הפרעה נפשית עקב תאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרעה נפשית עקב תאונת עבודה: 1. המערערת נפגעה בתאונת עבודה ביום .11.04.94 פוסק רפואי קבע לה % 10 נכות לפי פריט 37(7)א לרשימת הליקויים ובתוספת % 5 נכות מכוח תקנה 15, הועמדה נכותה היציבה של המערערת בגין תאונת העבודה על שיעור של %15. המערערת הגישה ערר על החלטת הפוסק הרפואי, בטענה, בין היתר, שהיה מקום לקבוע שנותרה בה נכות יציבה בגין התאונה, לא רק בתחום האורטופדי (בגינו נקבעה נכות כאמור), אלא גם בתחום הנפשי. וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 28.05.97, דחתה את הערר תוך שהיא קובעת שאין הפרעה נפשית כתוצאה מהתאונה. מכאן הערעור שבפני, אשר מתייחס רק להכרעת הוועדה בעניין הנכות הפסיכיאטרית. 2. להלן תמצית עיקר טענות המערערת: א) בעקבות תאונת העבודה ועם החמרת כאביה עקב מצבה האורטופדי, נוצרה החמרה במצב הנפשי. המדובר בתופעות של מתיחות, חרדה, חוסר סבלנות, חולשה, עייפות, סף גרוי נמוך ונטיה להתפרצויות. מצב רוחה ירד והיא חשה כי "הכאב ממאיס עליה את החיים". העוררת החלה סובלת מירידה בתאבון ובעקבות כך ירדה כ- 10ק"ג במשקלה. במקביל חלה הרעה בתפקודה הכללי לרבות תפקודה בבית. יודגש כי התובעת לא סבלה מכל האמור לעיל עובר לתאונה בעבודה. כאשר הועלתה האפשרות לנתוח כריתת הדיסק בגבה הוגברו הפחדים והחששות והעוררת החלה סובלת ממחשבות טורדניות סביב הכאב ומרצון להתאבד. מצב זה הביא לפנייתה לטפול במרפאה לבריאות הנפש בעפולה. במרפאה לבריאות הנפש טופלה העוררת בשיחות ובתרופות נוגדות דכאון וחרדה אולם ללא הטבה משמעותית למעט שפור במצב הרוח לתקופות קצרות. לאחר החמרה נוספת הוחלט על טפול בלבונסרין וזאת באבחנה של הפרעת הסתגלות עם תופעות אפקטיביות מעורבות של דכאון וחרדה בעקבות התאונה. ב) הוועדה התעלמה מכך, שלמערערת היה מצב רפואי קודם תקין. הוועדה השתיתה מסקנות על נתון עובדתי שגוי ושגתה בכך שקבעה שהמערערת לקתה בנפשה עוד קודם לתאונת העבודה. לקביעה זו לא היה כל בסיס ובסוס. ג) הוועדה התעלמה מתופעות אשר להן השלכה ביחס למצבה הנפשי של המערערת - הירידה הדרסטית במשקל, נסיונות ההתאבדות שארעו רק לאחר התאונה. ד) הוועדה טעתה בכך שבכלל לא שקלה את האפשרות של הכרה בהחמרת המצב הנפשי של המערערת כתוצאה מהתאונה. ה) הוועדה לא נימקה את ממצאיה בתחום הפסיכיאטרי בהתייחס לטיעוניה של המערערת בהודעת הערר ובהתייחס לחוו"ד פרופ' אליצור. ו) הוועדה טעתה בכך שעל אף שהוצג בפניה חומר רפואי אוטנטי המעיד על נכות נפשית קשה, העדיפה להשתית מסקנתה על התרשמות ממפגש קצר עם המערערת ומבלי שתזומן למבחנים אוביקטיביים, שיתנו תמונת מצב מדויקת ועדכנית יותר. ז) הוועדה התעלמה מחומר מבית חולים עפולה שהיה בפניה. 