קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכנסה ממזונות - הבטחת הכנסה: .1לפנינו תביעה לגמלת הבטחת הכנסה שנדחתה על ידי הנתבע ביום 18/05/97, בטענה שלתובעת הכנסות השוללות את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. לטענת התובעת, זקיפת הכנסות רעיוניות מנכסי מקרקעין על שמה וכך גם יחוס הכנסה מהמזונות, לא נעשתה כדין. לפיכך, יש לזכותה בדמי הבטחת הכנסה ביחס לתקופה מאוקטובר 1996ועד מאי .1997 .2התובעת התגרשה ביום .31/05/95במסגרת הסכם הגירושים, נקבע כי תהיה זכאית למזונות בסכום של 700ש"ח (להלן המזונות),וכן מחצית מהזכויות בבית הנמצא בשכונה 34חלקה 124ברהט (להלן הבית). בין התובעת למנהל מקרקעי ישראל נחתם הסכם לרכישת קרקע, מגרש 13בשכונה 34ברהט ולפיו התמורה אותה על התובעת לשלם הינה 866, 5ש"ח. בהתאם לחוות דעת של שמאי מקרקעין, מתאריך 16/08/97, ערך הקרקע הינו 300, 51ש"ח (להלן המגרש). הנתבע, ערך חישוב של ההכנסה הרעיונית המופקת מהמגרש ומהמזונות והגיע למסקנה שהתובעת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. .3לטענת התובעת, המגרש שייך, למעשה, לאחייניה ונרכש על ידי אחיה אך נרשם על שמה, באופן פורמלי, מאחר ולא ניתן לרכוש מהמנהל קרקע על שם האחיינים מאחר ואלו לא הגיעו לגיל .27כיוון שכך, ביקש אחיה לרשום המגרש אותו רכש על שמה והיא נענתה לו. .4באשר לבית, הרי היא נטשה אותו ב 30/06/96, לאחר שבעלה לשעבר התחמק מלקיים את התחיבויותיו בהסכם הגירושים. .5לענין המזונות, טענה כי בעלה לשעבר לא שילם לה מזונות כפי שהוסכם בהסכם הגירושים. בענין זה, הודיע ב"כ הנתבע, כי סכומי המזונות, להם היא זכאית בהתאם להסכם, לא ילקחו בחשבון ולכן אנו פטורים מלדון בענין זה. .6השאלה הינה האם יש לקחת בחשבון, בעת בחינת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, הכנסות רעיוניות של התובעת מהבית ומהמגרש. כאשר לענין המגרש צריכים אנו לקבוע האם יש לראותו, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כשייך לה. פסק דין: .7את זכאותה של התובעת יש לבחון על פי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 והתקנות שהתפרסמו מכוחו תקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - .1982החוק יוצא מההנחה, כי בעל רכוש איננו זקוק לקיצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלית (ולשם כך) החוק והתקנות מגדירים מהו "נכס", שממנו ניתן להפיק הכנסה, וכמו כן, נקבע גובה ההכנסה שהנכס מאפשר לצורך חישוב הגימלה. החוק קובע בין היתר, כי הכנסה כוללת "סכומים" שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. דב"ע נא/28- 04מזל מטילדה נ' המוסד פד"ע כב .498וכן דב"ע נב/111- 04המוסד נ' מוחמד פד"ע כד' .507 .8בתקנה 10א' לתקנות, הוגדרה הכנסה מנכס: (א) "כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל % 8משוויו מחולק ב- 12אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר". .9העובדה שהמגרש אינו מניב הכנסה, לא תשלול את חישוב ההכנסה הרעיונית מהנכס וראה דב"ע נב/111- 04המוסד נ' אחמד מוחמד פד"ע כד' .507וכן דב"ע נא/128- 04קרמרמן נ' המוסד (לא פורסם). ענין זה עולה מנוסחה של תקנה 10(א) הנ"ל וראה בענין זה דב"ע מז/96- 0עבד אלקאדר נ' המוסד פד"ע יט .214 .10בהתאם לחוזה עם המנהל הזכות הוקנתה לתובעת. העובדה שאדם אחר מימן את רכישת הזכות, אינה משנה את ההסכם בין המינהל לבין התובעת, לפיו הוענקה לה הזכות