קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת עובד שפוטר לעבודה בהליך פסול: לפנינו תביעתה של התובעת, גב' גרין [להלן: "התובעת" או "גב' גרין"], כנגד הנתבעת, עיריית לוד [להלן: "הנתבעת" או "העירייה"], לאכיפת יחסי עבודה בין הצדדים והחזרתה לעבודה בעירייה לאחר שפוטרה, לטענתה, שלא כדין ובהליך פסול. כמו כן, תובעת גב' גרין פיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע והוצאת דיבתה. תחילתו של ההליך דנן בבקשה לסעדים זמניים שהגישה התובעת כנגד פיטוריה ביום 7.2.11. ביום 1.3.11 התקיים בפנינו דיון בבקשה לסעדים זמניים במסגרתו אוחד הדיון בבקשה עם הדיון בתיק העיקרי [פרוטוקול דיון מיום 1.3.11]. במסגרת התיק העיקרי הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן את תצהירו של בעלה, מר גרין [להלן: "מר גרין"]. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר אבי בוטראשוילי, מנהל אגף משאבי אנוש בעירייה [להלן: "מר בוטראשוילי" או "מנהל מש"א"]; מר ציון הדר, גזבר העירייה [להלן: "מר הדר" או "גזבר העירייה"]; גב' שמחה שרביט, מנהלת מחלקת כוח אדם באגף משאבי אנוש בעירייה [להלן: "גב' שרביט"; או "מנהלת מחלקת כ"א"]; גב' יפעת ארליך, מנהלת בית ספר "דקל" בעיר [להלן: "גב' ארליך" או "מנהלת בי"ס"]; גב' אורלי קלצ'וק, מנהלת בית ספר "דקל" לשעבר [להלן: "גב' קלצ'וק"]; וגב' אריאלה זיידל, מנהלת מרכז עבודה ושיקום (מע"ש) [להלן: "גב' זיידל" או "מנהלת מע"ש"]. ביום 10.10.11 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו נחקרו על תצהיריהם התובעת, מר הדר, גב' קלצ'וק, גב' ארליך, גב' זיידל, וגב' שרביט. ב"כ הנתבעת ויתר על חקירה נגדית של מר גרין [פרוטוקול דיון הוכחות מיום 10.10.11]. ביום 25.10.11 התקיים בפנינו דיון הוכחות נוסף במסגרתו נחקר גם מר בוטראשוילי [פרוטוקול דיון הוכחות מיום 25.10.11]. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - התובעת, ילידת 1971, נשואה ואם לשלושה ילדים בני 14, 10 ו- 11. אחד מילדיה לוקה באוטיזם [PDD], ובעל נכות בשיעור 100%. ביום 1.11.06 החלה התובעת לעבוד בעיריית לוד, כסייעת בבית ספר "דקל" בעיר, בו לומדים ילדים עם צרכים מיוחדים [להלן: "בית הספר"]. עד חודש אוגוסט 2009 נוהל בית הספר על ידי גב' קלצ'וק. ביום 29.10.07 נערכה שיחת הערכה לתובעת על ידי גב' קלצו'ק וסגניתה, במסגרתה הועלו טענות שונות כנגד תפקודה של התובעת, ובכלל זה: אי הפנמת הציפיות הנדרשות מתפקידה כסייעת, חוסרת עירנות וחוסר אחריות מספקת, קשר מרוחק ותקשורת חסרה בינה ובין עמיתיה, ואיחורים חוזרים ונשנים. לאור טענות אלה פנתה גב' קלצ'וק למנהלת כוח האדם בעירייה, גב' רינה נבו [להלן: "גב' נבו", בבקשה להעביר את גב' גרין מתפקידה [מכתב מיום 31.10.07 המסכם את הפגישה מיום 31.10.07 צורף כנספח א' לתצהיר מר בוטראשוילי]. ביום 6.11.07 התקיימה ישיבה נוספת עם התובעת בנוכחות גב' קלצ'וק וגב' נבו, במסגרתה הוחלט להעניק לתובעת "הזדמנות נוספת עד 31.1.08" [נספח ב' לתצהיר מר בוטראשוילי]. בחודש ספטמבר 2009 מונתה גב' ארליך לתפקיד מנהלת בית הספק במקומה של גב' קלצ'וק. ביום 20.1.10 פנתה גב' ארליך לגב' נבו בטענה כי התובעת אינה מתאימה לעבודה כסייעת בבית הספר, מאחר והיא מסרבת לעבוד יום בשבוע בשעות אחר הצהריים, וכן משאינה עומדת בדרישות המתחייבות מאופי העבודה כסייעת בית ספר מסוג זה, ובכלל זה - זריזות פעולה, זריזות מחשבה, יכולת עבודה בלחצים, מתן מענה למקרים קשים של התנהגות וחוסר איזון תרופתי, מתן מענה בעת התקף אפילפטי ועוד. כמו כן, ציינה גב' ארליך, כי יש תלונות על תפקוד התובעת גם בקרב עמיתיה לעבודה, וכי השיחות עמה בנושא אינן מועילות. לפיכך, ביקשה גב' ארליך, כי תימצא לתובעת "מסגרת חלופית המתאימה לה יותר בה תוכל לעבוד ביתר קלות ונוחות" [מכתבה של גב' ארליך לגב' נבו מיום 20.1.10 צורף כנספח ג' לתצהיר מר בוטראשוילי]. גב' ארליך העבירה מכתב נוסף בעניין לגב' נבו גם ביום 25.2.10, במסגרתו חזרה על בקשתה. ביום 18.4.10 נפגעה התובעת בתאונת עבודה לאחר שהופלה על ידי אחד מהתלמידים, ובעקבות כך שהתה מספר שבועות בביתה, בהוראת רופא, לצורך החלמה והתאוששות. יוער, כי ביום הפגיעה ערכה גב' ארליך תרשומת בדבר השתלשלות האירועים אודות פגיעתה של התובעת, במסגרתה ציינה, בין היתר, כי: "אינני רופאה ואינני מתיימרת לבחון את רמת פציעתה, אך מניסיון של שנים עם צוות רחב ומגוון לא נתקלתי עוד באיש צוות שמנצל נפילה כזו קטנה לאירוע של פגיעה המצריכה שבועיים מנוחה בבית" [נספח ה' לתצהיר מר בוטראשווילי]. למרבה הצער, בתקופת ההחלמה התגלה בגופה של התובעת גידול ממאיר, והיא נאלצה לעבור שני ניתוחים ותקופת טיפולים קשה משך כשלושה חודשים. ביום 13.7.10 נשלח מכתב מן העירייה למוסד לביטוח לאומי בו צוין כי העירייה נאלצה להפסיק את עבודתה של התובעת לאור תאונת עבודה וטיפולים נוספים שהיא נאלצת לעבור, ומאחר ולא ניתן למצוא עבורה תפקיד חלופי. הצדדים חלוקים על נסיבות כתיבתו של המכתב, ועל משמעותו [נספח ו' לתצהיר מר בוטראשוילי]. בין החודשים יולי 2010- ינואר 2011 שולמו לתובעת דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי [נספח נ/2, פרוטוקול דיון מיום 10.10.11]. ביום 28.7.10 שלחה התובעת מכתב למנהל מש"א בו הצרה על התנהגות העירייה כלפיה, הביעה את התנגדותה לפיטורים, וביקשה להשיבה לעבודה בעירייה [נספח 3 לכתב התביעה]. ביום 2.8.10 התקיימה פגישה במשרדו של גזבר העייריה בנוכחות מנהל מש"א, גב' ארליך, התובעת ובעלה. במסגרת הפגישה ביקש גזבר העירייה כי התובע תמציא מסמכים מרופא תעסוקתי בדבר כשירותה לעבודה, על מנת לבחון את המשך הטיפול בעניינה. [פרוטוקול הפגישה צורף כנספח ז' לתצהיר מר בוטראשוילי]. בשלהי חודש אוגוסט 2010 המציאה התובעת אישור מרופא תעסוקתי לפיו "לאור מצבה הבריאותי הנוכחי ממליץ על עבודה בתפקיד קל יותר של סייעת בבי"ס ללקויי למידה. תוקף ההמלצה ל- 4 חודשים" [נספח ת/4 לכתב התביעה]. בעקבות האישור, נבחנו אפשרויות תעסוקה חלופיות עבור התובעת, לרבות "החלטה על שיבוץ המבקשת כסייעת לתלמיד C.P הסובל מנכות קשה אך מתפקד ברמה גבוהה" [מכתבן של