קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הדין הירדני: בפנינו תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פידיון חופשה שנתית ודמי הבראה. הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי לסעדים אשר נתבעו על ידו. עוד טוענת הנתבעת כי על יחסי הצדדים חל הדין הירדני. העובדות התובע הועסק אצל הנתבעת מחודש יולי 1986 ועד ליום 30.9.2007. ביום 30.9.2007 התובע נטל פח פוליאסטר מהנתבעת. התובע נתפס בסוף יום העבודה . הנתבעת טענה כי נטל את הפח בלא רשות והתובע נחקר במשטרה עקב כך. התובע לא קיבל תלושי שכר. המחלוקת מהו הדין החל על העסקת התובע שהינו תושב הרשות הפלסטינית ומועסק באיזור התעשייה ברקן. האם חל הדין הישראלי או הירדני. מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע, האם התובע פוטר או התפטר, וכפועל יוצא, האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים וחלף הועדה מוקדמת, וככל שכן, באיזה שיעור. האם זכאי התובע לפידיון חופשה שנתית ודמי הבראה וככל שכן, באיזה שיעור. הכרעת הדין "דין החוזה" בבג"צ 5666/03 קו לעובד ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (ניתן ביום 10.10.07), נקבע כי עת מדובר בתושבי הרשות הפלסטינית המועסקים אצל מעסיקים ישראלים במובלעות הישראליות, הרי שבהיעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים, יש להחיל את מבחן מירב הזיקות על מנת לאתר את הדין שיחול על יחסי הצדדים (להלן- "בג"צ קו לעובד") . בהתאם קבע בית הדין הארצי בפסיקה מאוחרת יותר "50. בנסיבות המקרה הספציפי שנדון בבג"צ גבעת זאב נקבע, כי הדין החל על חוזי העבודה הרלוונטיים הינו הדין הישראלי. בית המשפט העליון לקח בחשבון לצורך כך כי המועצה המקומית גבעת זאב, כמו גם הרשויות המקומיות שבתחומיהן פעלו יתר המעסיקים, הן "מובלעות" ישראליות, שאינן כפופות בפועל למשפט הכללי החל ביהודה ושומרון. במסגרת זו הגיע למסקנה, כי מירב הזיקות מצדיקות את החלת הדין הישראלי - להבדיל מהדין הירדני. בית המשפט העליון הדגיש, כי "כשם שעל התקשרותו של עובד פלסטיני המועסק, מכוח היתרים מתאימים, בשטחה של מדינת ישראל אצל מעביד ישראלי, יחול - בהעדר הסכמה אחרת או זיקות ממשיות אחרות - הדין הישראלי, כך יחול הדין הישראלי גם על התקשרותו של עובד פלסטיני המועסק, מכוח היתרים מתאימים, אצל מעסיק ישראלי ב"מובלעת ישראלית". אין להפלות בין השניים, כשם שאין להפלות בינם לבין עובד ישראלי המועסק אצל אותו מעביד ישראלי ב"מובלעות הישראליות" עצמן, ככל שהוא מבצע עבודה שווה או שוות ערך... החלתן של שתי מערכות דינים שונות על עובדים העובדים בצוותא, עבור מעביד זהה, תוביל בהכרח לאפליה אסורה". 51. על בסיס ההכרעה בבג"צ גבעת זאב קבע בית דין זה בעניין קוקא, כי הדין החל - על העסקת עובדים פלסטינים בישוב ישראלי במסגרת המועצה האזורית גוש קטיף - הינו הדין הישראלי. בהקשר זה ציין בית הדין כי מדובר "בהעסקה ביישוב ישראלי בו הוויית החיים, למעשה, הייתה ישראלית". ... 53. להשלמת התמונה תצוין אחת הגישות שהובעה בספרות, לפיה החלת הדין הישראלי בבג"צ גבעת זאב התבססה על הפחתת הדגש הטריטוריאלי והחלפתו במבחן התלות הכלכלית. לפי גישה זו, החלת הדין הישראלי מוצדקת מהטעם שהעבודה המבוצעת על ידי העובדים הפלסטינים במסגרת הישובים הישראלים ביהודה ושומרון הינה - מבחינה מהותית - חלק משוק העבודה הישראלי, שכן המשק הישראלי הוא שנהנה מפירותיה של העבודה הנעשית באותם מפעלים; התקצוב של המעסיקים (ולו הציבוריים) הינו ישראלי; המוצרים מיועדים לציבור הישראלי; המפעלים כפופים לכלכלה הישראלית; וככל שהעובדים הפלסטינים