קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקפאת תביעת פיצויים על הפקעת קרקעות: זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה של מחוז המרכז (להלן: "ועדת הערר" או "הועדה") שלא אפשרה למערערים, הלכה למעשה, להמשיך ולדון בתביעת פיצויים שהגישו בשנת 1998, שהוקפאה/עוכבה בהסכמת הצדדים, תוך מגמה כי המערערים יקבלו את הפיצוי בדרך של זכויות בקרקע שנותרה בבעלותם. הרקע בתמצית 1. המערערים היו בעלים של קרקעות חקלאיות בשטח כולל של 60 דונם, המצויות בפתח תקווה. 2. בשנת 1995 אושרו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (להלן: "המשיבה") שתי תוכניות מתאר- פת/2005/א' ו- פת/2005/ב' אשר הביאו לשינוי ייעודם של חלקים נרחבים מקרקעות המערערים, לטובת שימושים ציבוריים שונים (להלן: "התוכניות הפוגעות"). 3. עקב שינוי היעוד והפגיעה בערך הקרקעות הגישו המערערים ביום 5.1.1998 תביעות פיצויים למשיבה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") כשהסכום המשוערך הינו למעלה מ - 25,000,000 ₪ (להלן: "התביעה לפיצויים"). שמאי המשיבה, שבדק את תביעת המערערים, אישר כי הם זכאים לפיצויים, אלא שלטעמו הפיצוי המגיע עמד רק על סך של 956,856 ₪, כשהסכום המשוערך הינו 2,189,018 ₪. 4. המשיבה ביקשה מהמערערים ארכה למציאת פתרון חלף תשלום הפיצויים ואלו נענו לבקשה. המשיבה לא מסרה למערערים כל תשובה או הצעה ולפיכך וכדי לעמוד במועדים שבדין, הגישו המערערים ביום 9.7.1998 לוועדת הערר את ערר 167/98 (להלן: "הערר"). 5. בהסכמת הצדדים החליטה וועדת הערר למנות את השמאי יוסף ברק כשמאי מכריע (להלן: "השמאי המכריע"). הצדדים לא פנו לשמאי המכריע שכן הם הגיעו להסכמה, לפיה המערערים יקפיאו את הליכי בירור התביעה ויהיה ניסיון לפצותם באמצעות זכויות בנייה שיינתנו להם במסגרת תוכניות מתאר חדשות, שיוכנו על ידי המערערים או המשיבה, אשר ישביחו קרקע שנותרה בידי המערערים (להלן: "הליכי התכנון"). עוד הוסכם בין הצדדים, בין היתר בכתב, כי אם הליכי התכנון לא יצלחו, יוכלו המערערים להמשיך את התביעות מהמקום בו הופסקו וכי במקרה כזה לא תועלה טענת שיהוי או התיישנות על ידי המשיבה (להלן: "ההסכמות"). 6. במהלך מספר שנים פעלו הצדדים יחד בהתאם להסכמות הנ"ל כשהמערערים מנסים לקדם את הליכי התכנון, בהסכמה ו/או בידיעת המשיבה. בעוד המערערים שוקדים על קידום הליכי התכנון כאמור, אושרו במקביל תוכניות פוגעות נוספות במקרקעי המערערים ועל מנת שלא לאחר את מועד ההתיישנות הגישו המערערים תביעות נוספות, במסגרתן - כך לטענת העותרים, הם כרכו את תביעת הפיצויים נשוא ערר 167/98 עם התביעות הנוספות. בירור התובענות הנוספות הוקפא, ברוח ההסכמה המקורית ובתקווה כי המהלכים התכנונים השונים יניבו פירות. 7. מאמצי המערערים לקידום וקבלת אישור להליכי התכנון לא צלחו וכשהיה ברור כי אין כל סיכוי כי התוכניות תצאנה לפועל, ביקשו המערערים, בשנת 2007 בהתאם להסכמות, לחזור אל תביעותיהם הכספיות ובעקבות כך הגישו בקשה לוועדת הערר לצרף לתיק ערר 167/98, את תיק ערר 451/07 הכולל את התביעות החדשות, וזאת על מנת להימנע מפיצול דיונים באותה הסוגיה. משנדחתה בקשת המערערים לצירוף העררים על יד וועדת הערר, ביקשו המערערים למנות שמאי מכריע שידון בתביעתם (מאחר והתברר למערערים כי בחלוף הזמן השמאי המכריע - ברק, החל לטפל בתיקים מטעם המשיבה ועל כן הוא מצוי בניגוד עניינים). המשיבה התנגדה ובעקבות כך, החליטה ועדת הערר לדחות את בקשת המערערים וקבעה הן לעניין הבקשה למינוי שמאי מכריע והן לעניין הבקשה לצירוף העררים, כדלהלן: א. "לא ניתן לצרף ערר שכבר ניתנה בו החלטה, לערר תלוי ועומד, שטרם ניתנה בו החלטה". ב. לא הייתה "הסכמה של הצדדים להקפאת ההליכים בערר 167/98, אשר הינה בתוקף במשך למעלה מעשר שנים". וכמו כן קבעה כי: "... נשמט היסוד מטענת העוררים, כי לאחר מינוי השמאי המכריע, הייתה הסכמה של המשיבה להקפאת הליכים". ג. "לא ניתן כיום להחיות מחדש ערר שכבר ניתנה בו החלטה לפני למעלה מאחת עשרה שנה ולא ניתן להחיות מינוי של שמאי מכריע לפני למעלה מאחת עשרה שנים". 