בכתב התביעה נטען, כי הועבר מידע חסוי מתוך תיקה הרפואי של הנתבעת לצדדים שלישיים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת מידע חסוי מתוך תיק רפואי: לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותה בגין פרסומים שנעשו לטענתה, על ידי הנתבעת, בניגוד להורות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת הגיעה למקום עבודתה, במספר מקרים נפרדים, תוך שהיא משמיעה כנגדה, בנוכחות אחרים, גידופים, כמו גם משמיעה אמרות שונות, אשר יש בהן הוצאת דיבתה של התובעת רעה. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת שלחה מספר רב של תלונות ופניות למעסיקה של התובעת בשירותי בריאות כללית ( להלן בפסק הדין: "קופת החולים"), ולמשרד הבריאות במסגרתן טענה כי התובעת העבירה מידע חסוי מתוך תיקה הרפואי של הנתבעת לצדדים שלישיים, שינתה נתונים בתיק הרפואי של הנתבעת, מסרה תרופות ללא מרשם והנפיקה מרשמים שלא כדין. בתלונות אלו יש, לשיטת התובעת, כדי הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. במסגרת כתב ההגנה הכחישה הנתבעת, עובדתית, את התרחשות האירועים הנטענים ביחס לעצם ואופן הגעתה למקום עבודתה של התובעת למעט לצורך טיפול רפואי נקודתי כמו גם הגעה לצורך הבעת תרעומת כנגד התובעת, אך בדרך השונה מזו המתוארת בכתב התביעה . באשר לסוגיית הגשת התלונות כנגד התובעת בפני הרשויות השונות, הוכחשו טענות התובעת הכחשה כללית ואולם הנתבעת הוסיפה וטענה כי הוגשו מספר מצומצם של תלונות, מוצדקות, על שימוש בסמכות שלא לפי כללי האתיקה הרפואית, דהיינו כי אמת דיברה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים על נספחיהם (לרבות אלו המשלימים), בעדויות הצדדים ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי והיקף החלטתי להלן. קדימון: ברקע התביעה המונחת בפני, מערכת יחסים אישית שבין התובעת לבין בעלה של הנתבעת. נוכח מערכת יחסים זו, היו ההליכים שבפניי רווים ברגשות עזים, תוך ששני הצדדים, גולשים מעת לעת, לטענות ובקשות החורגות מתחום הסכסוך הפרטני הנדון בפניי. חריגה זו מצאה גם ביטויה במסגרת סיכומי הצדדים. נוכח כך, וקודם התייחסות לטענות הצדדים לגופן, אני מוצאת להבהיר כי פסק הדין ניתן תוך שתחומי הסכסוך בין הצדדים הוגדרו בכתב התביעה וכתב ההגנה. כל סוגיה הנוגעת לסעדים החורגים מתחום התביעה או כאלה אשר מקומן בבית המשפט לענייני משפחה, לא תמצא פתרונה בשורות שלהלן. יודגש כי התובעת מצאה לחזור ולהעלות טענות הנוגעות להטרדות ואיומים שונים מצידה של הנתבעת כלפיה. עם זאת, כותרת כתב התביעה, עניינה פסיקת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת בלבד. בעניין זה אני גם מוצאת להפנות לסעיף 55 לכתב התביעה. אשר על כן , ניתוח טענות הצדדים יעשה על בסיס הוראות חוק איסור לשון הרע וזאת בלבד. בנוסף, טענות שיש למי מן הצדדים, הנוגעות להתנהלות החורגת מהוראות החוק ועניינן הדין הפלילי, מקומן בהליך נפרד, ושמורה לכל אחד מהן הצדדים הזכות לפנות לרשויות המתאימות, כפי שדומה כי אכן בחרו לעשות כן, בעבר. מהות המחלוקות בין הצדדים: מהותית, בתיק זה קיימות שתי טענות מרכזיות : א. טענה להפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, שעה שהנתבעת מגיעה, במספר מקרים נפרדים, למקום עבודתה של התובעת בקופה החולים ומוציאה דיבתה רעה בפני צדדים שלישיים. ב. טענה להפרת הוראות חוק איסור לשון הרע על דרך של משלוח תלונות שווא לקופת החולים ולמשרד הבריאות ביחס לתובעת. בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, נדרש בית המשפט לבחון את עניינם של הצדדים, שלב אחר שלב, כמפורט להלן: א. שאלת היות פעולותיה של הנתבעת בגדר "פרסום" כמשמעותו של מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע; ב. שאלת היות הפרסום בגדר "לשון הרע", דהיינו אם הפרסום היה בו, או שהיה עלול, להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשות מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע במשרתו ומשלח ידו. ג. ככל שאמצא כי מתקיימים התנאים הנקובים בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אדרש לבחינתה של ההגנה הנטענת, דהיינו האם מדובר בהגנה עובדתית או בהגנה משפטית, (או שמא בטענות משולבות). מקום בו טוענת הנתבעת להגנה עובדתית, כלומר הכחשה של עצם התרחשות האירועים כנטען על ידי התובעת, אני נדרשת לבחינה עובדתית של האירועים; ככל שימצא כי האירועים הנטענים לא התרחשו, דין התביעה להידחות. ככל שהאירועים אכן התרחשו, והם עומדים בתנאים הנקובים בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אדרש לבחון את סוגית הפיצוי כמפורט בסעיף ד' להלן. מאידך, מקום בו מודה הנתבעת בהתרחשות האירועים נשוא כתב התביעה, או איזה חלק מהם, אלא שלטענתה עומדות לה ההגנות הנקובות בהוראות חוק איסור לשון הרע, יבחנו טענותיה "במסננת" של פרק ג' לחוק איסור לשון הרע. ד. ככל שיעלה כי האירועים הנטענים במסגרת כתב התביעה, אכן התרחשו, וכי הם אינם מוגנים מכוח סעיפי ההגנות הנקובות בהוראות חוק איסור לשון הרע, שאז, אדרש לקביעת שיעורו של הפיצוי, תוך מתן הדעת להוראות סעיף 19 לחוק, כמו גם פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין זה. כאשר עסקינן בתביעה בגין לשון הרע, דומה הדבר לשימוש בסולם, כאשר לא ניתן להגיע לסופו, אלא על דרך של טיפוס, שלב אחר שלב. הוצאת לשון הרע במקום עבודתה של התובעת התובעת הפנתה במסגרת כתב התביעה לכ-עשרה אירועים שונים במסגרתם הגיעה הנתבעת, לטענתה, לקופת החולים, גידפה והעלתה טענות ביחס לתובעת, לרבות לעניין היותה : "זונה", "שוכבת עם כולם", "רמאית", "מזייפת מסמכים", "עוברת על החוק", ו"עוסקת במקצוע העתיק בעולם". באשר לפרסום, הרי שככל שהוכח בפני כי הדברים נאמרו על ידי הנתבעת בנוכחותם של צדדים שלישיים, הרי שיש לראות בכך כדי פרסום. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום יכול שיעשה בעל פה ובלבד שנאמר שעה שהיו נוכחים במקום אנשים נוספים לתובע והנתבע. באשר להיות הפרסום "לשון הרע" אני מוצאת לאבחן בין איומים, גידופים ואמרות אחרות. כפי שמצאתי לציין בראשית פסק הדין, יש לאבחן בין פרסום העומד בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע לבין איומים על שלומו או בטחונו של אדם. המקום להלין על איומים אלא ואחרים, ככל שהיו כאלה, הוא בפני משטרת ישראל. אין מקומו במסגרת הליך של תביעה לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. אמרות כגון "זונה", "שרמוטה" "שוכבת עם כולם" ו"עוסקת במקצוע העתיק בעולם", ככל שנאמרו, יכולים לכסות תחת מטריית המונח - גידופים, ויכולים שלא. במשך שנים מצאו הערכאות השונות להורות כי גידופים, כשלעצמם, אינם מהווים, בהכרח, "לשון הרע". ואולם, במסגרת ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ(2) 271, קבע בית המשפט העליון כי יכול ויהא בדבר גידופים כדי הוצאת לשון הרע, כמשמעותו של מונח זה בחוק. פסיקה מאוחרת חזרה על הוראה זו, כאשר דומה כי כל מקרה נבחן לגופו, ובמסגרת שיקוליו של בית המשפט, נבחנים נתונים שונים הנוגעים למקום בו נאמרו הגידופים, תוכנם, היקפם, טון הקול, ההקשר בו נאמרו הדברים, תרומתו של הנפגע לאירוע והאם נאמרו בלהט הרוחות. בנוסף, ובדומה לאמרות אחרות, נדרש בית המשפט לבחון האם סביר כי "הקהל" אשר היה שותף לאירוע בו נאמרו הגידופים, ייראה בכך כדי הוצאת לשון הרע. יש לאבחן בין עצם היות התבטאות זו או אחרת חסרת טעם, לבין מקרים בהם יש בדברים הנאמרים כדי הקמת הצדקה לפסיקתו של פיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע. בספרו של המלומד א.שנהר " דיני לשון הרע", נבוא הוצאה לאור בע"מ פרק עשירי, עמוד 131 נאמר, בין היתר : " שאלה מעניינית היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק החיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפות בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד, ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל, מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים". ומן התיאוריה אל המעשה; במסגרת כתבי הטענות והתצהירים הכחישה הנתבעת את האירועים במסגרתם נטען כי הגיעה לקופת החולים ואמרה את האמרות אשר נמנו לעיל. ויודגש, בניגוד לסוגית משלוח התלונות לרשויות אשר תבחן בהמשך, ואשר ביחס להללו הכחישה הנתבעת את היקף התלונות אך הוסיפה וטענה כי מתקיימות ממילא ההגנות הנקובות בהוראות חוק איסור לשון הרע, הרי שביחס למפגשים בקופת החולים נשענת הגנתה המקורית של הנתבעת על כך שהאירועים כלל לא התרחשו, או שלא התרחשו בדרך המתוארת על ידי התובעת. לשיטת הנתבעת, היא הגיעה מספר פעמים, למרפאת קופת החולים, אך זאת בעיקר לצורך טיפול רפואי ומבלי שצעקה, גידפה או קיללה את התובעת. מדובר עם כן, במחלוקת עובדתית. בנושא זה של התרחשות האירועים בקופת החולים מצאתי את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת, וזאת ביחס לחלק הארי של הטענות. הנתבעת שבה והטילה יהבה על כך שבכתב התביעה נטען כי אחד מן האירועים התרחש ביום 24.12.2006, שעה שמדובר ביום שבת. עוד הוסיפה הנתבעת והפנתה את שימת הלב לכך שהתובעת טענה לאירוע שהתרחש לדבריה ביום 21.12.2005, שעה שדו"ח הנוכחות של התובעת לימד כי כלל לא הייתה בעבודה באותו יום. לשיטת הנתבעת יש באלו, כמו גם בסתירות נוספות אשר נמצאו בגרסתה של התובעת ועדיה, כדי ללמד על חוסר מהימנות כל גרסתה של התובעת בסוגיה זו, ועל כך שבדתה את האמירות ואת הביקורים, בחוסר תום לב, ומתוך כוונה להרע לנתבעת. התובעת, השמיטה בסיכומיה התייחסות כלשהי לאירועים מיום 24.12.2006 ומיום 21.5.2005 ומכאן שיש לראותה כמי שחזרה בה מטענותיה בסוגיה זו. נוכח כך, היה עלי להוסיף ולבחון האם האירועים האחרים, דהיינו אלו לגביהם נטען כי התרחשו ב: 18.11.2005, 12.12.2005, 27.12.2005, 3.1.2006, 27.3.2006, 28.3.2006, 3.9.2006, 24.12.2006 , אכן התרחשו בפועל. בנוסף, היה עלי לבחון איזו השפעה יש לכך שהתובעת טענה לאירועים, אשר התברר כי היו ביום שבת או ביום בו לא הייתה כלל התובעת במקום, וזאת בהיבט מהימנות גרסתה בכללותה. מכלל הראיות אשר הוצגו בפניי עלה כי, בניגוד לנטען בכתב ההגנה, התובעת הגיעה, מספר רב של פעמים, לקופת החולים, ובנוכחות צדדים שלישיים, גידפה את התובעת ואף העלתה כנגדה טענות נוספות בדבר העברת מידע מתוך התיק הרפואי . מטעם התובעת הוגשו לי מספר תצהירים אשר היה בכל אחד מהם, ובוודאי בכולם יחד, כדי תמיכה בטענות התובעת וכדי סתירה לאמור בכתב ההגנה. כך לדוגמא הוגש לי תצהירו של מר עשהאל בצלאל , שהינו קצין הביטחון בקופת החולים. מתצהירו עלה כי ביום 18.11.05 נקרא לסייע באירוע בו נכחו התובעת והנתבעת ושמע את הנתבעת כשהיא צועקת לכיוון התובעת מילים כגון: "זונה" וזאת שעה שהנתבעת נמצאת בקופת החולים, ושעה שאנשים נוספים נוכחים במקום. מצאתי את עדותו של מר עשהאל בצלאל כמהימנה. במסגרת חקירתו הנגדית התברר כי אין לו כל היכרות מוקדמת עם התובעת, והוא