יפסיקו לעבוד - יחליפו אותם עובדים ישראלים." (ע"ע 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק - עיצאם מוחמד אשכנתא ו - 87 אחרים, והאסמכתאות שם, ניתן ביום 13.1.2012) הנה כי כן, גם בנסיבות אשר בפנינו הועסק התובע, באזור התעשיה ברקן, מובלעת ישראלית, אצל מעסיק ישראלי ויש להחיל אם כן את הדין הישראלי. כך גם לא הוכח בפנינו קיומו של הסכם ברור בין הצדדים לגבי הדין שיחול על יחסי העבודה ביניהם, שכרו של התובע אף שולם במטבע ישראלי וסכומי הניכויים בוצעו בהתאם להוראות פקיד שומה תל אביב. אין בעובדה כי המפעל העסיק בעיקר עובדים תושבי הרשות הפלסטינאית , טענה זו עלתה על ידי הנתבעת, אך לא הוכחה, כדי לשנות את העובדה כי עיקר הזיקות מצביעות על כך שיש להחיל את הדין הישראלי. בג"ץ קו לעובד ניתן ביום 10.10.2007 לאחר סיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים בפנינו. השאלה העומדת בפנינו היא האם יש להחיל את ההלכה כפי שנקבעה בבג"צ קו לעובד, לפיה עובדי הרשות המועסקים אצל מעסיק ישראלי במובלעות ישראליות - יחול הדין הישראלי, באופן רטרואקטיבי כך שיחול על מערכת היחסים שבין התובע לנתבעת. התובע טוען כי אמנם בג"ץ קו לעובד ניתן ביום 10.10.2007, אך יש להחילו בתחולה רטרואקטיבית על יחסי הצדדים. לגישתו, אין מקום להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבעת, שהייתה צד לבג"ץ קו לעובד וידעה או היה עליה לדעת כי ההלכה עשויה להשתנות וכי לא מן הנמנע שמסיבה זו פיטרה הנתבעת את התובע, המהווה סכנה כלכלית אדירה לנתבעת. עוד טוען התובע כי מדובר בנסיבות ייחודיות, בתקופת עבודה ארוכה ואשר נסתיימה ימים ספורים בטרם ניתן בג"ץ קו לעובד. הנתבעת טוענת מנגד כי אין מקום להחיל את בג"ץ קו לעובד באופן רטרואקטיבי על יחסי הצדדים. הנתבעת טוענת כי הסתמכה על פס"ד גבעת זאב שניתן ביום 20.3.2003 ואשר קבע כי על יחסי הצדדים חל הדין הירדני ויש לתת משקל מכריע לאינטרס ההסתמכות של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי במשך שנים העסיקה את עובדיה בהתאם לחוק הירדני ובהתאם כילכלה צעדיה, ואלמלא ידעה הנתבעת כי על יחסי הצדדים חל החוק הירדני, לא הייתה מעסיקה את עובדים תושבי הרשות הפלסטינאית. לגישתה, החלה רטרוספקטיבית של החלת הלכת קו לעובד תהווה פגיעה קשה מאוד בנתבעת ובאינטרס ההסתמכות שלה. כן נטען כי בג"ץ קו לעובד ניתן לאחר שהסתיימו יחסי הצדדים. הכלל הוא, כי הלכה חדשה חלה למפרע ורק במקרים חריגים תוחל מעתה והלאה. בפסק הדין רעא (עליון) 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל ואח', דינים עליון 2006 (13) 1443 (27/02/2006), נפלה מחלוקת בין הנשיא (בדימוס) ברק לבין המשנה לנשיא (בדימוס) חשין בענין החלה רטרואקטיבית של הלכה. כלומר, מה הדין, כאשר הלכה חדשה סותרת הלכה קודמת והעניין הובא לדיון לאחר שניתנה ההלכה החדשה, אולם המאורע עצמו ארע בטרם באה לעולם ההלכה החדשה. הנשיא ברק סבר כי ההלכה החדשה חלה למפרע, אולם, יתכנו מקרים בהם בשל שיקולי הסתמכות, לא נחיל את ההחלה רטרואקטיבית אלא רק פרוספקטיבית: "קיומו של אינטרס הסתמכות ופגיעה בו הם תנאים הכרחיים לתחולה פרוספקטיבית בלבד של הלכה חדשה. אין הם תנאים מספיקים. יש להמשיך ולבחון, אם לא ניתן להתגבר על בעיית ההסתמכות בלא לנקוט בתחולה פרוספקטיבית בלבד של ההלכה החדשה. אכן, אינטרס ההסתמכות זוכה להגנה רחבה במשפט. באותם מקרים בהם הדינים הכלליים מגינים על אינטרס ההסתמכות, אין מקום להעניק לאינטרס כל הגנה נוספת בדמות התחולה הפרוספקטיבית. דוגמא לכך משמשת הדוקטרינה של עובד ציבור "דה פקטו". על פי דוקטרינה זו, כאשר עובד