קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלקה בעבודה - שבירת ברך: 1. המערערת, חדרנית בית מלון, ילידת שנת 1950, נפגעה בתאונה ביום 13/1/94, עת החליקה בעבודתה וארע לה שבר דחוס של המשטח הטיביאלי החיצוני של ברכה השמאלית. המשיב הכיר בתאונה האמורה כבתאונת עבודה ושילם למערערת דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד יום 30/6/94. 2. המערערת הגישה למשיב בקשה לקביעת נכות מעבודה, בקשה שבעקבותיה הועמדה המערערת לבדיקת פוסק רפואי, אשר קבע, ביום 19/10/94כי נכותה היציבה של המערערת עקב התאונה היא בשיעור % 10 וכי אין לעשות שימוש בתקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). 3. ביום 28/10/94 שלח ב"כ המערערת מכתב אל המשיב. במכתב נרשם כי מוגש ערר על החלטת הפוסק הרפואי וכי נימוקי הערר יפורטו לאחר קבלת "דוח הועדה הרפואית הנ"ל המתבקשים בזה". בענין הגשת "נימוקי הערר", קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים: לגירסת המערערת - נימוקי הערר פורטו במכתבו של ב"כ המערערת אשר צורף לתגובתו לטיעוני המשיב, שהוגשה לבית הדין ביום .29/10/95לטענת ב"כ המערערת מכתב זה הוגש לועדה הרפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), ביום הדיון בפני הועדה - יום 15/3/95. לגירסת המשיב - נימוקי הערר כלל לא הוגשו לועדה, למרות האמור במכתבו של ב"כ המערערת מיום 28/10/94. לא שמעתי ראיות בתיק זה, ואיני יכול לקבוע קביעה חד-משמעית גירסתו של מי היא הנכונה, אך דעתי היא כי יש לילך על פי גירסתו של המשיב, וזאת מהסיבות שתפורטנה בעמוד הבא. א. תאריכו של המכתב שבו רשומים נימוקי הערר, המופיע בראש המכתב, הוא: "95/1/19". המכתב נושא כתובת של המקום המיועד אצל המשיב (מקום מושבה של הועדה), ואין כל הסבר מדוע בכל החודשיים שחלפו מאז תאריכו של המכתב ועד למועד הדיון בועדה - לא נשלח המכתב באמצעות הדואר, אלא דווקא נמסר בעת הדיון. ב. בשולי המכתב מודפס התאריך: "13/9/95", ואף ב"כ המערערת התייחס למכתב זה, בתגובתו לטיעוני המשיב, כאל מכתב מיום 13/9/95דווקא. ברור כי אם המכתב אכן הודפס רק ביום 13/9/95- הוא לא הוגש לועדה שהתכנסה ביום 15/3/95. ג. אם אכן נמסר מכתב הנימוקים לועדה ביום הדיון - תמוה שב"כ המערערת לא מצא לנכון להתייחס לטענה זו כבר בעת שהגיש את נימוקי הערעור, ביום 24/9/95, בהם טען - בענין זה - רק כי הועדה טעתה בכך שהתייחסה אל המכתב מיום 28/10/94כאילו הוא נימוקי הערר - ולא הזכיר כלל כי הוגש לועדה מכתב אחר אשר בו פורטו נימוקי הערר. לאור הנימוקים המפורטים לעיל, הרי שעל אף שאין ביכולתי לקבוע, במסגרת ערעור זה, מהי הגירסה העובדתית הנכונה, אני מאמץ, לצורך הדיון, את הגירסה העובדתית שהעלה המשיב, והיא, כאמור לעיל, שנימוקי הערר כלל לא הוגשו לועדה. 4. הועדה החליטה, ביום 25/3/95, לדחות את עררה של המערערת והשאירה על כנה את קביעתו של הפוסק הרפואי. כנגד כך הוגש הערעור שבפני. 