הגדלת הקצבת מים שנתית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדלת הקצבת מים שנתית: נתוני רקע 1. התובעת (להלן, גם "שטראוס") הגישה תובענה להשבת תשלומים ששילמה לנתבעת 1 (להלן, גם "מקורות") בגין הגדלת הקצבת מים שנתית, על רקע העברת מפעלה מתחום שיפוטה של הנתבעת 2 (להלן, גם "העירייה") לאיזור התעשיה בר-לב (להלן - "בר-לב") המנוהל על ידי מנהלת בר-לב (להלן - "המנהלת"). כתב התביעה המקורי הוגש נגד מקורות בלבד. בהמשך הדרך צורפה העירייה כנתבעת נוספת והוגדל סכום התביעה. 2. לאחר מיצוי הליכי ביניים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם שטראוס הוגש תצהירו של מר אהרון צבי. מטעם מקורות הוגש תצהירו של מנהל יחידת צרכנים, נכסים והתקשרויות שלה, מר שלומי קרויזר (להלן - "קרויזר"). מטעם העירייה הוגש תצהיר הגזבר שלה, מר דוד קבסה. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות, תוך שמירת זכויות וטענות מכל מין וסוג. סוכם כי לסיכומי הטענות ניתן יהיה לצרף תשובות שניתנו בהליכי ביניים. הוצהר, ככל שעסקינן בעניינה של העירייה, כי לא נמצאו אסמכתאות בהקשר לביצוע תשלומים לעירייה, כנטען על ידי שטראוס. וכן סוכם כי סיכומי הטענות יוגשו בשני מחזורים. 3. הונחו בפניי, איפוא, סיכומי טענות מאירי עיניים מטעם באי כוחם המלומדים של שטראוס ומקורות. במצורף להגשת סיכום טענות ב"כ שטראוס סוכם כי התביעה כנגד העירייה תידחה ללא צו להוצאות. בעקבות סיכומי הטענות, וכאמור, הגישה שטראוס סיכומי תשובה. מקורות לא עשתה כן. ב"כ הצדדים הודיעו לא אחת במהלך ההתדיינות כי הם מנהלים משא ומתן על מנת להגיע להסדר מוסכם. וכך, שעה שהמתנתי לסיכומי תשובה מטעם מקורות חזרתי והתבקשתי לעכב מתן פסק דיני. הבהרתי כי ממילא התיק לא בשל למתן פסק דיני, לנוכח המתנתי לסיכומי תשובה מטעם מקורות. חזרתי והבהרתי זאת בדיון שקיימתי עם ב"כ הצדדים ביום 12.1.12. חרף זאת לא הוגשו סיכומי תשובה מטעם מקורות, בחלוף חודשים ארוכים. בסופה של דרך, וכעולה מהחלטתי מיום 12.9.12, קבעתי כי בדעתי ליתן פסק דיני על יסוד החומר שבפניי. בכך לא הסתיימה המסכת. שעה שהתיק היה בעיוני לשם מתן פסק דין הגיש ב"כ מקורות לעיוני את פסק דינה מיום 31.1.13 של כב' השופטת ענת ברון ב-ת.א. (ת"א) 1327/04 יעקב בלום נ' מקורות חברת המים בע"מ (להלן - "עניין בלום"). משום כך הוריתי כי בדעתי להידרש לאסמכתא זו ואולם היתרתי רק לב"כ שטראוס להגיש התייחסותו לפסק דין זה. כך נעשה. עוד אדרש בהמשך למשמעות הנודעת להיעדרם של סיכומי תגובה מטעם מקורות, לעניינן של מספר סוגיות בפרשה שבפניי. 4. עתה ראוי להרחיב קמעא בעניין המסכת העובדתית. לפנים, ומזה שנים ארוכות, היה מפעלה של שטראוס ממוקם בעיר נהריה. לטענתה של שטראוס הרי ברבות השנים היא שילמה תשלומים ששילמה לעירייה, בגין הקצבה שנתית של מים שניתנה לה. לימים, כאמור, הועתק באופן הדרגתי מפעלה מן העיר נהריה לבר-לב. בתחילה הגדילה נציבות המים את הקצבת המים למפעל החדש בבר-לב לכדי 330,000 מ"ק. בגין כך נדרשה שטראוס לשלם עבור הקצבה שנתית זו סכום של 793,000 ₪. לשיטתה דרישה זו הייתה תנאי להספקת המים בתעריף אשר נקבע בדין לגבי מים לתעשיה. משום כך שטראוס שילמה תשלום זה, ותחת מחאה. בהמשך הדרך, ושעה שההליכים היו תלויים ועומדים בפניי, ומשעה שהוגדלה הקצבת המים לכדי 480,000 מ"ק, חזרה ונדרשה שטראוס לתשלום סכום חד-פעמי נוסף בסך של 592,840 ₪. אף סכום זה שולם באותן נסיבות, ותחת מחאה. 5. מלכתחילה, איפוא, כופרת שטראוס בזכותה של מקורות להשית עליה תשלום הסכומים החד-פעמיים האמורים. ומשעה ששולמו היא דורשת את השבתם. לחילופין טענה שטראוס כי ברבות השנים היא שילמה לספק המים בנהריה (ופשיטא הגם שהדברים לא הובהרו מדובר בעירייה עצמה) תשלומים חד-פעמיים כאמור. ומשכך, כך המשך הטענה החילופית, לא יעלה על הדעת כי שטראוס תיאלץ להוסיף ולשלם תשלומים כאמור, כל אימת שהיא מעתיקה את מפעלה ממקום אחד למקום אחר. 6. מקורות התגוננה בפני התביעה. מקורות מבארת כי בכל הנוגע להספקת מים בפרשה שבפניי היא משמשת כספק מים רגיל לכל דבר ועניין. אכן עיקר צרכניה של מקורות הינן רשויות מקומיות. אלו בתורן משמשות כספק המים של תושביהן. כך היה שעה שמפעלה של שטראוס היה בנהריה. העירייה הייתה הצרכנית של מקורות והיא זו ששימשה כספק המים של שטראוס, בעוד שמקורות הייתה ספק המים של העירייה. 7. לעניין התשלומים האמורים טוענת מקורות, בלב הגנתה, כי על מנת למלא את תפקידה כספק מים, היא השקיעה בעבר ותמשיך אף בעתיד להשקיע השקעות יסוד בתשתיות עצומות לשם הפקת המים, אגירתם והובלתם לצרכניה, תוך שמירה על איכות המים ואיכות האספקה. משום כך שומה על הצרכנים להשתתף בתשלום השקעות היסוד עבור תשתיות אלו. מקורות מאפשרת לצרכניה לשלם עבור השקעות היסוד בשני מסלולים. הראשון, תשלום חד-פעמי המכונה "זכויות", בו רוכש הצרכן זכות לצמיתות לצריכה שנתית מוגדרת. משעה שמשולם תשלום חד-פעמי זה הצרכן אינו נדרש עוד לשלם עבור השקעות היסוד כל עוד הוא צורך את הכמות השנתית בגינה שילם "זכויות". במסלול השני, הצרכן שוכר את הזכות המוגבלת לעשות שימוש בתשתיות המים (המכונה "מעל הזכויות"), וזאת על פי הצריכה בפועל. במקרה זה לא משלם הצרכן תשלום חד-פעמי קבוע, כבמסלול הראשון, אלא משלם תשלום עיתי, לפי הצריכה בפועל. שטראוס, איפוא, בתשלומים החד-פעמיים האמורים, שילמה "זכויות" בגין השקעות היסוד בהתאם להקצבה שניתנה לה, וכפי שהוגדלה במהלך התקופה. אכן מקורות התייחסה אף למסכת היחסים, כעולה מתביעת שטראוס, כנגד העירייה. ואולם לנוכח העובדה שהתביעה נגד העירייה נדחתה לא אדרש לכך. הצגת עיקר המחלוקת 8. עיקר המחלוקת בין ב"כ הצדדים היא מחלוקת משפטית באשר לזכותה של מקורות לדרוש משטראוס את אותם תשלומים חד-פעמיים. במוקד הדיון עומדות הוראות חוק המים, התשי"ט-1959 (להלן - "חוק המים"). מפסק הדין בעניין בלום נלמד כי לנוכח כך שהמים בישראל, שעל פי סעיף 1 לחוק המים "הם קניין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ", הרי "קובע חוק המים כללים לשמירה על מקורות המים מפני דלדול ומפני זיהום... בנוסף, חוק המים מסדיר את דרכי השימוש של האוכלוסיה במים, ומכפיף את ההפקה והאספקה של מים לרגולציה ולפיקוח הדוק של הממשלה" (סעיף 1). 9. שטראוס נסמכת על סעיף 109 לחוק המים המגדיר כי "דמי מים" הם "מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר להספקת המים". סעיף 109 הנ"ל מצוי בפרק מיוחד העוסק בפיקוח על דמי מים. הוא מגדיר את האופן שעל פיו מועצת רשות המים מתקינה כללים לחישוב עלות המים. סעיף 112 לחוק המים מתייחס באופן דקדקני לאופן קביעת תעריפים לאותם "דמי מים". מכוחו של סעיף 112 הנ"ל הותקנו, בין השאר, תקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז-1987. לימים, ומשעה שבמקום נציב המים הוקמה הרשות הממשלתית למים ולביוב, שונו התקנות האמורות לכללים וכותרתם כיום היא כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז-1987 (להלן - "כללי תעריפי מקורות"). ואכן, סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות - במועד הרלוונטי - מורה כי "מקורות לא תספק מים אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בכללים אלו". אף סעיף 114(א) לחוק המים, בנוסחו הרלוונטי לתביעה, קבע כי מש"קבע שר החקלאות תעריף לדמי מים, לא יספק מים אלא בהתאם לתעריף שנקבע". מכאן, כי שאלת המפתח היא הגדרתם של אותם "דמי מים". לשיטתה של שטראוס הגדרה זו היא כל-כוללת. כאמור צוין שם כי הם כוללים את "מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר להספקת מים". מכאן שכאשר נקבעים התעריפים בגין "דמי מים", מתומחרות בגדרם אף השקעות היסוד שמקורות דורשת תשלום בגינם, אם על דרך תשלום "זכויות", אם על דרך תשלום "מעל הזכויות". 