קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתואר אקדמי של בית מדרש: 1. מבוא: א. פסק דין זה דן בשאלת זכאותם של התובעים כי הנתבעת תכיר בלימודים שלמדו בבית המדרש "יחווה דעת" כלימודים השקולים לתואר אקדמי, וכפועל יוצא מזה, כזכאים לזכויות נלוות לשכרם כשל בעלי תואר אקדמאי, כנהוג אצל הנתבעת. ב. יובהר כבר עתה - אין חולק כי כל התובעים בתיק זה פעלו בתום לב ביחס לתוכנית הלימודים שלמדו, כי אין כנגדם כל הליך משמעתי או פלילי, ואין חולק כי למדו בהתאם לתוכניות לימודים שהוצעו להם על ידי הגורמים המוסמכים בנתבעת. השאלה הינה האם יהיו זכאים התובעים להמשיך ולהנות מההטבות אלו שהובטחו להם ואף ניתנו להם בפועל מס' שנים - למרות הפגמים שהתבררו בתוכניות הלימודים ואופן אישורן, וההליכים המשפטיים כנגד מאשרי התוכניות (כפי שיפורט בהמשך). ג. הליך משפטי זה החל בהגשת שתי בקשות נפרדות לצו מניעה זמני (בשני תיקים נפרדים - בש"א 1731/09 ובבש"א 1805/09). הרקע להגשת הבקשות הנ"ל היה הפסקת תשלום מצד הנתבעת, בגין תוספת השכר שקיבלו התובעים כבעלי תואר שקול אקדמי (הפחתת התשלום לכדי 30% מהתוספת, כפי שיפורט ויובהר להלן). ד. יש לציין כי מאחר והבקשות הוגשו במועדים שונים, הכרעת בית הדין בכל אחת מהבקשות לסעד הזמני היתה שונה, וגם התוצאה. בבש"א 1731/09 (תיק עיקרי ע"ב 3625/09- המונה 9 תובעים)- נעתר בית הדין לבקשה באופן חלקי (תשלום של 50% משכרם כ"אקדמאים" ולא 30% כהחלטת הנתבעת) וזאת עד להחלטה סופית במחלוקת מושא פסק דין זה - כמפורט בהרחבה בהחלטה מיום 3/12/09. היענות בית הדין לבקשה נסמכה, בין היתר, על העובדה כי מדובר בקבוצת תובעים אשר הגישה את בקשתם טרם ההפחתה בשכר בפועל. לעומת זאת, בבש"א 1805/09 (תיק עיקרי ע"ב 3847/09), בית הדין לא התערב בקביעת משרד האוצר לשלם לתובעים 30% הגובה ההטבה כפי ששולמה להם בעבר. בעניינם של תובעים אלו (48 במספר) הוגשה הבקשה, רק לאחר שהתקבל הצו של הקבוצה הראשונה , ולאחר שכבר בוצעה בפועל הפחתת השכר. לעניין זה בית הדין הבהיר כי מדובר למעשה ב"צו עשה" ולא ב"צו מניעה", ולאור הפסיקה הרווחת - הקריטריונים להיענות לבקשה מעין זו, שונה בתכלית מ"צו מניעה", כפי שפורט בהרחבה בהחלטת בית הדין מיום 11/2/10 , אשר דחתה את בקשת התובעים. ה. כתב התביעה בתיק זה מתייחס לשתי קבוצות אלו והוא כולל את כל התובעים, תוך איחוד שני התיקים (ע"ב 3625/09 ו- ע"ב 3847/09). ו. הצדדים הסכימו כי כל החומר שבתיקים הזמניים - יהוו חלק מהתיק העיקרי (תיק זה) וכך גם באשר לעדויות שהובאו בפנינו בהליך הזמני. 2. להלן הרקע העובדתי, כפי שנפרש בפני בית הדין גם במסגרת ההליכים הזמניים: א הנתבעת, כמעסיק ציבורי, מאפשרת לעובדיה לקבל תוספות שכר בגין השכלה גבוהה. ב. ביום 11/5/98 פרסמה הנתבעת נהלים בדבר התנאים וההנחיות להכרה בלימודי יהדות כלימודים השקולים לתואר אקדמי (להלן גם:"הנוהל"). ג. בעקבות נהלים אלו החלו התובעים ללמוד לימודי ערב (בשנים 1998-1999 ), בבית המדרש "יחווה דעת" מספר פעמים בשבוע, וזאת עד לקבלת אישורים המזכים אותם בתוספת השכר. (פרסום תוכנית הלימודים צורפה כנספח ד' לכתב התביעה בתיק ע"ב 3847/09). התובעים למדו בשני מחזורי לימודים: קבוצה אחת, למדה במחזור הראשון אשר החל ב 1/1/98 (אף לפני הוצאת הנוהל באופן רשמי), והאחרת, מחזור שני, אשר החל ב 1/1/99. ד. ביום 2/11/08 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד שורה של גורמים, וזאת בעקבות חקירה פלילית אשר הצביעה על גורמים שונים, לרבות ברבנות הראשית ובמערכת המשטרתית, אשר חברו, ע"פ החשד, על מנת להנפיק לאנשי צבא ומשטרה אישורי לימודים כוזבים (אישורים המעידים כביכול על עמידה בקריטריונים בהתאם לנוהל הנתבעת ודרישות הרבנות, אף שבפועל הלימודים לא עמדו בקריטריונים אלה). ה. בעקבות החקירה הפלילית פנתה הנתבעת לכל עובדיה אשר הגישו אישורי לימודי יהדות לעניין שכרם - והתובעים ביניהם - והודיעה כי אינה מכירה עוד באישורים אלה, וכי תבחן מחדש את מתן ההטבות שניתנו nכוח לימודים אלה - באופן פרטני. ו. הנתבעת החלה לבחון מחדש את מתן תוספות השכר לעובדיה ולהודיע על החלטותיה, באופן הדרגתי, על פי קבוצות לומדים שונות, לאחר שנתנה לכל עובד את זכות הטיעון והשימוע בעניין זה. ז. לאחר שניתנו החלטות ראשונות ששללו מתן תוספות השכר בגין לימודי יהדות, פנו חלק מהעובדים שנפגעו (ושאינם תובעים בתיק זה), לבית הדין לעבודה, ותביעותיהם אוחדו להליך אחד בבית הדין בבאר שבע (כשתביעותיהם שם נדחו). כמו כן הגישו חלק אחר מהנפגעים, עתירה לבג"צ על החלטת המשיבה בעניינם (בג"צ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואח' נ' משטרת ישראל ומשרד האוצר ואח'- להלן: "בג"צ אלחננוב"). ח. ביום 16/9/09 נתנה הנתבעת את החלטתה בעניינם של התובעים, לפיה הם אינם עומדים בקריטריונים הנדרשים על מנת לזכותם בתוספת שכר בגין לימודי יהדות, וכי היא מתעתדת להפחית משכרם את גובה תוספות השכר ששולמו להם בגין הלימודים לכדי 30% , זאת מתוך התחשבות כי לגבי קבוצת תובעים אלו, לא ננקטו כל הליכים פליליים או משמעתיים, כפי שיובהר להלן. ט. ביום 30/9/09 במסגרת העתירה לבג"צ אלחננוב הודיעה הנתבעת כי במקרים בהם לא נמצאו ראיות על מעשי מרמה מצד מי מהעותרים (שם) , כדוגמת התובעים בענייננו - יופחת גובה תוספות השכר המשולמת להם לכדי 30% מהתוספת, ולא יבוטל כליל -זאת .