ציבור פעל במקום שהאמין בתום לב כי הוא פועל מכוח חיקוק אשר בית המשפט הכריז עליו כבלתי חוקתי או בלתי חוקי, יש ליתן תוקף לפעולות שביצע בתקופת אי החוקיות (ראו בג"ץ 19/56 ברנדוין נ' מנהל בית-הסוהר רמלה, פ"ד י' 617, 630). במצב דברים זה, יינתן תוקף לאינטרס ההסתמכות באמצעות הדוקטרינה של עובד ציבור דה-פקטו בלא שיהא צורך להכריז על ביטול פרוספקטיבי של דבר החקיקה." לעומת זאת, המשנה לנשיא (בדימוס) חשין סבור היה, כי ככלל, אין להחיל הלכה רטרואקטיבית, אלא אם כן קיים טעם כבד משקל: " המסקנה המתבקשת - מתבקשת מאליה - היא אפוא זו, שבמקום שבו שררה הלכה א' ובאה הלכה ב' והפכה אותה על-פיה, נידרש לטעם מהותי כבד-מישקל עד שנסכים להחיל באורח רטרוספקטיבי את הלכה ב' על אירוע שאירע בחיקה של הלכה א', דהיינו, על אירוע שאירע לאחר הלכה א' וקודם הלכה ב'. בתיתנו דעתנו לכך שעיקר ייעודו של בית-משפט הוא לעשות צדק, נדע מעצמנו כי אותו טעם מהותי וכבד-מישקל אשר יורה אותנו להחיל באורח רטרוספקטיבי הלכה חדשה, חייב שיהא זה טעם הטובל עד לשפתו בצדק. שאם לא יהא אותו טעם ספוג כל-כולו בצדק, לא יהא בכוחו להתגבר על הנחת המוצא כי אירוע שאירע בחיקה של הלכה פלונית, אותה הלכה היא שראוי לה - וראוי לנו - כי תעצב את אופיו המשפטי. אותו צדק שנבקש יכול שיהא צדק פרטני, אינדיווידואלי, בין תובע לבין נתבע, ויכול שיהא זה צדק הפורש עצמו על-פני גיזרה משפטית רחבה. וכעומקו של הצדק כן יהא עומק הרטרוספקטביות. ואולם צדק חייב שיימצא לנו, שהוא הכוח המניע את החלטת הרטרוספקטיביות. למעשה, מדבריהם של שני ענקים אלו עולה, כי יכול שהלכה תחול רק פרוספקטיבית ויכול שתחול גם פרוספקטיבית וגם רטרוספקטיבית. שתי הדעות קובעות כלל אשר לו קיימים חריגים. אנו סבורים כי במקרה דנן יש לתת להלכה תחולה פרוספקטיבית. בנסיבות דומות נפסק בפסק דין שניתן לאחרונה, ע"י כב' השופט גולדברג כי אין מקום להחלת בג"צ קו לעובד באופן רטרואקטיבי, וזאת משום, שהצדדים הסתמכו על פסק דין גבעת זאב אשר חל בעת קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים: "לדעתנו, לא יהיה זה ראוי להחיל את הלכת קו לעובד באופן רטרואקטיבי, שכן הצדדים פעלו על פי הלכה של בית הדין הארצי לעבודה, שהגם שהוא כפוף לביקורתו של בית המשפט העליון, הינו ערכאה שהוסמכה (בחוק בית הדין לעבודה) להתוות הלכה בתחום דיני העבודה. בנסיבות אלה, אנו סבורים שהחלה רטרואקטיבית של פסק דין קו לעובד תגרום לפגיעה מהותית באינטרס ההסתמכות של הנתבע, שהיה רשאי לסמוך על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין גבעת זאב. בנסיבות אלה, אי הגבלת התחולה בזמן של הלכת קו לעובד, באופן שלא תחול רטרואקטיבית, תהיה בלתי צודקת." (תעא (אזורי י-ם 2893/09 רזק פרח חסין רומנין נגד אמיר לוי, דינים אזורי לעבודה 2011 (37) 1033 (16/03/2011)) (דגש שלי -ש.ש). דברים אלו יפים גם לענייננו. לא נעלם מעינינו פסק דין בעניין תע"א 1729/10 איברהים מסעד נ' קיבוץ גלגל, ניתן ביום 11.8.2011, (ערעור בתיק ע"ע 11 - 10 - 7083 קבוץ גלגל - איברהים מסאעד נמחק ביום 13.3.2011). אולם כמפורט מטה החוק הירדני לא הוכח ע"י הנתבעת ומשום כך במילא עלינו לבדוק את התביעה על פי החוק הישראלי. אולם, הנתבעת לא הוכיחה את החוק הירדני. הפסיקה קובעת כי על הטוען לחוק זר, מוטל הנטל להוכיחו. עוד נקבע מהי הדרך להוכיח חוק זר. הלכה היא מימים ימימה כי : "חוק זר, חוק אשר אינו נוהג במדינת ישראל, דינו כדין עובדה. מי שמסתמך עליו, חייב לפרש בכתב הטענות שלו, כי יש לנהוג בעניין לפי המשפט הזר ומה הן קביעותיו של אותו משפט החלות על העניין. לא נטענה הטענה, ידון