10. בכתב הגנתה של מקורות היא סמכה זכותה לגבות תשלומים בגין השקעות היסוד על הוראות סעיף 34 לחוק המים, שלימים היה לסעיף 34(א) לחוק המים, המורה כי "מנהל הרשות הממשלתית רשאי לצוות על בעל רישיון הפקה שיספק מים לאדם פלוני, במידה שהספקה זו לא תפגע פגיעה של ממש בסיפוק הצרכים של בעל הרישיון ושל צרכניו, ובלבד שהוצאות השקעת היסוד לסידור ההספקה לא יחולו על בעל הרישיון; באין הסכמה בין הצדדים על כמות המים, מחירם ותנאי הספקתם - יורה על כך, על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית ... הרואה עצמו נפגע על ידי צו או הוראה שניתנו לפי סעיף קטן זה, רשאי לערור עליה בפני בית הדין" (לפנים, במקום "מנהל הרשות הממשלתית" בעל הסמכות היה "נציב המים"). מכוחו של סעיף זה, כך מתחייב, כופרת מקורות במשמעות הכל-כוללת, כנטען על ידי שטראוס, לעניין הגדרתם של אותם "דמי מים". לשיטתה של מקורות "דמי מים" אלו אינם כוללים תשלומים בגין השקעות יסוד בתשתיות, כפי שניתן ללמוד מסעיף 34 הנ"ל. 11. אדרש לדיון והכרעה במחלוקת זו בהמשך הדרך. עתה ראוי להידרש למניין סוגיות דיוניות בפרשה שבפניי. מסמך העמדה של היועץ המשפטי לממשלה 12. בעניין בלום נדונה בקשה לאשר תובענה ייצוגית עבור צרכני מקורות, היא אף הנתבעת שם, שהם "צרכנים ישירים" שלה, ובאשר ל"חיוב בגין צריכה מעל הזכויות". בהליך ההוא עשה היועץ המשפטי לממשלה (להלן - "היועמ"ש") שימוש בסמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] והתייצב כבעל דין שם. במסגרת זו אף הוגש מטעמו מסמך "עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה" (להלן - "מסמך העמדה"). לסיכום טענות ב"כ מקורות צורף מסמך העמדה כאשר ב"כ מקורות ביקש לסמוך מכלול טענותיו, אף על מסמך העמדה, כאשר הוא הבהיר כי "מכל מקום, את המצוטט כאן מפי היועץ המשפטי לממשלה אנו מבקשים לראות כאילו נאמר על ידינו ממש" (סעיף 9). במסמך העמדה, המרשים ברוחב היריעה שלו, מצטרף היועמ"ש באופן גורף לעמדתה של מקורות, ומצדד בה. לא זו אף זו: הוא אף מונה שורה נרחבת של טעמים, עובדתיים ומשפטיים, המבססים עמדה זו מזוויות רבות נוספות, מעבר למצויין בכתב הגנתה של מקורות. בגדר סיכומי התשובה של שטראוס נטען שצירוף מסמך העמדה נעשה שלא כדין. בחנתי הנתונים שבפניי ובדעתי לאמץ עמדתה של שטראוס בעניין זה, הגם שלא באופן גורף. 13. במהלך הדיונים עתרה מקורות לעכב את הדיון ולחילופין להאריך את המועד להגשת תצהירי עדות ראשית על מנת לאפשר לה לפנות ליועמ"ש ולבקשו להצטרף להליך, שאז יוגשו תצהיריה רק לאור עמדתו הצפויה. בגדר בקשה זו נסמכה מקורות על ההליך בעניין בלום, אף הראתה שהוא הגיש שם את מסמך העמדה, שאף צורף לבקשה. בהחלטתי מיום 1.7.08 דחיתי את בקשתה של מקורות. רשמתי שם כי "אכן כוחו של היועץ המשפטי לממשלה עמו למסור הודעת הצטרפות להליך שבפניי, וככל שמקורות מבקשת להניע אותו לעשות כן, איש לא מנע ממנה, אף איש לא מונע ממנה בעתיד, לעשות כן. ככל שהיועץ המשפטי לממשלה יראה למסור הודעת הצטרפות, וככל שכתוצאה מכך, אם בכלל, תתבקש החלטה נוספת על המתווה הדיוני שנסלל על ידי עד הנה, אשקול, אדון ואכריע. ברי שאין בדעתי, לנוכח העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה אינו בעל דין בפניי, להקדים את העגלה לפני הסוסים ואין בדעתי לשנות מהחלטתי על הגשת תצהירי עדויות" (סעיף 6). 14. בעקבות החלטתי זו לא התייצב היועמ"ש להליך שבפניי. אין לדעת על שום מה, שהרי מקורות לא מסרה כל נתונים בעניין זה. שמא בעקבות החלטתי החליטה מקורות שלא לנסות להניע את היועמ"ש להתייצב לדיון, וממילא הוא לא אמור היה לשקול אם לעשות כן, אם לאו. שמא בעקבות החלטתי החליטה מקורות להניע את היועמ"ש להתייצב לדיון והוא, מטעמיו, החליט שלא לעשות כן. שמא סבור היה היועמ"ש שלא ראוי, משום יוקרת מעמדו והרצון למנוע זילות השימוש בסמכות זו, שיעשה שימוש תכוף בסמכות ההתייצבות שלו וראוי שהדבר ייעשה במשורה. לשיטה זו, אולי, סבור היה היועמ"ש כי בעוד שבעניין בלום נדונה, ובבית משפט מחוזי, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, על השלכות הרוחב המתחייבות הימנה, הרי אין הצדקה שיעשה שימוש בסמכות זו, בהליך שבפניי הדן בתובענה רגילה בין שני בעלי דין, בגין סכום השבה נטען פלוני. אם אכן נתון זה עמד ביסוד שיקוליו, וכאמור אין בפניי כל תשתית לכאן או לכאן, אין לי אלא לקבוע כי שיקול זה ראוי בעיניי. 15. אם כך ואם אחרת אין לי אלא את שרואות עיניי. ב"כ מקורות לא ביקש, בבקשה ההיא, שמסמך העמדה יעמוד כחומר שיש להתייחס אליו בהליך זה. נהפוך הוא: מעצם הגשת הבקשה נלמד כי הוא עצמו סבור היה שיש לאפשר ליועמ"ש, ככל שיחליט להתייצב לדיון בפניי, להגיש מסמך עמדה לתיק זה, אם דומה ואם שונה ממסמך העמדה ההוא. במצב דברים זה ברי שאין להתיר למקורות להציג בפניי, בדלת האחורית, מסמך עמדה שיכול היה להיות מונח בפניי, בדרך המלך, ובדלת הראשית. 16. נתון זה הולך ומתעצם לנוכח העובדה שבגדר ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים ביום 24.3.10 הם הסכימו כי "לסיכומי הטענות ניתן יהיה לצרף תשובות שניתנו בהליכי ביניים". משמע, ב"כ הצדדים אף נתנו דעתם לעניין צירוף מסמכים לסיכומי הטענות. בגדרה של הסכמה זו לא הותנה דבר באשר לצירוף מסמך העמדה בהליך אחר. 17. עיון במסמך העמדה מצביע על כך שהיועמ"ש נסמך על שורה של טיעונים, עובדתיים ומשפטיים. רובם ככולם לא גובשו כפלוגתא במסכת שבפניי. וכך, למשל, נסמך היועמ"ש על שורה של טיעונים עובדתיים-כלכליים. ביסוד טיעונו ניצבת התובנה הכלכלית על פיה, משכבר הימים, מקורות מתוקצבת משורה של מקורות תקציביים. בגדרן של אלו נלקחות בחשבון הכנסותיה של מקורות כתוצאה מגבייה צפויה של תשלומים בגין "זכויות" ו"מעל זכויות", ובאחוזים ניכרים. קבלת הפרשנות הנוגדת את עמדת מקורות תשבש ללא הכר את החישובים התקציביים הרלוונטיים. כך, אם על דרך הגדלת תעריפי המים על כלל הציבור, אם על דרך הגדלת התמיכות הניתנות למקורות על ידי הממשלה, ושוב על חשבון קופת הציבור. אין צריך לומר שתשתית עובדתית זו לא גובשה כפלוגתא, כל עיקר, בהליך שבפניי. מלכתחילה הצדיקה מקורות את זכאותה לגביית התשלומים בגין "זכויות" ו"מעל זכויות", רק על בסיס משפטי, מכוחו של חוק המים, ורק בהתבסס על סעיף 34 לחוק המים. אילו הייתה מקורות מעלה טיעון עובדתי זה, מן הסתם היו מוצגות בפניי ראיות עובדתיות, לכאן ולשם, והייתי מכריע כאשר מכריע בהן. 18. ואף אין לי ספק כי בהליך שבפניי היה אף ב"כ מקורות מודע לכך. שהרי באחת מן הבקשות שבפניי הוא ביקש ארכה להגיש חוות דעת כלכלית הנוגעת לסבירותם הכלכלית של החיובים בגין "זכויות" ו"מעל הזכויות", מאת פרופ' שמחה סדן. נעניתי לבקשה זו. בהמשך הדרך, וכעולה מהחלטתי מיום 8.10.09, משעה שמקורות בחרה לא להניח בפניי כל חוות דעת כאמור, החלטתי שלא אדרש לכך בהמשך. ברי שככל שמקורות הייתה מציגה בפניי חוות דעת, מן הסתם הייתי מורה לשטראוס להגיש חוות דעת נוגדת, שמא הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט. משמע, עד הנה מסתמן שבגדר שיקוליי בפרשה שבפניי לא אדרש כל עיקר לשורה נרחבת של טיעונים עובדתיים כנדבך אפשרי למסקנה זו או אחרת, בגדר הכרעתי, הגם שבשולי הדברים, כפי שאראה בהמשך, לא אמנע מכך באופן גורף. 19. מעבר לדרוש מקובלת עליי עמדתה של שטראוס כי הגם שאין עוררין על סמכותו ויוקרתו של היועמ"ש, הרי מסמך העמדה בעניין בלום משקף את עניינה הכלכלי הברור של המדינה, כבעלת דין ובעלת אינטרס. שהרי התייצבות היועמ"ש לצידה של מקורות, כך סביר להניח, נובע מן האינטרס הכספי המובהק של המדינה, אשר לשיטתה חישבה את תמיכותיה במקורות על יסוד הנחת החוקיות של גביית התשלומים בגין "זכויות" ו"מעל הזכויות". אף עניין זה, כפי שאראה בהמשך, אינו נקי לגמרי מספקות. 