מאחר שלא ננקטים כנגדם הליכים פליליים או משמעתיים. י. על אף שהנתבעת נתנה החלטותיה לכלל השוטרים שעניינם נבדק בעניין התוספות החליטה הנתבעת כי רק בסופו של הליך , לאחר מתן כלל ההחלטות לכל העובדים הרלוונטיים, תפחית באחת את תוספות השכר לכולם, וזאת ביום 1/12/09 - מועד בו משולמת משכורת חודש נובמבר (ומבלי שיעשה קיזוז רטרואקטיבי). יא. בעקבות החלטת הנתבעת הנ"ל, הוגשו כאמור, לבית הדין, שתי בקשות לסעד זמני - האחת בטרם ההפחתה והשנייה - לאחריה, כמפורט לעיל, כאשר התביעה בתיק זה מתייחסת, כאמור, לשתי "קבוצות" המבקשים בבקשות הזמניות, ובתביעה זו אוחדו ל- 57 תובעים . יצוין כי במהלך ההליך המשפטי בתיק זה הגישו התובעים בקשה לפסלות המותב, לאחר שבית הדין ביקש כי הצדדים יודיעו האם יש בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בג"צ אלחננוב כדי לסיים את ההתיידנות המשפטית בתיק זה (ראה החלטת מותב זה מיום 21/12/10). הטיעון העיקרי בבקשת הפסלות היה כי החלטת בית הדין הנ"ל מלמדת על כך שבית הדין "רואה עצמו מושפע מהדברים שנקבעו בבג"צ", בזמן שלטענת התובעים בג"צ זה אינו רלוונטי למחלוקת שבתיק זה. בקשת הפסלות נדחתה ע"י המותב הח"מ, כשבית הדין מציין כי "היחשפות בית הדין להחלטות בג"צ הינה חלק ממלאכת השפיטה, ואין בהיחשפות זאת להוות עילה לפסלות. להיפך, במסגרת הליך זה, בית הדין מחוייב אף לבדוק האם יש בהחלטת בג"צ בעניינם של שוטרים אחרים כדי לקבוע קביעות המחייבות את בית דין זה, או שמא מדובר בעובדות אחרות שאינן קשורות לבג"צ..." על החלטה זו, ערערו התובעים לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה את הערעור, תוך שהוא מציין כי כבר "נפסק כי בשאלות מתחום המשפט הכללי, ייחס בית הדין לעבודה משקל מירבי להלכותיו של בית המשפט העליון וכי בית הדין לעבודה "יימנע מלחדש הלכות בתחום המשפט הכללי, או לפחות ינהג בכך מידה רבה ביותר של ריסון עצמי"..." (ראה: עמ' 4 לפסק הדין בית הדין הארצי מיום 21/2/11 - בתיק עפ"ס 41720-01-11). יצויין כי בתיק זה נוהל הליך להוכחות, אם כי מכיוון שעיקרו נסמך על ההליך הזמני - לא היה צורך בכפל חקירות. כאמור, חלק ניכר מסיכומי הצדדים מתייחס לרלבנטיות של בג"צ אלחננוב לעניין שלפנינו. יחד עם זאת, ואף שמדובר בשתי קבוצות נפרדות של תובעים (ובייצוג שונה של כל אחת מהקבוצות), יתייחס בית הדין לטיעוניהם כמיקשה אחת, וכטענות מצטברות. טענות התובעים, בתמצית: לבג"צ אלחננוב אין רלבנטיות לעניין שבפנינו. פרשיית השוטרים האחרים, אשר עתרו לערכאות שונות ובסופם של דברים התרכזו בבית המשפט העליון, בבג"צ אלחננוב - שונה מעניינם של התובעים. "ייחודיותם" של התובעים בתיק זה היא בכך שלמדו ב"תוכנית מיוחדת" במסגרת בית המדרש "יחווה דעת" ובתיאום עם הגורמים הרלוונטיים (הן ברבנות הראשית לישראל והן אצל הנתבעת) . התובעים יצאו ללימודים במסגרת תוכנית זו, תוך ידיעה שבסיום לימודיהם בתוכנית הם יהיו זכאים להכרה בלימודי השכלה תורנית גבוהה, באופן שקול לתואר אקדמאי. יחודיות זו באה לידי ביטוי , בין היתר, בעובדה ראויה לציון, והיא , שהתובעים בתיק זה עברו את מבחני ההסמכה של הרבנות הראשית לישראל (בניגוד לתובעים בבג"צ אלחננוב). זאת ועוד. הנוהל של הנתבעת הינו מיום 11.5.98 והינו "כללי" וממילא לא הובא לידיעת התובעים טרם יציאתם ללימודים. בשלב מאוחר יותר, פרסמה הנתבעת, חוזר נוסף מיום 13.12.98 והוא "ספציפי" ללומדים בתוכנית של הישיבה "יחווה דעת", שם צויין כי משך הלימודים יעמוד על 3 שנים. יודגש כי מלכתחילה תקופת הלימודים בישיבת "יחווה דעת" עמד על שנתיים וחצי בלבד אולם, לאחר שהחלו כבר את לימודיהם ולאחר בדיקה מחודשת של הנתבעת, יחד עם הרבנות הראשית, נדרשו התובעים, ללמוד חצי שנה נוספת - וכך עשו. עובדה זו מחזקת את הטענה כי הנתבעת בדקה היטב את טיב לימודיהם של התובעים ואת ה"ייחודיות" של התוכנית בישיבת "יחווה דעת". בסיום לימודיהם קיבלו התובעים את תעודת הסמיכה לרבנות: "יורה-יורה". בנוסף קיבלו תעודה מהישיבה לפיה השכלתם הינה "השכלה תורנית גבוהה". העתק תעודות אלו הועברו ישירות מהישיבה למחלקת הבחינות הארצית של הרבנות הראשית לישראל וזו האחרונה העבירה אותן למחלקת השכר וכח