה, לפיה החל מחתימת הסכם זה, ישוחרר דגן מחובת השיפוי לחברה (מול הים - ד.ק) בעניין שגב ולפיכך כל הסכומים, ההוצאות המשפטיות והוצאות אחרות שיהיו החל מחתימת הסכם זה בעתיד בגין חברת שגב נגד החברה... יחולו אך ורק על החברה." מול הים לקחה על עצמה אם כן את כל התשלומים הנוגעים לתשלום על פי הסכם שכר טרחת שגב. בהתאם לכך גם העבירה לאופק את הסך של 19 מיליון ₪ בסמוך לתשלומו. כפי שכבר ציינתי לעיל, בביאור 11 לדוח 2005 של חברת אופק צוין כי ביום 5.1.06 אימצה חברת הבת, כלומר מול הים, את ההתקשרות והתחייבה להחזיר את הסך של 19 מיליון ₪ לחברת אופק, כאשר ההשקעה הובהרה כ"תשלום לחברת הבת מול הים". בהקשר זה יש לציין כי בסיכומים התייחס המשיב ארוכות לשאלת ניסוחו של הסכם אופק. רייף טען בתצהירו כי אופק היא זו שיזמה את הנוסח של הסכם אופק והגדירה את התשלום כהמחאת זכויות לקבלת דיבידנדים ב"הואיל" האחרון למבוא להסכם. עוד נאמר על ידו כי אופק היא זו שעמדה על קביעת התחייבות מצידה שלא לדרוש חשבונית מס בגין התקבול, וכן בדבר עמדת הצדדים לעניין אי חלות מע"מ כביכול. עדות זו איננה מקובלת עלי לגופה, אולם אינני רואה צורך להרחיב את הדיון בעניין זה. העדות אינה סבירה ואינה עולה בדרך כלשהי עם עמדתה הקודמת של מול הים בהליכים המשפטיים בינה לבין עו"ד שגב. עדות זו אינה עולה אף בקנה אחד עם כל הראיות שצוינו לעיל, מהן עולה, כאמור, כי המהות האמיתית והכלכלית של ההסכם, ללא כל קשר לשאלת דרך ביצוע התשלום, היא שחרור מול הים/דגן מהחיוב לתשלום שכר הטרחה לעו"ד שגב, על פי הסכם שכר הטרחה משנת 88'. ד. הסכם השומה במסגרת סיכומיה הרחיבה המערערת וטענה בעניין חשיפתו של הסכם השומה אשר ערכה רשות המיסים עם מול הים ואופק, ביחס לתקבול של 19 מיליון ₪, בשנת 2007. המערערת טענה כי מהסכם זה נלמדו עובדות חדשות וביניהן העובדה שרשות המיסים לא התייחסה לתקבול של 19 מיליון ש"ח כתקבול שמשולם ממול הים לשגב אלא כתקבול מפוצל לשני תקבולים: האחד בסך 6.5 מיליון ₪ המשולם על ידי דגן והיתרה בסך של 12.5 מיליון ₪ המשולם על ידי מול הים. כמו כן נטען כי טענת הפיקטיביות התנפצה לרסיסים, שכן הסכם השומה מתאר את ההסכם בין שגב לאופק כהסכם בו מכרה שגב את הזכות שקיבלה בהסכם משנת 88' ללא הסתייגות לגבי תוקף העיסקה. לכן, אין עוד עיסקה במסגרתה שילמה מול הים לשגב שכר טרחה בסך 19 מיליון ₪ בתמורה לשירותי עריכת-דין. הסכום שולם בעיסקה אחת בין מול הים לאופק, כך שהקשר המיסוי בין מול הים לשגב נותק. המערערת טענה כי מדובר בעיסקת מכר לכל דבר ועניין והסכם השומה מהווה הוכחה ניצחת, היוצרת השתק, על פיה מדובר בהסכם מכר להעברת הזכויות של עו"ד שגב בתמורה ל- 19 מיליון ₪. אינני רואה מקום לטענות אלה. זמן קצר לפני הדיון שהתקיים ביום 3.4.11 שלח ב"כ המערערת מכתב לב"כ המשיב. במכתב זה נאמר