20. כבר ציינתי את העובדה שמקורות לא טרחה להגיש סיכומי תשובה מטעמה. טיעונה הנרחב של שטראוס לעניין מסמך העמדה, היה טיעון מובהק שהצריך תגובה מטעם מקורות. לנוכח העדרם של סיכומי תשובה כאמור, הולכת ומתעצמת מסקנתי המאמצת, במרביתה, את עמדת שטראוס בסוגיה הנדונה. 21. שטראוס עותרת, איפוא, כי אגרום לכך שמסמך העמדה יוצא מתיק בית המשפט. ומכל מקום היא עותרת לכך שאתעלם מסיכומי טענות ב"כ מקורות, שהרי לאמיתם של דברים הם כוללים ציטוטים נרחבים ממסמך העמדה, שכאמור איננו קביל, באופן שבמרבית הסוגיות מקורות אינה טוענת כל טענה משל עצמה, אלא מצטטת את טענות מסמך העמדה, והרי יש להתעלם ממנו. הנני דוחה טענה זו, בעיקרה. חדשות לבקרים, על מנת שבית המשפט יכריע באשר לקבילותו של מסמך, הוא מעיין-גם-מעיין בו, ובקפידה רבה. רק בעקבות זאת הוא מחליט באשר לקבילותו או העדר קבילותו. ומשעה שבית המשפט מכריע שמסמך אינו קביל, חזקה עליו, כבית משפט מקצועי, שיתעלם ממסמך זה, בגדר שיקוליו. לא ראוי, דרך שגרה, להוציא מסמך מתיק בית המשפט, הן משום שהדבר אינו תקין, הן משום שהדבר מונע את ערכאת הערעור מלהעביר ביקורת על שיקוליו של בית המשפט. שמא יהיה סבור שמסמך שבית המשפט החליט שאיננו קביל, הוא אכן קביל. על אותה דרך בדעתי להידרש לכל טיעון מוּתר של מקורות, ככל שאיננו מהווה הרחבת חזית. כך, למשל במובהק, ככל שעסקינן בהסתמכותה של מקורות על סעיף 34 לחוק המים. ומשעה שמקורות תשמיע בפניי טיעונים מוּתרים כאמור, לא אדקדק האם הדבר נרשם, כציטוט במרכאות ממקור זה או אחר, בבחינת עצה טובה שניתנה לטוען, או שמא כטיעון "עצמאי" של ב"כ מקורות. 22. ניתוחי עד הנה אינו ממצה את עניינו של מסמך העמדה. כמבואר, ביני לביני ניתן פסק דינה של השופטת ברון בעניין בלום. החלטתי להידרש לפסק דין זה. בגדרו של פסק דין זה, מטבע הדברים, נסמכה השופטת ברון במסגרת שיקוליה על מסמך העמדה. משמע, מצויה לנגד עיניי התייחסות למסמך העמדה, לא מכוחו כמסמך "עצמאי", אלא במסגרת פסק דין שבוודאי ראוי שאדרש לו. שמא, ולו בעקיפין, מגיעה מקורות אל המבוקש, אם לא באמצעות קבילותו של מסמך העמדה, הרי בגדר "הטמעתו" בפסק דין של בית משפט אחר. גמרתי בדעתי כי הנתון האמור לא ישנה ממאזן שיקוליי, ככל שעסקינן ברובד העובדתי המפורט במסמך העמדה, ולא אדרש לרובד עובדתי זה. מנגד, ככל שעסקינן ברובד המשפטי, ממילא בדעתי להידרש, אף להתמודד, עם קביעותיה המשפטיות של השופטת ברון, ואחת היא אם קביעותיה הן פועל יוצא של אימוץ עמדת מסמך העמדה, או פועל יוצא של מיטב שיקול דעתה. נתון זה מוליכני לדון בהיקף המחלוקת המשפטית שראוי שאדרש לה. להיקף המחלוקת המשפטית 23. עיון מדוקדק בכתב הגנתה של מקורות, כך כבר הראיתי, מצביע על כך שמלכתחילה הגנתה של מקורות הייתה מובהרת ומאותרת. מקורות סבורה הייתה, מלכתחילה, כי עליה להצביע על מקור משפטי המצדיק, לטעמה, את חיוב שטראוס בתשלומים החד-פעמיים, בגדר "זכויות", שבמידה ולא ישולמו יהיו כרוכים בתשלומים "מעל הזכויות". טעם זה נמצא לה בסעיף 34 לחוק המים. לנוכח זאת טוענת שטראוס כי אין להתיר למקורות להסתמך על נימוקים משפטיים נוספים. 24. ואכן, משעה שמקורות התיימרה לסמוך טענותיה על מסמך העמדה, התרחבה יריעת הטיעון של מקורות. וכך, מקורות נסמכה, לשיטתה, על סעיף 34(ב) לחוק המים, אף על סעיף 22 לו. היא נסמכה על סעיף 238(א)(5) לפקודת העיריות שמכוחן הותקנו תקנות המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), התשנ"ד-1994 (להלן - "תקנות תעריפי הרשויות המקומיות"; ובעקבות שינויי חוק המים הם שונו ל"כללים"), באשר לתעריפי מים ברשויות המקומיות. ועל כל אלו נסמכה מקורות על טיעון מרחיק לכת מכוחו, מעיקרא, היא אינה חייבת להצביע על כל מקור סטטוטורי לזכותה להשית תשלומים חד-פעמיים אלו, משעה שאין איסור מפורש לכך בדבר חקיקה. 25. כסבור הייתי שהגם שיש טעם בהשגות שטראוס לעניין הרחבת חזית זו, בדעתי להידרש למרבית הטיעונים המשפטיים בגדר טיעונה של מקורות. שוכנעתי כי לנוכח העובדה שמדובר בטיעונים משפטיים מובהקים, אף לנוכח העובדה שטיעונים משפטיים אלו זכו למענה בגדר סיכומי התשובה של שטראוס, אך מנגד לא זכו למענה בגדר סיכומי תשובה שלא הוגשו על ידי מקורות, לא נפגע עניינה של שטראוס. נתון זה הולך ומתעצם לנוכח כך שאף שטראוס, בסיכום טענותיה, הגדילה וציינה את העדר זכאותה של מקורות לגבות את התשלומים החד-פעמיים "לא על פי סעיף 34 ולא על פי כל סעיף אחר בחוק המים" (סעיף 54). זאת ועוד: הגם שבעניין בלום נפרסה בפני השופטת ברון מסכת עובדתית הרי היא סיכמה כי "השאלה העומדת לדיון בהליך זה היא שאלה משפטית של פרשנות הדין - ועל כן עדויות אלו נמצאו בעיקרן בלתי רלוונטיות" (סעיף 7). משום כך פסק דינה נסמך, ביסודו של דבר, על פרשנות משפטית. כאמור היתרתי לשטראוס בלבד להגיש טיעונים משלימים בעקבות פסק דין זה. והרי נתון נוסף המעצים את מסקנתי שלא ייגרם כל עוול לשטראוס, משעה שאתמקד בפסק דיני במרבית הטיעונים המשפטיים האמורים. 26. עד הנה דנתי בהשגות אפשריות של שטראוס לעניין יריעת המחלוקת המשפטית. ואולם אף מקורות טוענת כי שטראוס הרחיבה את יריעת המחלוקת המשפטית. על בסיס ניתוח טקסטואלי של הנטען בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן, ניסתה מקורות להראות שכאשר שטראוס שוטחת טיעוניה באשר לעצם זכותה של מקורות לגבות תשלומים עבור השקעות יסוד, היא מרחיבה חזית. על כך השיבה שטראוס, בהרחבה, בסיכומי התשובה שלה. כבר הצבעתי על כך שמקורות חדלה ולא הגישה סיכומי תשובה מטעמה, ואף בסוגיה זו אין לי אלא להסיק שאין מענה בפיה לטיעונה של שטראוס על פיה לא הורחבה כל חזית. ואכן, כפי שהראתה שטראוס באורח משכנע, הייתה זו מקורות עצמה שהגדירה את המחלוקת המשפטית באשר לשאלת סמכותה של מקורות לגבות תשלומים עבור השקעות היסוד בתשתיות. וכך, בסעיף 4 לבקשתה של מקורות מיום 20.5.08 לעכב את הדיון עד למתן הכרעה בפרשה אחרת פלונית הגדירה מקורות עצמה כי המתנה זו חשובה הואיל ותוכרע שם "שאלת פרשנות סעיף 34 לחוק המים והשלכות האמור בו על סמכות מקורות לגבות תשלום עבור השקעות היסוד בתשתיות...". גבייה הסכמית? 