אינו מצוי עמה בקשרי חברות או עבודה, והתרשמתי כי אין לו כל עניין בתוצאות ההליך. אציין כי לא מצאתי שיש בפערים הקיימים בין עדותו לבין העדות אשר נמסרה במשטרה כדי סתירות מהותיות, בוודאי לא באשר לסוגיית התאריכים. בנוסף, הוגש לתיק בית המשפט תצהירה של הגב' נוסקוב ילנה שהינה עובדת משק בקופת החולים. מתצהירה עלה כי היכרותה עם הנתבעת נבעה מכך שהחלה להגיע בסוף שנת 2005, באופן שיטתי, מספר רב של פעמים, לקופת החולים, כאשר היא בוחרת לקלל ולצעוק קריאות גנאי כלפי התובעת, לרבות צעקות על פיהן התובעת היא "זונה", "גונבת בעלים" ו- "שרמוטה". אירועים אלו נצפו על ידה הן בתוך קופת החולים והן בכניסה, בין אם הייתה התובעת במקום ובין אם לאו ובשעות בהם נכחו אנשי צוות ומטופלים. הגברת נוסקוב נחקרה ארוכות, מאוד, על ידי בא כוח הנתבעת, ואולם לא היה בחקירה זו כדי לקעקע את עדותה. העובדה כי היא חברה לעבודה של התובעת, אינה הופכת את עדותה לבלתי מהימנה, והיקף הפרטים אותם ידעה לציין במסגרת חקירתה הנגדית, לרבות שמות אנשי הצוות אשר ידעו על אותם אירועים, הליווי של המאבטחים, גם אנשי הביטחון והאחרים, היוותה נדבך נוסף למסקנה על פיה יש ליתן משקל של ממש לעדותה בפניי. הוסיפה התובעת והגישה את תצהירו של מר ברבי משה, אשר עבד כמאבטח במקום. מתצהירו של מר ברבי עלה, כי הנתבעת הגיעה לקופת החולים מספר לא מבוטל של פעמים, ובאחד המקרים אף צפה בנתבעת כשהיא תוקפת לדבריו את התובעת תוך היא צועקת לעברה גידופים ואמרות שונות לרבות: " שרמוטה", "מוצצת", "בת זונה", "מזדיינת" וכיוצא באלו. עוד עלה מתצהירו, כי לאחר אותו אירוע קיבל הנחייה כי עליו להילוות לנתבעת בעת הגעתה לקופת החולים, על מנת למנוע הישנות המקרים. הוסיף מר ברבי ותאר מקרים בהם הייתה הנתבעת מגיעה לקופת החולים, עומדת בכניסה ומתחילה בצעקות וגידופים ביחס לתובעת. גם עדותו של מר ברבי נמצאה על ידי ככזו אשר יש לייחס לה משקל של ממש. מדובר במי שעבד בסניף קופת החולים תקופה קצרה מאוד, של כחודשיים בלבד (כאשר נשלח לאותו מקום על ידי מעסיקתו חברת השמירה), אדם לא מתוחכם בדבריו ובדרך התבטאותו, אך בהיר מאוד בתיאוריו ועקבי מאוד בגרסתו. עוד התרשמתי, כי עדותו זו נמסרת מרצונו וזאת על אף שאין לו כל עניין בתוצאות ההליך. מחקירתו הנגדית עלה, כי הוא רואה בכלל האירועים הנוגעים לתביעה כאירוע ארוך מתמשך ואלים באופיו, במסגרתו חזרה הנתבעת למקום עבודתה של התובעת, ופעם אחר פעם, גידפה אותה בפני צדדים שלישיים. התובעת הוסיפה והגישה לעיוני את תצהירו של מר רוזנטל. מחקירתו עלה כי עסקינן במטופל בקופת החולים, בן -78, אשר היה מגיע לקופת החולים כשלוש ארבע פעמים בשבוע. התרשמתי כי העדות בבית המשפט הייתה קשה למר רוזנטל, וככל שהתקדמה חקירתו כך מיעט לזכור פרטים. הגם שהתרשמתי כי מדובר באדם ישר, הרי שנוכח הפעמים בין חקירתו הנגדית לאמור בתצהיר, לא ניתן היה לייחס לעדותו משקל מהותי. ביום 8.6.2009 נחקר ד"ר סלוצקי, אשר הינו מנהל מרפאת קופת החולים בה עובדת התובעת. מחקירתו הראשית עלה כי התנהלותה של הנתבעת בקופת החולים הייתה במגמה של אסקלציה, כאשר בתחילה ביקשה להלין על חשדות שיש לה ביחס לתובעת ובהמשך הפכו ביקוריה במקום תכופים יותר ותוקפניים על דרך של צעקות וקללות ביחס לתובעת, עד כי הפריעו למהלך השוטף של העבודה. עוד עלה מכלל עדויות הצדדים כי הנתבעת מצאה להלין אף על דרך התנהלותו של ד"ר סלוצקי, וזאת הן בשל פגיעה בחיסיון המידע הרפואי, והן באשר להתנהלותו ביחס לתובעת. לכתב התביעה צורף כנספח ג' מכתב שהופנה על ידי ד"ר סלוצקי למשטרת ישראל, ובמסגרתו טען ד"ר סלוצקי כי הנתבעת מגיעה למרפאה מה מספר חודשים בצעקות ובאיומים. בחקירתו הנגדית תיאר ד"ר סלוצקי מסכת ארוכה מאוד של התנהלות עם ומול הנתבעת, אירועים של צעקות וקללות, פניות עם תלונות (לרבות לעניין הנפקת מרשם רפואי), עדויות במשטרה, עד כי הנושא הופנה להנהלת המחוז של קופת החולים, לצורך טיפול. הנתבעת עצמה, התפרצה במהלך החקירה הנגדית וטענה כי היו שני מקרים בהם פנתה לד"ר סלוצקי ולדבריה : " כדי לקצר את כל התהליך אני מצהירה כי היו 2 מקרים ב- 18.11 ו-12.12 בשניהם באתי ופניתי אל ד"ר יפיעם סלוצקי. ארבע שנים אני בהליכים משפטיים. החלפתי שישה עורכי דין. לשיטתי בעלי שילם לעדים כדי שישנו גרסאות. לא עמדתי וצעקתי לא קיללתי אפילו" (בעניין זה ראה עמוד 55 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 8.6.2009). התובעת נחקרה, חקירה ארוכה עד מאוד, במספר מועדים, ואולם לא היה בחקירתה זו כדי לאיין את המסקנה בדבר ביקוריה של הנתבעת בקופת החולים, או ביחס לכך שהנתבעת אכן גידפה, קיללה והפנתה טענות שונות כלפי התובעת באותם ביקורים. חקירתה הנגדית של התובעת עסקה, בחלק הארי שלה, בסוגיית התלונות לרשויות, לטענות בדבר תקיפה ואלימות (כפי שהבהרתי בראשית פסק הדין, עניינו של ההליך שבפני הוא הוצאת לשון הרע, וזאת בלבד). באותו חלק בחקירה הנגדית אשר כן התייחס להגעתה של הנתבעת לקופת החולים, והאירועים אשר התרחשו במסגרת אותם ביקורים, היה, כדי אישוש הטענות ולא סתירתן. לא מצאתי כי היה בסוגיית האירוע ביום שבת או ביום בו לא נכחה התובעת כדי "כריתת הענף" עליו מונחות טענות התובעת בסוגיה זו, וזאת נוכח היקפם הרב של המקרים, העובדה כי מדובר בתביעה אשר הוגשה זמן לא מבוטל לאחר התרחשות האירועים וחשוב מכך, התמונה הכוללת המצטיירת מתוך עדותם של יתר עדי התביעה והמסמכים הנלווים אליהם. כמו כן, מצאתי את עדותה של הנתבעת בפני, בכל הנוגע לביקוריה