3. להלן בתמצית עיקר סיכומי המשיב: א) המערערת עברה טיפול פסיכיאטרי בשנת 1989, והוועדה בדעה כי היו למערערת בעבר תופעות פסיכוגניות, אך אין כעת גורם פסיכוגני עקב התאונה. ב) הוועדה לא התעלמה מהירידה במשקל ומשייכת אותה למצב רוח ירוד עקב מצבים קונפליקטואליים, בחיי האישות ובעיות בין אישיות. ג) הוועדה שוללת את הממצאים הרגשיים שקובע פרופ' אליצור ותופעות העצבנות ומצב הרוח היו קיימות לפני התאונה ולכן אין לומר שהיא מתעלמת מנסיונות ההתאבדות של המערערת. ד) לטענת ב"כ המערערת לא התייחסה הוועדה לנימוקי הערר שהוא המציא לה. בעניין זה יואר כי "נימוקי הערר" מסתמכים על חוות דעת רפואית שאליהן התייחסה הוועדה ואין לדרוש מוועדה רפואית להתייחס לכל סעיף מסעיפי "נימוקי ערר" ארוכים אלא עליה להתייחס לעיקר הטענות וזאת עשתה הוועדה כפי שבואר לעיל. ה) בישיבה מיום 09.10.97, הוסיף ב"כ המערערת וטען כי על הוועדה היה להתייחס "לחומר מבית"ח עפולה שטיפלו שם בבעיה הפסיכיאטרית". בוועדה ישב פסיכיאטר והוועדה התרשמה מבדיקתה היא ולכן טענתו של ב"כ המערערת המנסה להכתיב לוועדה באיזה חומר לעיין היא טענה רפואית שמקומה אינו בערעור. יצויין כי ב"כ המערערת הגיש בקשה למתן מענה על סיכומי המשיב ב"כ המשיב לא התנגד לבקשה, ואינני מוצאת לנכון לדון בה בהעמקה מאחר ועיינתי במענה שקבלתו מתבקשת ואינני סבורה שהוא מוסיף טענות חדשות, אלא רק מרחיב את הטענות הקיימות. לפיכך, גם לא מצאתי לנכון לצטט מהמענה במסגרת תיאור עיקר טיעוני הצדדים. 4א). עיון בפרוטוקול הוועדה מראה שנרשמו בפירוט תלונותיה של המערערת אשר הדגישה כי מצבה הנפשי מאוד התדרדר מאז התאונה. הוועדה ציינה כדלקמן: "בבדיקה פסיכיאטרית לדבריה ב- 1988, בעלה חלה מסכרת ועזב את עבודתו ומאז ללא תעסוקה, כל נסיון לפתוח עסק לשוא. נכנסו לחובות והיו לרוב סכסוכים כעת עומדים, לדבריה להתגרש. אם לארבעה ילדים, קשה לה לדאוג להם, מאז התאונה מאוד עצבנית ומקבלת כל מיני תרופות פעמיים ניסתה להתאבד ע"י בליעת כדורים בלילה כאשר כולם היו בבית ונלקחה לבית החולים. בבדיקה משתפת פעולה מתמצאת בכל המובנים, דיבורה שוטף וברור, אין לגלות הפרעה קוגניטיבית, חשיבה פורמלית ללא תוכן חולני, הרגש מותאם לתוכן דבריה. בכעס מוסרת על מצבה, עם ערך עצמי ירוד שהיא לא שווה, הבעל רוצה לעזבה וגם הילדים לא עומדים לצידה, לפי כרטיס רפואי מקופ"ח תופעות של עצבנות וירידת מצב רוח רשומים הן בסוף שנות 1970והן לאחר התאונה הנדונה.". אשר למסקנות: "הוועדה עיינה בחוו"ד פרופ' אליצור מ- 26.02.97, והממצאים הרגשיים לא מופיעים בבדיקה בפני הוועדה. בולטים המצבים הקונפליקטואליים בחיי האישות והבעיות הבין אישיות... בממצא היום ללא ספק יש קומפצציה ע"י הטיפול התרופתי. קיימת רק הרגשה לא נעימה על ערך עצמה, אך ללא סימן של דכאון מגלה גם אנסטזיה פונקציונאלית. בעבר תופעות נוירוטיות דהיינו, פסיכוגניות". ב) אין צורך בהכשרה רפואית על מנת לבוא לידי המסקנה שהמערערת, בהווה, סובלת מבעיות נפשיות, וגם הוועדה לא התיימרה לקבוע, לא מהבחינה הרפואית ולא מהבחינה העובדתית שמצבה הנפשי של המערערת תקין. כפי שצוטט לעיל, הוועדה רשמה, מבלי שציינה שמתרשמת מהנתונים כבלתי מהימנים שהמערערת מאוד עצבנית, ניסתה להתאבד, מטופלת בתרופות, (בהקשר זה גם נרשם כי יש קומפצציה, ויש להניח כי הכוונה הייתה לקומפנסציה, דהיינו, פיצוי, שיפור בעזרת התרופות). במילים אחרות - אין ספק שהוועדה ראתה מצב נפשי לקוי בהווה, אולם, קבעה כי בעבר היו תופעות נוירוטיות דהיינו פסיכוגניות. כל הביסוס לקביעה בדבר ההפרעות הקודמות היה על רישומים בדבר תופעות של "עצבנות וירידת מצב רוח" שנרשמו בסוף שנות 70 (דהיינו, כמעט 20 שנה לפני התאונה). ג) ההלכה, בהקשר בו