27. פסק דינה של השופטת ברון בעניין בלום דן, כאמור, בעניינם של "צרכנים ישירים" של מקורות. משמע, נדבכים חשובים בפסק דין זה נסמכים אף על מערכת חוזית שיש למקורות עם צרכנים ישירים אלו. בגדר סיכום טענותיה של מקורות היא נסמכת אף על טיעונים אלו. 28. נהיר לי שהסתמכות זו של מקורות על נדבך חוזי כלשהו, בפרשה שבפניי, אין לה מקום. ולא זו בלבד אלא שהיא מתנכרת לעמדתה הנחרצת של מקורות עצמה על פיה, ויהא הדבר אשר יהא, מעולם שטראוס לא הייתה בעלת דינה החוזית. והרי מקורות חזרה והבהירה כי שעה שמפעל שטראוס היה בנהריה בעלת דברה החוזית הייתה העירייה, היא הצרכנית שלה, בעוד שבעלת דברה החוזית של שטראוס, היא הצרכנית בתורה, הייתה העירייה, ספק המים שלה. לימים, משעה ששטראוס עברה לבר-לב, כך חזרה והבהירה מקורות, בעלת דברה החוזית הייתה המנהלת. שטראוס, בתורה, הייתה לבעלת דברה החוזית של המנהלת. אכן, לנוכח העובדה ששטראוס צורכת כמויות מים רבות ביותר, הרי דרישותיה של מקורות לעניין התשלומים החד-פעמיים הופנו לה על ידי המנהלת. ואולם קרויזר, בתצהירו, ציין כי "ברי, כי אם שטראוס לא הייתה משלמת את תשלום הזכויות, החיוב שהיה מוצא למנהלת היה על סכום הצריכה בתוספת חיוב 'מעל הזכויות'" (סעיף 2.10.6). והוא הוסיף וציין כי "במקרה כזה אם המנהלת לא הייתה משלמת את התשלום המלא למקורות - המנהלת (וכפועל יוצא שטראוס) הייתה חשופה לשימוש בזכותה של מקורות לצמצום או הפסקת אספקת המים" (סעיף 2.15). 29. משמע, במסכת שבפניי אין להידרש לכל טיעון הנסמך על מסכת הסכמית בין שטראוס לבין מקורות, גם משום שלא הוכחה מסכת הסכמית כאמור ובעיקר לנוכח העובדה שבלב הגנתה של מקורות עצמה נטען כי היא אינה בעלת דברה החוזית של שטראוס. 30. עתה, לאחר שסילקתי מדרכי את האפשרות להידרש לתשתית עובדתית המקרינה על שיקוליי, אף לאחר שהוספתי וסילקתי מדרכי את האפשרות להידרש לתובנה הנסמכת על מערכת הסכמית בין בעלות הדין שבפניי, בדעתי להידרש למחלוקת הפרשנית המשפטית המובהקת, על רכיביה השונים. עיקרי הפסיקה 31. ב"כ הצדדים המציאו לעיוני פסיקה רלוונטית להכרעה במחלוקת. לטעמי ניצבות בפניי שתי הכרעות שיפוטיות נוגדות. האחת, האחרונה, היא פסק דינה של השופטת ברון בעניין בלום, התומכת בפרשנותה של מקורות והמסתייעת במסמך העמדה של היועמ"ש. האחרת, הינה החלטתו מיום 28.1.04 של כב' השופט יהונתן עדיאל ב-בש"א (י-ם) 3515/00 קיבוץ אורים - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו"; להלן - "עניין קיבוץ אורים"). בשתי הכרעות שיפוטיות אלו נדונו בקשות לאישור תובענה, כתובענה ייצוגית. נתון זה, לטעמי, מקרין לגבי חשיבות ההכרעה המשפטית, בכל אחת מן הפרשות האמורות. שהרי, דווקא לנוכח העובדה שמדובר בתובענה ייצוגית, על השלכות הרוחב המשמעותיות המתחייבות מעצם הליך זה, נערך דיון נורמטיבי מעמיק בשתי הפרשנויות האפשריות במסכת הנדונה בפניי. אינני מייחס כל משמעות מפליגה, כפי שמזמינה אותי מקורות לעשות, לנוכח העובדה שהכרעתו של השופט עדיאל בעניין קיבוץ אורים הייתה "החלטה" ולא "פסק דין". כך, משום שבמסגרת מסכת שיקוליו שם החליט השופט עדיאל לאשר את הגשתה של התובענה הייצוגית. וכך, משום שבמסגרת שיקוליה בעניין בלום החליטה השופטת ברון שלא לאשר את הגשתה של התובענה הייצוגית. נתון טכני זה אינו גורע, כהוא-זה, מעומק הדיון הנורמטיבי שנעשה בשתי הזדמנויות אלו. עומק הדיון לא היה נגרע אילו, למשל, היה השופט עדיאל מחליט שלא לאשר את הגשתה של התובענה הייצוגית, ומשום כך הכרעתו הייתה נושאת את הכותרת "פסק דין", או אם השופטת ברון הייתה מחליטה לאשר את הגשתה של התובענה הייצוגית, ומשום כך הכרעתה הייתה נושאת את הכותרת "החלטה". 32. בעניין קיבוץ אורים הכריע השופט עדיאל, שלא כעמדת מקורות, כי "תשלומים עבור הוצאות בגין השקעות יסוד המבוצעות בקשר להספקת מים הנן בבחינת 'דמי מים' כמשמעותן בסעיף 109 לחוק. על כן מקורות לא הייתה רשאית לגבות תשלומים עבור השקעות יסוד אלה אלא לפי חוק" (סעיף 32). משמע, לשיטתו, הגדרת "דמי המים" כ"מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר לאספקת מים", כוללת בחובה אף את השקעות היסוד. 33. בהמשך נפנה השופט עדיאל להסתמכותה של מקורות על סעיף 34 לחוק המים, שהובא לעיל. לאחר דיון וניתוח השופט עדיאל הסיק ש"נראה אפוא שהסעיף מטפל במצב בו אדם שאינו נמנה עם צרכניו של בעל הרשיון דורש שיסופקו לו מים על פי זכותו בהתאם לסעיף 3 לחוק המים, אלא שבמקרה כזה עליו לשאת בעלויות הכרוכות בהקמת התשתית להספקת המים" (סעיף 34). 34. בעקבות עניין קיבוץ אורים חזרה ואושרה עמדתו של השופט עדיאל בפסק דינו של כב' השופט צבן ב-ת.א. (י-ם) 6166/04 חוות צברי אורלי נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו"; להלן - "עניין חוות צברי"). אף שם נדונה הטענה שסעיף 34 לחוק המים קובע במפורש כי הוצאות השקעות היסוד יחולו על הצרכן. טענה זו נדחתה על ידי השופט צבן בציינו כי "טענה זו נדונה בפרשת קיבוץ אורים הנ"ל ושם נקבע, כי סעיף 34 מצוי בסימן ג' לפרק השני של חוק המים, אשר דן בפיקוח על הפקה והספקה של מים. מלשון הסעיף ניתן ללמוד, כי הוא אינו מטפל במצב רגיל של התקשרות בין ספק לבין צרכן, ותכליתו לפתור מצב חריג, שבו מתבצעת הספקת מים למי שאינו נמנה על צרכניו הרגילים של הספק (שם, בפיסקה 33; פרשנות זהה ניתנה גם בע"א 410/75 שצמן נ' גבעת עדה, פ"ד ל (1) 330, 332 אשר אוזכר על ידי הש' עדיאל בפסק דין קיבוץ אורים הנ"ל). מן האמור עולה, כי החיוב לשאת בעלויות הכרוכות בהקמת התשתית להספקת המים מוטל על הצרכן, רק מקום שהוא אינו נמנה עם הצרכנים ברישיון ההפקה" (סעיף 33). 35. הן השופט עדיאל, הן השופט צבן בעקבותיו, נסמכו על פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ח' כהן, ב-ע"א 410/75 שצמן נ' גבעת עדה, פ"ד ל(1) 330, 332 (להלן - "עניין שצמן"). השופט ח' כהן הורה שם - "צר לי על המערערת - הצודקת לכאורה בתביעתה לאספקת מים - שנקטה בהליכים מוטעים להשגת מטרתה. המשיבה היא בעלת רשיון הפקה, באשר מספקת היא מים אשר קיבלתם מספק אחר, כאמור בסעיף 23 לחוק המים, תשי"ט-1959 ולפי סעיף 34 לחוק, רשאי נציב המים לצוות עליה שתספק מים למערערת ככל הדרוש לה; ואם לא תבוא המערערת על סיפוקה מאת נציב המים, רשאית היא לערור לפני בית-הדין לעניני מים. אמת נכון הדבר שהוראות סעיף 34 באות לכפות על בעל רשיון הפקה, כמו המשיבה דנן, לספק מים לאדם פלוני אשר אינו נמנה על צרכניו הרגילים שלו, שהרי האספקה המדוברת בה בסעיף זה אינה צריכה לפגוע 'פגיעה של ממש בסיפוק הצרכים של בעל הרשיון ושל צרכניו' - והדעת היתה נותנת שבעלי האדמות של גבעת-עדה נמנים מטבע ברייתם על צרכניה של המשיבה. ואולם כשבעל-רשיון אינו יכול או אינו רוצה לספק מים לצרכניו הטבעיים שלו, הרי פתוחה הדרך לפניהם אל נציב המים מכוח סעיף 34 מקל וחומר" (עמ' 332). לשיטתי, לא היה בטוח לסמוך את ההכרעה הנורמטיבית של השופט עדיאל על פסק דין זה. להתרשמותי, השופט ח' כהן רשם את אשר רשם לעניין סעיף 34 לחוק המים, כמסיח לפי תומו. בפני השופט ח' כהן, שלא כבפני השופטים עדיאל, צבן וברון, לא הוצבו האופציות הפרשניות הנוגדות והאפשריות, בזיקה להגדרה הנאותה של "דמי מים" בסעיף 109 לחוק המים. ומשכך, ממילא לא נדרש השופט ח' כהן להכרעה אפשרית כאמור. לדידי, איפוא, קיימת ההכרעה הפרשנית של השופט עדיאל בעניין קיבוץ אורים, שבעקבותיה הלך השופט צבן בעניין חוות אורלי. למולם ניצבת הכרעתה השיפוטית הנוגדת של השופטת ברון בעניין בלום, שאביאה להלן. 36. תחילה נפנית השופטת ברון לבחינה טקסטואלית של סעיף 109 לחוק המים. לטעמה ההגדרה שם על פיה "דמי המים" הם "'מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר לאספקת המים'....