אדם בנתבעת, מבלי שהתובעים היו מעורבים אישית בעניין. לפיכך, ולאור העובדה שהתובעים עמדו בדקדקנות בקריטריונים הדרושים - קיבלו התובעים בדין את תוספת השכר המתאימה, במשך למעלה מ-7 שנים, ויש להמשיך מתן תוספת זו במלואה. לאור האמור, מנועה הנתבעת מלהעלות טענות שונות בקשר לאי עמידתם של התובעים בקריטריונים - מאחר וכל העת, ידעה היטב את מלוא העובדות, לרבות העובדה כי תוכנית הלימודים הנדונה הינה תוכנית לימודית ייחודית ש"נתפרה כחליפה מיוחדת", גם ע"י הנתבעת עצמה. למרות זאת, ולאחר תקופה כה ארוכה של כ-7 שנים, החליטה הנתבעת לשלול את ההכרה בתעודות ההשכלה התורנית הגבוהה של התובעים, אשר היו תמי לב, ופגעה בשכר התובעים, פגיעה קשה של 70% מתוספת השכר שניתנה להם. פגיעה זו לא נבעה משיקולי הנתבעת אלא מדובר בשיקולים אשר נכפו עליה ממשרד האוצר והכל באופן שרירותי. בג"צ אלחננוב - אינו רלוונטי כלל לעניינו, שכן שהוא מושתת על תשתית עובדתית שונה בתכלית מהתשתית בעניינו. כיוון שהנתבעת אינה טוענת כי פסק דין זה קבע "הלכה משפטית" חדשה - הרי שהיא מבקשת לעשות "היקש" בין שתי תשתיות עובדתיות שונות לחלוטין, ובכך טעותה. יתרה מזאת, ב"היקש" זה מכפישה הנתבעת את שמם של התובעים, אשר אין חולק כי הם תמי לב (בניגוד לתובעים בבג"צ אלחננוב), תוך שהיא מטעה גם את בית דין זה. מכל מקום, בית הדין, מנוע מלהישען על "קביעותיו" של בג"צ אלחננוב, הנסמכות על עובדות שלא הובאו בפניו. בכך פוגעת הנתבעת בתובעים, פגיעה קשה גם בזכויותיהם הבסיסיות להליך משפטי תקין. יש להניח כי אילו התשתית העובדתית של התובעים בתיק זה היתה מגיעה להכרעת בית המשפט העליון - קביעותיו של הבג"צ היו שונות מהקביעות שנקבעו בבג"צ אלחננוב. לכל הפחות, ובשל השוני העובדתי בין התובעים שלפנינו לבין אלו מבג"צ אלחננוב, - מצופה היה שהנתבעת תיתן לתובעים, תמי הלב, הזדמנות להשלים שנת לימודים אחת, תחת "להשליך לפח" שלוש שנים מלאות של לימודים, בהם השקיעו התובעים כספים , זמן ומשאבים. טענות הנתבעת, בתמצית: המחלוקת בתיק זה הינה חלק משרשרת הליכים משפטיים המכונה כ"פרשת הרבנים בכוחות הביטחון". תחילתה של פרשייה זו הינה בחקירה פלילית רחבת היקף, בה עלה כי גורמים שונים ברבנות הראשית (ביניהם בכירים) ובמערכת המשטרתית הנפיקו תעודות ואישורים כוזבים ללומדים, עובדי כוחות הביטחון, ועל בסיסן, הוענקו לעובדים אלו תוספות שכר, המקבילות לתוספות המוענקות לבוגרי תארים אקדמאים. במישור המנהלי, הוחלט על הפסקת תוספות שכר, שניתנו שלא כדין ושלא בהתאם לדרישות שנקבעו (לרבות דרישה ל-4 או 5 שנות לימוד). זאת, לאחר שהתקיימו הליכים של "שימוע" פרטני לכל אחד מהעובדים המעורבים (כ-750 שוטרים). על רקע זה, עתרו השוטרים, לערכאות משפטיות שונות וביניהם לבית המשפט העליון, במסגרת בג"צ אלחננוב. בית הדין מופנה לסעיפים 2-16 לבג"צ אלחננוב, שם יש תיאור מפורט הנוגע לקריטריונים שנקבעו ברבנות הראשית לישראל, לצורך מתן התעודות ולקריטריונים שנקבעו בפקודת המשטרה להכרה בתעודות אלו לצרכי שכר. יש לציין כי לאחר בג"צ אלחננוב, התווספו מספר פסקי דין (אזוריים), שדחו עתירות של שוטרים ומשרתי קבע בצה"ל, בהתאם לקביעותיו של בג"צ אלחננוב. אכן, התובעים בעניינו, אינם נמנים עם קבוצת השוטרים (כ-550 שוטרים) אשר ננקטו נגדם הליכים משמעתיים או הליכים פליליים. יחד עם זאת, המדינה, מחוייבת, כרשות מנהלית, להפסיק תשלומים מהקופה הציבורית, אשר משולמים שלא כדין. רק לגבי שוטרים בודדים, הוחלט שלא להפסיק את תשלום ההטבות וזאת בשל נסיבות אישיות פרטניות כגון: פטירה, מחלה קשה או בעלי לימודים רלוונטיים חליפיים שניתן להכיר בהם. ביום 7.9.09 החליט הממונה על השכר במשרד האוצר כי שוטרים ומשרתי קבע שאין לגביהם ראיות על כך שנטלו חלק בהשגת התעודה הפסולה במרמה או בדרך בלתי כשרה (כדוגמת התובעים בעניינו) - יהיו זכאים לתוספת שכר קבועה שתשולם במקום ההטבות ששולמו על סמך התעודות ה"שקולות" לתואר האקדמי. מדובר בתוספת העומדת על סכום השווה ל- 30% מההפרש בין משכורתו של העובד לפני הפחתת ההטבות, לבין משכורת ללא הטבות כלל (להלן:"הטבת ה-30%). תוספת זו קיבלה גם אישרור על ידי בית המשפט העליון בבג"צ אלחננוב. במקרה שלפנינו, נהלי הנתבעת קובעים כי על מנת לזכות בהכרה של השכלה לימודית תורנית גבוהה יש צורך בלימודים של 5 שנים. אין חולק כי במישור העובדתי התובעים לא למדו 5 שנים ואף לא 4 שנים (כנדרש עפ"י נהלי הנתבעת והרבנות) וממילא הם אינם טוענים למשך לימודים שכזה. לכן, מבחינה הזו הם אינם שונים מהתובעים האחרים, לרבות העותרים בבג"צ אלחננוב (אף אם במקרה שלפנינו, התובעים למדו כנראה תקופה ארוכה יותר מהעותרים בפס"ד אלחננוב). קביעותיו של בג"צ אלחננוב רלוונטיות גם לעניינו, כי בפס"ד חשוב זה עמד בית המשפט העליון על חובתה של