השופט בעניין לפי משפט ישראל" (זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 137). דין זר נחשב לעובדה שאותה יש להוכיח באמצעות מומחים לדבר. כך ביחס לדין זר בכלל. ביחס לדין הירדני קבע בית המשפט העליון: "דומני לנידון דידן, שכיום ... קשה לראות את הדין הירדני כדין הנגיש באורח סביר למשפטני ישראל. הדבר אינו מתישב עם המציאות המשפטית ונסיון החיים. יש איפוא ככלל צורך להוכיח דין זה ככל דין זר". (רע"א 8569/04 רזוק נ' הפטריארכיה הקופטית האורתודוקסית , לא פורסם, ניתן ביום 27.6.2005) "הנטל להוכחת הדין הזר מוטל אפוא על הטוען לתחולתו, ואם לא הוכיחו במידה מספקת עומדת בפני בית המשפט הברירה: לדחות את התביעה בשל כישלון הוכחה)כאשר התובע הוא זה הנושא בנטל הוכחת הדין הזר ולא עמד בו( ,או ליישם את "חזקת שיוויון הדינים", קרי לדון בעניין כאילו הדין הזר זהה לדין הישראלי. לדעת כב' השופט רובינשטיין, משלא הוכח הדין הירדני בצורה הראויה ניתן להיעזר בחזקת זהות הדינים (ראה גם: ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל נ' עלי, פ"ד נג(3) 247, 250-251 (1999) והאסמכתאות שם)." (י-ם 8452/09 הפ 8452/09 מנדל מרדכי נ' החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ, ניתן ביום 24.10.2012) למעלה מן הנדרש נציין, כי בית משפט ישראלי רשאי ואף חייב לבחון את חובות המעסיק גם אם הוא פועל על פי דין זר, מכוח תקנת הציבור, ומוסמך להחיל על מערכת יחסים בין המעסיק לעובדיו נורמות המקובלות בתחומי המשפט הפנימי שלו. לפיכך, בנסיבות אלו, יש לקבוע כי גם מטעמים של תקנת הציבור, הדין הישראלי חל. משקבענו שחל החוק הישראלי נדון עתה בזכויות הקמות לתובע מכח חוק זה. נסיבות סיום יחסי העבודה וזכאות התובע לפיצויי פיטורים התובע טוען כי פוטר על ידי הנתבעת. לטענתו, הנתבעת חיפשה תירוץ לפטרו מבלי לשלם לו את זכויותיו על פי דין. הנתבעת טענה מנגד כי התובע נטש את מקום העבודה ולא שב יותר לאחר אירוע הגניבה. מהראיות שבפנינו עולה כי ביום 30.9.2007 בשעה 19:35 נחקר התובע במשטרה, בחשד שגנב מיכל פוליאסטר מהמפעל בו עבד (הנתבעת). התובע ציין בחקירתו במשטרה כי לא גנב, הוא עובד במפעל כ - 20 שנה והוא לקח פח ריק גדול שהיה בפנים שני קילו של פוליאסטר, הפח לא היה מלאושוויו 20 ₪. עוד ציין התובע כי מנהל הנתבעת היה נותן לו רשות מדי פעם לקחת גלונים נוספים מהמפעל. בכתב התביעה טען התובע כי ביום 30.9.2007 או בסמוך לכך, "מסיבה לא ידועה", האשימה אותו הנתבעת בגניבה ופיטרה אותו ללא כל הודעה מוקדמת וסירבה למסור לו מכתב פיטורים. בכתב התביעה לא פירט התובע כיצד ואיך פוטר מעבודתו בנתבעת. בתצהירו ציין התובע כי מעולם לא גנב דבר מהנתבעת. לאורך שנות עבודתו לקחו התובע, ועובדים נוספים בנתבעת, גלוני פלסטיק ממפעלה של הנתבעת, אולם אף לטענתם ,בידיעתו ובהסכמתו של מנהל הנתבעת, מר רפאל פרידמן. עניין זה של החובה לקבל רשות ממר פרידמן נתמך בתצהיר פאדי מוסא מוסטפה צרצור בסעיף 5 בו מאשר כי היה אישור כללי מהמעביד לקחת בלי לקבל כל פעם אישור מחדש אולם גם הוא מדגיש:"וכי יש לקבל אישור רק לפחים גדולים בלבד". הוכח כי הפח שנלקח היה "גדול" -דהיינו כזה הדורש אישור ספציפי שכן ב"הודעת חשוד" במשטרה , מיום 30/9/07 (נספח לכ. ההגנה) אומר התובע:"אני לא גנבתי אני עובד במפעל 20 שנה אצלו אני לא צריך לגנוב אני לקחתי פח ריק גדול היה בפנים... "(ע' 1 ש' 1-2 להודעה, דגש שלי ש.ש.וראה גם פרו' ע' 15 ש' 18-19) אם כן פח גדול, הדורש אישור גם אליבא דגרסת עד התובע, נלקח ללא קבלת הרשות הנדרשת .כלשונו : "ש. האם בקשת את הרשות ממשהו לקחת את הגלון. ת. לא אני רציתי רק את הגלון...."