כי מהדוחות הכספיים אשר צורפו לתצהירו של איגר, הן בערעור הנוכחי והן בשני ערעורי מס הכנסה, עולה כי אופק פנתה בבקשה לקבלת החלטת מיסוי מקדמית אשר תסדיר את חבויות המס הנובעות מהתקבול של 19 מיליון ₪. עוד עולה כי ניתנה ביום 17.5.05 החלטת מיסוי וכי ביום 15.5.07 נחתם הסכם שומה בין רשות המיסים לבין אופק ומול הים. המשיב התבקש לגלות את המסמכים למערערת. מכתב זה סומן מע/3. במכתב התשובה מע/4 - נאמר כי המסמכים אינם רלוונטים לא לערעור מע"מ ולא לערעור מס הכנסה. כמו כן, נאמר כי המסמכים לא עמדו לנגד מנהל מע"מ כאשר נתן את ההחלטה בהשגה נשוא הערעור וכי המסמכים המבוקשים הם חסויים. הובהר כי צירוף הדוחות הכספיים של מול הים ושל אופק לתצהירו של איגר בתיק המע"מ, נעשה כדי לסתור את טענת המערערת, אשר הועלתה לראשונה במסגרת הבאת הראיות בערעור המע"מ, לפיו המערערת המחתה או מכרה כביכול זכות בתאגיד לאופק על פי הסכם אופק. לא עולה מכך כי כל מידע בנוגע להכנסות דגן, מול הים ואופק הינו בר גילוי בערעור המע"מ או בערעורי מס הכנסה. בחקירתו הנגדית של איגר בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 3.4.11, נשאל איגר לגבי הסכם השומה. התבקשה התייחסותו לחלוקת הסך של 19 מיליון ₪ לסך של 12.5 מיליון ₪ שהוכר כהוצאה במול הים - ולסך של 6.5 מיליון ₪ מתוך הסכום הכולל שלא הוכר כהוצאה במול הים. איגר העיד כי איננו מכיר את הסכם השומה, שכן מדובר בהסכם שומה של מס הכנסה. בחקירה חוזרת, לאחר שנאמר על ידי בית משפט כי הנושא מעלה סימן שאלה וכי היה צורך לבדוק את הנושא, הבהירה ב"כ המשיב כי הנושא נבדק וכי מדובר בהסכם שומה מאוד מורכב, המתייחס למיסוי הסכם האופציה בין דגן לבין אופק. ב"כ המשיב התבקשה להבהיר האם הוכר או לא הוכר כל הסכום של 19 מיליון ₪ לניכוי כשכר טרחת עו"ד. ב"כ המשיב הסבירה כי חלק מהסכום, 12.5 מיליון ₪, הוכר כהוצאה על ידי מול הים. נאמר כי מהמסמכים אשר הוגשו לרשות המיסים על ידי אופק ועל ידי דגן, עלה כי במסגרת הסכמי שיפוי פנימיים בין אופק לבין דגן, גזירת חלקו של שכר הטרחה של עו"ד שגב היתה כל השנים מחלקו של דגן. כאשר אופק נכנסה למול הים בשנת 94', על דרך של הקצאת מניות, נאמר על ידה כי לדגן יש "גיבנת" אותה אופק, אשר החזיקה עם כניסתה 50% מהמניות, אינה מוכנה לממן. בפועל, משלמת אומנם מול הים את שכר הטרחה של עו"ד שגב, אבל במערך היחסים בין בעלי המניות התחייב דגן לשפות את מול הים. לכן, כאשר מחולק דיבידנד למשל בסכום של 100 ₪, מדובר למעשה ב- 100 ₪ ועוד 5 ₪ שצריך לתת לעו"ד שגב (5% לפי הסכם שכר הטרחה - ד.