הרשות המנהלית, כנאמן על כספי ציבור, להפסיק לאלתר תשלומים ששולמו שלא כדין, שאם לא כן, תחטא בהפרה עמוקה של כללי הנאמנות החלים עליה (ראה סעיף 25 לפסק הדין). זאת, מבלי להבחין בין השוטרים תמי הלב לבין השוטרים שננקטים לגביהם הליכים פליליים ומשמעתיים והעיקר ששתי הקבוצות לא עמדו בקריטריונים כדין. יתרה מכך, גם אם היתה ניתנת לתובעים ו/או לעותרים שם הבטחה מנהלית (שם ניקבע כי לא הוכח שניתנה הבטחה מינהלית) - הרי שגם אז, משמדובר בסטייה מהותית מהמדיניות , תוך פגיעה באינטרס הציבורי - אין לכבד את ההבטחה. בבג"צ אלחננוב התייחס בית המשפט העליון גם להחלטה של הממונה על השכר, תוך שהוא מצדד בהחלטת הממונה, להבחין בין קבוצת העובדים תמי הלב (כבעניינו) לבין קבוצת העובדים שלגביהם הוחלט על נקיטת הליכים פליליים או משמעתיים. דיון והכרעה: א. כאמור, אין חולק בין הצדדים (וכך גם היתה התרשמותנו), כי קבוצת התובעים בתיק זה, הינה קבוצה המורכבת אך מעובדים, תמי לב, אשר לא הומלץ לגביהם על ניהול הליך משמעתי ו/או הליך פלילי בקשר ל"פרשיית הרבנים". הוצעה להם תוכנית לימודים, הובטח להם תוספת שכר למי שישלים לימודים אלו, ובהתאם לכך שולם להם הגמול המובטח. רק משנערכבה בדיקה בנתבעת, והתברר כי אין קורלציה בין הלימודים לבין תוספת השכר שקיבלו (שלא באשמת התובעים), החליטה המשיבה, בהנחיית משרד האוצר, כי תשולם לקבוצה זו, החל מחודש נובמבר 2009 תוספת של 30% מהתוספת ששולמה להם בגין הכרה בתואר אקדמי (ללא קיזוז תשלומי העבר ששולמו להם ביתר). וזאת - תחת שלילה מוחלטת של התוספת (כדוגמת העובדים שהוחלט לנקוט נגדם בהליך פלילי ו/או משמעתי). ב. כעולה מהראיות בתיק, התובעים למדו בתוכנית מיוחדת של ישיבת "יחווה דעת" בירושלים, אשר איפשרה לאנשי כוחות הביטחון ללמוד במסגרת תוכנית לימודי השכלה תורנית גבוהה, המוכרת לכאורה גם לצורך קבלת דירוג שכר והטבת שכר במקום עבודתם. אין חולק כי בתוכנית זו למדו התובעים תקופה ארוכה יותר מהתובעים שעניינם נדון בפרשת אלחננוב. גם במשרד האוצר היו ערים ל"הבדל" זה. וכך העיד מר ניר רייס, נציג משרד האוצר: "ייחודיותם של השוטרים הנוכחים היא אך בכך שהם למדו מספר חודשים יותר במדרשת "יחווה דעת" אך המכנה המשותף הוא שגם הם לא עמדו בתנאים הנדרשים עפ"י נהלי המשטרה" (ראה עדותו בעמ' 2 למעלה) ג. ואכן, באשר לשני הנושאים הנ"ל - תקופת הלימודים וייחודיות התוכנית שנקבעה להם - הצדק עם התובעים כי יש "להבדילם" מהתובעים, אשר עניינם הוכרע בבג"צ אלחננוב. יחד עם זאת, אין בידנו לקבל את הטענה כי לבג"צ אלחננוב, אין כל נגיעה ו/או השלכה על העניין העומד להכרעתנו בתיק זה. ד. לאחר שעיינו היטב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט העליון בבג"צ אלחננוב - הגענו לכלל מסקנה כי יש לפס"ד הנ"ל חשיבות מרובה לעניינו ובראש ובראשונה, בעקרונות המינהליים שנקבעו בו, הרלוונטיים לכלל קבוצות העובדים (הן התמי לב שלא ננקטים נגדם הליכים פליליים ומשמעתיים והן לגבי הקבוצות האחרות, שכן). ה. יוער כי כפי שהבהיר בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 21/2/11 (עפ"ס 41720-01-11 - ערעור אשר הוגש ע"י התובעים בתיק עב 3625/09), לא זאת בלבד שבית דין כפוף, על פי דין, להכרעות בית המשפט העליון אלא: "בהתאם נפסק כי בשאלות מתחום המשפט הכללי, ייחס בית הדין לעבודה משקל מירבי להלכותי של בית המשפט העליון, וכי בית הדין לעבודה "יימנע מלחדש הלכות בתחום המשפט הכללי, או לפחות, ינהג בכך מידה רבה ביותר של ריסון עצמי [ דב"ע נו/ 3-209 מפעלי תחנות בע"מ - ישראל יניב, פד"ע לג, 289]" (ראה שם, בסעיף 9 לפסה"ד עמ' 4). ו. אותה חשיבות מצאנו גם ב"רקע" המפורט בפס"ד אלחננוב, המתייחס לתוכניות השונות ללימודי השכלה תורנית גבוהה ועל תהליך ההכרה בלימודים תורניים כלימודים שקולים ללימודים אקדמיים (ראה סעיפים 2-10 לפסק הדין- הרלוונטי אף הוא לכלל הקבוצות). ז. בתמצית הדברים הובהר בפסק דין אלחננוב כי כחלק מתפקידה הסטטוטורי של הרבנות הראשית לישראל ולאור המגמה להעלות את רמת השכלתם של עובדי השירות הציבורי, הכירה הרבנות הראשית גם באפשרות להעניק "תעודת השכלה תורנית גבוהה" (השקולה כאמור לתואר אקדמי) "למי שלמד, לאחר הגיעו לגיל 18 , בישיבה גבוהה או בכולל במשך לפחות חמש שנים, ובכל יום במשך עשר שעות לפחות, ועבר שלוש בחינות מתוך רשימת הבחינות שמקיימת הרבנות או שמקיים מסוד לימוד מוכר על ידה..." ראה סעיף 8 לפסק הדין בעמ' 8. הדגשות אינן במקור -י.ש.) ח. עוד הובהר כי "ישנו מיתאם מהותי בין דרישות הרבנות לצורך מתן תעודת השכלה תורנית גבוהה לבין דרישות המשטרה להכרה בתעודה זו כמזכה בדירוג שכר והטבות. בשני המקרים, נדרשות לפחות ארבע שנות לימוד במוסד על תיכוני, ועמידה בבחינות של הרבנות הראשית לצורך קבלת תעודה. יש לציין, כי אף שבהנחיות המשטרה נדרשה , כתנאי, תעודת "יורה יורה", בפועל קיבלה המשטרה את תעודות "השכלה תורנית גבוהה" כתחליף לתעודת "יורה יורה" לצורך דירוג השכר וההטבות." (סעיף 9 לפסה"ד - הדגשות אינן במקור-י.