עסקינן, הינה, שכל אימת שהוכרה תאונה כ"תאונת עבודה", הרי שאין לנכות משיעור הנכות הכוללת שעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממאצים מוכחים קודמים לתאונת העבודה התואמים סעיף מסעיפי הליקויים ובשעור הקבוע באותו סעיף. בתי הדין חזרו והדגישו כי, על הוועדות הרפואיות, בבואן לזקוף מום או ליקוי על חשבון מצב קודם - להצביע על סמך נתונים מוכחים מה היה המצב הקודם וכיצד נוצר. בתי הדין אף קבעו את המתכונת שבה על וועדה לפעול בהקשר שכזה, כך שעל וועדה המבקשת לנכות מנכות בגין מצב קודם לענות על השאלה - אילו נבדק המבוטח ע"י הוועדה טרם קרות תאונת העבודה, כלום היה נקבע לו שעור נכות עפ"י סעיף מסעיפי הליקויים. (ור' דב"ע נב/2- 01 מנדלבאום נ. המל"ל, לא פורסם, דב"ע נג/01- 46 מרגוליס נ. המל"ל פד"ע כו 364, דב"ע נה/22-01, שושנה אברהם נ. המל"ל ניתן ביום 18.04.96 טרם פורסם, דב"ע תש"ן/01-5, המל"ל נ. אליעזר פד"ע כא 70). ד) בענייננו, פגומה הכרעת הוועדה בשניים - ראשית, אינני סבורה שהוגדר בצורה ברורה מספיק מצבה הרפואי הנפשי של המערערת בהווה. ההלכה היא שעל ממצאיה ומסקנותיה של הוועדה להיות ערוכים ומנוסחים באופן כזה שגם הדיוט ירד לסוף דעתה ויבין אותם ואת הנמקתם. לא כך יוכל ההדיוט לעשות בעיינו בפרוטוקול הוועדה בה עסקינן, ולא ניתן להבין האם אכן הוועדה משייכת תופעות דרסטיות כמו נסיונות התאבדות וירידה קצונית במשקל, וכן התדרדרות בתדמית העצמית כפי שהיא עצמה מאבחנת - למה שהיא מגדירה כ"רק הרגשה לא נעימה על ערך עצמה, אך ללא סימן של דכאון". שנית, לא ברור על מה מבססת הוועדה את הקביעה כי היו בעבר תופעות נוירוטיות, דהיינו פסיכוגניות (תוך שבהמשך היא קובעת שאין כעת גורם פסיכוגני עקב התאונה) - כל זאת תוך שהיא מתבססת על רשומים בני שני עשורים (שמאז קיומם לא מופיע כל נתון בדבר בעיות נפשיות), לפיהם היו תופעות של "עצבנות וירידת מצב רוח". האם הרשומים בדבר עצבנות וירידת מצב רוח היה בהם כדי להביא לקביעת פריט ליקוי כלשהו? ומה בינם, ולנסיונות התאבדות, ירידה דרסטית במשקל והתדרדרות בתדמית העצמית לאחר 20 שנות תפקוד ללא כל תלונות בתחום הנפשי? אין לי כל ספק שהוועדה טעתה טעות משפטית בהימנעה מלפעול כמצוות הדין מבחינת עריכת חשבון עו"ש בגין מצב קודם, בהימנעה מלהגדיר באופן ברור מצב נוכחי ומצב קודם וזיקה ביניהם, ובעשותה כל אלה תוך שהיא נמנעת מלרשום, לפעול ולנמק באופן שיהיה מובן גם למי שאיננו רופא. 5. לפיכך, מבוטלת החלטת הוועדה מיום 28.05.97, והנני מורה על השבת עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר. אמנם, הכלל הוא שבמרבית המקרים יש להשיב את הדיון לוועדה מאותו ההרכב, אולם בנסיבות העניין, משברור שעמדת הוועדה מגובשת ונחרצת, ולאור הפגמים שמצאתי בפעולתה ואשר פורטו לעיל, מצאתי לנכון שלא להשיב את העניין לאותה הוועדה, אלא להביאו בפני וועדה שתדון בערעור של המערערת בהעדר דעה קודמת. בפני הוועדה החדשה אשר תדון בערר, לא יהיה פרוטוקול הוועדה נשוא הערעור. 6. בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המשיב לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 850 ש"ח בצירוף מע"מ. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיתאונת עבודה