גב' ירדנה כהן, מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד ויו"ר ועדות השמה ושיבוץ בעירייה, וגב' טובה סופר, מפקחת על החינוך המיוחד, מיום 13.10.10, צורף כנספח 5 לכתב התביעה]. אלא שבאותו מכתב התנגדו גב' כהן וגב' סופר לשיבוץ וציינו, כי "שיבוצה של התובעת במסגרות החינוך יגרום נזק לתלמידים ולמסגרת החינוכית. מניסיוננו והיכרותנו עם הגב' הנ"ל קיימים קשיים בהתנהלותה גם מול מינהל החינוך ונציגי הפיקוח. לאור כל האמור לעיל אנו מבקשים לא לשבצה באף מסגרת חינוכית כסייעת" [נספח 5 לכתב התביעה]. בעקבות כך, נמנעה העירייה משיבץ המבקשת לתפקיד זה. ניסיון נוסף לשבץ את התובעת כסייעת במעש כשל אף הוא, מאחר ומנהלת מע"ש לא מצאה כי היא מתאימה לתפקיד [מייל מפורט של גב' זיידל למר בוטראשוילי צורף כנספח א' לתצהיר גב' זיידל]. גם הניסיון לשבץ את התובעת בתפקיד ליווי הסעות לא צלח, מאחר והתובעת אינה יכולה להתחיל את יום העבודה בשעה המוקדמת הנדרשת, מאחר ועליה להיות לצד בנה הנכה ולסייע לו להגיע למוסד בו הוא לומד [סעיף 44 לסיכומי התשובה מטעם התובעת]. בפועל, התובעת לא שבה לעבודתה בבית הספר או במקום עבודה אחר של העירייה. כיום מוכרת התובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 65%. במקביל להתרחשויות בעניינה, פנתה התובעת למבקר המדינה, וטענה להתנכלות אישית מצד מנהלת בית הספר וקשירת קשר נגדה יחד עם גורמים שונים בעירייה, וכן טענה כי בבית הספר ישנם מקרי אלימות של עובדים כלפי תלמידים ומקרים של גניבות אשר אינם זוכים לטיפול הולם מצד הגורמים האמונים על כך [מכתב מיום 22.7.10 עם העתקים לגורמים השונים בעייריה, נספח ת/6 לכתב התביעה]. בעניין זה התנהלה תכתובת בין משרד מבקר המדינה [נציבות תלונות הציבור] לעירייה, במסגרתה, טענה העירייה, בין היתר, כי עבודתה של התובעת "הופסקה עפ"י דרישת מנהלת ביה"ס בשל אלימות כלפי ילדים" [מכתבו של מר הדר לעו"ד דמתי, עוזרת למנהל נציבות תלונות הציבור, מיום 11.11.10 צורף כנספח ה' לתצהירו של מר הדר]. לטענת התובעת, התנהלות העירייה בעניינה מהווה הפרה בוטה של הוראות הדין וכללי הצדק הטבעיים, אשר רק סעד של אכיפה יוכל לתקן. כך, טוענת התובעת, כי פוטרה מבלי שנערך לה כל הליך של הפסקת עבודה, לא כל שכן הליך שימוע, ותוך הפרת הוראותיו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 [להלן: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות"] לאור הלקות הפיסית ממנה סבלה באותה תקופה, והוראותיו של חוק דמי מחלה, התשל"ו- 1976 [להלן: "חוק דמי מחלה"] מאחר ועוד נותרה לרשותה יתרת מחלה צבורה בעת פיטוריה. כמו כן, טוענת התובעת, כי פוטרה בעקבות חשיפת ליקויים ואי סדרים בעבודת בית הספר, שהובילו להתנכלות אישית כלפיה מצד מנהלת בית הספר, בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז- 1997 [להלן: "חוק הגנה על עובדים"]. לבסוף, טוענת התובעת, כי מכתב העירייה למבקר המדינה במסגרתו הואשמה באלימות כלפי ילדים, מהווה פרסום לשון הרע נגדה, בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 [להלן: "חוק איסור לשון הרע"]. מנגד, טוענת הנתבעת כדלקמן - ראשית, התובעת לא פוטרה מעבודתה בנתבעת אלא עבודתה הופסקה ביוזמתה ולבקשתה, לאחר שנסתיימה תקופת זכאותה לדמי פגיעה מן המוסד לביטוח לאומי והתובעת ביקשה לקבל מכתב סיום העסקה לצורך זכאות לדמי אבטלה. לחלופין, ולכל היותר, מדובר בהפסקת עבודה בהסכמה שאינה מהווה פיטורים, לא כל שכן פיטורים שלא כדין. מכל מקום, התובעת אינה זכאית לסעד של אכיפת יחסי עבודה בשל אי התאמתה לתפקיד סייעת בחינוך המיוחד ולתפקידים סיעודיים בכלל, ולאור התלונות הרבות ואי שביעות הרצון המתמשכת מעבודתה עוד קודם לתאונת העבודה. לבסוף, אף אין לראות במכתב הנתבעת למבקר המדינה כהוצאת לשון הרע, משעומדת לנתבעת הגנת אמת נפרסום מכוח סעיף 14 לחוק לשון הרע, וכן הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי נגרם נזק כלשהו לשמה הטוב. דיון והכרעה נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים כאמור, הצדדים חלוקים בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה ביניהם, כשהתובעת טוענת כי פוטרה על ידי הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת כי התובעת התפטרה וביקשה לקבל מכתב כאילו פוטרה על מנת לקבל דמי אבטלה, ולכל היותר, כי מדובר בסיום יחסי עבודה בהסכמה. הלכה היא, כי דבר התפטרותו של עובד או דבר פיטוריו על ידי מעבידו אינם נקבעים על ידי כינוי הצדדים לנסיבות סיום יחסי העבודה ביניהם [דב"ע לה/3-45 נטשה מוחמד ואח'- "יזרום", פד"ע ז, 64], ויש לבחון את סיום העבודה במישור החוזי, "במובן זה, שהן פיטורים והן התפטרות ייראו כביטול חוזה עבודה, רק אם קיימת כוונה ברורה וחד משמעית מצד מי שמבקש להתשחרר מהחוזה להביאו לידי סיום" [י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה (הוצאת ניצן, מהדורת 2007), פרק 2 בעמ' 4, והאסמכתאות שם. ההדשה הוספה]. בהתאם, נפסק, כי הודעה על הפסקת עבודה צריכה להיעשות "בצורה ברורה ואישית" [ע"ע 300317/98 מרדכי מיטל - איגוד ערים (לא פורסם), ניתן ביום 26.11.00]. מחומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי התובעת אכן קיבלה לידיה מכתב ששלחה העירייה אל המוסד לביטוח לאומי [להבדיל ממכתב הממוען ישירות אליה], לפיו פוטרה מעבודתה בנתבעת, וזו לשונו: "העובדת נפגעה בתאונת עבודה בתאריך 6/1/10, שכרה שולם ע"פ חוק הביטוח הלאומי, עד 7/7/10. מאחר והנ"ל עבדה כסייעת שעתית בבית ספר "דקל" שהינו בי"ס סיעודי קשה העירייה הייתה חייבת לאייש את משרתה בעובדת אחרת. הואיל ובנוסף להעדרותה עקב תאונת עבודה, נמצאת הנ"ל גם בטיפולים רפואיים מסיבות אחרות המונעות ממנה לחדש את עבודתה בתפקיד המוגדר והואיל ואין העירייה יכולה להציע לה חלופה תעסוקתית אחרת, הרי שנאלצנו להפסיק את עבודתה מיום 8/7/10. לטיפולכם!" [נספח ו' לתצהיר בוטראשויולי, להלן: "המכתב לביטוח לאומי"] מכתב זה נמסר לידי התובע במשרדה של גב' שרביט, וכך העידה התובעת על נסיבות מסירתו: "ש. את פנית לשמחה שרביט ואבי בוטראשוילי כדי לקבל מכתב לביטוח לאומי ולקבל דמי אבטלה