ש). ט. באשר ללימודים במכללות ("יחווה דעת" ו"דרכי הוראה לרבנים") , נכתב: "ביום 14.6.99 המליצה ועדת הבחינות להכיר בשתי מכללות אלה, אך בכפוף לשני תנאים מינימליים ראשוניים - האחד - משך זמן לימודים מינימלי של שנתיים, והשני - עמידה בבחינות הרבנות הראשית על פי המתכונת הקיימת. ביום 20.6.99 קבעה ועדת הבחינות בהחלטה כי ההכרה בשתי המכללות כפופה להחלטת מועצת הרבנות הראשית. מועצת הרבנות דנה בנושא זה ביום 25.10.99 וקבעה כי על ועדת הבחינות לקבוע קריטריונים ברורים לתוכנית לימודים ומיהות התלמידים, אשר יוחלו על כלל המכללות המבקשות להעניק תעודת השכלה תורנית גבוהה לתלמידים מטעם הרבנות הראשית. כן היא קבעה כי על ועדת הבחינות להעניק שם חדש לתעודות , וזאת כדי להבהיר את ההבדל בינן לבין תעודות השכלה תורנית גבוהה. כן נדרש התלמיד לחתום על מסמך בו נאמר כי אין ערובה לכך שהתואר הניתן במסגרת זו יוכר על ידי גורם כלשהו. ביום 17.1.00 אישררה מועצת הרבנות הראשית את החלטתה. 13. בסופו של דבר , לא נקבעו קריטריונים חדשים לצורך הענקת תעודות לאנשי כוחות הבטיחון, ולא נתקבלו החלטות חדשות במועצת הרבנות בעניין זה; יתרה מזו: הרבנות הראשית המשיכה לעמוד על דרישותיה המקוריות לצורך קבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה" (סעיף 13 לפסה"ד. הדגשות אינן במקור). י. בהמשך הדברים צוטטה מודעה שפירסמה הרבנות הראשית, בעיתונות הדתית ביום 19.11.99 , לפיה התנאים לקבלת תעודת "השכלה תורנית גבוהה" הם : "רק מי שלמד בישיבה גבוהה חמש שנים (שלושים וחמש שעות שבועיות) אחרי גיל שמונה עשרה. ללא תנאי זה לא תוכר התעודה על ידי משרד החינוך, משרד הבטחון וצה"ל". (שם) במקביל, המשיכה המשטרה מצידה, לעמוד על דרישותיה, על פי הנוהל וההנחיות המשטרתיים, לרבות הדרישה לארבע שנות לימוד לפחות. לא בכדי פירטנו לעיל, בהרחבה, את התנאים הבסיסיים ואת הרקע ללימודי תעודת "השכלה תורנית גבוהה", על אף שערים אנו לשני הבדלים מהותיים, אותם ביקשו התובעים, לאורך כל ההליך להדגיש. ובין היתר, על בסיסם, ביקשו כי תביעתם תתקבל , בשונה מהכרעת בג"צ אלחננוב. לדידנו, אין בשינויים אלו כדי "לאיין" לחלוטין את הרלבנטיות של בג"צ אלחננוב לעניין שלפנינו. ולהיפך - ההכרעות בפס"ד זה רלוונטיות לחלקה הארי של התביעה הנדונה. יחד עם זאת, סבורים אנו שאותם הבדלים, הינם בעלי משמעות וכפי שיפורט להלן בהמשך, יש לתת עליהם את הדעת, ובגינם לתת לתובעים בתיק זה גם סעד ראוי. ובמה דברים אמורים? לטענת התובעים, אחד השינויים המהותיים, לגבי התובעים בתיק זה הוא שהם למדו בתוכנית "ייחודית" כטענתם, אשר תואמה בין כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות הנתבעת וגורמים בכירים ברבנות ובוודאי בישיבת "יחווה דעת" (להלן:"התוכנית"). מדובר בתוכנית ש"נתפרה" למידותיהם של הלומדים מכוחות הביטחון, עליהם נמנים התובעים, כאשר כל תנאי התוכנית היתה ידועה מראש לכל אותם גורמים המנויים לעיל ועל בסיס תוכנית זו - הסתמכו התובעים כי בסיומם של לימודים אלו, יזכו התובעים, כמובטח, בהטבת השכר והתנאים , לאחר שיוכרו כבעלי השכלה תורנית גבוהה (שקול כאמור לתואר אקדמי). יתרה מזאת, גם כאשר החלו התובעים את לימודיהם בתוכנית ומשהתברר כי עליהם להשלים עוד חצי שנה להשלמת שלוש שנות לימוד - התובעים מילאו דרישה זו תוך השקעת כספים נוספים מצידם. לפיכך, לדבריהם, מנועה היתה הנתבעת, להעלות טענות כלשהן כלפי התובעים ובוודאי שלא לשלול את ההכרה שניתנה להם (וכמובן את הטבת השכר בצידה) על בסיס תוכנית מוסכמת וידועה, כל העת, לכל הגורמים הנוגעים בדבר. אעפ"כ, ולאחר ששקלנו בכובד ראש טענה זו - שוכנענו ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפנינו כי דינה של טענה זו להידחות. ראשית, באשר ל"יחודיותה" של התוכנית - על מנת שאכן תוכנית זו תוכר כתוכנית לימודים אשר בסופה תוענקנה תעודות "השכלה תורנית גבוהה" , עליה לעמוד בקריטריונים שהציבו הגורמים המוסמכים לאשר "חריגה" מהקריטריונים שנקבעו בנהלים (לכל הפחות בנהלי הנתבעת). יודגש כי, בכל מקרה, "חריגה" מקריטריונים שנקבעו על ידי הרשות המוסמכת, צריכה להיות סבירה ומנומקת (וכאמור מאושרת על ידי הגורמים המוסמכים ברשות)- דבר שלא הוכח בפנינו כלל וכלל וזאת מהטעמים המפורט להלן. טעם אחד הוא "תקופת הלימודים". אין חולק כי התובעים לא למדו 4 או 5 שנות לימוד כנדרש בקריטריונים שנקבעו ע"י הנתבעת ו/או הרבנות. בעניין זה לא שוכנענו כי יש ממש בטענת התובעים, לפיה כיוון שמדובר בתוכנית "ייחודית" כגון תוכניות "מקוצרות", הנהוגות במסגרות שונות, שכן , ככלל, תוכנית "מקוצרת" עליה להיות "אינטנסיבית" יותר מהתוכנית ה"מקורית" (המוארכת) וזאת כדי שבסופם של דברים, הבוגרים של שתי התוכניות, ירכשו רמת השכלה זהה (או לכל הפחות דומה מאד). במקרה שלפנינו, הקריטריון שנקבע על ידי הרבנות הינו 5 שנות לימוד , בהיקף של 35 שעות שבועיות, (ועפ"י נהלי הנתבעת 4 שנים לפחות). קריטריון זה לא עומד כלל וכלל בקנה אחד עם תוכנית הלימוד של ישיבת "יחווה דעת" במסגרתה למדו התובעים. עיון בנספחים א' ו-ד' לכתב התביעה בתיק ע"ב 3847/09 (נספח א'- פרסום מישיבת "יחווה דעת" באשר לתוכנית הלימודים לשנת לימודים החל מחודש נובמבר 97' ונספח ד'- בבחינת פרסום כללי, שכן לא צויינה שנת הלימודים) ובנספח ב' (מכתבה של רפ"ק יפה מגל מיום 26.2.98) מעלה כי מדובר בתוכנית שתוכננה ללימודים של שנתיים וחצי (בהיקף של כ-10 שבועיות- להלן:"מסלול א'" ) , לקבלת תואר שקול לתואר ראשון (B.A) . לקבלת תואר שניM.A (להלן:"מסלול ב'")- שנתיים וחצי נוספות ולקבלת תעודת "יורה יורה" (למסיימי מסלול ב') - שנתיים נוספות. יוער כי לגבי הלומדים משנת 99' כדוגמת חלק מהתובעים שבפנינו- היקף השעות היה לכאורה רק 8 שעות- ראה מכתבו של הרב (פקד) אליהו קב, רב מחוז ש"י- נספח ג' לתביעה בתיק ע"ב 3625/09 - להלן:"מכתבו של הרב אליהו קב" וכן נספח ה' בתיק הנ"ל ). בפרק ה"החלטות והסיכומים" של נספח ב' הנ"ל נכתב בין היתר: "לנושא סוג התעודות שיקנו "דירוג אקדמי" - הנושא נבחן מחדש עם צה"ל והוחלט כי התעודות של בוגרי מוסדות הלימוד התורניים יועברו לבחינת זכאות לדרוג שכר אקדמי לרב הראשי של המשטרה. הרב הראשי יאשר את הזכאות בהתאם לדרישות. לצורך קבלת דירוג אקדמי דרוש צרוף התעודות. תעודת "יורה יורה" לרבנות. מבחני הרבנות הראשית והסמכה לרבנות ממנהל מחלקת הבחינות ברבנות. ..."(ראה שם, בסעיף ו'. הדגשות אינן במקור -י.ש.) בהערת אגב יצוין כי אין כל חשיבות לעובדה האם מכתב זה הגיע לידיעת התובעים או שלא הגיע, כנטען על ידם, ובלבד שנשתכנע כי המכתב אכן הוצא לתפוצה רחבה של הגורמים הרלוונטיים, כפי שעולה מרשימת הנמענים ע"ג המכתב. יודגש, כי על אף פי כן, במסגרת פרסום התוכנית ע"י הישיבה (אף שמדובר בפרסום קודם, נטען כי מדובר באותה תוכנית הרלוונטית גם לתובעים שבפנינו), צויין מפורשות שבסיומם של הלימודים תוענק לתובעים "תעודת השכלה תורנית גבוהה", כפי שתואם עם הגורמים השונים ברבנות הראשית לישראל ובנתבעת. יחד עם זאת, ועם כל הכבוד שניתן לפרסום זה, מדובר בפרסום מטעם הישיבה עצמה ובוודאי שאין בכך כדי להעיד דבר וחצי דבר על הסכמתם של הגורמים הנ"ל לתוכנית הלימוד הנדונה ולהענקת התעודות כאמור, על בסיסן יוכרו התובעים לצרכי שכר והטבות כבעלי תארים שקולים לתואר אקדמי. לא הוכח במהלך הליך משפטי, לרבות בראיות שהוצגו בפנינו, כי אכן, הגורמים המוסמכים נתנו את הסכמתם ל"חריגה" מהקריטריונים שנקבעו! על כך העיד גם מר ניר רייס מטעם הנתבעת (עמ' 4 לעדותו באמצע):"כל התנאים השכריים נובעים מהסכמים קיבוציים. בסופו של דבר , דרך ההתנהלות עליה אנו מקפידים בכל המקומות היא שיוגש מסמך המעיד על עמידה בתנאים...". כך למשל, במכתב מיום ה' שבט, תשנ"ח- מהרב שמואל סגל, מנהל מחלקת בחינות והסמכה, בו ציין כי "הרבנים הראשיים לישראל שליט"א, מאשרים את התוכנים ומברים עליה, כמו כן הביעו את שביעות רצונם ממתכונת הלימודים שהוצגה בפניהם ומרמת הדרישות העולה מהתוכנית..." עוד צויין כי: "5. לצורך קבלת תעודה על התלמידים להצליח בשלוש בחינות לפחות... 6. על כל תלמיד להמציא לפני הרה"ר מסמכים המאשרים קביעות עיתים לתורה במוסדות תורניים לפחות ארבע שנים רטרואקטיבית (לצורך כך ניתן לצרף את שנות הלימודים במסגרת "המרכז ללימודי ההלכה ומקורותיה" שנקבעו לשנתיים וחצי." (שם, ההדגשות אינן במקור-י.ש.) כן יובהר כי אין במכתבו של הרב אליהו קב, כדי לשנות את מסקנתנו הנ"ל. זאת, כיוון שלאור תפקידו של הרב (רב מחוז ש"י) אין בהחלטותיו כדי לשנות באופן מערכתי את הקריטריונים שנקבעו כאמור על ידי הדרגים הגבוהים. מכל מקום, ומבלי לזלזל בתפקידו ובמעמדו, אין מדובר בתפקיד, המהווה גורם מוסמך בענייני שכר ותשלומים אצל הנתבעת, כך שבוודאי שאין די במכתב זה או כל מכתב פרטני אחר מטעם מי שאינו מוסמך בענייני כספים, כדי לחייב את הנתבעת, ובוודאי שאין לקבוע כי היא מנועה מלהעלות טענות בעניין זה, כאשר מתברר שישנה "חריגה" מהקריטריונים שנקבעו. התובעים מצידם טענו כי גם הרב יעקב גרוס, רבה הראשי של הנתבעת, הבטיח הבטחות בדבר הכרה בתואר השקול לתואר אקדמי בסיום תוכנית ספציפית זו בישיבת "יחווה דעת" - אולם טענה זו לא הוכחה והיא הועלתה בעלמא. אין חולק כי חרף "החריגה" בקריטריונים כאמור, הוענקו לתובעים, תעודת "יורה יורה" (ראה לשם הדוגמא נ/1 , נספח