בקופת החולים כתמוהה וחסרה. כתב ההגנה, בכל הנוגע לאירועי הביקורים בקופת החולים, היה עמום מאוד וכללי מאוד. בתצהיר העדות הראשית, נכללו פרטים רבים (כמו גם נספחים רבים) ואולם עיקרם של אלו, התייחס לתלונות אשר הוגשו כנגד התובעת בפני מעסיקה ובפני משרד הבריאות. באשר לאירועים אשר התרחשו בעת הגעתה של הנתבעת לקופת החולים, הסתפקה הנתבעת בהכחשה כללית ביחס לרוב האירועים, תוך שהיא מעלה טענות כלליות (משפטיות במהותן) ביחס לתצהירי העדים האחרים. (ראה בעניין זה סעיפים 44 ו- 55 עד 61 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת). כל שהודתה התובעת, הוא בהגעתה למקום ביום 18.11.2005, למשך שלושים שניות, לצורך בירור מדוע נכנסה, לשיטתה, התובעת, לתיקה הרפואי. בחקירתה הנגדית של הנתבעת התברר כי גם לשיטתה הגיעה למקום, באותו יום, כשהיא כועסת ( ראה עמוד 36 שורה 3 לפרוטוקול מיום 28.2.11), ובהמשך כי גם הרימה את קולה כלפי התובעת (עמוד 39 שורות 8-9 לפרוטוקול מיום 28.2.11). הנתבעת נשאלה שאלות ביחס למספר הפעמים בהם הגיעה לקופת החולים, ותשובותיה לא היו אחידות, בלשון המעטה. מחד גיסא, טענה כי אינה זוכרת כמה פעמים הגיעה, אולי פעם בשבוע וזאת לצורך טיפול רפואי . מאידך גיסא, משנתבקשה לפרט את הטיפולים הרפואיים, פירטה רק מספר מצומצם מאוד של מקרים. (ראה עמוד 37 שורות 26-33 לפרוטוקול מיום 28.2.11). בהמשך, אישרה הנתבעת כי הטיפולים אשר קיבלה במרפאה לא היו לעיתים קרובות, אך לא ידעה להסביר לשם מה הגיעה מספר כה רב של פעמים וזאת למעט הגעה של מספר פעמים מוגדר לצורך מתן טיפול רפואי לביתה. (בעניין זה ראה עמוד 38 שורות 3-10 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.11). משנתבקשה הנתבעת ליתן טעם לעולה מעדותם של כל עדי התביעה, ככל שהן נוגעות לקללות, גידופים וצעקות בקופת החולים, השיבה בתחילה כי בעלה שילם לאותם עדים על מנת שיבואו להעיד כפי שהעידו. בהמשך, טענה הנתבעת כי אינה יכולה להסביר את האמור בתצהירי עדי התביעה, וכי כולם "צדיקים", הגם שהיא מכחישה את טענותיהם . (ראה בעניין זה עמוד 38 שורה 30 לפרוטוקול מיום 8.2.11). בהמשך חקירתה נשאלה הנתבעת מפורשות האם מר ברבי, המאבטח, שיקר בחקירתו והשיבה "אני לא יודעת". אותה שאלה הופנתה אליה ביחס לעדותו של מנהל המרפאה של קופת החולים, דוקטור סלוצקי, כאשר בתחילה השיבה הנתבעת כי דוקטור סלוצקי כלל לא כתב שהיא קיללה את התובעת, ובהמשך טענה כי דבריו כוונו לשני אירועים בלבד. (ראה עמוד 39 שורה 25 ועמוד 40 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.11). לבסוף, טענה הנתבעת כי העדים השונים משקרים. (בעניין זה ראה עמוד 41 שורה 24-28 לפרוטוקול מיום 28.2.11). לא מצאתי כי יש בטיעוני הנתבעת או בגרסתה כדי מתן מענה של ממש לעדויות התביעה ביחס לאירועים במסגרתם הגיעה הנתבעת לקופת החולים, או ביחס לדברים אשר נאמרו על ידה במהלכם. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שלא אך שלא נתמכה בדבר, אלא שהייתה מעורפלת במהותה, נמצאו בה סתירות של ממש והיא עמדה בניגוד מוחלט למספר רב של עדויות נגדיות. על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת, ככל שהדברים מתייחסים לקללות והגידופים של התובעת כלפי הנתבעת. הכרעה עובדתית מתקבלת על בסיס עיון ובחינה של כלל הראיות המוצגות בפני בית המשפט. מדובר במעין פסיפס של נתונים אשר על בית המשפט להרכיבם, עד כדי בנייתה של תמונה אחידה וברורה. בתיק זה שבפני, מכלול הראיות מכוונות, באופן ברור, לכך שהנתבעת אכן הגיעה, במספר רב של פעמים, לקופת החולים, תוך שהיא מגדפת את התובעת, בנוכחות של עובדים ומטופלים. החריג היחיד לאירועי הגידופים, הוא האירוע הנטען בסעיף 14ז' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת. עניינו של זה הוא אירוע נטען במקום עבודתו של בעלה של הנתבעת, כאשר לשיטת התובעת, קיללה אותה הנתבעת בפני חבריו לעבודה של מר X. כל עדותה של התובעת ביחס לאירוע זה, הינה בגדר עדות שמועה וזאת מקום בו נאמרו לה הדברים על ידי מר X, לאחר ששמע אותם מחבריו לעבודה. בנסיבות אלו, ונוכח הלכות בית המשפט העליון, לא ניתן לייחס לעדותה בעניין זה משקל של ממש, ומכאן שלא הורם הנטל בהוכחת אותו אירוע. אציין, כי התובעת לא הגישה תצהיר מטעמו של מר ירון X ולא ביקשה לזמן אותו או את מי מחבריו לעבודה, לצורך מתן עדות. גם עובדה זו עומדת לחובתה של התובעת. באשר לשאלת היות הגידופים, בתיק שבפני, כאלו אשר יש לראות בהם כדי לשון הרע, כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, נתתי דעתי לנתונים הבאים : לא מדובר היה באירוע חד פעמי, מתגלגל, אלא במספר אירועים לאורך חודשים ארוכים, אשר במסגרתם חזרו הגידופים על עצמם, פעם אחר פעם. לא מדובר במקרה בו החל האירוע עקב קנטור מצד התובעת או גידופם מטעמה, אלא שהנתבעת בחרה להגיע למקום לצורך עימות עם הנתבעת, בשל טענותיה לעניין קיומה של מערכת יחסים אינטימית בין התובעת לבין בעלה של הנתבעת. הנתבעת הגיעה, לפחות באירוע אחד, לחדר הטיפולים המצוי בקומה הראשונה (הכניסה בקומת הקרקע), ובמקרים אחרים נעמדה בכניסה וצעקה תוך שבאנשים זרים נחשפים לאותן אמרות. האירועים התרחשו, כאשר דומה שהנתבעת אינה נותנת תשומת לב, כלשהי, לזהותם של הנוכחים האחרים במקום, אלא שהיא מפנה את הגידופים או הטרוניות בנוכחות מטופלים במקום, בפני חברים לעבודה של התובעת. על בסיס כל אלו, אני מוצאת להורות כי התנהלותה של הנתבעת יש בה כדי הוצאת לשון הרע העומדת