סובלת הן את הפרשנות המוצעת מצידם של בלום והן את הפרשנות המוצעת מצידם של מקורות והיועמ"ש - וזאת לנוכח העמימות המסוימת שבביטוי 'בקשר להספקת המים' שבסיפא של הסעיף. מצד אחד, אפשר שמדובר בביטוי כללי המלמד כי הסעיף עוסק בכל תמורה שהיא המשולמת על ידי הצרכן לספק המים (כגישת בלום); ומצד שני אפשר גם שהסיפא נועדה להבחין בין תשלום עבור ההספקה השוטפת של המים, לבין תשלום עבור תשתית המים (כגישת מקורות והיועמ"ש). אין זאת אלא שיש להוסיף ולברר איזה מבין שתי הפרשנויות המוצעות הולמת יותר את תכלית החקיקה" (סעיף 18). 37. בהמשך נפנית השופטת ברון להוראות נוספות בחוק המים ומוצאת כי "בחלקים אחרים של חוק המים נזכרים גם תשלומים מסוגים אחרים" (שם). וכך, סעיף 22 לחוק המים מורה כי "קביעת כללים כאמור בסעיף 21 לא תשמש עילה לכל תביעת פיצויים, אולם צרכן שהשקיע השקעה במפעלו של ספק המספק לו מים בתמורה ועקב קביעה כאמור אין הוא רשאי עוד להשתמש באותה כמות מים שהיה זכאי לה לפי השקעתו במפעל, רשאי לקבל חזרה מהספק את החלק מהשקעותיו האמורות המתייחס לאותה כמות מים שאין הוא רשאי להשתמש בה עוד" (ההדגשה שלי- ש.ל.). וכך, סעיף 34(א) לחוק המים, שהובא עד הנה, דן אף הוא ב"הוצאות השקעת היסוד לסידור האספקה לא יחולו על בעל הרישיון". וסעיף 34(ב) לחוק המים מציין, בעקבות זאת, כי "מועצת הרשות הממשלתית תקבע תעריפים בעבור השקעת היסוד לסידור האספקה". מכאן מסיקה השופטת ברון כי "נמצאנו למדים, כי חוק המים עצמו תומך בגישתם של מקורות והיועמ"ש - שלפיה פרט לדמי מים קיימים חיובים נוספים שבהם רשאי ספק המים לחייב את צרכניו; ונראה מלשון סעיף 34(א) כי החוק אף מכיר בכוחה המחייב של ההתקשרות וההסכמה שבין הצדדים בנוגע לחיובים נוספים החלים על הצרכן פרט לדמי מים. זאת, אף מבלי להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה אם מנהל רשות המים עושה שימוש בסמכות שניתנה לו בסעיף 34 כעניין שבשגרה, אם לאו" (שם). בכך לא מסתיימות הנמקותיה של השופטת ברון. ואולם אדרש להן, במידת הצורך, שעה שאדון בסוגיות משפטיות הצריכות לעניין הכרעתי. 38. הונחו בפניי אף אסמכתאות נוספות. לטעמי הן אינן מכריעות בלוז המחלוקת על האופציות הפרשניות הגלומות בה. ניצבות בפניי, איפוא, שתי הכרעות שיפוטיות נוגדות של בתי המשפט המחוזיים. במצב דברים זה, אם משום העובדה שהכרעות אלו הן "מנחות", אם לכל הדעות משום ערכן כאסמכתאות בעלות כוח שכנוע, לא נותר לי אלא להכריע במסכת שבפניי לאורן. ומשכך שקלתי סבור הייתי שראוי לי לילך בעקבות הכרעתו של השופט עדיאל בעניין קיבוץ אורים. להלן אביא את עיקרי שיקוליי והנמקותיי. בחינה טקסטואלית של סעיף 109 לחוק המים 39. כאמור, השופטת ברון מצביעה על העמימות בביטוי "'בקשר להספקת המים' שבסיפא של הסעיף, הסובלת פרשנויות נוגדות". לטעמי, הגם שהביטוי אכן עמום וממילא סובל את הפרשנויות הנוגדות האמורות, הפירוש המוצע על ידי שטראוס נראה על פניו כבעל עמדת יתרון מובהקת. כך, משום שלכאורה בעקבות התיבה "מחיר המים", המצביעה לכאורה על העלות של המים עצמם, בחר המחוקק להוסיף את התיבה "וכל תמורה אחרת בקשר להספקת המים". הכוונה המילולית הלכאורית, משמע פשוטו של מקרא לטעמי, מצביעה על רצון להגדרה, כל-כוללת. הדבר בא לידי ביטוי, ראשית, ב"ו" החיבור. בהמשך בא הביטוי "כל תמורה אחרת", שלכאורה מדגיש את כוללניותה של ההגדרה. ואם בכך לא די מבהיר המחוקק שמדובר בכל תמורה אחרת "בקשר להספקת המים". פרשנות מילולית טבעית, כך לטעמי, מצביעה על כך כי השקעות יסוד בתשתיות של מים, אכן מצויות בגדרה של ההגדרה הזאת, והן אכן בגדר "כל תמורה אחרת בקשר להספקת המים". 40. כך, ככל שעסקינן באינטואיציה טקסטואלית ראשונית וטבעית. כך, ככל שעסקינן בבחינתה של הפרשנות הנוגדת. והרי על מקורות ליתן משמעות אלטרנטיבית לביטוי "כל תמורה אחרת בקשר להספקת המים", שלא תכלול את השקעות היסוד האמורות. לא נותר לה, וליועמ"ש, אלא לאבחן בין "תשלום עבור ההספקה השוטפת של המים", שהיא נתפסת בגדרה של הגדרה זו, לבין "תשלום עבור תשתית המים", שהיא אינה נתפסת בגדר ההגדרה האמורה, שהרי היא אינה "שוטפת". הסבר זה מעורר קושי יישומי. שהרי שומה על הפרשן לאבחן, לכאורה, בין תשתית "קבועה" לבין תשתית "שוטפת". משמע, הגם שהמחוקק לכאורה היה מודע לכך שהוא עומד להסדיר את נושא התשתיות, הוא ראה לאבחן בין תשתית "שוטפת" פלונית לבין תשתית "קבועה" אלמונית. ואם אלו הם פני הדברים על שום מה לא ציין המחוקק, מקרא מפורש, את אפיונה "השוטף" של התשתית שתבוא בגדרו של סעיף 109? ולא זו בלבד שלא עשה כן אלא רשם שמדובר ב"כל תמורה אחרת בקשר להספקת המים", משמע כולל תשתיות, מכל מין וסוג שהוא, תהיינה "שוטפות" או "קבועות". 41. השופטת ברון, כמבואר, מוצאת בסעיפים שונים לחוק המים ביטויים אודות "השקעה" או "השקעת היסוד". מכאן היא מסיקה כי חוק המים מצביע על חיובים נוספים שאינם כלולים בגדרה של ההגדרה בסעיף 109 לחוק המים. לטעמי מתובנה זו ניתן להסיק את המסקנה הנוגדת. אדרבא: אם מחוקק חוק המים ידע לנקוט בביטוי "השקעה" בסעיף 22, ובביטוי "השקעת היסוד" בסעיפים 34(א) ו- 34(ב), אין זאת אלא שביטויים אלו נהירים לו, שעה שהוא מחוקק את סעיף 109 לחוק המים. משום כך, אם הגדרת "דמי המים" הייתה כוללת אף "השקעה" או "השקעת היסוד", הוא יכול היה, אף אמור היה, לציין ביטויים אלו בגדרה של אותה הגדרה. משעה שלא עשה כן, הדעת נותנת שסעיפים 22, 34(א) ו-34(ב) לחוק המים, אכן דנים במאטריות שונות לחלוטין, בגדר שטחי ההסדרה הנרחבים בהם עוסק חוק המים. להוראות שונות של חוק המים 42. ומשכך, נקל לי להעדיף את פרשנותו של השופט עדיאל לעניין סעיף 34(א), הדן במצב דברים ייחודי וספציפי. אכן שם, כפי שמבאר השופט ח' כהן בעניין שצמן, מדובר במסכת ייחודית על פיה מנהל הרשות הממשלתית רשאי לצוות על בעל רישיון הפקה שיספק מים ל"אדם פלוני". ממילא קיימת אבחנה בין אותו "פלוני", שיש לצוות על אספקת מים לו, לבין הצרכנים הרגילים של אותו בעל רישיון, שיש להקפיד שלא לפגוע בסיפוק הצרכים שלהם. אכן סעיף 34(ב) אינו דן יותר ב"אדם פלוני" אלא מציין כי "תשלום לפי סעיף זה שעל הצרכן לשלם לספק המים ... ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". ואולם, לטעמי, העובדה שמדובר בסעיף משנה לאותו סעיף 34, אינו יכול לתלוש את ההקשר לסעיף המשנה הקודם, הוא סעיף 34(א), שאכן דן ב"אדם פלוני". ואכן, משעה שאותו "אדם פלוני" זכה ובעקבות מעשה כפייה של מנהל הרשות הממשלתית קיבל הספקת מים, שמא חדל להיות, או-אז, סתם "אדם פלוני" אלא הפך, סטטוטורית, ל"צרכן". 43. כך, אף ככל שעסקינן בסעיף 22 לחוק המים. אף שם מדובר במצב דברים ייחודי, ולא טיפוסי, בגדרו "צרכן ... השקיע במפעלו של ספק המספק לו מים בתמורה". במצב דברים ייחודי זה ממשיך ומסדיר הסעיף את אשר הוא מסדיר. 44. מכאן, איפוא, שהסעיפים הנדונים קרובים ביותר למקרים קזואיסטיים חריגים, שחוק המים מסדיר את דרך הפעולה בהתקיימותם. לטעמי מרחיק לכת עד מאוד להקיש ממקרים פרטניים וחריגים אלו את החרגת התשלומים בגין השקעות היסוד, לאורם של סעיפים אלו. השפעת אופיו הרגולטורי של חוק המים בפרשתנו 45. השופטת ברון מבארת לנו, ובכל הכבוד בצדק, כי "חוק המים מסדיר את דרכי השימוש של האוכלוסיה במים, ומכפיף את ההפקה וההספקה של מים לרגולציה ולפיקוח הדוק של הממשלה" (סעיף 1). הוראות פרטניות של חוק המים, אף רשת צפופה של תקנות נוקדניות (שהיו לכללים), מביאות לידי ביטוי את המגמה האמורה. 