ק). הסכם השומה מתייחס למיסוי הדיבידנד אשר התקבל על ידי דגן במהלך השנים. לאחר שניתן על ידי צו לסיכומים הוגשה על ידי המשיב בקשה להבאת עדות מבהירה, של הרפרנט במחלקה המקצועית ברשות המיסים אשר עסק בהסכם השומה. בבקשה חזרה ב"כ המשיב על כך שלאור הסכם בין בעלי המניות במול הים נשא דגן בתשלום שכר הטרחה לעו"ד שגב - מתוך דיבידנדים או תשלומים אחרים ששולמו לו על ידי מול הים במשך כל תקופת היותו בעל מניות. נאמר בבקשה כי עבור דיבידנד בסך 122 מיליון ש"ח שקיבל דגן בסוף שנת 2005, עד למכירת מניותיו במול הים, שולם מתוך חלק זה של דגן בדיבידנדים שכר טרחה בסך 6.5 מיליון ש"ח (מתוך הסך של 19 מיליון). סכום זה לא הוכר כהוצאה בחברת מול הים, שכן החברה לא נשאה כאמור בהוצאה בסכום זה. את יתרת שכר הטרחה בסך 12.5 מיליון ₪ שילמה מול הים בעצמה, מאחר ודגן כבר לא היה עוד בעל מניות בחברה. סכום זה הוכר כהוצאה בחברת מול הים. לאור כל הנימוקים בבקשה ולאחר שקיבלתי את תגובת המערערת, התרתי את הגשת תצהירו של רו"ח יניב כהן - מנהל מע"מ ת"א 3. בתצהיר נאמר כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו בגיבוש החלטת המיסוי שעניינה קניון מול הים באילת, והסכם השומה מיום 15.5.07 בין רשות המסים לבין מול הים, אופק ודגן. העתק צילומי של הסכם השומה שנמסר לידי המערערת כאשר חלקים חסויים מושחרים צורף לתצהיר. בתצהיר נאמר כי החלטת המיסוי והסכם השומה אינם עוסקים בחבות המס אליה מתייחס הערעור בגין התקבול בסך 19 מיליון ₪. המסמכים אינם נוגעים למיסוי המערערת אלא לצדדים שלישיים. החלטת המיסוי עוסקת במיסוי החל על הסכם האופציה אותו תיארתי לעיל לרכישת מניות דגן במול הים על ידי אופק, ובמיסוי החל על מכירת מניות דגן ככל שהאופציה תמומש ובמיסוי החל על מכירת חלק מקניון מול הים. האזכור בהחלטת המיסוי ובהסכם השומה של הסכם שכר הטרחה בין שגב למול הים והתשלום בסך 19 מיליון ₪ לשגב מכוח הסכם שכר הטרחה, היה אך ורק בשל העובדה כי תשלום שכר הטרחה לשגב נגזר מכספים, לרבות דיבידנדים, שקיבל דגן מחברת מול הים. מהמסמכים אשר נמסרו לרשות המיסים עלה כי האחריות לתשלום שכר הטרחה לשגב הוטלה על דגן, כאשר מכל תשלום אשר היה אמור דגן לקבל ממול הים, למעט שכר עבודה, נגזר שכר הטרחה של עו"ד שגב. לכן, אם דגן קיבל לכיסו סכום של 100 ₪ נטו היה צריך לגלם סכום זה לפני הפרשה של שכר הטרחה של עו"ד שגב - כדי להגיע לתשלום ברוטו לדגן - לצורך חישוב המס על הכספים שקיבל דגן. בהסכם האופציה בין דגן לאופק שוחרר דגן מהאחריות לתשלום שכר הטרחה לעו"ד שגב. לכן, לצורך הסכם השומה צריכים היו הצדדים לכמת את החלק מתוך שכר הטרחה בסך 19 מיליון ₪ המתייחס עד למועד מימוש האופציה לרכישת מניות דגן במול הים, על מנת להוסיף רק את אותו חלק לסכום ברוטו שחולק על ידי מול הים לדגן. כימות זה הביא לסך של 6.5 מיליון ₪ שצריך היה לגלם לסכום הדיבידנד נטו שקיבל דגן. לצורך זה אוזכר הסכם שכר טרחה והתשלום של 19 מיליון ₪ לעו"ד שגב. ההתייחסות לסכומים ששולמו לעו"ד שגב מכוח הסכם שכר טרחה היו תמיד כאל תשלומי שכר טרחה