באופן אישי והיא אינה רשאית להעביר זכות זו, לאדם אחר (כאמור בסעיף 8- 7להסכם פיתוח למכר שהוגש לנו). בענין זה גם העידו התובעת ואחיה כי ידוע להם שלא ניתן להעביר את הזכות במגרש לאדם אחר, אלא רק לאחר שיבנה שלד הבית. במועד הדיון, עדיין לא נבנה השלד ולכן לא ניתן להעביר את הזכות שכאמור הינה זכות אישית. .11למעשה טענת התובעת הינה כי הוסכם בינה לבין אחיה, שהזכות תועבר אליו בבוא העת. אם כן, בבוא העת, יהיה מקום לבחון, אם תוגש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, האם ההעברה נעשתה בהתאם לתקנה 11לתקנות הבטחת הכנסה, הדנה בהעברת נכס לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית. בכל אופן, בשלב הזה, הזכות על פי דיני הקנין והחוזים, שייכת לתובעת ואינה ניתנת להעברה. בשולי הענין, אציין כי יתכן שלפי דיני הקנין והחוזים, יהיה הנכס שייך לאדם אחד ואילו לענין חוק הבטחת הכנסה הבחינה תהיה שונה והתוצאה יכול שתהיה במקרה מתאים שונה. אך במקרה דנן, לא ראוי לעשות "פלגינן דיבורא", ולחלק בין הבעלות עפ"י דיני הקנין והחוזים לבעלות לענין חוק הבטחת הכנסה, בעיקר נוכח האמור להלן, בענין הראיות במקרה הספציפי. .12באספקלריה, של דיני הראיות, במקרה דנן, החוזה בין התובעת למינהל הינו ראיה לכאורה לכך שמדובר בזכות השייכת לה. נטל ההוכחה איפוא, כי מדובר בזכות השייכת לאחר כטענתה, מוטל עליה. טענה זו, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ובהתאם לסעיף 80לחוק הפרוצדורה העותומנית לא ניתן להביא ראיה בעל פה כנגד מסמך בכתב. נציין כי גם ללא שימוש בסעיף החוק הנ"ל היינו מגיעים לתוצאה דומה בשים לב לכך, שהמסמך (החוזה עם המינהל), מהווה ראיה לכאורה ועל התובעת המבקשת לסתור ראיה זו הנטל להפריכו אך היא לא הרימה נטל זה. כיוון שכך, ובהסתמך על החוזה, יש לומר כי המגרש שייך לתובעת. .13אציין כי מחומר הראיות עולות תמיהות רבות באשר לגירסת התובעת ולעדות אחיה. בעדותו של האח בפנינו מסר כי שילם את הכסף לרכישת המגרש בעצמו (פרוטוקול עמ' 3שורה 15). בא כוחו מסר לנו תדפיס חשבון בנק של חברת שיאן בונה יבנה בע"מ בבנק לאומי באשדוד וממנו עולה כי ב- 20/07/95, נמשך סכום של 000, 50ש"ח מחשבון החברה. לטענת בא כוחו, שימש סכום זה, לרכישת המגרש. נחזור ונזכיר כי חוזה הרכישה של המגרש היה רק ביום 02/08/95, וכי סכום הרכישה היה נמוך בהרבה מהסכום הנ"ל. בכל אופן,בעלי המניות בחברה, הינם: האשם יוסף צאלח, ואליהו דמרי והקשר בינם לבין אחיה של התובעת לא ברור. אמנם כתובתה של החברה אצל יוסף אבו סיאם אך גם לא ברור כלל מהו תפקידו בחברה, אם בכלל. ענין זה נשאר לוט בערפל, ובשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על התובעת הרי שחוסר בהירות זה פועל לחובתה. .14לסיכום ענין זה מכל אחד מהנימוקים דלעיל אומר כי לא מצאנו פגם בכך שהנתבע יחס לתובעת הכנסה רעיונית מהמגרש אותו ראה כשייך לה. .15באשר לבית, התובעת בתצהירה רשמה כי נטשה את הבית מאחר ובעלה לשעבר לא קיים את התחיבויותיו בהסכם הגירושים. בא כוח הנתבע, התחייבה להודיע תוך 14יום האם הם עומדים על הטענה שיש ליחס לתובעת הכנסה רעיונית גם בגינו. לדאבוני, ב"כ הנתבע, לא הודיעה תוך 14יום כפי שהצהירה לפרוטוקול בית הדין. בסיכומיה חזרה לפתע על טענתה זו. מאחר וב"כ הנתבע לא מסרה הודעה כאמור, ב"כ התובעת לא התיחס לכך בסיכומיו, ניתנה לו הזדמנות להשלים סיכומיו בענין זה. .16באשר לבית, בתצהירה רשמה התובעת כי נטשה