כיוון שהבנת שאין לך מקור הכנסה. ת. לא פניתי. שמחה ביקשה ממני להביא לה כל פעם את המכתבים של תאונת עבודה של הכסף שאני מקבלת והמכתב האחרון שהבאתי, באותו יום היא הביאה לי מכתב פיטורים. ש. אבי ושמחה מעידים במשפט שאת באת לעירייה ודרשת להוציא לך מכתב לביטוח לאומי ולא הסכמת לצאת מהמשרד עד שתקבלי מכתב לאבטלה בביטוח לאומי. זה נכון? ת. לא ביקשתי. הייתי מופתעת כשקיבלתי את המכתב הזה. הייתי בהלם. ... ש. קראת את המכתב מיד כשקיבלת אותו. ת. כן. ש. איך הגבת? ת. הייתי בהלם ושאלתי אותה מה זה המכתב הזה. שאלתי גם את אבי. הוא התחיל לצעוק ושאצא מפה ושאין לו מה לדבר." [פרוט' 10.10.11, עמ' 9 ש' 22 - עמ' 10 ש' 6] מנגד, העיד בפנינו גזבר העיריה בפתח עדותו, כי התובעת היא שהתפטרה וביקשה לקבל כתב המציין שפוטרה על מנת לקבל דמי אבטלה, "ולכן ניתן לה מכתב מפורסם שבו היא עשתה שימוש כדי לקבל דמי אבטלה" [עדות מר הדר, 10.10.11, עמ' 15 ש' 2-4]. על פי ההלכה, מעביד אשר נותן לעובד מכתב פיטורים על מנת שיקבל דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי, נושא בנטל להוכיח כי מכתב הפיטורים אינו משקף את המציאות, ועל בתי הדין להימנע מליתן יד להתנהגותו הפסולה של המעביד, אף אם המכתב הוצא לבקשת העובד [ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ נ. תורג'מן, עבודה ארצי ל"ג [46] 25]. כן נפסק, כי מן הראוי להטיל על המעביד נטל ראייתי מוגבר, אף מעבר לנדרש במשפט אזרחי, וזאת בשים לב לכך שהעלאת טענה מעין זו על ידי מעביד כלפי עובדו משמעה הטלת רבב בהתנהגות העובד הנופלת במתחם המעשים האסורים על פי הדין הפלילי [ר' דב"ע נה/630-3 חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי כרך כ"ח עמ' 197]. אלא שבענייננו, השתכנענו כי לא מדובר כלל במכתב המעיד על סיום יחסי העבודה בין הצדדים [בין בהתפטרות ובין בפיטורים], אלא בניסיון למצוא לתובעת "מקור פרנסה חלופי" במקביל לאי שיבוצה לעבודה בפועל על ידי העירייה. ונבאר. בעדותו, התקשה מר הדר ליישב את טענתו כי התובעת התפטרה עם האמור במכתב ששלח למבקר המדינה בו טען כי עבודתה של התובעת "הופסקה עפ"י דרישת מנהלת ביה"ס בשל אלימות כלפי הילדים" [נספח ה' לתצהיר מר הדר]. כך: "ש. אני מפנה אותך לנספח ה' לתצהירך. אתה כותב בסעיף 1 שעבודתה של התובעת הופסקה על פי דרישת מנהלת בית הספר בשל אלימות כלפי הילדים. אני שואל, למה לא כתבת שהעובדה הופסקה כי הגברת התפטרה? ת. אני מדגיש. הופסקה בבית הספר ולא בעיריה. כתבתי שהיא הופסקה בבית הספר. ש. איפה כתוב שהיא עדיין עובדת העירייה? ת. אתה קורא את מה שאתה רוצה ואני מסביר את מה שכתוב. עבודתה הופסקה בבית הספר בדיון לפי הסיבה שנכתבה במכתב. ש. אני מפנה אותך לנספח א' לתצהירך. כשהפרוטוקול הזה נכתב היא כבר לא עובדת של העירייה לשיטתך. ת. היא לא היתה משובצת אז בשום תפקיד. ש.  האם היא היתה עובדת העירייה באותה עת. ת.  לפי הבנתי היא עדיין היתה עובדת אבל לא משובצת. ש.  מה התאריך הקלנדרי שבו התובעת הפסיקה להיות עובדת עירייה. ת.  אני לא יודע להגיד תאריך מדויק. זה בתחום של משאבי אנוש. ש.  אני מפנה אותך לנספח א' לתצהירה של הגב' שרביט. כשאתה קורא את המכתב הזה מתי הסתיימה עבודתה של התובעת. ת. לפי המכתב הזה ב- 8.7.10. ש. אז אתה רוצה לתקן את תשובתך הקודמת? ת. אני לא מכותב במכתב הזה, ואני קורא אותו כרגע. מבחינתי באוגוסט היא לא היתה משובצת. ש. האם היא היתה עובדת? ת. היא היתה עובדת עירייה עד לא מזמן והגיעה אלי בעקבות המכתב שהיא כתבה אלי. היא כתבה שפיטרו אותה בעקבות זה שהתנכלו אליה, זימנתי אותה כדי לברר את העובדות. ש. אני מפנה לפרוטוקול נספח א' לתצהירך. הגב' גרין מכונה בו "העובדת". נכון? ת. כך נכתב על ידי אבי. ש. מישהו באותה ישיבה אמר לך מר הדר, היא כבר לא עובדת שלנו? ת. טענו שהיא לא יכולה לעבוד בגלל חוסר כשירות רפואית. ש. האם מישהו אמר לך, תשמע היא כבר התפטרה. ת. לא במעמד הזה." [מר הדר, 10.10.11, עמ' 15 ש' 25- עמ' 16 ש' 21, ההדגשות הוספו] מעדות זו עולה, כי גם מר הדר סבור שהתובעת לא התפטרה מעבודתה בעירייה אלא העירייה חדלה לשבץ אותה לעבודה בבית הספר, וחשוב מכך - כי התובעת אף לא פוטרה במועד מסירת המכתב למוסד לביטוח לאומי, אלא נותרה במעמד של עובדת לא משובצת. מסקנות אלה נתמכות גם בעדותה של גב' שרביט, אשר מסרה לידי התובעת את המכתב למל"ל והודתה כי בעת מסירתו לא היתה כל כוונה להפסיק את עבודתה של התובעת: "ש. ליאורה התפטרה או פוטרה? ת. היא קיבלה מכתב הפסקת עבודה עקב זה שלא היתה לה הכנסה לבקשתה. ... ש. ליאורה התפטרה או פוטרה? ת. ליאורה לא התפטרה, המכתב שהוצא לה לביטוח לאומי הוצא לבקשתה על מנת לעזור לה כיוון שלא היתה לה הכנסה." [עדות גב' שרביט, 10.10.11, עמ' 23 ש' 23-31] ובהמשך: "לשאלת ביה"ד: זה נכון שכשנתתי את המכתב לא התכוונתי להפסקת עבודה." [עדות גב' שרביט, 10.10.11, עמ' 25 ש' 16, ההדגשה הוספה] מר בוטראשוילי העיד בפנינו כי במועד מסירת המכתב למל"ל לא היה ברור מעמדה של התובעת ו"זה היה מצב ביניים", כלשונו, ולא ידעו כיצד זה יתפתח [פרוטו' 25.10.11, עמ' 27 ש' 20-21, ועמ' 28 ש' 5-8 וש' 32-33]. כמו כן העיד, כי מועד סיום יחסי העבודה עם התובעת היה "בדיעבד 13.7.10, זה לא מתוך כוונה מראש" [פרוט' 25.10.11, עמ' 27 ש' 17], אך בהמשך חזר בו וטען כי בפועל ניתן להתייחס ליום סיום יחסי העבודה כיום בו תמו אפשרויות השיבוץ החלופיות שיכול היה להציע לתובעת [פרוט' 25.10.11 עמ' 28 ש' 7-12]. על כך יש להוסיף עוד, כי גם התנהגות הצדדים בפועל מלמדת על אומד דעתם כי לא סברו שיחסי העבודה ביניהם הסתיימו, ובכלל זה, העובדה כי קיימו ביניהם מגעים לשיבוץ התובעת לעבודה, וההתייחסות אל התובעת כעובדת לא משובצת, ולא כאל מתפטרת/ מפוטרת שמבקשים להשיב לעבודה. בהקשר זה, איננו מקבלים את טענת העירייה כי מגעים אלה התקיימו רק לאור מחאתה של התובעת לאחר קבלת המכתב למל"ל וניסיונה לחזור בו מהתפטרותה, ואך מתוך רצונה הטוב של העירייה לסייע לתובעת. זאת, הן מאחר והשתכנענו, כאמור, כי במועד מסירת המכתב לא היתה כוונה, למי מן הצדדים, לסיים את עבודתה של התובעת, והן מאחר ולא עולה מפרוטוקול