ולא כאל תשלומים מכוח זכות לכאורית. הפיצול אינו קשור כלל למיסוי המערערת. עמדת רשות המיסים היתה כי אין מקום להתיר את ניכוי התשלומים אשר שולמו על ידי דגן כהוצאה במול הים, כלומר 6.5 מיליון ₪ מתוך 19 מיליון ₪ המתייחסים לתקופה שעד לרכישת מניות דגן במול הים על ידי אופק. הסכם השומה מתייחס למכלול סוגיות שנדונו בין הצדדים, שהם פרי של מו"מ במסגרתו נעשו ויתורים בנקודות מסויימות על ידי כל אחד מהצדדים. במסגרת המו"מ הוסכם כי לא יותר בניכוי סכום של 6.5 מיליון ₪ בידי מול הים, אופק או דגן. הודגש בתצהיר כי הסכם השומה לא נערך ביחס להסכם אופק. הוא מתייחס, במישור מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, לעיסקת האופציה בין דגן לאופק, למיסוי הפחתת הון שבוצעה במול הים ולמיסוי של מכירת מחצית הזכויות בקניון מול הים באילת. עוד נאמר על ידי רו"ח כהן כי הסכם אופק היווה חלק מהמצג שהציגו מול הים ואופק מול רשות המיסים, והיא קיבלה אותו כמצג בדבר קיומו והתמורה שהועברה על פיו. אישור לאמור בתצהירו של רו"ח כהן ולעמדת רשות המיסים עולה כבר מסעיף 6 להחלטת המיסוי שצורפה כנספח 1 לתצהירו. בסעיף זה נאמר כי ממסמך הבהרה על נספחיו, אשר הועבר בקשר להסכם שכר טרחה בעניין עו"ד שגב ומהדוחות הכספיים של מול הים, עולה כי המחוייבות לתשלום שכר טרחה היתה ונשארה של מול הים כלפי שגב בגין שירותיו המשפטיים; בעקבות הסכם שכר הטרחה ופסק הדין זכאי שגב ל- 5% מכל סכום שיקבלו בעלי המניות במול הים, כאשר זכות זו הינה ללא הגבלת זמן; כאשר אופק נכנסה לחברה הוסכם בין אופק לדגן כי אופק לא תישא בחלקה באמצעות מול הים בתשלום שכר טרחה לשגב וכי אם מחולקים דיבידנדים במול ים יקבל דגן ישירות לכיסו, לאחר קיזוז הסך של 5% שכר טרחה לעו"ד שגב. גם עיון בהסכם השומה מאשר את האמור בתצהירו של רו"ח כהן. ב"הואיל" הראשון נאמר כי התגלעו חילוקי דעות באשר לאופן מיסוי מהלכי מול הים בנוגע להסכם האופציה, מימושה והפחתת הון כהגדרתם בהסכם. כלומר, מדובר באופן חד משמעי בהסכם המתייחס למיסוי הצדדים להסכם בלבד. סעיף א כולל הצהרות של צד ב' (מול הים, אופק ודגן - ד.ק.). בסעיף 5 נאמר כי צד ב' מצהיר שעל פי הסכם האופציה שוחרר דגן מחובתו כלפי אופק לשאת בתשלומים המתחייבים על ידי החברה (מול הים) לעו"ד שגב. עוד הובהר כי תשלומים אלה לעו"ד שגב מתחייבים בהתאם להתחייבות החברה מיום 2.2.88 לתשלום שכר טרחה לעו"ד שגב ועל פי פסק הדין שניתן בנושא. מכאן, שגם הנישומים עצמם התייחסו לחובתו של דגן אליה מתייחס הסכם האופציה כאל התחייבות לתשלום שכר טרחה - כפי שנפסק אכן בפסק דינו של בית המשפט העליון. בסעיף 8 נאמר כי על פי הסכם אופק העביר שגב את זכויותיו על פי הסכם שכר הטרחה לאופק תמורת סכום של 19 מיליון ₪. זכויות אלה הומחו, כפי שהצהירו צדדי ב', למול הים ומול הים שילמה