ה'1 לכתב התביעה בתיק ע"ב 3847/09), אף שברור שלא הוכשרו דיים לקבלת תעודה זו (כעולה גם מהיקף הלימודים עפ"י תוכנית הלימודים בישיבה הנדונה). זאת ועוד. גם אם נניח לצורך הדיון, כי אכן היתה הסכמה של הגורמים המוסמכים ו/או "עצימת עיניים" מהיקפה של התוכנית ומכך שהיא אינה עומדת בקריטריונים - הרי שאין בכך כדי למנוע מהנתבעת, לתקן את ה"מחדל" מכאן ואילך, במתן ההכרה שניתנה לתובעים, שלא עפ"י הקריטריונים שנקבעו כאמור על ידי הגורמים המוסמכים ובוודאי שאין לראות בה כ"הבטחה מינהלית". כידוע, בשורה ארוכה מאד של פסקי דין נקבע כי כאשר מדובר ברשות מנהלית, כבעניינו, חובה על הרשות, המגלה כי שילמה תשלום, שלא כדין (גם אם מחמת טעות) , להפסיק אותו תשלום. כך למשל, נפסק בפס"ד ע"ע 174/03 -סגן ניצב שפיק סעיד נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, תק-אר 2005, 161 : "רשות ציבורית עשויה להעניק זכות למי שאינו זכאי לכך מסיבות שונות. האחת כמובן היא הענקת הזכות מתוך טעות. כאשר הרשות הציבורית מכירה בטעותה אין מקום לכפות עליה להמשיך ולהעניק זכות לה לא זכאי האזרח". (הדגשות אינן במקור- י.ש.) פסיקה זו קיבלה חיזוק וגושפנקא, גם בפס"ד אלחננוב. יפים לעניין זה כב' השופטת א' פרוקצ'יה , בפסק הדין הנ"ל: "25. השאלה המרכזית העומדת לדיון הינה, האם ההכרה שנתנה המשטרה לשוטרים בעלי תעודות השכלה תורנית גבוהה, כזכאים להטבות שכר על פי הנחיות המשטרה, הינה 'הדירה', וניתן לבטלה מכאן ואילך, או שמא , משניתנה הכרה זו, שוב אין הרשות רשאית לבטלה, גם אם היא ניתנה שלא כדין, או מחמת טעות, הטעיה, או מכל טעם אחר. התשובה הישירה לשאלה זו היא כי, ככל שהתברר שההכרה בזכאות השוטרים לקבל הטבות שכר אינה מתיישבת, עם התנאים והדרישות על פי נוהלי המשטרה, כי אז לא רק שהגורם המוסמך רשאי לבטל את ההכרה שניתנה, אלא חובה עליו לעשות כן, כגוף ציבורי, הפועל מכח הדין, האחראי ליישום מדיניותו על פי הדין. שאם לא כן, התוצאה היא כי כספי ציבור ימשיכו להשתלם למי שאינם זכאים לכך, וזו פעולה שאין להתירה. תשלום הטבות שכר בידי רשות מינהלית, ביודעין, כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם התנאים המוקדמים שנקבעו לצורך זכאות בתשלום כזה, מהווה פעולה שהרשות מנועה מלעשותה, בהיותה מופקדת על כספי ציבור ועל השימוש בהם אך למטרות להן הם יועדו. " (ראה פסקה 25 בעמ' 21 לפס"ד אלחננוב. הדגשות אינן במקור י.ש. ) ובהמשך: "לא יכולה, אפוא, להישמע הטענה כי רשויות המשטרה היו מנועות מביטול ההכרה בזכאות השוטרים להטבות השכר, משהתברר כי הבכרה זו ניתנה מלכתחילה שלא כדין, משלא נתמלאו התנאים והדרישות לכך. משנתגלתה פגם מהותי ביישום מדיניות ההכרה בתארי השוטרים , חובתה של המשטרה היא לתקן את הפגם לאלתר, ולבטל בכך את הסטייה שחלה ביישום מדיניותה. זאת ועוד, תיקון פגם מהותי בהתנהלות בלתי תקינה של הרשות, הסוטה ממדיניותה, אינו מצמיח טענה לגיטימית בפי הפרט כי זכות או ציפייה רכושית שקנה ייפגעו אם לא ימשיך לזכות בהטבות כספיות, המשולמות תוך חריגה מן הדין ומן הנוהל..." (ראה פסקה 26 בעמ' 22 לפס"ד אלחננוב. הדגשות אינן במקור י.ש. ) ...אפילו הוכיחו העותרים כי התגבש ה הבטחה מנהלית מ חייבת כלפיהם, גם אז היה בידי הרשות צידוק חוקי לחזור בה מהבטחה זו ולבטלה. כבר נפסק כי אין לכבול את ידי הרשות המינהלית לקיים הבטחה מינהלית, כאשר מכלול האינטרסים הרלבנטיים לענין מצדיק סטייה מן ההבטחה.... משניתנה הבטחה מינהלית מחייבת , שאלת החזרה ממנה מחייבת התייחסות לשיקולים שבאינטרס הציבורי העשויים להוביל לצורך בתיקון פגם שדבר בהבטחה כדי לקדם בכל את טובת הכלל. כמשקל שכנגד , יש לשקול את גורם השמירה על יציבות וודאות פעולות המינהל העלולות להיפגם בחזרה מן ההבטחה המינהלית, ואת החשש מפגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון והבטחותיה; כן יש לשקול את אינטרס הציפייה וההסתמכות של הפרט, מקבל ההבטחה, ומידת הפגיעה בו, הכרוכה בביטולה של ההבטחה..." ובהמשך : "סטייה מן הדין, ומן המדיניות, אינה יוצרת אינטרס הסתמכות לגיטימי שיש בו כדי להצדיק את המשך הסטייה". (ראה עמ' 23 לפסק הדין. הדגשות אינן במקור-י.