46. לאורו של נתון זה קשה להלום הכיצד ניתן להניח קיומה הלא מוסדר של כל סוגיית התשלומים החד-פעמיים, הם "הזכויות" ו"מעל הזכויות", בבחינת שדה פרוץ. אין צריך לומר כי אף הביטויים האמורים שאולים מ"מילונה" של מקורות, ומעולם לא זכו לכל "אזרוח", לא בחוק המים, אף לא בתקנות ובכללים שהותקנו מכוחו. מן החומר שבפניי אני למד כי מדובר בנתח לא מבוטל של הכנסות במסגרת תקציבה הרגיל של מקורות. לא מדובר, איפוא, בנושא זניח, אלא בנושא מהותי ונכבד מבחינת משק הכספים של מקורות, וממילא מבחינת ההשלכות על אוצר המדינה. 47. היעלה על הדעת, איפוא, משאלו הם פני הדברים, שחוק המים, חרף הרגולציה העומדת בבסיסו והפיקוח ההדוק של הממשלה על הגשמתו, בכוונת-מכוון לא הסדיר סוגיה כה נכבדה? היעלה על הדעת שמקורות, והיועמ"ש לצידה, ינסו להגיע אל המבוקש בדרך עקלקלה ופתלתלה של הסתמכות על הוראות שונות, שמא אקראיות, של חוק המים, במקום להסדיר את הסוגיה האמורה, במישרין ובדלת הראשית, ככל שהדין עם מקורות? ועוד: משעה שהסוגיה האמורה אינה זוכה לכל הסדרה ישירה, ממילא אף לא קיימת כל מגבלה על פיה מקורות לא תוכל, לעניינן של "הזכויות" ו"מעל הזכויות", לגבות תשלום מירבי, זה או אחר. ומשמנגד למדנו כי לכל הדעות, ככל שעסקינן בתעריפים בגין "דמי מים", אלו נתונים לפיקוח ורגולציה הדוקים עד מאוד, נקל יהא למקורות, לכאורה, "לכסות" את כל אשר "הפסידה", בתעריפי "דמי מים" המוכתבים עליה, הר כגיגית, בגביית סכומים בגין "הזכויות" ו"מעל הזכויות", אם על פי שיקול דעתה הבלתי מוגבל, אם על יסוד "כוחות השוק". משמע, לכאורה, שכרו של המחוקק במידת הפיקוח ההדוקה שלו על תעריפי "דמי מים", יוצא בהפסדו מול אפס פיקוח ואפס רגולציה, בגין התעריפים הנגבים בגין "הזכויות" ו"מעל הזכויות". על כורחך תשאל, איפוא, מה הועילו מחוקק חוק המים, ומחוקק המשנה שלו, בתקנתם? לעניין כללי תעריפי הרשויות המקומיות 48. כללי תעריפי הרשויות המקומיות, כמוהם ככללי תעריפי מקורות, נחקקו בו בזמן, ושניהם שואבים את כוחם מסעיף 112 לחוק המים. הלכה למעשה, כך נלמד מן הנתונים שבפניי, מקורות והרשויות המקומיות מהוות את עיקר מניינם של ספקי המים בארץ. והנה, כך עולה מכללי תעריפי הרשויות המקומיות, הרשויות המקומיות רשאיות לגבות מתושביהן הן את "מחיר שישולם בעד מים", והן "היטלים בקשר עם התקנת ההספקה", כלשון פקודת העיריות. ומשכך, כך מסקנתה של השופטת ברון בעניין בלום, הרי הפרשנות המוצעת בניגוד לעמדת מקורות, "מביאה לדיסהרמוניה בחקיקה. שכן אם נלך לשיטתם - אזי פקודת העיריות המאפשרת לחייב צרכנים הן בדמי מים כאמור בחוק המים והן בעלות תשתיות היסוד של המים, עומדת בסתירה לחוק המים שאינו מאפשר לגבות מהצרכנים כל תשלום נוסף פרט לדמי המים. ויובהר בהקשר זה כי אף בלום עצמם אינם טוענים כי הרשויות המקומיות פועלות בחוסר סמכות, כאשר הן גובות היטלי מים בנפרד ולצד דמי המים הקבועים בחוק המים ובכללים החלים עליהן. הפרשנות המוצעת על ידי מקורות והיועמ"ש, לעומת זאת, מביאה להרמוניה בין החוקים וגם מטעם זה יש להעניק לה את הבכורה" (סעיף 19). 49. מנגד, שמא ניתן לטעון כי ההבדל בין הרשויות המקומיות לבין מקורות, נעוץ בכך שהרשויות המקומיות מעניקות לתושביהן שורה נרחבת של שירותים, ובכללם שירותי מים, בעוד שמקורות מעניקה לצרכניה, אך ורק שירותי מים. לא מן הנמנע, הגם שאין בפניי מטבע הדברים נתונים לאישוש או הפרכה, כי "הפליה" אפשרית זו לטובת צרכני מקורות ולחובת צרכני הרשויות המקומיות, נובעת מההקשר הכולל של מכלול השירותים מהם נהנים צרכני הרשויות המקומיות, שלא כצרכני מקורות. 50. ואולם, חרף נתון אפשרי זה, שכאמור לא הונחה בפניי כל תשתית אפשרית על מנת שאוכל לבסס אותו או לזנוח אותו, אמת ניתנת להיאמר כי השיקול האמור הוא שיקול לא מבוטל לזכות מקורות ולחובתה של שטראוס בפרשה שבפניי. ואולם נתון זה אינו מאפיל על שורת נתונים-לסתור שנפרסו עד הנה. ובעיקר הוא יתקשה להתמודד מול הנתון הבא באשר להיסטוריה החקיקתית של כללי תעריפי מקורות, אליה אגיע עתה. כללי תעריפי מקורות - היסטוריה חקיקתית 51. סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות, כפי שצורף לסיכומי טענות ב"כ שטראוס, הורה אותנו כי "מקורות לא תספק מים אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בתקנות אלה". ואולם, בשולי פסק דינה של השופטת ברון בעניין בלום היא מצביעה על כך כי סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות, בנוסחו דהיום, מורה אותנו כי "מקורות לא תספק מים אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בכללים אלה ולא תשית על צרכן, תשלומים נוספים שאינם מפורטים בכללים אלה, לרבות תשלומים בעבור סידור האספקה והיטלי הפקה כמשמעותם בסעיף 116 לחוק". לאורו של נתון זה רושמת השופטת ברון כי "על פניו נראה כי לנוכח התיקון שנעשה בכללים, מקורות אינה רשאית עוד לגבות תשלומים מן הצרכנים מעבר לדמי מים בתעריף הקבוע בכללים. ואולם גם אם זה המצב - ומבלי שאקבע מסמרות בנדון - יובהר כי אין באמור לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי בכל הנוגע לפרשנותו הראויה של חוק המים בהליך שלפניי. תיקון הכללים יכול לכאורה להשתמע מבחינה פרשנית לשני פנים: מצד אחד ניתן לסבור כי התיקון נועד על מנת להבהיר ולעגן מצב חוקי קיים, ומנגד ניתן לסבור כי השינוי בחקיקת המשנה מעיד גם על שינוי שנעשה בדין החל. ואולם לנוכח הפרשנות התכליתית של הוראת הדין הקיים בעת הרלוונטית לבקשת האישור, אין זאת אלא שהתיקון מעיד על שינוי שנעשה בדין החל ואינו מעגן מצב חוקי קיים. מכל מקום, ברי כי התיקון אינו חל ביחס לתקופה נושא בקשת האישור" (סעיף 23). 52. על יסוד ההנחה, ולוּ לתפיסתה של השופטת ברון, שהתיקון האמור מצביע "על שינוי שנעשה בדין החל", לא ניתן שלא לעמוד על המשמעות הדרמטית של הדברים ולא ניתן להפריז בחשיבותם הרבה. והרי עד הנה חזרו והסבירו לנו, מקורות ולצידה היועמ"ש, מה המשמעות החמורה שתהא נודעת לדחיית פרשנותה של מקורות, אודות הגדרת "דמי מים", כאמור בסעיף 109 לחוק המים. משמע, כך מתחייב בהכרח, חרף הטענה שדחיית פרשנותה של מקורות היא בעלת משמעות תקציבית חמורה שתביא, לכאורה, או להתייקרות תעריפי "דמי המים", או להגדלה רבת-משמעות של התמיכות מקופת אוצר המדינה; אף חרף העובדה שדחיית פרשנותה של מקורות יוצרת "הפליה" בין צרכני מקורות לצרכני הרשויות המקומיות - לא מהסס מחוקק המשנה, בתיקון האמור, להבהיר כי מקורות לא תהא רשאית לגבות גם "תשלומים בעבור סידור האספקה", הם המנויים כזכור בסעיף 34(א) לחוק המים, ושכנטען על ידי מקורות הם התשלומים בגין תשתיות היסוד, אם בגדר "זכויות", אם בגדר "מעל הזכויות". ועוד נגזר, לכאורה, מן האמור בפסק הדין כי איתרע מזלם של העותרים בעניין בלום. שהרי עתירתם נדחתה רק משום שלעמדת השופטת ברון "התיקון אינו חל ביחס לתקופה נושא בקשת האישור" (שם). שמא עותרים שיגישו עתירות בעקבות התיקון האמור, יגיעו אל מבוקשם. 