לאופק סכום זהה לתשלום לשגב בסך 19 מיליון ₪. עוד נאמר כי בגין חלוקת דיבידנד לדגן בשל מימוש האופציה, זכאי שגב לקבל 5% מחלקו של דגן - הוא הסכום של 6.5 מיליון ₪. סכום זה כונה "התשלום המתחייב לשגב ברוטו". בתנאי ההסדר מצוי סעיף 18 הנושא את הכותרת "שומת מס השבח בשל מכירת מניות דגן לאופק". בחלק הלא מושחר של הסעיף נאמר "לצורך קביעת שווי המכירה בשומה אחת יתווסף לשווי שייקבע התשלום המתחייב לשגב נטו פלוס סך של 2,097,890 ₪." סעיף 21 דן בתיקון שומת מס שבח בגין מכירת מניות דגן לאופק. בתנאים הכללים נאמר כי התשלום המתחייב לשגב ברוטו לא יוכר בניכוי מההכנסה החייבת של החברה או אופק או ממכירת הקניון כולו, וגם לא יותר בניכוי הוצאות מהכנסות דגן. מהאמור בהסכם עולה אם כן, כי מדובר בשומה המתייחסת אך ורק לנישומים המהווים צד לו בקשר להסכם האופציה בין דגן לבין אופק, להפחתת הון ולמכירת חלק מקניון מול הים. ההסכם מתייחס לסכומים אותם חייב דגן לשלם לשגב כשכר טרחה על פי התחייבויות החברה מיום 2.2.88. עוד ברור כי הפיצול אשר נעשה מתייחס אכן לדרך קביעת הסכום ברוטו - אותו יש לייחס לדיבידנדים ששולמו לדגן כל עוד היה בעל מניות בחברה. זו למעשה ההצדקה לפירוט התקבול בסך 19 מיליון ₪ אשר מתבסס על הסכם 88'. אין בהסכם זה כדי לתמוך בטענה כלשהי של המערערת על פיה מדובר במכירת זכות או בתשלום דיבידנד לעו"ד שגב עצמו. עדותו של רו"ח כהן חזרה והבהירה כי הסכם השומה מאזכר את התקבול אך ורק כדי להגיע למיסוי הנכון של דגן ביחס לדיבידנדים שקיבל מחברת מול הים. עדותו היתה אמינה, סדורה וברורה והבהירה אף היא, באופן חד משמעי, את חוסר הרלוונטיות של הסכם השומה כבסיס לטענתה של המערערת, על פיה הכירה רשות המיסים בכך שהתקבול בסך 19 מיליון ₪ אינו שכר טרחה. רו"ח כהן העיד כי רשות המיסים קיבלה את הסכם שכר הטרחה ואת כל הנתונים לגבי ההליכים המשפטיים ממול הים ואופק. רו"ח כהן נשאל האם מה שהוא הבין זה ששגב מכרה את הזכות שלה משנת 88' לאופק. תשובתו היתה "אנחנו הבנו את זה ששגב ברגע שהיא מקבלת את 19 מיליון ₪ יותר שיחולקו דיבידנדים הוא לא יצטרך לקבל את ה- 5% שמחולק מכל סכום וסכום לבעל המניות מכוח הסכם שכר הטרחה". עוד נאמר על ידו כי מדובר במצגים שהוצגו תוך הפנייה להסכם בין אופק לשגב. אין בהצגת נוסחו של הסכם אופק בגדר הצהרות הצדדים, כדי להוות בדרך כלשהי הודאה מצד רשות המיסים בדבר המהות הנכונה של הסכם זה. המהות הכלכלית הנכונה הובהרה על ידי לעיל, כתשלום חד פעמי של שכר טרחה על יסוד הסכם 88'. העד נשאל על ידי בית משפט האם התייחס להסכם אופק כהסכם מכר. תשובתו היתה ברורה "אנחנו לא מיסינו את שגב בהסכם הזה. בהסכם הזה לא התייחסנו למיסוי של שגב... אנחנו התייחסנו לתשלום ששגב קיבל, איך אנחנו מכמתים את זה לעניין התשלומים" (עמ' 124 לפרוטוקול מיום 