אותו ביום 30/03/96ובעדותה מסרה, כי היא התגוררה בבית אחיה, לו התחייבה לשלם שכר דירה ולאחר מכן היא התגוררה עם בן זוגה, חליל אלגרינאווי. לא מדובר איפוא בדירה ששימשה למגוריה שביחס אליה סעיף 9ג' סיפא לחוק הממעט מגדר נכס: "זכות אחזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או רווח". במקרה דנן, ברור כי התובעת לא גרה בבית מיום 30/03/96ועד מאי .1997לא הוכח כי באותה עת גר אדם אחר בבית או כי הבית הושכר אותה עת. ב"כ התובעת בסיכומי ההשלמה, הפנה להנחיות הנתבע. ב"כ הנתבע, התיחסה להנחיות אלה צינה כי אינה מתנגדת להגשתם תוך שהיא מדגישה כי אין מדובר בחוק אלא בהוראות פנימיות לפקיד התביעות כאשר הפירוש בסעיף 9לחוק הינו, כאמור בסיכומיה. .17ההנחיה הרלוונטית הינה: 6.5.3.1 ובה נרשם כדלקמן: "תובע שבבעלותו דירת מגורים יחידה והוא אינו מתגורר בה, אינו משכיר אותה ואין היא משמשת למגורי אדם אחר - הדירה תחשב כמשמשת למגורי התובע. במקרה זה אין לראות בדירה כנכס לצורך חישוב הכנסות". הנחיה זו, מצביעה על האופן בו פירש הנתבע בדרך כלל את סעיף .9 "כאשר באה לפני בית משפט שאלה פרשנית, על בית המשפט לפרשה על פי מיטב הבנתו. על בית המשפט להתחשב בפירוש שנתנו גורמי שלטון (ועדה מוסמכת של הכנסת, רשות מוסמכת במסגרת הרשות המבצעת) להוראת החוק. אין לומר כלל, כי פירושם שלהם אינו רלבנטי ואין בו כדי להעלות או להוריד. נהפוך הוא: רשות שלטונית המופקדת על ביצועו של חוק מתמחה בו, יודעת יפה את כוחו ומגבלותיו, וערה למלוא הבעיות שכל פירוש אפשרי יעורר. על כן, על בית המשפט להטות אוזן לפירוש של הרשות המבצעת את החוק ולהערותיה. עם זאת, לאחר שבית המשפט עיין בפירושן של הרשויות השונות, עליו להכריע בפירוש הראוי, תוך שעליו לראות עצמו חופשי בבחירת הפירוש שנראה לו כפירוש הנותן ללשון החוק אותה משמעות המגשימה את תכליתו על פי תפיסתו של בית המשפט את מובן הלשון ומשמעות התכלית. עצם העובדה, שהפירוש של רשות השלטון הוא פרוש אפשרי, אינה מספקת, כדי שבית המשפט יאמץ אותו... עליו ליתן אותו פירוש, שעל פי תפיסתו שלו והערכתו שלו מגשים בצורה הטובה ביותר את תכלית החוק על בסיס לשונו (בג"צ 142/89תנועת לאו"ר נ' יו"ר הכנסת פד"י מד (3) 529,551)". הפירוש שנתן הנתבע בדרך כלל, לסעיף 9כאמור בהנחיה מס' 6.5.3.1, הנ"ל, צריך לחול גם במקרה דנן. ההנחיות הפנימיות של הנתבע לפקידיו, לגבי אופן פרשנות הסעיף, אכן ניתנות לשינוי במקרה מתאים. מחובתה של הרשות המינהלית לבחון כל מקרה לגופו ולראות האם יש מקום לסטות מההנחיה הכללית. אך אם החליטה לסטות, עליה להראות טעם מדוע היא סוטה מההנחיות ומפירוש הנקוט על ידה בדרך כלל. סטיה מהפירוש הרגיל, ללא הנמקה וללא צידוק מספיק עלולה להביא ליצירת אפליה פסולה. במקרה דנן, לא טענה ב"כ הנתבע כלל כי יש טעם בסטיה מההנחיה הרגילה ולא הוכח כי יש הצדקה לסטיה כאמור כיוון שכך, הסטיה מההנחיה פסולה. על הנתבע לפעול אפוא לפי ההנחיה ולא ליחס לתובעת הכנסה רעיונית בגין הבית. .18סוף דבר, הנתבע יבחן את זכאותה של התובעת להבטחת הכנסה ביחס לתקופה שמחודש אוקטובר 1996ועד מאי 1997כאשר יש לקחת בחשבון את ההכנסות אותן ניתן להפיק באופן רעיוני מהמגרש בלבד. בשל כך שב"כ הנתבע לא נתנה הודעה כפי שהצהירה לפרוטוקול נגרם עיכוב וב"כ התובעת היה צריך להגיש סיכומי השלמה. אנו מקבלים איפוא את התביעה באופן חלקי כאמור ומחייבים את הנתבע לשלם לתובעת, הוצאות משפט בסך - 500, 1ש"ח.הבטחת הכנסהמזונות