53. עתה ראוי לעמוד על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות, על מנת ללמוד שעסקינן בתהליך מדורג ודו-שלבי. שהרי, כך אני למד מתוכנת "רבדים" של מאגרי "נבו" באשר ל"תולדותיו" של סעיף 2(א) הנ"ל, בכללים שהותקנו בק"ת תש"ע 6847 מיום 31.12.09 עמ' 449, תחילה הוספה לסעיף התיבה "ולא תשית על צרכן, היטלי הפקה כמשמעותם בסעיף 116 לחוק". ואולם דומה שדעתו של מחוקק המשנה לא התקררה ובכללים נוספים שהותקנו בק"ת תשע"א 6957 מיום 29.12.10 עמ' 398, הובהר כי מקורות לא תשית על צרכן "תשלומים נוספים שאינם מפורטים בכללים אלה, לרבות תשלומים בעבור סידור האספקה והיטלי הפקה כמשמעותם בסעיף 116 לחוק". משמע, לכאורה, כאן נסגר המעגל ככל שעסקינן בספק שנותר לגבי הפרשנות הכל-כוללת של התעריפים, באופן שמקורות אינה מוּתרת לגבות כל עיקר אותם תשלומים חד-פעמיים שלא בא זכרם בחוק המים ובכללים מכוחו, שנועדו לשיטת מקורות למימון תשתיות היסוד הנרחבות שלה. 54. אף אין צריך לומר כי מחוקק המשנה המתקין את הכללים היא מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב, שעל פי סעיף 124יז.(א) לחוק המים, גם מופקדת על "הסדרת משק המים, פיתוחו ופיקוח עליו" (ס"ק 1), גם על "ביצוע מדיניות הממשלה שיש לה השלכות על משק המים" (ס"ק 2), גם שוקדת על "קביעת כללים למתן רישיונות לפי חוק זה" (ס"ק 3) ובעיקר עוסקת ב"קביעת תעריפים והיטלים לשימושי המים השונים" (ס"ק 4). משמע, לכאורה, מחוקק המשנה הזה, בוודאי הוא בר-הסמכא המובהק ביותר, המודע מן הסתם למכלול הטענות הצריכות לפנים, כפי שהן עולות מטיעוני מקורות, לעניין השלכות הרוחב אם תידחה פרשנותה של מקורות. וחרף כל אלו, גם התקין את אשר התקין, וגם שנה והוסיף על חקיקת המשנה שלו, במגמה ברורה לאימוץ הפרשנות הנוגדת דווקא לזו של מקורות. 55. ושמא, הגם בזהירות הראויה, אף נתון זה מצביע על שום מה לא התייצב היועמ"ש לדיון בפניי. שמא לנוכח מדיניותו של מחוקק המשנה, הוא מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב, סבור היה היועמ"ש שלעת הזו הוא אינו דבק עוד בעמדתו הקודמת. 56. בדילמה שניצבה בפני השופטת ברון, כמבואר מעלה, האם עסקינן בתיקון שנועד "על מנת להבהיר ולעגן מצב חוקי קיים", או שמא להצביע על "שינוי שנעשה בדין החל", הכריעה השופטת ברון לטובת החלופה השנייה. כשלעצמי הנני סבור כי החלופה הראשונה הולמת וראויה בנסיבות. 57. מקובלנו כי כלל פרשנות רווח ושגור מורה אותנו להתחקות מה התקלה אותה ביקש המחוקק לתקן, במעשה תיקון החקיקה שלו. כזכור, עובר לביצוע תיקון הכללים נרשם בסעיף 2(א) כי "מקורות לא תספק מים אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בתקנות אלה". ובסופה של דרך, ובעקבות שורת התיקונים, הוסיף מחוקק המשנה וציין כי מקורות אף לא תשית על צרכניה "תשלומים נוספים שאינם מפורטים בכללים אלה", והוסיף והבהיר שעסקינן אף "לרבות תשלומים בעבור סידור האספקה" - והרי הראינו שהביטוי האמור נשאב מסעיף 34(א) לחוק המים - והוספנו והראינו כי מקורות לא תהיה רשאית אף לגבות "היטלי הפקה כמשמעותם בסעיף 116 לחוק". משאני משקיף על התיקונים האמורים, במשקפי כלל הפרשנות האמור, מתחייב לכאורה להניח כי מחוקק המשנה סבור היה, טרם שביצע את תיקוניו, כי פרשנותו הרגילה של סעיף 2(א) הנ"ל, עובר לתיקונים, הייתה שמקורות רשאית לגבות את מכלול התשלומים האמורים. ורק משום שסבר כך - אך שינה מדעתו - תיקן, אף הוסיף ותיקן, את מכלול התיקונים האמורים, וממילא גרם לשינוי הדין החל. 58. אך האומנם? והרי הראיתי, עד הנה, כי פרשנות מילולית טבעית ומובהקת מצביעה על כך שלתובנה זו לא היה כל מקום. ועוד הראיתי כי עובר לביצוע התיקונים האמורים זו הייתה אף השקפתם של בתי המשפט המחוזיים, כעולה מהכרעותיהם בעניין קיבוץ אורים ובעניין חוות צברי. ועוד: אף הראיתי כי על מנת שמקורות תשכנע לאמץ את פרשנותה, היא לא ניסתה להראות כי הדבר עולה מהגדרת "דמי מים" בסעיף 109 לחוק המים, אלא ביקשה להגיע למבוקש תוך מאמץ פרשני המסתייע בהוראות אחרות של חוק המים, ובעיקר של סעיף 34(א) לו. והרי לא בכדי הגדיר ב"כ מקורות, בכותרת בסיכום טענותיו, כי "סעיף 34 לחוק המים - מקור חוקי וראוי להסמכה לגבות תשלום 'זכויות'". בהמשך הוא אף פירט כי "נוסיף ונראה כי בסעיף 34 לחוק המים יש מקום למצוא עיגון והסמכה לגביית תשלום זה" (סעיף 11 ו-11.1). מאמץ פרשני זה לא שכנע את השופטים עדיאל וצבן, ודומה שאף לא משכנע אותי. אכן, כעולה מפסק הדין בעניין בלום, הוא מצא מסילות לליבה של השופטת ברון. ואולם נהיר שמדובר בחוכמה לאחר מעשה. שהרי עובר לתיקונים האמורים לא ניצבו בפני מחוקק המשנה, אלא הכרעותיהם של השופטים עדיאל וצבן. 59. כך, ככל שעסקינן בהיבט הפרשני-משפטי. כך, כמדומה, אף ככל שעסקינן בתשתית העובדתית. שהרי במשקפי כלל הפרשנות האמור, כמבואר, שומה עליי להניח שתחילה סבור היה מחוקק המשנה שמקורות רשאית לגבות את מכלול התשלומים האמורים, אך לימים שינה מדעתו וכתוצאה מכך תיקן את תיקוניו בסעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות. אך לכאורה, כל כך למה? האם ניצבת לפניי תחילתה של תשתית ממנה, למשל, אני יכול ללמוד שעובר לתיקוני מחוקק המשנה חל שיפור דרמטי במצב משק המים בארצנו, שחדלה להיות ארץ שחונה כי לפתע פרצו מתהומותיה מעיינות מים רבים? האם חלה הטבה דרמטית ששיפרה את קופת האוצר ונמצאה בו קרן שפע המצדיקה לשחרר את צרכני מקורות מתשלומים שהיו חייבים בהם לפנים? הדעת נותנת, איפוא, כי מה שהיה, עובר לתיקוני מחוקק המשנה, הוא שהיה שעה שתיקן את תיקוניו. ולנוכח כל אלו, ומשעה שלא התחולל כמדומה כל שינוי במצב החל, לא הייתה כל הצדקה לחולל שינוי בדין החל. 60. לנוכח הטעמים האמורים, כך מתחייב לטעמי, תיקוני מחוקק המשנה לא חוללו שינוי בדין החל אלא הבהירו אותו, לנוכח העובדה שחרף הפרשנות שניתנה לו ע"י השופטים עדיאל וצבן, היו עוררין על פרשנות זו, כעולה, למשל, מן הפרשיות שנדונו בעניין בלום, ומזו שבפניי המוכרעת כאן ועכשיו. ומשעה שתיקוני מחוקק המשנה מאמצים את הפרשנות שניתנה ע"י השופטים עדיאל וצבן ביקש מחוקק המשנה, פעם ועוד פעם, להבהיר את העניין באשר לדין החל, ולא על מנת לתקן את הדין החל. שתיקת המחוקק 61. עד הנה נגעתי בפועלו של מחוקק המשנה. עתה ראוי להידרש לשתיקתו של המחוקק הראשי. 62. פרופ' אהרון ברק, בספרו פרשנות החקיקה במסגרת ספריו אודות פרשנות במשפט, מצביע על כך שלעניין משמעות שתיקת המחוקק נחלקות הדעות בישראל. וכך הוא מביא מדבריו של השופט ח' כהן הגורס כי לשתיקת המחוקק יש משמעות פרשנית, שכן יש בה אימוץ הפרשנות שניתנה בעבר. וכך מציין השופט ח' כהן כי - "אילו מצא המחוקק ש'לא כדין פירש בית משפט זה את החוק, הרי היה סיפק בידו לעשות מעשה חקיקה ולהביא את העניין על בירורו ותיקונו; משלא עשה מעשה, אלא נתן להלכה הפסוקה להכות שורשים, ולכל בית ישראל לדעת ולהיוודע שאין החוק מגן אלא על דייר הגר בדירתו, ולכל שופט בישראל לצוות על פינוי דירות שדייריהן נטשון ועזבון - סימן הוא וראיה ניצחת שאומנם הולמת ההלכה הפסוקה את כוונת המחוקק ... כשפורש מעשה חקיקה על דרך פלונית, ופירוש זה השתרש בעם ונוהגים על-פיו, והמחוקק רואה ושותק - הרי מותר לו לבית המשפט להניח שאומנם כיוון בפירושו לכוונת המחוקק" (ע"א 446/63 גוטמן נ' שן, פ"ד יח(1) 371, 374). 63. ברק חולק על ההשקפה האמורה ולטעמו "שתיקת המחוקק שלעצמה אינה מעניקה משקל נוסף - מעבר למשקל הפנימי והעצמי, לפרשנות שניתנה לדבר החקיקה. אין בכוחה של השתיקה להצביע על כך שפירוש שניתן בעבר משקף בצורה הראויה ביותר את תכלית החקיקה" (עמ' 786). ברק מונה שורה נרחבת של טעמים להשקפתו ממנה הוא מסיק, לכאורה, כי "המסתמך על שתיקת המחוקק 'מהלך על החול' ועוסק בספקולציות לא מעשיות" (עמ' 787). ואולם, חרף השקפתו העקרונית האמורה, מסייג ומרכך ברק את הדברים בציינו כי הגם ש"שתיקה 'כשלעצמה' אינה בעלת משקל פרשני. לא כן עבור הזמן, והתנהגות הציבור והרשויות בדרך פלונית. כפי שראינו, להתנהגות נמשכת עלול שיהא משקל, כשם שלתקדים שנשתרש בפסיקה ובציבור ואשר נוצרו סביבו ציפיות יש משקל רב יותר, לעניין הסטייה ממנו, מאשר לתקדים שניתן זה עתה" (עמ' 789). 