הפגישה בין הצדדים כי מדובר בניסיונות לפנים משורת הדין לשבץ עובדת שפוטרה/התפטרה, וגזבר העירייה אף פונה לתובעת כעובדת ואומר: "זימנתי אותך עקב מכתב שכתבת לעירייה, אני מבין שלא מרוצים מתפקודך בביה"ס" [נספח ז' לתצהיר מר בוטראשוילי]. מסקנתנו, אפוא, הינה, כי המכתב למל"ל נשלח "בתיאום איתה ועל פי הסכמתה" של התובעת, כלשונו של מר בוטראשוילי במכתבו למבקר המדינה [מכתב מיום 20.12.10, נספח י' לתצהירו; סעיף 112 לסיכומי הנתבעת], אך לא ביוזמתה, והשתכנענו כי התובעת העדיפה להיות משובצת לעבודה בפועל על ידי העירייה, ורק משנוכחה לדעת שלא נעשה כן, החליטה להשתמש במכתב לצורך קבלת דמי אבטלה על מנת שלא להיוותר ללא מקור הכנסה. משזו מסקנתנו, ומשאין לראות במכתב למל"ל כמועד סיום עבודתה של התובעת בעיריה, יש להכריע מתי ובאיזה אופן נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. כאמור, לאחר שנשלח המכתב למל"ל קיימו הצדדים מגעים לשיבוץ התובעת לעבודה, כדלקמן: פגישה בלשכת גזבר העירייה ביום 2.8.10 במסגרתה סוכם כי התובעת תמציא אישור מרופא תעסוקתי בדבר כשירותה לעבודה; לאחר המצאת האישור מרופא תעסוקתי, ניסיון לשבץ את התובעת כסייעת מלווה לתלמיד C.P, אשר בוטל לאור מכתבן של גב' כהן וגב' סופר בו ציינו כי "שיבוצה של התובעת במסגרות החינוך יגרום נזק לתלמידים ולמסגרת החינוכית" [נספח ח' לתצהיר מר בוטראשוילי; עדות מר בוטראשוילי, פרוטו' 25.10.11, עמ' 29 ש' 6- 13]; וניסיון לשבץ את התובעת כסייעת במעש שכשל לאחר שמנהלת מעש לא מצאה את התובעת מתאימה לתפקיד [הודעת מייל מגב' זיידל למר בוטראשוילי מיום 21.10.10, נספח א' לתצהירה]. לאחר מועד זה לא הוכח בפנינו כי נעשו ניסיונות שיבוץ נוספים. בהתאם, כשנשאל מר בוטראשוילי באיזה יום הגיע למסקנה שהתובעת כבר לא עובדת של העירייה השיב כדלקמן: "בחוכמה שלאחר מעשה אני לא יכול להצביע על יום. לפי השתלשלות האירועים ביום שאריאלה זיידל השיבה לי במייל שהיא לא יכולה לקלוט ותמו כל האפשרויות שיכולתי להציע, אז אפשר להתייחס ליום הזה כיום שחל נתק בינה לבין העירייה. בנסיבות של המקרה הזה אין תשובות מדויקות של כן ולא. כי זה מקרה שבדיעבד אני לומד כמה יש עוד ללמוד." [פרוט' 25.10.11, עמ' 28 ש' 7-12, ההדגשה הוספה] בתצהירו, ציין מר בוטראשוילי כי משכשלו כל הניסיונות לשבץ את התובעת לעבודה בעירייה, הגיע למסקנה כי "ההודעה בדבר הפסקת העבודה מיום 13.7.2010 נותרה בתוקף, וגב' גרין עודכנה על כך בהתאם בשלהי חודש ינואר 2011" [סעיף 38 לתצהיר מר בוטראשוילי, ההדגשה הוספה]. לטעמנו, יחסי העבודה בין הצדדים אכן נותקו במועד בו פסקו ניסיונות העירייה לשבץ את התובעת לעבודה, בטווח התקופה שבין שלהי חודש אוקטובר 2010 [מכתבה של גב' זיידל] ועד חודש ינואר 2011, אז הצהיר מר בוטראשוילי כי נמסרה לתובעת הודעה בעל-פה על כך. כן השתכנענו, כי חרף אי קיומו של הליך פיטורים מסודר ומסירת הודעה רשמית, התובעת היא שפוטרה על ידי העירייה בדרך של אי שיבוצה חזרה לעבודה בתום חופשת המחלה בה שהתה, וזאת, בעיקר נוכח אי שביעות רצונה של העירייה מתפקודה של התובעת עובר להיעדרותה. כך, ובעוד שהתובעת הביעה את רצונה ונכונותה לחידוש יחסי העבודה בפועל [עדות התובעת, פרוט' 10.10.11 עמ' 11 ש' 27- 31; עמ' 13 ש' 13-15; ועמ' 14 ש' 4-7], היתה זו העירייה שהיתה בעלת המוטיבציה לנתקם, וראתה בעובדה שהתובעת כבר אינה משובצת כשעת כושר לעשות כן [ראה: י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה (הוצאת ניצן, מהדורת 2007), פרק 2 בעמ' 7-8]. בעניין אחר, בו נמנעה עובדת מלחזור לעבודה בתום חופשת מחלה מאחר וטרם חשה בטוב, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי אין לראות בהתנהגותה משום התפטרות, כך שסירוב מקום העבודה לשבצה חזרה במועד בו חזרה לעבודה מהווה פיטורים [ע"ע 656/08 ג'סיקה מוצניק - חברת לוי פמלי בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 20.1.11]. הכרעה זו יפה לענייננו מקל וחומר. האם היו הפיטורים שלא כדין? לטענת התובעת, נפלו בהליך פיטוריה פגמים רבים וחמורים, כדקלמן: הליך הפיטורים פגום מיסודו, ובכלל זה - אי עריכת שימוע, אי מסירת מכתב פיטורים, אי עריכת גמר חשבון ועוד; פיטורים בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות; פיטורים בנגוד להוראות חוק דמי מחלה; פיטורים בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים. נבחן קיומם של פגמים אלה כסדרם. א. פגמים בהליך - מן המסכת הראייתית שהובאה בפנינו השתכנענו בקיומן של העובדות הרלוונטיות הבאות: כשנה לאחר שהתובעת החלה לעבוד בבית הספר, ביקשה מנהלת בית הספר דאז, הגב' קלצ'וק, להעביר את התובעת מתפקידה לאור חוסר שביעות רצונה מתפקודה, אך בעקבות פגישה משותפת הוסכם להעניק לתובעת, ביום 6.11.07, הזדמנות נוספת עד ליום 31.1.08. לאחר מועד זה, ועד סיום כהונתה של גב' קלצו'ק ביום 31.8.09, לא נרשמו תלונות נוספות אודות תפקודה של התובעת, אך השתכנענו כי גב' קלצו'ק לא היתה שבעת רצון מתפקודה של התובעת, ונאלצה להשלים עם העסקתה נוכח מצוקת כוח אדם בעירייה לתפקידים אלה [עדות גב' קלצ'וק, פרוטו' 10.10.11, עמ' 19 ש' 18-22, ש' 28 וש' 31-33; וראה גם בעדותו של מר בוטראשוילי, פרוט' 25.10.11, עמ' 29 ש' 14-25]. בחודש ספטמבר 2009 מונתה, כאמור, גב' ארליך לתפקיד מנהלת בית הספר. ביום 20.1.10 שלחה גב' אליך מכתב למנהלת כח האדם בעירייה, לפיו קיימה עם התובעת שיחה אישית במסגרתה הבהירה לה כי נוכח שינויים בצוות הסייעות של בית הספר עליה להיערך לעבודה בשעות אחה"צ [עד השעה 16:45] יום אחד בשבוע. לטענת גב' ארליך, התובעת מסרבת לעבוד בשעות אלה ובנוסף, ציינה, כי "יש לציין, כי ליאורה כלל אינה מתאימה לעבוד בסוג בית ספר כמו דקל. דרישות עבודת הסייעת בכיתות כמו שלנו מאופיינת בזריזות פעולה, זריזות מחשבה, יכולת לעבוד בלחצים ויכולת לתת מענה למקרים קשים של בעיות התנהגות, בעיות של חוסר איזון תרופתי, מענה בעת התקף אפילפטי וכיוב'. ליאורה לא יכולה לתת מענה שכזה כלל... כאשר אני עומדת [כך במקור] את יכולותיה ברור לי שיש מעט יכולות וניתן להסתפק בזאת אלא שבשעות עבודתה מבחינתי אין לה