26.9.11). בעמודים 131-132 לפרוטוקול חזר והסביר רו"ח כהן כי היה הסכם שכר טרחה, הסכם בין אופק לדגן והסכם אופציה. הסכם אחד אמר ששגב מקבל 5% מכל המשיכות. אחר כך, כאשר אופק נכנסה לחברה, נקבע בין אופק לדגן שדגן יישא באופן אישי בכל התשלומים לשגב וכך היה לאורך שנים. כאשר נחתם הסכם האופציה ודגן היה אמור לקבל סכומים נכבדים, נקבע כי למרות שדגן אמור לשאת בכל התשלומים של שגב הוא לא יישא בהם מעתה והלאה "כל החלוקות האלה יהיו נטו בלי לקחת מהחלק שלו סכום של שגב אז היה צריך להוסיף את זה ולכמת את ה-5% האלו". ברור לכן כי הסכם השומה נועד כולו כדי למסות את התשלומים ברוטו אותם קיבל דגן, לאור התחייבותו ביחסים הפנימיים בינו לבין מול הים לשאת בתשלומי שכר הטרחה של שגב. גם לשאלה אשר הועלתה על ידי במהלך הדיון באשר לפיצול הסכום של 19 מיליון ש"ח, ניתנה תשובה ברורה לחלוטין בעדותו של רו"ח כהן ובהסכם השומה עצמו. רו"ח כהן הבהיר כי מקור הפיצול לסכום של 6.5 מיליון ₪ שלא הותר בניכוי כהוצאה בהסכם השומה ולסכום של 12.5 מיליון ש"ח שהותר בניכוי כהוצאה בחברת מול הים - הוא בהסכמות הפנימיות בין בעלי המניות במול הים, דגן ואופק, כפי שתואר לעיל. דגן נשא כאמור בתשלום שכר הטרחה של שגב רק בתקופה בה היה בעל מניות במול הים. ממועד רכישת מניותיו על ידי אופק על פי הסכם האופציה, הפכה החבות להיות של מול הים בלבד לפי סעיף 8 להסכם האופציה. לצורכי מיסוי הסכום ברוטו אשר קיבל דגן במסגרת רכישת המניות על פי הסכם האופציה - בוצע חישוב של 5% מסכום הנטו בסך 122 מיליון ₪ שקיבל לידיו. כך הגיעו לסכום של 6.5 מיליון ₪ מתוך 19 מיליון ששולמו לשגב כשכר טרחה. הסכום המשלים של 12.5 מיליון ₪, אשר שולם בפועל על ידי מול הים ללא השתתפות דגן, מהווה היוון יתרת תשלומי שכר הטרחה העתידיים לעו"ד שגב וניתן לניכוי על ידי מול הים עצמה. אין בכך כדי להצביע על כך שהסכום של 6.5 מיליון ₪ לא הותר כהוצאה לאור היותו של תשלום זה בגדר דיבידנד. מקובלת עלי גם עדותו של רו"ח כהן, אשר נתמכת בלשון הסכם השומה, על פיה ויתר דגן על ניכוי הוצאת שכר הטרחה של 6.5 מיליון ₪ בגדר מכלול ההסכמות אשר נעשו על ידי הצדדים בהסכם, המתייחס, כאמור, לסוגיות שונות שפורטו בהסכם השומה עצמו. רו"ח כהן העיד כי היה מכלול שלם של הסדרים והוא מניח שהיו הטבות כלשהן, בכך שהתקבלו טענות בחלק מהדברים האחרים. היה נוח לכן להסכים לא להתיר את ה- 6.5 מיליון ₪ כהוצאה אצל דגן. בכל מקרה, ברור לחלוטין כי אין בהסכם השומה כדי לשנות בדרך כלשהי את הקביעה כי הסכום הכולל של 19 מיליון ₪ היווה תקבול שכר טרחה בידי המערערת. ה. התייחסות לטיעונים נוספים א. שכר טרחה על בסיס מזומן משנקבע כי מדובר בתקבול שהוא בגדר שכר טרחה, הרי שכל הקביעות בערעור הקודם באשר לשכר טרחה על בסיס מזומן ותחולתה של תקנה 7 (א) לתקנות מע"מ, חלות