64. משמבקש אני לעשות אינטגרציה של השקפות נוגדות אלו דומה, בעיניי, כי כשם שאין לאמץ את העמדה הגורפת המייחסת משקל מופלג לשתיקת המחוקק, כך אין לאמץ את העמדה הגורפת הנוגדת שאינה מייחסת לשתיקת המחוקק, כל משקל. על הפרשן, איפוא, להחליט בכל פרשה ופרשה האם לשקול את שתיקת המחוקק, אם לאו; וככל שמבקש הוא לקחתה כנדבך במאזן שיקוליו, לשקול האם יינתן לה משקל רב, או מועט. 65. משכך אני בוחן את המסכת שבפניי לא ניתן לטעמי להימנע מלשקול את שתיקת המחוקק הראשי, ובהמשך הדרך לא ניתן שלא לייחס לה משקל משמעותי, לנוכח מכלול הנסיבות שנפרסו בפניי. אמנה אותן להלן. 66. ראשית, יש לחזור לשורת התיקונים בכללי תעריפי מקורות, שהבאתי אותם לעיל. ברק, בספרו הנ"ל, מציין כי "דעתי היא כי בכוחה של חקיקת משנה לסייע בפירושה של חקיקה ראשית, ככוחה של עמדת המנהל לסייע, בדרך כלל, בפירושו של חוק שעל ביצועו הוא מופקד". אכן הוא מוסיף ומציין כי "לדעתי, אין בכוחה של פרשנות המנהל לחייב את בית המשפט" (עמ' 346). בנדוננו, מחוקק המשנה, והיא מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב, אף מייצגת את עמדת המנהל. והרי הראינו כי היא מופקדת על "ביצוע מדיניות הממשלה". אכן אין בית המשפט חייב לאמץ את עמדת מחוקק המשנה בפירושה של חקיקה ראשית, ואולם אין עוררין שהוא רשאי לעשות כן, ובדעתי אכן לייחס לעמדת מחוקק המשנה משמעות נכבדה לעניין שתיקת המחוקק. שמא המחוקק הראשי טרם הבהיר את הטעון הבהרה, אם משום שהדברים נהירים לו ומקובלים עליו בהתאם לפרשנות שניתנה ע"י השופט עדיאל בעניין קיבוץ אורים, שמא משום שנראה לו שהבהרת העניין בחקיקת המשנה, בשורת התיקונים של סעיף 2(א) הנ"ל, ממילא מציבה דברים על מכונם. 67. שנית, ברק, כמבואר, מייחס משקל פרשני לסוגיית ציר הזמן. הפרשנות של השופט עדיאל, הדוחה את פרשנותה של מקורות, ניתנה בהחלטתו בעניין קיבוץ אורים ביום 28.1.04. פסק דינו של השופט צבן בעניין חוות צברי, שהלך בעקבות הכרעתו של השופט עדיאל, ניתן ביום 29.8.06. אכן, כעולה ממסמך העמדה שהוגש ע"י היועמ"ש בעניין בלום, פרשנות זו לא נראתה לו, והדברים הובהרו באותו מסמך עמדה. מפסק דינה של השופטת ברון אני למד, לכאורה, כי אף היועמ"ש התחבט טרם שהגיש את מסמך העמדה. שהרי היא רושמת כי "בעקבות ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לב"כ היועץ המשפטי לממשלה... לבקשתה, לשם גיבוש עמדתו בנוגע להליך. בסופו של דבר הודיע היועמ"ש על התייצבותו בהליך... ואף הגיש את עמדתו בבקשת האישור בכתב..." (סעיף 6). מובן שהיועמ"ש לא יכול היה, מעשה ניחוש, להעריך מה יהא פסק דינה של השופטת ברון. לנוכח כל אלו אין לי אלא לתמוה על שום מה היועמ"ש, בעיקר לנוכח מכלול הנתונים האמורים, לא ראה לקדם שינוי חקיקה אצל המחוקק הראשי, ולו במקביל להגשת מסמך העמדה, אלא בחר רק להשליך יהבו על כך שהשופטת ברון תאמץ את הנטען במסמך העמדה שלו. ושמא, כך מנקר הספק בלבי משאני מתבונן בהיסטוריה החקיקתית של תיקוני מחוקק המשנה לעניין סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות, ששתיקתו של המחוקק הראשי נובעת מעמדתו המאמצת את פרשנותו של השופט עדיאל, כפי שלימים התגבשו והובהרו הדברים במסכת התיקונים האמורה. 68. כך, ככל שעסקינן בציר הזמן; כך, בוודאי, ככל שעסקינן בחשיבות הנודעת לסוגיה האמורה. והרי, כך חזרתי והראיתי, השקפת היועמ"ש המאמצת את עמדת מקורות, נבעה מן ההשלכות התקציביות החמורות שתתחייבנה ככל שעמדת מקורות לא תאומץ, לשיטת מקורות ולשיטת היועמ"ש במסמך העמדה. משכך, מתעצם הצורך להניע את המחוקק הראשי להסדיר באורח מפורש את הסוגיה הנדונה ולעגן את זכותה של מקורות לגבות את התשלומים החד-פעמיים למימון תשתיותיה, באופן שלא ייוותר כל ספק, ולא יהא צורך בכל מאמץ פרשני לנוכח לשונו העמומה, כנטען, של סעיף 109 של חוק המים. 69. הנה כי כן, בחינה משולבת של שני צירים אלו, ציר הזמן וציר החשיבות, מצביעים על כך שלא מדובר בסוגיה שזה עתה נולדה, תמול שלשום, או לפני חודשים ספורים, באופן שלא היה סיפק להסדירה ולהבהירה. והרי מדובר בסוגיה הניצבת על המדוכה מזה שנים רבות וארוכות; וכן לא מדובר בסוגיה זניחה ונשכחת, שמבחינת סדרי העדיפויות של המחוקק הראשי, הוא טרם נפנה להסדירה, אלא מדובר בסוגיה בעלת משמעות תקציבית וכספית רבת-משמעות. וכעוצמתם של שני נתונים אלו, כך הולך ומתעצם המשקל שיש לייחס לשתיקת המחוקק. אכן, כמדומה, מדובר בשתיקה רועמת שממנה ניתן להסיק שהמחוקק, ולו בשתיקתו, דוחה את עמדת מקורות ומאמץ את הפרשנות של השופט עדיאל בעניין קיבוץ אורים, ובוודאי את עמדת מחוקק המשנה, בשורת התיקונים של סעיף 2(א) לכללי תעריפי מקורות. התיישנות חלקית? 70. סעיף 114(ב) לחוק המים מורה אותנו כי "מי ששילם לספק דמי מים למעלה מן הקבוע בתעריף, רשאי, תוך שנה מיום התשלום, לדרוש את החזרת העודף או לנכותו מן המגיע ממנו לספק, על אף האמור בכל הסכם". לאור הוראה זו מעלה ב"כ מקורות, בסיכום טענותיו, טענת התיישנות ככל שעסקינן בתשלום הראשון ששילמה שטראוס ביום 31.12.01 בסך 793,000 ₪. ככל שעסקינן בתשלום זה, ומשעה ששטראוס הגישה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות המקוצרת בת השנה, דין תביעה זו להתיישן. 71. ואולם נהיר לנו שטענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה. בכתב הגנתה של מקורות, אם המקורי ואם המתוקן, נפקדה טענה זו. ב"כ מקורות מודע לכך. הוא רושם בסיכום טענותיו כי "זו ההזדמנות הראשונה שנקרתה לנו לטעון את הטענה, שהרי עד לשלב הסיכומים לא ביססה התובעת את תביעתה על עילה חוקית מסוימת אלא טענה בעלמא לאי-חוקיות. משבסיכומיה לראשונה היא טוענת להיותם של התשלומים שבוצעו על ידה 'דמי מים' שנגבו ביתר כאמור בסעיף 114(א) לחוק המים, בניגוד לתעריפים שנקבעו לפי סעיף 112 לחוק המים - הרי שרק כעת אנו יכולים להתייחס לטענה קונקרטית זו" (סעיף 10.3.2). 72. טענה זו נדחית. אין לי ספק כי "ההזדמנות הראשונה שנקרתה" למקורות לטעון את הטענה, לא הייתה למקרא סיכומי ב"כ מקורות, אלא למקרא מסמך העמדה של היועמ"ש... מלכתחילה, כך הראיתי, מגובשת המחלוקת וידועה-גם-ידועה למקורות. מלכתחילה ידוע למקורות כי שטראוס כופרת בזכותה של מקורות לגבות ממנה את התשלומים החד-פעמיים, הקרויים "זכויות", משום ש"דמי המים", כמבואר, מתמחרים באופן ממצה וכולל את זכותה של מקורות לגבות תשלומים מצרכניה. מן הטעם האמור אמורה הייתה מקורות לטעון את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, דהיינו עם הגשת כתב ההגנה המקורי. משעה שלא עשתה כן, הוחמצה השעה. סוף דבר 73. לפיכך הנני נענה לתביעה. הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 793,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 31.12.01 ועד מועד התשלום המלא בפועל, סך של 592,840 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 29.12.05 ועד מועד התשלום המלא בפועל, מלוא אגרת התביעה ששולמה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11.5.06 ועד מועד התשלום המלא בפועל ושכר טרחת עו"ד בסך 22,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. מים