(הודעת חשוד- ע' 1 ש' 3-4 דגש שלי ש.ש.). ובהמשך:" האם לקחת בעבר גלוניםנוספים מהמפעל ת. כן בעל המפעל היה נותן לי פעם. ש. מדוע לא בקשת ממנו שוב. ת.הוא לא היה שם אני לקחתי והלכתי בשביל הזיתים"( הודעת חשוד- ע' 2 ש' 10-13). חובת בקשת הרשות לקחת פחים עולה בבירור מהעדויות מטעם התובע (ע' 15 ש' 12-14 ש'19 ש' 26-27). זאת אף אם שווים נמוך. כך, במועד הרלוונטי לתביעה לקח התובע גלון פלסטיק ריק, גם אם נניח כי בתום לב ומתוך ידיעה כי הנתבעת מתירה לעובדיה לקחת גלוני פלסטיק ריקים שכן דרכם של אלו להיזרק. התובע טוען כי מנהל הנתבעת הודיע לו על פיטוריו. התובע הודה כי אילו היה רואה את מנהל הנתבעת במפעל בטרם יצא לביתו בסוף יום העבודה היה ניגש אליו ומבקש את רשותו וכי מדובר בגלון פלסטיק אשר שוויו עומד על 20 ₪. גם בתצהירו לא ציין התובע, מתי פוטר ובאיזה אופן. הפסיקה קובעת כי עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש את עדותו חשוד מטבע הדברים, על אמיתותה, וזאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה ומדוע החליט העד לחשפה בחקירה בבית הדין ולא קודם. הפסיקה קבעה כי אם ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל "כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות (קדמי, על הראיות, חלק א' מהדורת 1999). בהמשך קובע י. קדמי, שם בעמ' 375: "ויודגש כי ההסבר חייב להתייחס לשתי השאלות; האחד - הן לענין סיבת הכבישה, והן לענין עילת הגילוי: " ההסבר שעל בית המשפט להשתכנע הימנו הוא לגבי שני עניינים; האחד - על שום מה שתק וכבש... ; והשני, מה נשתנה עתה ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו...". ... ויודגש א. הכללים הנוהגים בקשר ל'עדות כבושה' של עד - נוהגים גם לענין הערכת מהימנותה ומשקלה של עדותו של הנאשם. ולא למיותר לציין, כי ב-ע.פ . 365/81 מצא בית המשפט בכבישת העדות מצד הנאשם "חיזוק" לראיות התביעה... ב. יש הגורסים כי אפשר והעלאת 'גרסה כבושה' תפעל לחובת הנאשם כאילו המדובר ב"שקר מהותי". (ראה גם תפ מחוזי ת"א 40238/06, מדינת ישראל, פרקליטות מחוז מרכז, מכ ס ומע"מ, נ' צבי רוזנבלט ואח', דינים מחוזי (89) 2011 (30/6/2011) 223). מן הכלל אל הפרט : התובע לא נתן הסבר מדוע לא טען גרסה זו בכתב התביעה. אין הסבר, כנדרש בפסיקה לעיל, מדוע עובדות שהיו ידועות לו באותה עת של הגשת כתב התביעה או התצהיר עלו רק שכשנחקר בחקירה נגדית . וכנפסק , לו היתה עובדה זו אכן נכונה היה עליו לטעון אותה כבר בכתב התביעה או בתצהיר משהיתה ידועה לו כבר קודם , ונכונים הדברים שבעתיים גם לגבי העדים מטעמו. בעדותו בפנינו מסר התובע את הדברים הבאים: "ש. איך הוא פיטר אותך, בטלפון. ת. לא. באתי לעבודה, אז הוא אמר לי תחתום ותחזור לעבודה אני לא רציתי לחתום. אמרתי אם אתה רוצה שאחתום על המסמך תן לי אישור שמישהו יתרגם לי. יש עדים על זה העובדים. ... ש. הוא רצה להחזיר אותך לעבודה. ת. הוא אמר לי תחתום ואני אחזיר אותך לעבודה" עובדות אלו עלו כאמור לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע. מר פאדי מוסטפא מוסא צרצור, שהתובע הוא דודו, עובדה שלא צויינה בתצהירו, העיד בפנינו מטעם התובע: "ש. אתה שמעת במו אזניך שרפי מפטר את התובע. ת. כן. אני הייתי שם במפעל. הוא אמר לו לא צריך אותך, זהו. ככה. מה היה ביניהם במשרד בדיוק בפנים אני לא יודע. אך הוא פיטר אותו וביום שני לא חזר. אני לא הייתי במשרד, הוא לא חזר ביום שני, הוא חזר לרפי שלש פעמים, ביום שפיטר אותו מהמפעל, ביום שני חזר למפעל ואמר לו רפי אני לא צריך אותך. ביום ראשון גרש אותו אמר לו לך