ותקפות לגבי התשלום מושא הערעור הנוכחי. ב. הטענה בדבר עיסקת מכר גם אם היה מקום לקבוע כי מדובר בהסכם אופק במכירת זכויות לקבלת שכר טרחה, יש לקבל את עמדת המשיב כי קיימת חבות במס עיסקאות. נקבע בפסק הדין החלוט כי למערערת או לחברת שגב או לעו"ד שגב, אין זכות בתאגיד במול הים. לכן, יכולה היה המערערת למכור לכל היותר את זכותה על פי הסכם שכר הטרחה לקבלת תשלומי שכר טרחה ממול הים מכירה מעין זו עומדת בכל ההגדרות הבאות: "נכס", "טובין" "מכר" ו"עיסקה" בסעיף 1 לחוק מע"מ. אין גם מקום לטענתה של המערערת כי מדובר בהרחבת חזית מטעם המשיב. זאת הן מהטעם כי מדובר בטענה משפטית, והן מן הטעם כי המערערת עצמה טענה באופן מפורש בסעיף 23.3.3 לערעור כי גם אם יטען שמדובר במכירת הזכות, הרי שאין חיוב במע"מ שכן מדובר בזכות בתאגיד שמועטה מהגדרת טובין בחוק מע"מ. כלומר, הטענה בדבר מכירת הזכות הועלתה על ידי המערערת עצמה. משנקבע בפסק הדין אשר הפך לחלוט כי לא מדובר בזכות בתאגיד, הרי שמדובר בכל היותר, גם לעמדתה של המערערת, במכירת זכות לקבלת שכר טרחה החייבת במס. ג. זהות הנישום בסיכומי המערערת נטען כי הנישום הנכון הוא עו"ד שגב באופן אישי, שכן הוא נותן השירות. עו"ד שגב לא רשום באיחוד העוסקים יחד עם המערערת ולכן לא ניתן לחייבו. כמו כן נאמר כי טענה זו בדבר חיובו של עו"ד שגב אישית לא נדונה בערעור הקודם, שכן נקבע שם כי היא מהווה הרחבת חזית. טיעון זה על פיו המערערת אינה הנישום הנכון, שכן הנישום הנכון הוא ד"ר שגב אישית, לא עלה בדרך כלשהי בכתב הערעור. הערעור הוגש על ידי י.מ.ש השקעות בע"מ באמצעות מנהלה ד"ר שגב ו/או ד"ר שגב ושות' עורכי דין. בסעיף 7 לכתב הערעור נאמר כי לאור היות י.מ.ש השקעות בע"מ העוסק המדווח באיחוד העוסקים ו-י. שגב ושות' הצד לעיסקה, ולאור המחלוקת הקודמת בין הצדדים בשאלה מי הוא המערער הנכון מוגש הערעור על ידי שניהם ביחד ולחוד. כלומר, המחלוקת אינה כלל בשאלה האם עו"ד שגב הוא הנישום הנכון. כזכור, הערעור הוגש לפני שניתן פסק הדין בערעור הקודם. מחלוקת זו, אשר התעוררה גם בערעור הקודם, בו נטען כי י.מ.ש לא קיבלה את הכספים נשוא השומה אלא חברת י. שגב ושות' הוכרעה בפסק הדין. מאחר וגם שם, כמו גם כאן, הועלתה הטענה כי היה על המשיב להוציא את השומה באופן אישי לעו"ד שגב עלתה לראשונה בסיכומים, לא ראיתי צורך להידרש לטענה זו. הכרעתי בפסק הדין בערעור הקודם בשאלה האם י.מ.ש היא הנישום הנכון או חברת י. שגב ושות' - שהיא למעשה אותה שאלה אשר הציגה המערערת בנימוקי הערעור הנוכחי. לאחר שסקרתי את העברת הזכות על פי הסכם שכר טרחה משנת 88' על ידי עו"ד שגב אישית לחברות בשליטתו, נקבע כי הוצאת השומה לאיחוד העוסקים הינו כדין. קביעה זו ישימה גם במקרה שבפניי. התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. דיני חברותדיבידנד