5. תמצית טענות ב"כ המערערת א. הועדה טעתה בכך שקבעה את נכותה של המערערת על פי פריט 35(1)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות (שייקראו להלן: "המבחנים"), ולא על פי פריט 35(1)(ג) למבחנים, התואם יותר את מצבה של המערערת לאור המסמכים הרפואיים ואף לפי פרוטוקול הועדה עצמה, אשר מצאה שהמערערת סובלת מצליעה קלה ומרגישות לניקוש ולחץ בברך השמאלית, ממצאים שהועדה התעלמה מהם בעת קביעת דרגת הנכות. ב. טעתה הועדה שראתה את המכתב מיום 28/10/94 כנימוקי הערר אף שלא נרשמו בו כל נימוקים. ג. מהעובדות ברור כי היה על הועדה להפעיל את תקנה 15 לתקנות. 6. תמצית טענות ב"כ המשיב א. מממצאי הועדה עולה כי לפגיעה של המערערת יש רק השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי ולא השפעה בינונית, לכן אין פגם משפטי ביישום פריט 35(1)(ב) למבחנים. ב. הועדה רשמה את תלונות המערערת ונימוקי הערר לא הוגשו. ג. ב"כ המערערת לא הצביע על פגם משפטי מסויים באי-הפעלת תקנה 15 לתקנות והמסקנה המתבקשת היא שבהתייחסות הועדה לאי-הפעלת התקנה הקביעה שהיא יכולה לשוב לעבודתה - אין פגם משפטי. יישום הפריט המתאים מהמבחנים 7. ההבדל בין פריט 35(1)(ב) לבין פריט 35(1)(ג) למבחנים הוא אכן בבחינת השפעת הפגיעה על כושר הפעולה הכללי של הנפגע. אם ההשפעה על כושר הפעולה הכללי או על התנועות, היא "קלה" - יש ליישם את פריט משנה (ב) ואם ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא "בינונית" - פריט המשנה המתאים הוא (ג). הקביעה אם ההשפעה היא "קלה" או "בינונית", היא בעיקרה קביעה רפואית, אם כי אני סבור שלבית הדין יש סמכות לפסול קביעה כזו אם היא חורגת ממתחם הסבירות, וכי יש לקביעה אף היבטים משפטיים. 8. בעניינה של המערערת, הממצאים שמצאה הועדה - ואשר אינם שנויים כאן במחלוקת - יכולים אולי להצביע על השפעה ניכרת שיש לפגיעה על כושר הליכתה של המערערת, אך כאשר בוחנים את השפעת הפגיעה על כושר הפעולה הכללי של המערערת (אין ממצא על הגבלת תנועות), אין מקום לקבוע שהשפעה זו היא בהכרח "בינונית". 9. לפיכך, לא מצאתי טעות משפטית בכך שהועדה החליטה ליישם את פריט משנה (ב) לפריט 35(1) למבחנים, ואני דוחה טענה זו של המערערת. תקנה 15 10. בענין תקנה 15לתקנות כתבה הועדה, בסעיף 28 לפרוטוקול שערכה, כי היא מאשרת את החלטת הדרג הראשון - כולל ההתייחסות לתקנה 15. הפוסק הרפואי קבע בסעיף 30לפרוטוקול שערך: "יכולה לחזור לעבודתה". 11. תקנה 15(א) לתקנות, מורה על 3 קריטריונים שלפיהם יש לשקול האם לסטות משיעורי הנכות שנקבעו במבחנים. קריטריונים אלה הם: גיל, מין ומקצוע. התייחסותה של הועדה (אימוצה של מסקנת הפוסק הרפואי) לתקנה 15 אינה נוגעת אף לא באחד מן הקריטריונים שהיה על הועדה לבחון; הועדה לא התייחסה כלל למין ולגיל של המערערת, והקביעה בדבר מסוגלות לחזור לעבודה, לא זו בלבד שאין היא מנומקת, אלא שהיא קשורה לכושר העבודה ולא למקצוע. מסעיף 20 לפרוטוקול הועדה, עולה כי הועדה היתה מודעת לכך שהמערערת טרם חזרה לעבודה כלשהי, ומוטב היה שהועדה היתה מסבירה יותר את קביעתה המרומזת כי המערערת יכולה לחזור לעבודה. 