בניגוד להוראות הדין, ואינה חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע. התלונות לגורמים בקופת החולים ובמשרד הבריאות בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת שלחה למשרד הבריאות ולקופת החולים (מקום עבודתה של התובעת), תלונות מרובות אשר מתייחסות בעיקרן לנושאים הבאים: א. חדירה של התובעת לתיק הרפואי של הנתבעת לצורך העברת נתונים לידי בעלה של הנתבעת, וזאת במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין השניים. ב. חדירה של התובעת לתיק הרפואי של הנתבעת לצורך שינוי וזיוף התיק הרפואי. ג. מתן תרופות לילדי הנתבעת ללא מרשם וללא פיקוח רפואי. ד. הנפקת מרשמים שלא כדין. המחלוקת בין התובעת לנתבעת ביחס לנושא זה של הגשת תלונות, נחלקה גם היא לשני נושאים מרכזיים: היקף התלונות ואמיתות תוכנם. קודם דיון בראיות לגופן אני מוצאת לציין כי הצדדים שבו וביקשו להגיש לתיק בית המשפט מסמכים רבים הנוגעים לסוגיה זו וזאת לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית. לרוב, בשל הרצון ליתן לצדדים יומם בבית המשפט, והכוונה לרדת לחקר האמת, מצאתי להיעתר לבקשות. עם זאת, הובהר ומובהר בזאת בשנית כי תביעתה של התובעת נבחנת, נכון למועד הגשת התביעה ועל בסיס הטענות המופיעות במסגרת כתב התביעה, וזאת בלבד. כמו כן, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, על התובע להציג בפני בית המשפט את הפרסום המפר לשיטתו, וזאת כחלק מתביעתו. נוכח כך, למסמכים נוספים, אלו ואחרים, יכול ותהא השלכה על מהימנות גרסתה של מי מבעלות הדין, אך אין בה כדי מתן להרחבת חזית, או לשינוי בדיעבד של כתבי הטענות. משלוח מכתבים ותלונות לגורמים שונים בקופת החולים ומשרד הבריאות יש בו כדי "פרסום" כמשמעותו של מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע. בנוסף, ככל שאין ממש בטענות, הרי שלא יכול להיות חולק כי עסקינן ב"לשון הרע". טענות כי התובעת מפרה חובת סודיות רפואית או מזייפת מסמכים רפואיים, היא חמורה מאוד, ויש בה כדי להשליך, השלכה ישירה, על עיסוקה של התובעת באופן פרטני, ושמה הטוב, באופן כללי. ההגנות: עם זאת, בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי במשפט אזרחי, תהא זו הגנה טובה אשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; אשר על כן, מקום בו היה מוכח כי בתלונותיה של הנתבעת כלפי התובעת, יש אמת, יהא בכך כדי שלילת זכאותה של התובעת להיפרע מן הנתבעת בגין נזקיה ביחס לאותו פרסום. בעניין זה יודגש, כי הגם שתלונותיה של הנתבעת התייחסו לפעולות ומעשים של התובעת כלפיה וכלפי ילדיה בלבד, הרי שעדיין יש לראות באותו פרסום ככזה שיש לציבור בו עניין, נוכח החומרה הטמונה במעשים הנטענים וקיומו של אינטרס ברור של כלל המטופלים כמו גם המעסיק ומשרד הבריאות לדעת נתונים אלו, ככל שהיה בהם ממש. עוד אציין, כי בהתאם להוראות הדין והפסיקה, גם אם יתברר כי עיקר טענותיה של הנתבעת כלפי התובעת הן אמת, ורק פרטי לוואי אינם נכונים, הרי שגם אז, יהא מקום להורות על דחיית תביעתה של התובעת, ביחס לאותם פרסומים. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת החלה לשלוח, בדרך קבע, מכתבים תלונות לממונים על התובעת, נציב קבילות הציבור בקופת החולים וכן משרד הבריאות, במסגרתן טענה טענות שווא ביחס לתובעת. בתמיכה לטענות אלו צירפה התובעת, בין היתר, את המסמכים הבאים : א. מכתבה של הנתבעת מיום 27.12.2005 במסגרתו טענה כי ביום 20.6.2005 טופלה על ידי דוקטור סלוצקי, אשר העלה את האפשרות לטיפול פסיכיאטרי בעתיד, אם הדבר יתברר כנחוץ. לתדהמתה של הנתבעת פרטים חסויים אלו הודלפו לבעלה ונעשה בהם שימוש במסגרת תביעת הגירושין בין השניים. באותו מכתב הפנתה הנתבעת אצבע מאשימה כלפי קופת החולים ואף ציינה כי התברר לה שהתובעת הינה מאהבת של הבעל. (נספח ו' לכתב התביעה). ב. ביום 1.4.2006 נשלח מכתב נוסף של התובעת לדוקטור סלוצקי, במסגרתו נזכרת פנייה קודמת מיום 13.9.2005 ובמסגרתה מעלה הנתבעת טענות ביחס להעברת מידע רפואי חסוי לידי בעלה של הנתבעת. אין במכתב זה כל אזכור לתובעת. (נספח ח' לכתב התביעה). ג. ביום 30.7.2006 נשלח מכתבה של הנתבעת למחלקת פניות הציבור של קופת החולים, עם העתקים למנהלת המחוז, משרד הבריאות והמנהל הכללי של קופת החולים. הנתבעת מציינת כי פנתה מספר פעמים בעבר בנוגע לחיסיון התיק הרפואי. במסגרת פנייתה זו מעלה הנתבעת, מפורשות, טענות ביחס לכך שהתובעת, 'פילגש של בעלה', היא זו אשר מדווחת על תוכן התיק הרפואי של הנתבעת לבעל. בנוסף, נטען באותו מכתב, כי התובעת הוציא מסמך בשם רופא המשפחה בתאריך 16.6.2005 ולאחר שלושה חודשים בתאריך 18.9.2005 הוצא מסמך נוסף על ידי ד"ר פסטרנק שהוסיף בכתב ידו תרופות אך לא ידע שכבר הוצא מכתב על ידי האחות וכך יצר הבעל תזה של הידרדרות במחלה", ב"אדיבותה" של התובעת. באותו מכתב מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ביום 28.7.2006 נשלח אחד מילדיה להוציא בדיקה ותרופה, אלא שזה פנה לתובעת וביקש לקבל את התרופה ללא תור. התובעת, לטענת הנתבעת, נתנה בידי בנה את התרופה ללא מרשם, ללא הנחיות של מינון וללא הנחיית רוקח. (ראה נספח יב' לכתב התביעה). ד. ביום 8.8.2006 נשלח מכתבה של הנתבעת לנציבות קבילות הציבור בקופת החולים, עם העתק למשרד הבריאות, מנהל המחוז ומנהלת פניות הציבור במסגרתו טענה התובעת כי ביום 4.8.2006 התקבלו בביתה תרופות מסוג ציפרלקס וקלוטרימאזול שנתנו בקופת החולים ללא מרשם וללא קבלת תשלום. מבדיקה