ש.) על כן, במקרה שלפנינו, שוכנענו, כי בדין ביטלה הנתבעת את ההכרה של התובעים בתארים שניתנו להם שלא בהתאם לנהלים. כל שכן, כאשר שוכנענו כי במקרה הנדון, כאמור, הנתבעת נתנה לכל אחד מהעובדים זכות טיעון (שימוע), זמן "התראה" לפני שינוי התשלומים, ויתרה על "השבת הכספים" שנגבו ביתר במהלך כל השנים והמשיכה לשלם לעובדים הנמנים על קבוצת התובעים - תוספת קבועה של 30% מהתוספת ששולמה להם עד כה (זאת, על דעת הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר). למעלה מן הצורך, נתייחס גם לעניין ההבטחה המנהלית: יסודות ה"הבטחה המנהלית" נקבעה בהלכת סאיטקס קורפוריישן בע"מ (בג"צ 135/75 סאיטקס קורפוריישן בע"מ נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד ל' (1) 673). הלכה זו, אומצה בשורה ארוכה של פסקי דין ולאחרונה גם בבג"צ אלחננוב. ההלכה קובעת כי הטוען להבטחה מנהלית צריך להוכיח בראש ובראשונה כי היא אכן ניתנה וכי עליה להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הם: א)    נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; ב)    היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; ג)     הוא בעל יכולת למלא אחריה; ד)    אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי "לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה". ראה: בג"צ אלחננוב , סעיף 30 בעמ' 25. כיוון שיש צורך בקיומם של כל התנאים, במצטבר, הרי שדי בכך כי אחד התנאים לא התקיים. במקרה שלפנינו, לא זאת בלבד שלא הוכחו התנאים המצטברים כולם אלא שאף התנאי המקדמי , בדבר עצם מתן ההבטחה לא הוכחה כלל. במקרה שלפנינו , לא זו בלבד שלא הוכחה, כאמור, עצם ההבטחה המנהלית וממילא לא הוכחה ההבטחה לכשעצמה (ואף אם ניתנה נראה שהיה מקום לבטלה ) - אלא שמהראויות והעדויות שהובאו בפנינו - שוכנענו שלא נפל פגם בשיקול דעתה של הנתבעת, להפחית לכדי 30%, את המשך תשלום התוספת, לאחר שהתברר כי שולמה שלא בהתאם לקריטריונים. כמו כן, וכפי שפורט לעיל, לא מצאנו ממש גם בטענה כי הפעלת שיקול דעת זו נעשה באופן שרירותי, אלא התרשמנו כי הנתבעת עשתה צעדים שקולים, בעצה אחת עם הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר (האמונים על כספי הציבור) ועל כן, אין בידנו לקבל טענה זו של התובעים בדבר חוסר סבירות ו/או שרירותיות בהחלטת הנתבעת. מכל מקום, ולאור הנסיבות שתוארו לעיל, התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל על כתפיהם להוכיח כי ניתנה להם הבטחה, הנופלת לגדר "הבטחה מינהלית". למרות כל האמור לעיל - לא ניתן שלא לתהות על התנהלות הנתבעת בעניינם של התובעים, כאשר הם, כאנשים תמי לב, מילאו אחר הוראות שנתנו מטעמה, והסתמכו על המצג שהוצג להם, לעניין התנאים לשיפור בשכרם. התנהלות זו - הגם שכאמור, איננו סבורים שמצדיקה המשך התשלומים של התובעים בהתאם להשכלה הנ"ל - מלמדת על נוהל לקוי אצל הנתבעת, הן לעניין אופן קבלת ההחלטות והן בעובדה שאיפשרו מלכתחילה לתובעים ללמוד לימודים חלקיים בלבד לצורך קבלת תוספת לתובעים. כך למשל העיד מר ניר רייס, נציג משרד האוצר (עדות שהובאה מטעם הנתבעת): "ש. מוכר לך מהלך שגם במסגרת המל"ג אפשר לדחוס לימודים לתואר ולסיימם תוך פרק זמן קצר יותר. ת. מה שצריך לקבוע הוא מספר שעות הלימוד ולכן, ככל שיוגדרו מספר שעות הלימוד והוגדרה התקופה, מה שצריך לקבוע זה שעות הלימוד. אני מסכים שאחד הדברים שעמד בבסיס התקלה הגדולה שקרתה בעניין לימודי הרבנות של השוטרים הוא חוסר הגדרות ברורות " (הדגשות אינן במקור -י.ש.) באשר לתוכנית ספציפית זו של ישיבת יחווה דעת - הודה מר רייס כי הם לא בדקו את התוכנית לאשורה (ראה עמ' 6 לעדותו למעלה). מכל האמור לעיל - דין התביעה להידחות. יחד עם זאת נראה לנו כי יש מקום לאפשר לתובעים, לסיים את הלימודים הנדרשים, תוך הכנת תוכנית מיוחדת עבורם, כך שמחד לימודיהם לא ירדו לטמיון, ומאידך תינתן לתובעים אלו הזדמנות להשלים את חוק לימודיהם, כפי שנאמר להם מלכתחילה. בנוסף, נראה לנו לנכון להשאיר את ה-30% שקבעה הנתבעת (ולא להפחית מעבר לכך), ומאידך - 9 התובעים (מהקבוצה הראשונה), שקיבלו בצו של ביה"ד 50% מהתוספת החדשה - לא יידרשו להחזירם, אף כי מכאן ולהבא (וכל עוד לא השלימו את לימודיהם בהתאם), ימשיכו לקבל 30%. 6. סוף דבר: התביעה נדחית. יחד עם זאת, לאור התנהלות הנתבעת - כולל חוסר הבהירות ואי הוצאת נהלים ברורים מצידה , והסתמכות התובעים על נהלים שהתבררו כלקויים, על הנתבעת לתת לתובעים הזדמנות להשלים את לימודיהם. לצורך כך תיקבע הנתבעת את סדרי הלימודים, שעות הלימוד וכד', על מנת שישובו לקבל את התוספות - לא כחסד אלא בזכות. כל עוד לא השלימו את לימודיהם ע"פ התוכנית שתוסדר להם - ימשיכו לקבל 30% מהתוספת האמורה. לכשישלימו את הלימודים - כנדרש ויעמדו בדרישות - ישובו ויקבלו את התוספת במלואה. למען הסר ספק - תודיע הנתבעת לתובעים תוך 6 חודשים על אפשרויות הלימוד לצורך השלמת השכלתם, תוך מתן הזדמנות של ממש לתובעים להשלים השכלה זו, ותוך לקיחה בחשבון את התקופה בה למדו בפועל. כמו כן, ולאור התנהלות מי מהנתבעת והצגת מצג כלפי התובעים - שהתברר כלא נכון ואשר גרם לכל ההתנהלות הסבוכה בעניינם, כאמור לעיל - תשלם הנתבעת לכל אחת משתי קבוצות התובעים סך של 10,000 ₪ כשכ"ט עו"ד. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. השכלה גבוהההכרה בתואר / שקילות לתואר