12. לפיכך, אני סבור כי יש לקבל את חלק הערעור הנוגע לתקנה 15, להשיב את עניינה של המערערת לועדה לשם התייחסות ראויה לתקנה 15 לתקנות. העדר הנימוקים 13. כאמור לעיל, אני יוצא מההנחה כי נימוקי הערר לא הוגשו כלל לועדה. משנאמר לועדה, במכתב ב"כ המערערת מיום 28/10/94, כי הנימוקים לערר יוגשו מאוחר יותר, אני סבור כי על הועדה היה לברר מה עלה בגורלם של הנימוקים המובטחים - בטרם תחליט לדון בערר בלא קבלת הנימוקים. אמנם, הועדה (והמשיב) אינם צריכים להמתין עד אין סוף בציפיה לקבלת נימוקי ערר המתמהמהים לבוא, אך משברור כי יש כוונה להגיש נימוקים זכאית הועדה (ואולי זכאי אף המשיב) לקבוע מועד מסויים להגשת הנימוקים, ולהתרות בעורר כי אם הנימוקים לא יוגשו במועד יתקיים הדיון בהעדרם, אך אין היא זכאית להחליט, בלא התראה מוקדמת, כי הדיון בערר יהיה בלא נימוקים אף שהעורר גילה דעתו שבכוונתו להגיש נימוקים. 14. ראוי לזכור כי ההפרדה - המלאכותית והבלתי רצויה - בין הגשת הערר להגשת הנימוקים (המתרחשת אף בבית הדין, בעת שמוגש ערעור בלא נימוקים), נובעת מהמצב המשפטי הקיים, לפיו המשיב אינו חייב לשלוח מיוזמתו למבוטח את פרוטוקול הדיון בעניינו בפני ועדות מדרגים שונים (ולעתים קרובות אף מתמהמה במשלוח הפרוטוקול אף לאחר קבלת בקשה לכך) ואילו המבוטח מחוייב להגיש את הערר (או את הערעור) בתוך מועד של 30יום מעת קבלת ההודעה (בלא הפרוטוקול) על ההחלטה בעניינו, כאשר הוא נתון לחסדי המשיב הזכאי להאריך לו את המועד (להגשת ערר) ב- 30 יום נוספים ואין הוא זכאי לכך שבית הדין יאריך את המועד (להגשת ערעור או ערר). המשיב היה יכול להימנע ממצב זה אילו היה נוהג בסבירות ושולח למבוטחים את פרוטוקול הועדה, ביחד עם ההודעה על החלטת הועדה, אף שהתקנות אינן מחייבות אותו לעשות כן. לפיכך, בולטת לעין עוד יותר טעותה של הועדה שהחליטה לדון בערר בלא שקיבלה את הנימוקים לו, אף שב"כ המערערת גילה דעתו במפורש שהוא מתכוון להגיש את הנימוקים. 15. במאמר מוסגר ניתן להוסיף כאן, לשם ההמחשה, כי גם ערעור זה הוגש לבית הדין תחילה בלא נימוקים, ולמרות שעל פי הסיפא לסעיף 1 להחלטה מיום 15/5/95, היתה המערערת אמורה להיראות כמי שמסתפקת באמור בכתב הערעור, מאחר שלא הגישה כל הודעה בעקבות אותה החלטה, ניתנה ביום 13/7/95 החלטה אחרת, שבה חוייב ב"כ המערערת להגיש את טיעוניו. אם הועדה היתה נוהגת באופן דומה - לא הייתי קובע כי טעתה בהתעלמותה מענין נימוקי הערר. לסיכום 16. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינה של המערערת אל הועדה. 17. מאחר שנימוקי הערר פורטו, לטענת ב"כ המערערת, במכתבו מיום 19/1/95, אני מורה למשיב לדאוג לכך שמכתב זה יובא בפני הועדה אשר תתייחס אליו כאל נימוקי הערר. 18. הועדה תיתן דעתה להפעלת תקנה 15לתקנות, ולהשפעת גילה, מינה ומקצועה של המערערת על השאלה אם יש לסטות מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי המבחנים (%10). לצורך כך תיתן הועדה למערערת זכות לטעון בפניה כל שתרצה בקשר לנכותה לאור גילה, מינה ומקצועה. 19. על המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך - 000, 1 ש"ח, בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/10/96, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/10/96 ועד התשלום בפועל. 20. כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.ברכייםתאונות נפילהנפילה בעבודה