אשר נערכה על ידי התובעת, התברר כי אין רישום בתיק כנדרש וזאת בניגוד להוראות הדין. כותרת המכתב הינה: "הוצאת תרופות ללא מרשם, ללא תשלום וללא תיעוד על ידי האחות X". (ראה נספח יג' לכתב התביעה). הנתבעת מאידך, צירפה לתצהיר עדותה הראשי מספר רב מסמכים אשר יש בהם, לשיטתה, כדי תמיכה בטענותיה וכדי הוכחה לכך שתלונות אלו, מבוססות ומוצדקות, (חלק מהנספחים חופף לנספחי כתב התביעה). להלן יפורט עיקרם: א. נספח ת/14 לכתב ההגנה ובו רשימת תרופות אותן קיבלה הבת עדי X. (יצוין כי מחמת הטעות סומנו כל נספחי תצהירה של הנתבעת, על ידה, תחת הכותרת "ת", וסימון זה נותר על כנו). ב. נספח ת/15. מכתבה של הנתבעת לפרופסור שמשון גליק, ממשרד הבריאות, במסגרתו ביקשה לבסס את תלונותיה כלפי התובעת, על הראיות הבאות : (1) כתב ההגנה של בעלה של הנתבעת אשר כלל לטענתה פרטים חסויים מתיקה הרפואי. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא הופנתה פורמאלית לפסיכיאטר , אלא "לשיחות" ולא הייתה מודעת לדברים שנכתבו בתיקה הרפואי. (2) צירוף דף ביקורים במעבדת דם, בו מופיעים שלושה ביקורים יזומים ומפוברקים בהם טופלה הנתבעת כביכול על ידי התובעת, כאשר לשיטת הנתבעת, טיפולים אלו לא היו ולא נבראו. (3) פנייתה של הנתבעת לגברת מלכה קולוף, האחראית מעבדה, בעניין הרישום הכוזב, כאשר כפועל יוצא נאסר עליה לתת לנתבעת מידע על נוהלי "הדרכת שתן" הנזכרים בטיפולים הכוזבים אשר נרשמו על ידי התובעת. ג. נספח ת/18 מכתב לדוקטור פסטרנק לעניין העברת תיעוד בדיקות והפניות. ד. נספח ת/23- מזכרם של עדי וירין X, ילדי הנתבעת, לעניין קבלת תרופות מהתובעת. במסגרת התצהיר המשלים אשר הוגש על ידי הנתבעת ביום 13.7.2011, הוסיפה הנתבעת והתייחסה לתלונותיה כלפי התובעת בפני הרשויות השונות כאשר טענה כי מירב פניותיה היו לד"ר סלוצקי אשר הוא עצמו העביר את התלונות לגורמים השונים, ואף הפנה אותה לאותה גורמים. עוד נטען כי עיקר המכתבים הינם מכתבי תזכורת עקב כך שתלונותיה של הנתבעת לא טופלו ולא נענו. בנקודה זו ביקשה הנתבעת לאבחן בין ריבוי תלונות לבין ריבוי פניות. התובעת והנתבעת גם יחד נחקרו בחקירה נגדית ביחס לסוגיות אשר נמנו לעיל. לאחר שנתתי דעתי לכלל המסמכים, הטיעונים והחקירות, נחה דעתי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח טענותיה לצורך קיומה של הגנת "אמת דיברתי". עוד אציין, כי עיון בכלל המסמכים מלמד כי לא מדובר בפניות בודדות, ספוראדיות. אלא, שהנתבעת שבה ופנתה, פעם אחר פעם, לגורמים שונים במשרד הבריאות ובקופות החולים, ודרשה טיפולם נוכח טענותיה אלו. הפרת חיסיון התיק הרפואי באשר לגילוי החומר הרפואי החסוי מתוך תיקה של הנתבעת לידי בעלה, הרי שכל אשר הונח בפניי הוא כתב ההגנה אשר הוגש לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא על ידי בעלה של הנתבעת. במסגרת כתב ההגנה נכתבה, בין היתר, השורה הבאה : "התובעת היא חולת עצבים ולמיטב ידיעת הנתבע היא נשלחה לפסיכיאטר". (בעניין זה ראה ת/24 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת). לא צורף לכתב ההגנה מסמך רפואי מתוך תיקה של הנתבעת, לא ברור מהו מקור ידיעתו של הנתבע ומדוע יש לייחס ידיעתו זו של הנתבע ( שהינה לכל היותר "למיטב ידיעה") למסמך או נתון זה ואחר אשר נמסר דווקא על ידי התובעת. גם בהתחשב בעובדה כי התובעת ובעלה של הנתבעת מנהלים, או ניהלו בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מערכת יחסים זוגית, אין כדי הוכחה כי הנתונים דנן נמסרו לו, דווקא על ידי התובעת. עיון בנספח ת/15 לתצהיר עדותה הראשי של הנתבעת, מלמד כי הנתבעת טופלה על ידי מספר רב אחיות בקופת החולים בין השנים 2001 ל- 2006, וממילא מקורות מידע יכול ויהיו גורמים נוספים כגון בני משפחה, רופאים או אפילו הנתבעת עצמה. לחילופין, גם יכול והמידע אשר צוין בכתב ההגנה על ידי בעלה של הנתבעת, לפי מיטב ידיעתו, היה מתברר ככזה שנטען ללא כל סימוכין ומהרהורי ליבו של הבעל. ויובהר, איני קובעת מסמרות עובדתיות בתיקים המתנהלים בבתי משפט אחרים ובפני מותבים אחרים, אך לא ניתן לראות בעצם ציון נתון זה או אחר על ידי בעלה של הנתבעת במסגרת הליכי גירושין, כראייה ברורה לכך שהתובעת פעלה תוך גילוי פרטים חסויים מתוך התיק רפואי. ד"ר סלוצקי נחקר בעניין זה וטען כי בסופו של יום הנתבעת כלל לא נשלחה לפסיכיאטר אלא, כי בשל המצוקה בה הייתה לשיטתו הנתבעת מצויה, המליץ לה להתייעץ. (בעניין זה ראה עמוד 49 שורות 24-28 לפרוטוקול מיום 8.6.2009). זה המקום לציין כי הנתבעת לא ביקשה לזמן את בעלה כעד לצורך בירור סוגיה עובדתית זו. אני מודעת לכך שלכאורה מנהלים הנתבעת ובעלה הליכים משפטיים, ואולם מקום בו נטען לגילוי מידע רפואי חסוי לידי הבעל, ניתן היה לצפות כי זה יזומן לעדות ביחס למקור לאותו מידע. אי זימונו, עומד לחובת הנתבעת. זיוף תיעוד רפואי באשר לטענה בדבר שינוי התיק הרפואי והוספת תיעוד בדבר ביקורים שלא היו, הרי שלא הונח בפני מצע עובדתי או ראייתי העומד בתמיכה לטענות אלו. כל אשר הוצג בפניי הוא עדותה של הנתבעת עצמה, ובכך אין די בתיק זה. הנתבעת צירפה לתצהיר עדותה הראשי את נספח ת/15 הכולל גם את רשימת הטיפולים. לא ברור מדוע דווקא הטיפולים אשר סומנו על ידה, הינם אלו אשר זויפו, ואיזה אינטרס היה לתובעת לשנות את התיעוד הרפואי דווקא ביחס לביקורים אלו, וזאת גם תוך מתן הדעת לתוכנם, השוואה בינם לבין ביקורים אחרים , משמעות או השלכות אשר יכולות להיות לאותו ציון וכיוצא באלו. כך לדוגמא ביקשה