עוד מקום בבית הספר ומנהל כוח אדם צריך לתת לי מענה חלופי במקומה. לאור השיחות הרבות שנעשו בעבר בגינה אבקש לזרז את הנושא" [נספח א' לתצהיר גב' ארליך, וכן מכתב נוסף בנושא מיום 25.2.01, נספח ב' לתצהירה]. ממכתביה התרשמנו כי גב' ארליך לא היתה מרוצה מתפקודה של התובעת, אך סירוב התובעת לעבוד יום אחד בשבוע בשעות אחר הצהריים הוא שהיווה זרז לבקשת גב' ארליך להעביר את התובעת מתפקידה. בטרם נתקבל מענה העירייה לפניותיה של גב' ארליך נפגעה התובעת בעבודה, והחלה את היעדרותה. ביום 2.8.10 התקיימה בלשכתו של גזבר העירייה פגישה בנוגע לעתידה התעסוקתי של התובעת, בנוכחות גב' ארליך, גב' שרביט והתובעת. הפגישה התקיימה בעקבות מכתבה של התובעת לאחר מכתב העירייה למל"ל, בו ביקשה להשיבה לעבודה. בעקבות פגישה זו המציאה התובעת אישור מרופא תעסוקתי שהמליץ על "עבודה בתפקיד קל יותר של סייעת בבי"ס לליקויי למידה" בתוקף לארבעה חודשים [נספח ת/4 לכתב התביעה]. בעקבות מכתב זה לא נעשה ניסיון לשבץ את התובעת חזרה לעבודה בבית הספר, אלא נשקלו חלופות אחרות שנדחו, כמפורט לעיל, בין היתר לאור מכתבן של מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד האחראית על ועדות השמה ושיבוץ והמפקחת על החינוך המיוחד בעירייה, לפיו מבוקש שלא לשבץ את התובעת "באף מסגרת חינוכית כסייעת" [נספח ח' לתצהיר מר בוטראשוילי]. מר בוטראשוילי העיד בפנינו כי ניתן להתייחס ליום בו תמו אפשרויות השיבוץ שניתן היה להציע לתובעת כיום בו חל הנתק ביחסי העבודה בינה ובין העירייה [פרוט' 25.10.11, עמ' 28 ש' 7-12, ההדגשה הוספה], ובתצהירו ציין, כאמור, כי התובעת קיבלה על כך הודעה בעל-פה "בשלהי חודש ינואר 2011" [סעיף 38 לתצהירו]. מן המסכת העובדתית שהוכחה עולה, כי בפני הנתבעת עמדו שלוש אפשרויות פעולה - האחת, דרך המלך, להחזיר את התובעת לעבודתה בבית הספר בתום תקופת המחלה המהווה היעדרות מותרת על פי דין; השנייה, ככל שמצבה הרפואי של התובעת אינו מאפשר את החזרתה לעבודתה בבית הספר בהתאם לאישור הרופא התעסוקתי - לשבצה לעבודה בתפקיד חלופי מתאים; והשלישית, בהיעדר שיבוץ חלופי מתאים, לפתוח בהליכים לסיום עבודתה של התובעת. אולם, בענייננו, הנתבעת נהגה בתובעת כמי שכלל אינה מחויבת להחזירה לעבודה [סעיף 33 לסיכומי הנתבעת], ונציגיה העידו בפנינו כי גם ניסיונות השיבוץ החלופיים נעשו לפנים משורת הדין, ובמטרה לסייע לתובעת במצוקתה. כך, משנוכחה העירייה כי אין תפקיד חלופי בו ניתן לשבץ את התובעת, נמנעה מלפתוח בהליכים כלשהם לסיום העסקתה של התובעת, לרבות אפשרות להשמיע את טענותיה ולהתגונן כנגד הטענות המועלות כלפיה; נמנעה מלשקול את כל השיקולים הנוגעים לעניין ולקבל החלטה מסודרת על פיטוריה; ונמנעה מלמסור לתובעת הודעת פיטורים כמתחייב, בטענה כללית כי התובעת היא שהתפטרה. התנהלות זו אינה יכולה להוביל אלא למסקנה, כי מדובר בהליך פיטורים פגום ולקוי, כפי שאף הודה מר בוטראשוילי בעדותו [עדות מר בוטראשוילי, פרוט' 25.10.11, עמ' 28 ש' 15- 27]. נזכיר, כי חובת השימוע טרם פיטורים במגזר הציבורי קיימת מקדמת דנא, והוכרה כאחת מזכויות היסוד הבסיסיות בשיטת משפטנו, המגדירה את "זכותו הראשונית של עובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו, ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו" [ע"ע 1027/01 ד"ר יוסף גוטרמן - המכללת האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע ל"ח, 448, וגם: ע"ע 1303/02 מדינת ישראל - אלי שדה (לא פורסם), ניתן ביום 6.3.03; ע"ע 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן (לא פורסם) ניתן ביום 20.7.05]. זכות השימוע כוללת אף את החובה ליתן לעובד הודעה מפורטת זמן סביר מראש המזמינה אותו להשמיע את טענותיו, לרבות אפשרות לעיין מראש בחומר הנוגע לעניינו, וכן את חובת הגורם המוסמך מטעם המעביד לשקול את דברי העובד ב"לב פתוח ובנפש חפצה" ולהגיע להחלטה מנומקת בעניינו. בענייננו, על אף שהנתבעת הינה רשות מקומית וגוף ציבורי מובהק, לא קוימו מי מן החובות הללו. יתירה מזאת התרשמנו, כאמור, כי היעדרותה של התובעת מפאת תאונה ומחלה היוו רקע נוח יותר לנתבעת להביא לסיום עבודתה של התובעת. לא זו אף זו. מאז הסתיימה תקופת המחלה היתה התובעת שרויה באי ודאות באשר לגורלה התעסוקתי בעירייה, ונאלצה לפנות לעירייה מיוזמתה על מנת לברר את מעמדה. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, יש לנקוט בגישה מחמירה כלפי מעביד המעמיד את עובדו במצב של "ספק מפוטר", ובכך פוגע בכבודו כאדם וכעובד. כך למשל, מקום בו השתהה המעביד בקבלת החלטה סופית בדבר זהות העובדים המפוטרים בפיטורי צמצום, נאמרו על ידי כב' השופטת ארד [כתוארה דאז] הדברים הבאים: "אי-הוודאות שבה שרויים העובדים, מושא דיוננו, שהם בגדר "ספק מפוטרים" בתקופת "ההודעה המוקדמת" עלולה למנוע מהם להגשים את מטרתה שהיא - ככלל - לאפשר להם לחפש לעצמם ולמצוא מקום עבודה חלופי. כל עוד לא נקבע באופן סופי ומחייב מעמדם כעובדים בחברה, או כמי שפוטרו ממנה, נבצר מהם למעשה לתכנן את עתידם, להינתק ממעסיק זה ולהתקשר למעסיק אחר. אי-הוודאות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאין העובד יודע ב"שעת דמדומים" זו מה הם ואילו הם המשאבים הכלכליים העשויים לעמוד לרשותו שעה שהוא בבחינת "ספק מפוטר" או "מפוטר על-תנאי". ממילא אין הוא יכול לתכנן את עתידו, וכל שנותר לו הוא להמתין משך 60 הימים לפור שייפול, לספק שיוסר ולתנאי שיתבהר. ומשכך יקרה, עלול הוא למצוא עצמו בסופה של תקופת "ההודעה המוקדמת" שהוחמצה". [עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אי.סי.