הביתה אני לא צריך אותך, בשני אמר לו אתה יכול להיכנס למפעל אך תרשום לי שאין לך כלום, צריך לרשום על הניירות והוא לא רצה לחתום לו על מה שהוא לא יודע והלך הביתה. כל זה היה במשרד של רפי. ש. אתה היית במשרד. ת. כל הפועלים יודעים ככה. לשאלת בית הדין: כל הסיפור לא מופיע בתצהיר שלך, כל מה שאמרת עכשיו, למה לא ספרת זאת בתצהיר. ת. אני עבדתי אצל רפי ארבע שנים ורפי גרש אותי מהמפעל, לפני שנתיים, עשיתי לו בית משפט בגלל זה צריך נסיעות וחופש והבראה הוא גירש אותי ואני הפועל הראשון. ש. מדוע כל זה לא רשום בתצהירך. ת. ספרתי זאת לעוה"ד. ספרתי. ש. הוא פיטר אותו , חוזרת על השאלה , אתה היית בתוך המשרד. ת. לא. ש. שמעת את רפי אומר לו או שהתובע סיפר לך. ת. שמעתי באוזניים שלי. ש. איך שמעת אם לא היית במשרד. ת. אמר לו זהו, הוא אמר לו את הדברים האלה לפני שנכנס למשרד, וכל העובדים שמעו ואז התובע רדף אחרי רפי לתוך המשרד. " (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 1-24). לא למותר לציין כי עד זה אישר בפנינו כי "ת. אני אחד מהעובדים שביקשתי העלאה , ביקשתי זכויות וגירשו אותי, פטרו אותי . לא האשימו אותי בגניבה..." כלומר היו בנתבעת גם מצבי פיטורים לכאורה אולם המצב בעניין התובע היה שונה אף לפי עדות העד מטעמו. מר סמיר חאליל חסין אבו גאסין, אף הוא העיד בפנינו מטעם התובע. "ש. אתה שמעת את מר פרידמן מפטר את התובע. ת. לא. התובע אמר לנו. ש. אתה לא יודע מתי פוטר איפה פוטר. ת. במפעל. לא יודע באיזה יום. זה היה במפעל. יש מפעל למטה, יש מדרגות איפה מתלבשים הפועלים, אז ראינו אותו שאלנו אותו מה יש לך , אמר הוא ביקש שאחתום לו על נייר ולא הסכמתי ואמר לי לך. ש. זה היה לפני הגניבה. ת. אנו לא ראינו גניבה, בבוקר באנו אמרו התובע גנב, אך אם הוא היה גונב, הפועלים דיברו כך. ישבנו בחוץ בפתח המפעל. אם הוא גנב איך בא לעבודה? ש. אתה יודע שהוא נתפס במחסום עם פחים. ת. לא יודע, שמעתי. למחרת האירוע, אנו ישבנו, אמרו הפועלים תפסו אותו גונב. אנחנו נכנסנו לעבודה, אז התובע נכנס למנהל, אנו היינו בעבודה, אם הוא בא אליו ברחוב או בפנים אנו לא יודעים, אך ראינו את התובע חוזר, הוא היה על המדרגות, אנו עובדים נמוך יותר, שאלנו את עבד מה יש לך , עבד אמר המנהל אמר שאחתום על מסמך ואחזור לעבוד. ש. למה זה לא מופיע בתביעה או בתצהיר? ת. אני לא יודע מה תשאלי אותי, עכשיו את שואלת ואני עונה. " (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 14-29,דגשים שלי ש.ש. בציטוטים לעיל) . מדובר בעדות שמועה מובהקת ואין הסבר מדוע הגרסה לא צויינה בתצהיר. לעומת זאת, מנהל הנתבעת מר פרידמן ציין בעדותו בפנינו "לא פיטרתי אותו כי אחרי שתפסו אותו הוא לא בא אלינו יותר. הוא התבייש" (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 21-22). התובע ועדיו כולם טוענים כי התובע פוטר על ידי הנתבעת. אולם, עדותם של עדי התובע עדות שמועה היא שכן לא שמעו אישית את מר פרידמן מפטר את התובע.חלק אמרו שפיטר אותו עוד מחוץ למשרד וחלק אמרו שבתוך המשרד . יתרה מכך, גרסתו של התובע, לפיה הגיע למפעל ונדרש על ידי מר פרידמן לחתום על מסמכים בטרם יוכל לעבוד, לא נזכרה לא בכתב התביעה ולא בתצהירו, אלא עלתה לראשונה בעדותו בבית הדין והיא עדות כבושה . לא קיבלנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא מופיעה עובדה זו בתצהירו של התובע ועדיו. בנוסף, בעניין זה לא היו עדויות התובע ועדיו קוהרנטיות . שכן התובע טוען כי חזר פעם אחת, ואילו מר פאדי טוען כי התובע הגיע שלוש פעמים. למעשה אין גרעין גרסה אחד לאקט פיטורים. אמנם עדותם היא עדות שמיעה, אבל