הנתבעת לייחס לתובעת כוונה ליצור מגמה של הידרדרות במצב הבריאותי, ואולם עיון ברשימת הטיפולים מלמד על ציון עובדה זו, קודם ולאחר מכן, על ידי אחיות אחרות. למעשה, מדובר בטבלה הכוללת, בין היתר את שם האחות, תאריך הביקור, הבעיה הסיעודית, התערבות סיעודית, פירוט ההתערבות הסיעודית. לא הובאו בפני תצהירים או עדויות על דרך של זימון עדים, אשר היה בהם כדי תמיכה בטענה לשינוי התיעוד הרפואי של הנתבעת, כדוגמת עדויות מטעמם של ד"ר פסטרנק או הגב' מלכה קולוף האחראית מעבדה שידעה, לשיטת הנתבעת, את כל הנתונים הנוגעים לתיעוד הרפואי (בעניין זה ראה בעניין זה ת/15 לתצהיר הנתבעת). במסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת לתצהירה או במסמכים המאוחרים אשר הוגשו לעיוני, לא היה כדי מענה לאלו. מאידך, לתצהיר התובעת צורפו נספחים יא', יד', ו-טו' אשר הינם מכתבים מטעם הממונה על פניות הציבור בקופת החולים, כאשר מכולם כאחד עולה כי לא נמצא ממש בתלונותיה של הנתבעת כנגד קופת החולים בכלל, וכנגד התובעת בפרט. יודגש כי שיקול הדעת באשר לנכונות התלונות הוא לעולם לשולחנו של בית המשפט, וודאי כאשר מדובר בגוף החוקר למעשה את עצמו, ואולם, אין גם מקום להתעלם מכך שגורמים שונים מתוך מערכת קופת החולים ביצעו לכאורה בדיקה של תלונות הנתבעת, לא מצאו בהן ממש. מכלל הראיות אשר הוצגו בתיק זה, אני למדה כי יש לאבחן, בהיבט התיעוד, בין החלק המקצועי הנתון לשיקול דעתו של רופא, לבין ציון פעולות מקצועיות על ידי האחות. ביחס לראשון, יכול לבצעו רק רופא, וביחס לאחר, יכולה גם האחות לבצעו. כן הובהר כי תיעוד אותן פעולות, לא נעשה בהכרח בעת מגע עם המטופל או על פי בקשתו. (בעניין זה ראה חקירתה של התובעת עצמה מיום 8.6.2009 עמוד 63, וכן מכתבו של נציב פניות הציבור מיום 29.12.2009) ויובהר, התובעת לא הכחישה כי רשמה את הנתונים ביחס לביקורים נשוא תלונותיה של הנתבעת, ואולם לשיטתה ביקורים אלו התקיימו והתיעוד תואם את העובדות. הנתבעת לא הוכיחה כי ביקורים אלו לא התקיימו או כי התיעוד ביחס אליהם שונה. מתן תרופות ללא מרשם גם לטענות הנתבעת באשר למתן תרופות לשני ילדיה, יקיר ועדי, ללא תיעוד רפואי, לא נמצאו סימוכין של ממש. כאמור, לטענת הנתבעת, ביום 28.7.2006 סופקה תרופה בשם דיזורן, לבנה מר יקיר X (להלן: "יקיר"), וזאת ללא תיעוד וללא תשלום של כספים כלשהם. תרופה זו ניתנה ליקיר שעה שפנה לתובעת בקופת החולים, חלף המתנה לתורו בבית המרקחת/מרפאה. באשר לביתה, עדי, נטען כי סופקו לה תקופות מסוג "ציפרלקס" ללא תיעוד רפואי. בתמיכה לטענותיה אלו צירפה הנתבעת את נספח ת/23 לתצהירה שהוא אישור בכתב מטעם הילדים לעניי קבלת התרופות, ופניותיה השונות לקופת החולים ומשרד הבריאות על נספחיהם. בנוסף, הגישה הנתבעת תצהירים מטעמם של הבן מר יקיר X, והבת עדי X. בן הנתבעת התייצב לחקירה על תצהירו ואולם במהלך חקירתו הנגדית ביקשה בא כוח הנתבעת, למשוך את תצהירו וטענה כי אינה חושבת שהעד מבין חצי מן השאלות אותן הוא נשאל, ותוך שהיא מסתפקת בעדות התובעת (ראה עמוד 18 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.2.11). נוכח כך, נמשך תצהירו של הבן , מר יקיר X. עם זאת, וכפי שהבהרתי לצדדים בדיון עצמו, לא ניתן היה להתעלם מעדותו של הבן בפני. אותו חלק של העדות אשר נשמע בפני היה לא ברור ונמצאו בעדות זו סתירות של ממש. מחמת רגישות לעניינו של יקיר איני מציינת בפסק הדין את הסתירות לגופן. בתצהירה של הבת, הגברת עדי X (להלן: "עדי") נטען כי באחד מימי השישי הגיעה לארוחת ערב בביתם של התובעת ואביה, וכיוון שנגמרו לה בדיוק הכדורים מסוג "ציפרלקס" ( כאשר אין חולק כי באותה עת צרכה תרופות אלו, בהתאם למרשמים קודמים אשר ניתנו לה) ביקשה מאביה לדאוג לה לתרופה וזו נתנה לה באותו יום. במסגרת חקירתה הנגדית לא ידעה עדי לומר מי פנה לאביה לגבי התרופות, שעה שמדובר היה, באותה עת, בילדה בת 16- קטינה, ומה בדיוק קרה שם ולכאורה אף התברר כי כתבה מסמך נפרד מזה של אחיה, על אף כנספח ת/23, כמסמך אחד, כולל לכאורה התייחסות לעניינם של שני הילדים. לטענתה לא הוגשו על ידה תלונות למשרד הבריאות כנגד התובעת, והתרשמתי כי למעשה היא מבקשת שלא לנקוט צד במערכת היחסים הכוללת את התובעת, אמה ואביה. מנספח טו' לכתב התביעה, הוא מכתבו של פרופסור גליק, נציב קבילות הציבור, אני למדה כי בעניינה של עדי, נעשתה על ידי קופת החולים בדיקה וכל המנות אשר הונפקו לה נרשמו בתיק והונפקו מרשמים כנדרש לפי החוק. גם מפניות התובעת והנתבעת, כמו גם מן המסמכים הנוספים אשר צורפו על ידם עולה כי דוקטור סגל בדק את הנושא ונמצא כי קיים תיעוד לכל הנפקת תרופותיה של עדי, וכי לא נמצא כי סופקו תרופות שלא בהתאם להנחיות הרופא. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 28.2.11 התברר כי ביום 14.7.10, התקבלה החלטה של נציב קבילות הציבור, במשרד הבריאות, במסגרתו נאמר כי לאחר שימוע אשר התקיים במשרד הבריאות, נמצא שאין ממש בתלונותיה של הנתבעת וכי אין בכוונת משרד הבריאות לפתוח בהליכים משמעתיים כנגד התובעת. כפי שציינתי לעיל, בירור של גורם זה או אחר, אין בו כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט ואולם, מקום בו משרד הבריאות, קופת החולים וגורמים שונים מתוך קופת החולים, טוענים כולם שאין ממש בטענות הנתבעת, לא ניתן להתעלם מכך, וזאת כאשר אין בידי הצד שכנגד ראיות אשר יש בהן כדי להפריך מסקנות אלו. אדגיש ואציין כי התרשמתי שהנתבעת חדורה בתחושה כי הבירור בעניינה לא נעשה כראוי ולא מוצה כדבעי. עם זאת, כאשר נדרש בית המשפט לבחור בין שתי גרסאות סותרות, עובדתיות במהותן, הוא נדרש, מעבר לעיון בטענות הסותרות של הצדדים עצמם, לבדוק וליתן את הדעת ליתר המסמכים, העדויות והראיות בתיק. עוד יודגש, כי נטל הבאת הראייה וההוכחה בעניין זה, מוטל על הנתבעת, כמי שמבקשת לעשות שימוש במטריית ההגנות של חוק איסור לשון הרע. לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים הראיות והעדויות, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת, על אף תחושותיה האישיות, לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי יש אמת בתלונותיה כלפי התובעת. הגשתן של תלונות במסגרת כתבי הטענות והסיכומים טענה הנתבעת כי עומדת לה הזכות, ואף החובה , לפנות לצורך בירור תלונות הנוגעות למעשים או מחדלים אשר בוצעו ביחס אליה. בכך, צודקת הנתבעת. הדרך לבירור טענות בדבר אי סדרים או התנהלות לא תקינה של נותן שירות, בוודאי נותן שירות בתחום הרפואי, אכן נעשית באמצעות פנייתו של מי אשר רואה עצמו ניזוק או נפגע ממעשה זה או אחר. יש לזכור כי קיים אינטרס ציבורי ברור, שאדם יוכל לפנות להתלונן מבלי שיחשוש כי אותה פנייה, תגרור בעקבותיה, חשיפה לתביעה משפטית. מצד שני, לא ניתן לראות כל תלונה או פנייה, יהא תוכנה אשר יהא ותהא מטרתה אשר תהא כ"חסינה" בפני אפשרות לתביעה בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע. בית המשפט העליון נתן דעתו במסגרת רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (טרם פורסם) כי הגשת תלונת שווא לרשויות, יכול וייראו בה כדי הוצאת לשון הרע. בפסק הדין קבעה כבוד השופטת דורנר כדלהלן : "כך, הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה. אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם הוחלט בבג"ץ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם." בית המשפט העליון הוסיף ובחן את שאלת דרך התנהלותו של אזרח בבואו להגיש תלונה או להעלות חשד ביחס לקיומם של מעשים פליליים, תוך שהוא מבקש לבחון את תום ליבו של המתלונן. בעניין זה ראה ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון ברקו רייבר פ"ד לו(1) 141. דומה כי המבחנים להם נדרש בית המשפט בעניין זה הם שאלת הבירור שערך המתלונן קודם תלונתו; היקף התלונות; מהותן; והשאלה האם יכול היה אדם סביר, בנסיבות המקרה, לחשוד (אפילו אינו בטוח) , כי בוצעו מעשים המצדיקים הגשתה של התלונה; כאמור, למעט תחושותיה האישיות של הנתבעת, אשר התרשמתי כי קשורות קשר ממשי למערכת היחסים שבין התובעת לבין בעלה של הנתבעת, לא הונח בפני - מצע עובדתי מספק. נוכח כל אלו, יש להורות כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור לשון הרע גם ביחס למשלוח התלונות לגורמים השונים בקופת החולים ובמשרד הבריאות וכי לא עומדות לה ההגנות הנקובות בהוראות חוק איסור לשון הרע. הנזק : פסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי השיקולים להם נדרש השופט היושב בדין לצורך הכרעה לעניין שיעור הפיצוי, הראוי הינם רבים מאוד. עם זאת, בסופו של יום, עסקינן בהכרעה על דרך של אומדן. קודם קביעת שיעור הפיצוי, נתתי דעתי בין היתר, להיקף הפרסומים, מקומם, דרך ביצועם, מהותו ותוכנו של הפרסום, תפוצתו, משך תקופת הפרסום, התנהלותם של הצדדים זה כלפי משנהו, הכוונה או העדר הכוונה הנלמדים ממעשיהם הכוללים, השלכת הפרסום על התובעת, יכולתה של הנתבעת למנוע את הפרסום או לצמצם את היקפו, עגמת הנפש אשר נגרמה לכאורה לשני הצדדים והראיות אשר הוצגו לעניין קיומו של נזק. כל אלו מהווים מכלול של שיקולים, אשר מכוונים לשאלת שיעורו של הסכום הראוי לפסיקה. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5) 510. ויובהר, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, אין התובעת חייבת בהוכחת שיעורו של הנזק, אלא רק עצם קיומו. אני מודעת לכך שהתובעת לא פוטרה ממשרתה, לא הופחת שכרה ולא נמנעה יכולתה ליתן שירות לציבור. (בעניין זה ראה חקירתה של התובעת עמוד 58 שורות 14-21 לפרוטוקול מיום 8.6.2009). עם זאת, לא יכול להיות ספק בכך שקריאות גנאי באופן חוזר, כמו גם תלונות למעסיקה של התובעת וכן לגורמים במשרד הבריאות, יש בהם כדי פגיעה בשמה הטוב של התובעת, אשר מהווה עבורה נכס, ומכאן כי נגרם לה נזק של ממש. כן נתתי דעתי לעובדה כי הגם שאין באמונתה של הנתבעת בדבר אמיתות הפרסום על ידה (וזאת ביחס לתלונות לרשויות) כדי לפטור אותה, בנסיבות התיק שבפני, מפיצוי התובעת שהרי יש בכך כדי להשליך על גובה הפיצוי אשר יפסק. אני מוצאת לציין כי אני ערה לטענות הנתבעת, אשר עלו מבין השיטין, באשר להשלכות שהיו למערכת היחסים שבין התובעת ובעלה של הנתבעת , על הנתבעת באופן אישי, ועל משפחתה. גם התנהלותה של הנתבעת באולמי, חזרה והבהירה כי היא טעונה רגשית, עד מאוד, ביחס לתובעת, נוכח האמור לעיל. ניתן גם להבין כי בכל מקרה בו עוברת מערכת משפחתית, שינוי או טלטלה, יש בכך כדי להשליך על כל אחד ואחד מרכיביה. ואולם, אותה הבנה, אין בה כדי מתן היתר לכל מעשה ואין בה כדי להצדיק כל אמירה. הנתבעת היא אדם בוגר וכשיר, ולמעשיה יש, וצריך שתהא משמעות ומכאן גם השלכות. לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, אני מוצאת להורות כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 45,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך , לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. רפואהסודיות רפואית