איי. טלקום בע"מ, פד"ע לו, 289] לאור כל זאת, סבורים אנו, כי בהליך פיטוריה של התובעת נפלו פגמים מהותיים וכבדי משקל, המזכים את התובעת בסעדים שיפורטו להלן. ב. הטענה לפיטורים בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות - התובעת מוסיפה וטוענת, כי פיטוריה נעשו בניגוד לסעיף 8 לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, האוסר להפלות, בין היתר, אדם עם לקות פיסית קבועה או זמנית, בשלה היה האדם מוגבל בתפקודו באופן מהותי. אין מחלוקת, כי הלקות הפיסית ממנה סבלה התובעת בשל מחלת הסרטן חוסה תחת הגדרת החוק [וראה לעניין זה את פסק דינו של בית דין זה (כב' השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר דוד נס ומר גרשון עמל) בתיק עב' 15697-02-11 מיכל דוד נ' ג'י. סי הת'לקר בע"מ ואח', ניתן ביום 27.6.11]. יחד עם זאת, מן הראיות שהובאו בפנינו לא השתכנענו בקיומו של קשר סיבתי בין מחלתה של התובעת לבין פיטוריה, ואנו סבורים כי מקורם בחוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת בעבר, כפי שעולה מן המכתבים והתרשומות שנערכו בעניינה טרם מחלתה. אמנם, לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים בין היעדרות התובעת מחמת תאונת עבודה ובהמשך מחמת מחלתה, לבין הפסקת העבודה, ומהעובדה כי היעדרות זו הקלה על הנתבעת בביצוע התהליך. יחד עם זאת, בנסיבות העניין איננו סבורים כי יש בכך בלבד כדי להעיד על קשר סיבתי ועל קיומה של אפליה. אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית. ג. הטענה לפיטורים בניגוד להוראות חוק דמי מחלה - התובעת טוענת, כאמור, כי פיטוריה נעשו גם בניגוד להוראות חוק דמי מחלה מאחר ופוטרה בעת שעדיין עמדה לרשותה יתרת ימי מחלה צבורה. סעיף 4א לחוק דמי מחלה קובע, אכן, כי "מעביד לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקןפת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי". יחד עם זאת, סבורנו, כי כוונת המחוקק לא היתה לעובד המבקש ממעבידו שלא לנצל את יתרת ימי המחלה שנותרו לרשותו ממניעים השמורים עמו, ובכלל זה האפשרות להיות מועסק מחדש על ידי אותו מעביד ברציפות זכויות, לא כל שכן עובד המפוטר סמוך לאחר מכן ומקבל דמי אבטלה עבור התקופה בגינה יכול היה לנצל ימי מחלה ולהיות מפוטר רק לאחר מכן. בענייננו, משהתובעת היא שביקשה מן הנתבעת להותיר לה יתרת ימי מחלה לא מנוצלת [עדות התובעת, פרוט' 10.10.11 עמ' 9 ש' 14-15], ושיתפה פעולה בהליך לקבלת דמי אבטלה מן המוסד לביטוח לאומי עבור התקופה במהלכה נבחנו עבורה שיבוצים חלופיים על ידי העירייה [נספח נ/2 לפרוטו' הדיון מיום 10.10.11, עמ' 10 ש' 30], אזי אין היא זכאית לפיצוי כלשהו מכוח החוק האמור. ד. הטענה לפיטורים בניגוד להוראות חוק הגנה על עובדים - התובעת מוסיפה וטוענת, כי פוטרה לאחר שחשפה והתלוננה על התנהלות בלתי תקינה בבית הספר, ובכלל זה, מקרי אלימות של מורים כלפי תלמידים, ונטילת אוכל המיועד לילדים על ידי מורים בבית הספר. לטענתה, בעקבות תלונות אלה, בין היתר, ביקשה מנהלת בית הספר להביא לסיום עבודתה, בניגוד להוראותיו של חוק הגנה על עובדים המגן על עובדים החושפים אי סדרים בהתנהלות מעבידם. אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, תכליתו של חוק הגנה על עובדים הינה להגן על עובדים המגלים אי סדרים במינהל הציבורי ולאפשר להם לפעול נגד מעשים אלה [ע"ע 300204/97 דוד מוצפי - עיריית אור יהודה (לא פורסם), ניתן ביום 29.1.01]. יחד עם זאת, על מנת שנטל ההוכחה יעבור לכתפי המעביד, על העובד להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תלונתו לבין הפגיעה בו, ובכלל זה כי קיימת סמיכות זמנים בין הגשת תלונתו לבין הפגיעה בו; כי הפגיעה הינה ברורה ונראית לעין; כי תלונתו הוגשה בתום לב; וכי לכאורה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו [ע"ע 259/06 רפי רותם - מדינת ישראל, משרד החינוך (לא פורסם), ניתן ביום 20.9.07; ע"ע 65/08 איתן שרעבי - עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 7.4.98]. בענייננו, לא השתכנענו בקיומו של קשר סיבתי בין תלונות התובעת לפגיעה בה, ואף ספק אם האופן בו טענה התובעת לאי סדרים עומד בדרישות החוק והפסיקה בדבר האופן בו יש להגיש תלונות מסוג זה [סעיף 4(3) לחוק]. כך, במכתביה לגורמים השונים בעירייה טענה התובעת כי פוטרה "עקב מחלת הסרטן", ולא כתוצאה מחשיפת אי סדרים בניהול בית הספר [מכתב התובעת למר הדר מיום 22.7.10, נספח ת/6 לכתב התביעה; מכתב התובעת למר הדר מיום 1.9.10, נספח ג' לתצהיר מר הדר], ללמדך כי אף התובעת לא סברה במועדים אלה כי זו הסיבה לפגיעה בה. כמו כן, תלונותיהם של הגורמים השונים בבית הספר ובעירייה בדבר תפקודה של התובעת הועלו עוד בטרם העלתה התובעת את טענותיה לאי סדרים, כך שלא ניתן לקבוע, לכאורה, כי לא היה בתפקודה של התובעת דבר כדי להצדיק פגיעה בתנאי עבודתה. זאת, בפרט בהיעדר תיעוד בכתב לפניות או תלונות כלשהן של התובעת במועד שקדם לפגיעה בה. אמנם, בעדותה טענה התובעת כי פנתה למר בוטראשוילי כבר בחודש ינואר 2010, אך טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן [פרוטו' 10.10.11, עמ' 12 ש' 4-11]. כך גם טענת התובעת בתצהירה כי גב' ארליך החלה מתנכלת לה, יתכן כי "בשל סכסוך הקיים ביני לבין חברתה של הגב' ארליך, גב' בטי לוי, ויתכן שכך בשל תלונות שהתלוננתי על אי סדרים חמורים בבית הספר, לרבות גניבת מזון על ידי עובדים, מקרים של אלימות וטיפול לא נאות בילדים...סיפרתי על מקרים אלה לגב' ארליך והתלוננתי בפניה" [סעיפים 26-29 לתצהיר התובעת] לא הוכחה, ואילו גב' ארליך הצהירה כי לא זכורות לה "כל תלונות מטעם ליאורה על קיומם של אי אלו סדרים בבית הספר, גניבת מזון על ידי עובדים, מקרים של אלימות או טיפול לא נאות בתלמידים" [סעיף 13 לתצהיר גב' ארליך, וראה גם את הודאת התובעת במכתבה למר הדר כי כאשר חשה שאין תקוה למאמציה לחזור לעבודה ביקשה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", כלשונה, נספח ג' לתצהיר מר הדר]. לא זו אף זו, אף התובעת בפנייתה למבקר המדינה מיום 22.7.10 מצהירה כי נודע לה מפי עובדות כי מכתב הפיטורים מוכן לה, כלומר אף לטענת התובעת ההחלטה על הפסקה עבודתה קדמה לפנייתה למבקר המדינה. לאור כל זאת, סבורים אנו, כי לא מתקיים קשר סיבתי כנדרש בין תלונת התובעת על אי סדרים בבית הספר לבין אי שיבוצה לעבודה בתום תקופת מחלתה, ודין התביעה ברכיב זה להידחות. שאלת הסעד הראוי בנסיבות העניין משקבענו כי הליך פיטוריה של התובעת בוצע שלא כדין, יש להידרש עתה לשאלת הסעד הראוי בנסיבות העניין. במסגרת זו, יש ליתן את הדעת להלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה בשים לב, בין היתר, להוראות סעיפים 3(2) ו- 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970; וכן לנסיבות הספציפיות המייחדות כל עניין ועניין, ובכלל זה - מהות הפגם שנפל בהליך הפיטורים ומידת חומרתו; סוג התפקיד בו מדובר; היות המעביד גוף פרטי או ציבורי; השפעת הסעד על העובד וכן על ההקשר התעשייתי-תעסוקתי ועוד [ע"ע 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן (לא פורסם), ניתן ביום 20.7.05; ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים - יצחק צויזנר, פד"ע לו, 438 (עתירה לבג"ץ 5618/01 נדחתה); בג"ץ 4485/08 רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל אביב (לא פורסם), ניתן ביום 5.10.09]. אשר להלכות הכלליות הנוגעות לפיטורים שלא כדין בשירות הציבורי נפסק כי: "דרך המלך בפיטורים שלא כדין בשירות הציבור היא הכרזה על ביטולם, כך עשה בית דין זה אין ספור פעמים (ראה למשל דב"ע נד/3-33 הנ"ל; דב"ע מז/3-154 מדמוני - המועצה המקומית נתיבות פד"ע כ' 144, וגם בעניינה של רפא"ל, דב"ע נד/23-124 מדינת ישראל - פוגל ואח' לא פורסם). יחד עם זאת, במקרים הראויים, במקום בו ניתן לפצות עובד, גם בשירות הציבור, על הנזקים שנגרמו בגין פיטורים שלא כדין, יפסוק בית הדין פיצויים כספיים על פיטורים אלה (דב"ע לט/3-101 יצחק טוביהו - המועצה לענף החלב פד"ע יא 18, 27; דב"ע שם/3-116 שלמה סלמה - מדינת ישראל פד"ע יב 375, 390; דב"ע מד/3-50 גזל כהן- עירית בני ברק פד"ע טז 113, 116)." [דבע (ארצי) נו/3-31 מדינת ישראל נ' ד"ר ארנון בונה (לא פורסם), ניתן ביום 16.9.96, להלן: "עניין ארנון בונה"; וראה גם - י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה, (הוצאת ניצן, מהדורת 2007), פרק 5 בעמ' 26, והאסמכתאות שם] בהתאם להלכה זו קבע בית הדין הארצי לעבודה באותו עניין, כי אין לאכוף את יחסי העבודה בין הצדדים מן הטעמים הבאים: "נראה לנו שזה גם המקרה המתאים שלא להצהיר על בטלות הפיטורים, אולם לפצות את העובד בגין הפיטורין שלא כדין. הטעמים לכך הם: העובד ידע תקופה ארוכה שהוא מועמד לפיטורים. העובד לא שובץ, תקופה ארוכה, בתפקיד מתאים. העובד יצא לחל"ת תוך כוונה להשתלב במקום עבודה אחר מחוץ לרפא"ל. הוא לא עשה כן אלא חזר לרפא"ל על מנת לנצל את זכותו לשבתון נוסף ורק לאחר מכן לעזוב את רפא"ל. העובד מקבל מהמדינה מיום הפיטורים הפיצוי הנאות המגיע לעובד, בגין הפיטורים שלא כדין, הוא תשע משכורות אחרונות על כל תוספותיהם הקבועות המשמשות בסיס לחישוב בפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ליום ועד התשלום בפועל." [עניין ארנון בונה, שם] אכן, בהיותו סעד שבשיקול דעת, על בית הדין להתחשב במכלול נסיבות העניין תוך עשיית מלאכת איזון ומידתיות, ולהכריע האם נכון וראוי להעניק לתובע סעד של אכיפת יחסי עבודה. בענייננו, סבורים אנו, כי על אף שעסקינן בשירות הציבורי וחרף מסקנותינו בדבר אי תקינות הליך פיטוריה של התובעת, אין זה המקרה המתאים להצהיר על בטלות הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה, מן הטעמים המפורטים להלן: 64.1 קושי ממשי ביישום יעיל של סעד האכיפה - עבדותה של התובעת בבית הספר נפסקה בפועל לפני כשנתיים, ביום 18.4.10. אין מחלוקת, כי טרם מועד זה הביעה גב' ארליך, שעודנה מנהלת את בית הספר, חוסר שביעות רצון וביקורת קשה על תפקודה של התובעת, ואף הגישה לגורמים הרלוונטיים בעירייה בקשות להעביר את התובעת מתפקידה. כן התרשמנו, כי חוסר שביעות רצון היה קיים, אם כי במידה פחותה, אף בתקופת כהונתה של המנהלת הקודמת, גב' קלצ'וק, שהעידה בפנינו כי התובעת לא ביצעה את עבודה כיאות והזניחה את התלמידים, וכן כי ניהלה שיחות רבות עם התובעת ועם מנהל האגף בעירייה, ונאלצה להשאיר את התובעת בתפקידה נוכח מצוקת כוח אדם וחרף היותה "נטל על כתפיה", כלשונה [פרוטו' 10.10.11, עמ' 19 ש' 20-33]. למעשה, הגם שהתרשמנו כי סירוב התובעת לעבוד יום ארוך בשבוע היווה זרז עבור גב' ארליך לבקש את סיום את עבודתה של התובעת בבית הספר, הרי שהשתכנענו כי כישוריה והתאמתה של התובעת לתפקיד היו מוגבלים ובלתי מספקים, ולעובדה זו נודעת חשיבות בבואנו לשקול יישום יעיל של סעד האכיפה [ע"ע 597/06 הרב יוסף מינסקי - משה סלומון (לא פורסם), ניתן ביום 15.7.07], ובפרט שאין מדובר בעובדת קבועה. נוסיף, כי אף ממכתביה של התובעת עצמה עולה, כי העדיפה להיות משובצת במקום עבודה חלופי בעירייה ולא בבית הספר, הן לאור יחסיה העכורים עם גב' ארליך, והן לאור הקושי הכרוך בעבודה בבית הספר [אשר לקיומם של יחסים עכורים בין עובד למנהל הממונה עליו כנימוק לגיטימי לשלילת סעד של אכיפה ראה את דעת היחיד של כב' הנשיא אדלר בע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע, ניתן ביום 27.2.08]. לבסוף, סבורים אנו, כי אף יש להבחין בין מקרים דוגמת המקרה דנן, בהם הפגמים בהליך הפיטורים נוגעים לאופן ביצוע ההליך, להבדיל ממקרים בהם נפלו פגמים בקבלת החלטה לפטר, ובמניעים שעמדו ביסודה. 64.2 התנהלות התובעת - כאמור לעיל, השתכנענו כי המכתב שנשלח למוסד לביטוח לאומי באמצעותו קיבלה התובעת דמי אבטלה נשלח בשיתוף פעולה עם התובעת ועל פי הסכמתה, הגם שלא ביוזמתה. התובעת היתה שותפה לתהליך קבלת דמי האבטלה ובחרה לפנות לבית הדין בבקשה להחזרתה לעבודה רק לאחר שמיצתה את כל דמי האבטלה. פנייתה לבית הדין נשעתה ביום 7.2.11 ואילו תקופת דמי האבטלה הסתיימה באמצע חודש ינואר 2011. התובעת היתה מיוצגת לפחות מיום 3.8.10, כפי שעולה ממכתבה למר הדר [נספח נ/3], ואף על פי כן העדיפה להמשיך ולמצות את מלוא דמי האבטלה על פני פנייה להשבתה לעבודה. בהתנהלות זו של התובעת יש משום דופי והיא מהווה שיקול נוסף שלא להעניר בנסיבות העניין סעד של אכיפת יחסי עבודה. מסקנתנו, אפוא, הינה, כי בנסיבות המקרה דנן יש להעדיף פסיקת פיצוי כספי משמעותי על פני אכיפת יחסי עבודה, וסבורנו כי יהא בו כדי לפצות את התובעת על העוול ונזקים שנגרמו לה. בקביעת שיעור הפיצוי מביאים אנו בחשבון כי התובעת לא הוחזרה לעבודתה בתום חופשת מחלה כמתחייב; כי הנתבעת הינה רשות מקומית וגוף ציבורי; כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעת משך ארבע שנים; כי לא בוצע לתובעת הליך כלשהו של סיום העסקה, לרבות הליך שימוע; כי משך תקופה לא מבוטלת היתה שרויה באי וודאות תעסוקתית וחוסר יכולת לתכנן את עתידה ואת המשאבים העומדים לרשותה; כי פיטוריה פגעו פגיעה כלכלית קשה בה ובמשפחתה; כי מדובר בעובדת בשכר נמוך; וכי חוות הדעת של הגורמים השונים בעירייה עומדות לה לרועץ בבואה להציע עצמה למקומות עבודה חדשים [עדות התובעת, 10.10.11 עמ' 14 ש' 23-24]; מנגד, מביאים אנו בחשבון את קיומו של חוסר שביעות רצון מתמשך מתפקודה של התובעת; את היותה עובדת בלתי קבועה; את הודאתה שלה כי בדבר הקושי להשתלב שוב בעבודה בבית ספר "דקל"; ואת מעורבותה בהליך לקבלת דמי אבטלה בתקופת אי שיבוצה לעבודה. בשים לב למכלול השיקולים הנ"ל, ובפרט לאי החזרתה של התובעת לעבודה בתום מחלתה ואי קיום הליך כלשהו לסיום עבודתה כמתחייב, סבורים אנו כי התובעת זכאית לפיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין בשיעור השווה ל- 12 חודשי משכורת, ובסך הכל ל - 39,228 ₪ [על פי ממוצע שכר יסוד של 3,269 ₪ לחודש בשלושת החודשים המלאים האחרונים לעבודתה של התובעת, נספח ת/11 לכתב התביעה, ומשלא הובאו בפנינו תלושי שכר נוספים]. בנוסף, מאחר ועד מועד זה לא נערך לתובעת גמר חשבון ולא שולמו לה הזכויות הכספיות המגיעות לה לרבות פיצויי פיטורים, על הנתבעת להורות על שחרור הכספים הצבורים לזכות התובעת בקופות הגמל והביטוח ולשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 12,036 ₪ [על פי מכפלה של שכר יסוד ממוצע בסך 3,269 בתקופת עבודה של 3.682 שנים, שלא נסתרה]; פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת בת חודש ימים בסך 3,269 ₪; פדיון ימי חופשה צבורים בסך 3,309 ₪, בהתאם לחישוב בסעיף 261.4 לסיכומי התובעת, שלא נסתר. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מיום 7.2.11 ועד ליום התשלום בפועל. תביעת לשון הרע כאמור, התובעת מוסיפה וטוענת כי מכתב התשובה ששלח מר הדר למבקר המדינה, במסגרתו טען כי עבודתה "הופסקה עפ"י דרישת מנהלת בית הספר בשל אלימות כלפי הילדים", מהווה פרסום לשון הרע נגדה, בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה רשימה סגורה של מקרים בהם הפרסום לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי, ומעניק, למעשה, הגנה מוחלטת לפרסומים אלה מפני תביעה. וכך נפסק: "פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף קטן (5) או בכל סעיפי המשנה האחרים של סעיף 13 - הוא פרסום 'מותר' שאינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר 'פריבילגיה מוחלטת' שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988)). לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף הקטן 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'" [רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (לא פורסם), ניתן ביום 19.8.09] ועוד: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סע' 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסע' 13 להקרא 'ההגנות המוחלטות'". [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז-1997), בעמ' 191;דנ"א 6077/02 דרור חוטר ישי נ. עדנה ארבל (לא פורסם), ניתן ביום 7.4.03] במקרה דנן, רלוונטית ההגבלה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, לפיה "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" לא ישמש, כאמור, עילה למשפט פלילי או אזרחי [סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ההדגשה הוספה]. מבקר המדינה הינו 'רשות מוסמכת' הפועלת מכוח חוק, ומצווה להעביר כל תלונה לידיעת מי שהתלונה עליו ולדרוש - ובוודאי להתיר - מענה של נילון בתגובה לתלונה והזדמנות נאותה להשיב עליה [סעיף 41(ב) לחוק מבקר המדינה, תשי"ח- 1958, להלן: "חוק מבקר המדינה"]. בהתאם, המענה שניתן על ידי הנילון בתגובה לתלונה, ובענייננו, מכתב התשובה שהעביר מר הדר למבקר, נהנה מהגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע ואינו יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע. זאת, מבלי לבחון את תוכן הפרסום ואמיתותו, ואף אם מדובר בפרסום כוזב ו/או שפורסם בזדון. נוסיף, כי מכתבו של מר הדר אף אינו קביל כראיה בהליך משפטי מכוח סעיף 30(ב) לחוק מבקר המדינה, הקובע כי "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26". בדברי ההסבר של הצעת החוק לסעיף 30 האמור נאמר כי מטרת ההוראה "...היא לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע - למסרו באופן חופשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית [הצעת חוק מבקר המדינה (תקון מס' 5), תשכ"ט-1969 (ה"ח תשכ"ט, בעמ' 403)]. אשר על כן, דין התביעה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע להידחות. יחד עם זאת, נעיר, כי לאור קביעותינו לעיל בדבר הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה לפטר את התובעת, מוצאים אנו טעם לפגם בנימוק הפיטורים היחיד שבחר מר הדר לציין במכתבו למבקר המדינה ["אלימות כלפי ילדים"], וכך גם בעדותו של מר הדר [פרוטו' 10.10.11 עמ' 17 ש' 10-22; וש' 26 עד עמ' 18 ש' 7] ובעדויותיהן של גב' קלצ'וק וגב' ארליך [פרוטו' 10.10.11, עמ' 19 ש' 23- 27; ועמ' 20 ש' 23- 28] במסגרתן ביקשו לתת למונח "אלימות" פרשנות מרחיבה בניסיון לגבות נימוק יחיד זה. התנהלות זו הובאה אף היא בחשבון בעת הכרעתנו בדבר גובה הפיצוי הכספי לו זכאית התובעת בגין פיטוריה שלא כדין. סיכום הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך כולל של 39,228 ₪. כמו כן, תשלום הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מיום 7.2.11 ועד ליום התשלום בפועל: פיצויי פיטורים - 12,036 ₪; פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת - 3,269 ₪; פדיון ימי חופשה צבורים - 3,309 ₪; הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪, בהביאנו בחשבון כי מדובר בייצוג בהתנדבות במסגרת תוכנית "שכר מצווה". הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. פיטוריםהחזרת עובד לעבודה