כולם העידו שראו את התובע במפעל, ככל הנראה אחרי הגניבה, האם אין בכך כדי לתמוך בגרסתו של התובע לפיה נתבקש לחתום על מסמכים על מנת להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת. לטעמנו התשובה לכך שלילית. אירוע מסוג זה אמור היה לבוא לידי ביטוי בתצהירי התובע ועדיו וצריך היה להיות מתואר באופן עקבי ע"י כלל העדים כדי שנוכל ליתן משקל כלשהו לטענה. לא זה המצב העובדתי בפנינו. בנוסף יודגש כי טענה זו הוכחשה ע"י הנתבע ולכן גרסת התובע נסתרה, ולטעמנו הופרכה ,כלהלן:"ת. הוא עבד בזה באופן קבוע, פיטרתי אותו או לא פיטרתי אותו איך את אומרת. לא הלכתי אליו לכפר להחזיר אותו. האדם ניתק מגע. היה לו נסיון , הכשרתי בהתחלה כשחזרתי מהקורס כמה אך הוא עבד באופן קבוע ,כשהוא לא הופיע המפעל היה שובת? לא היה שובת. אך הוא היה בעל בית של המכונה הזאת.אם היה לה תקלות לא היה קורא לי היה מתקן בעצמו. אחר כך נאלצתי להכשיר משהו אחר שעובד היום...האדם היה מתורגל בזה. התובע" מעדותו עלה כי התובע ניתק מגע. יתר על כן עדותו מצביעה על כך שלנתבעת היה אינטרס שהתובע יחזור כיוון ששלט בתפעול מכונה ועד הנתבעת היה מרוצה מעבודתו. תימוכין לכך מצאתי דווקא בנספח לכתב התביעה , מכתב מר פרידמן מיולי 2002 . כך שאמירותיו של עד הנתבעת עקביות ומתיישבות עם מסמך שהובא ע"י התובע. ולכן בהמשך עונה:"ש. אתה כותב בהמשך אותו סעיף שאם היה מבקש ממך היית מחזיר אותו. ת. יכול להיות שהייתי מחזיר אותו אך הוא לא חזר". עדות זו של הנתבע סותרת את גרסת התובע ועדיו לגבי שובו למפעל. כשעומת העד עם הטענה בסעיף 6 לכתב ההגנה ,לפיה לא היה מחזיר את התובע לעבודה ,הוא מצייר את הדילמה בה היה נתון ללא כחל ושרק אף אם אין הדברים לטובתו: " יכול להיות, אני נקרעתי בין שני דברים. זה לא היה מוחלט . התובע הזיז לי כשקשרו אותו. אמרתי לשוטרים, נורא מצטער זה לא שווה את הפח". ובהמשך "...זה הכל ספקולציות והכל וירטואלי כי הוא לא ביקש לחזור"(ע' 26 ש' 10 ואילך.ראה גם ש' 25 -29 דגש שלי ש.ש.).כך ענה גם בהקשר אחר (ע' 27 ש' 28-29,ע' 28 ש' 15-16). גרסת עד הנתבעת , והדילמה בה היה ,מתיישבת עם אמירתו של התובע בהודעת חשוד ולפיה:"ש.מדוע הוא התלונן שגנבת ממנו. ת. הוא אמר לי למה לא בקשת אם היית צריך. אני לא יודע למה התלונן"(ע' 2 ש' 15-16). לעניין זה מוסברת הסיבה לתלונה בעדות הנתבע הן בהיבט של "מה יגידו כל היתר שיש להם נגישות לפחים וחמרים"(ע' 26 ש' 25-30) וגם בהיבט של מסוכנות החומרים והיותם דביקים ומזיקים ולכן "לא היתה יד חופשית לקחת"(ע' 27 ש' 1-6). בנסיבות אלו , בהם הטענה לחזרה למפעל היתה עדות כבושה, ומס' הפעמים שחזר לכאורה השתנה בין העדים מטעמו ,אשר עדותם חלקה עדות שמיעה היא, ומשנסתרה בגרסת הנתבעת שחוזקה במסמכי התובע, לא הרים התובע את נטל ההוכחה כי פוטר באופן מפורש ולא הציג מועד ומעמד או מלל מפורש המצביעים על אקט הפיטורים הנדרש בפסיקה. כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם ( ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ, ניתן ביום 22.08.10) ונטל זה לא הורם על ידי התובע .לא נעלמה מענינו העובדה שעבד כ- 20 שנה וכי ערך הפח היה פעוט. אולם נסיבות אלו אינן ממעיטות מנטל ההוכחה המוטל על התובע להוכיח אקט פיטורים. מנגד הגרסה של הנתבעת כי התובע מעצמו לא בא יותר לעבודה מחמת שהתבייש מקבלת תימוכין כפי שפירטנו בהרחבה לעיל , ועל כן משלא פוטר התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. תביעות אלו נדחות. התביעה לפידיון חופשה בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי לפידיון חופשה שנתית בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות, ובסך הכל, 24 ימים. הנתבעת טענה כי התובע קיבל כל חודש סך של 210 ₪ כפידיון יום וחצי חופשה, על פי הדין הירדני ולכן אינו זכאי לפידיון חופשה.התובע אישר זאת. בסיכומיו טען התובע כי הוא מוכן לקבל את טענת הנתבעת לפיה קיבל מדי חודש סך של 210 ₪ כפידיון חופשה, אך עדיין לא קיבל את מלוא המגיע לו בגין חופשה. לגישתו, הנתבעת שילמה לו בגין 18 ימי חופשה בשנה בעוד שהוא זכאי ל - 28 ימי חופשה בשנה ,לפיכך זכאי ליתרת פידיון ימי חופשה של 30 ימים בשכר יומי של 140 ₪ ובסך הכל 4200 ₪. כפי שקבענו לעיל, על יחסי הצדדים יש להחיל את הדין הישראלי ולכן יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה משהתובע קיבל חופשה על פי הדין הירדני אינו זכאי עוד לפידיון חופשה. הלכה פסוקה היא במקומותינו, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה היתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר; פד"ע ג' 215, 219). כזאת לא נעשה בענייננו ולפיכך זכאי התובע לפידיון חופשה. ברם משהתובע מסכים כי קיבל את הסך של 210 ₪ פידיון חופשה בחודש, ואף הודה בכך (ע' 19 ש' 13-14) יש לקחת עובדה זאת בחשבון עת מתן ההכרעה בסוגיה זו. נפסק כי אין לשלם לעובד סכום בגין ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית. מטרת חוק חופשה שנתית היא להבטיח, כי העובד יזכה בחופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד (דב"ע מז/3-10 זכריה טרוסט - מדינת ישראל, פד"ע יח' 442).על כן התשלום לפי החוק הירדני אינו עולה בקנה אחד עם חוק חופשה שנתית הישראלי ,תכליתו והפסיקה בעניינו. הנתבעת לא הוכיחה בפנינו כי התובע יצא לחופשה בפועל, או קיבל את התמורה המלאה בגין ימים אלו, ולפיכך זכאי התובע לפידיון ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות. בנוסף, גם על פי גרסת הנתבעת, התובע קיבל פידיון 18 ימי חופשה בשנה ולכן זכאי 10 ימי חופשה נוספים בשנה. התובע הועסק בנתבעת למעלה מ - 20 שנה, ולכן זכאי ל 28 ימי חופשה בשנה (סעיף 3 (א)(5) לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 ). כאמור, התובע הסכים כי קיבל 18 ימי חופשה בשנה, ולכן תבע הפרש פידיון חופשה, 10 ימי חופשה נוספים לכל שנת עבודה. הנתבעת לא הציגה חישוב מטעמה ביחס לרכיב זה ולפיכך ונוכח הסכמתו ,תשלם הנתבעת לתובע סך של 4200 ₪ פדיון חופשה. דמי הבראה התובע עותר לתשלום דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות ובסך הכל 10 ימים בשנה (בהתאם למספר שנות עבודתו בנתבעת). הנתבעת טענה כי על יחסי הצדדים חל החוק הירדני ומשכך לא זכאי התובע לדמי הבראה. כאמור לעיל, מצאנו כי יש להחיל את הדין הישראלי על יחסי הצדדים ומשכך זכאי התובע לדמי הבראה. לאור תקופת עבודתו בנתבעת זכאי התובע ל - 10 ימי הבראה בשנה. שיעור דמי הבראה ליום במגזר הפרטי ב-10/2007 עמד על סך של 318 ₪. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע סך של 6360 ₪ דמי הבראה. סוף דבר תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת נדחות. תביעתו של התובע לתשלום פידיון חופשה מתקבלת בחלקה נוכח הסכמתו והתביעה לדמי הבראה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: פידיון חופשה - סך של 4200 ₪. דמי הבראה - 6360 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו של התובע בחברה (30.9.2007) ועד ליום התשלום בפועל. בשים לב לכך שתביעתו העיקרית של התובע נדחתה, תשלם הנתבעת לב"כ התובע שכ"ט עו"ד בסך של 2300 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל הדין הירדניירדןיחסי עבודהפלסטינים