8. המערערים מטבע הדברים, אינם מסכימים עם החלטה זו, הם מבקשים לבטלה ומכאן הערעור המנהלי שלפני. תמצית עיקרי טיעון מטעם המערערים: 9. שגתה ועדת הערר משלא מינתה שמאי חלופי במקום השמאי ברק. קביעתה של ועדת הערר בעניין זה, מתבססת על ניתוח שערכה לאומד דעת הצדדים במסגרת ההסכמות משנת 1998. בהחלטתה מיום 31.8.1998 הציעה הוועדה לצדדים לפעול על פי אחת משתי החלופות - או קיום משא ומתן או מינוי שמאי מכריע. הסכמת הצדדים לקיום משא ומתן בהסתמך על המכתב מטעם ב"כ המשיבים, פגה לאור העובדה שביום 17.9.1998, לאחר קבלת המכתב כאמור, ביקשו הצדדים למנות שמאי מכריע וזה אכן מונה ביום 26.10.1998 על ידי הוועדה. 10. מתוך הניתוח של וועדת הערר, המבוסס על שני מסמכים בלבד, מתוך עשרות רבות של מסמכים רלוונטיים, מצטייר תרחיש מופרך מיסודו המתעלם משלל הראיות שהונחו בפני הוועדה ומהעובדה שהמשיבה עצמה באמצעות השמאי שלה הכירו בזכות המערערים לקבלת פיצוי בסך של כ - 1,000,000 ₪. 11. בדיון שהתקיים ביום 26.8.1998 פורט הבסיס להסכמת הצדדים. למעשה הצדדים הסכימו כי מן הראוי לקדם הליכי תכנון בעניינם של המערערים, אולם הוסיפו והסבירו, תוך כדי פירוט בפני הוועדה את הלבטים והשיקולים שבסיס עמדתם, כי בנוסף להליכי התכנון, יש למנות שמאי מכריע בתיק ולהתלות את מינוי על מנת שישמש קטליזטור. 12. בהתאם להסכמות, שמאי מכריע אכן מונה. מינויו הותלה והצדדים החלו בהליכי תכנון כמוסכם תוך שהמערערים החלו לממן על חשבונם את הליכי התכנון הנדרשים ואף שכרו בעלי מקצוע לשם כך תוך הוצאת סכומי כסף ניכרים מכיסם. בשנת 2007 במספר מועדים, נפגשו בעלי המקצוע מטעם המערערים עם מהנדסת העיר אשר דחתה מכל וכל את הרעיונות התכנונים שהגו הצדדים לאורך השנים וזאת לאחר שהוזכר לה על ידי ב"כ המערערים כי במסגרת ההסכמים הייתה זו העירייה שהציעה אישור תכנית מגורים ב"משולש הקרקע" (התוכנית שהגו לבסוף הצדדים) חלף תשלום הפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק. לאחר מכן, הופנו נציגי המערערים לאדריכל העיר, מר סרג'יו רטסקו אשר פסל מכל וכל תכנון כלשהו במשולש הקרקע למגורים, מסחר או למשרדים. 13. לאור סירובה של המשיבה לתמוך בתוכנית, ברור היה כי הסיכויים לאישורה שואפים לאפס. לא זו אף זו, ניסיונם של המערערים לקדם את התוכנית בוועדה המחוזית ללא הסכמת המשיבה ירדו גם הם לטמיון. לשכת התכנון הבהירה באופן חד משמעי למערערים כי לא תאושר כל תוכנית שהמשיבה לא המליצה על הפקדתה. 14. עד ליום הגשת ערעור זה, בחלוף 13 שנים, לא נתנה המשיבה החלטתה בנושא ערר 167/98. בנסיבות אלה, הדין אינו נותן כי תועלה כנגד המערערים מניה וביה כל טענת שיהוי. 15. בנוסף לזאת, שגתה הוועדה כשקבעה כי המערערים לא ציינו במסגרת ערר 451/07 את דבר הגשתו של ערר 167/98 ואת דבר מינויו של השמאי ברק. כמו כן, שגתה הוועדה כשקבעה כי העוררים עצמם הודו כי הגישו בשנת 2007 תביעות נוספות בגין תוכנית פת/2005. הבקשה לצירוף, שהיא הבקשה הראשונה מבין שתי הבקשות שהוגשו בשנת 2009, הייתה בקשה טכנית לחלוטין. רק לאחר שבקשת הצירוף נדחתה על ידי הוועדה, ביקשו המערערים להמשיך את ערר 167/98 מהמקום שבו נפסק קרי, מינוי של השמאי ברק וזאת בהתאם להסכמת הצדדים, אלא משנתגלה כי השמאי ברק מצוי בניגוד עניינים הגישו המערערים לוועדה את בקשתם למינוי שמאי מכריע חלופי. 16. עוד שגתה הוועדה כשקבעה כי המערערים הסתירו עובדות בבקשות משנת 2009. המערערים נקטו בגילוי נאות ומלא של כל העובדות הרלוונטיות ולעניין זה יפנו לשתי הבקשות (נספחים 30ו-35 להודעת הערעור). 17. המשיבה כרשות ציבורית כפופה לחובות מחמירות יותר מהמערערים גם אם נפל מתום באי מימושו של המינוי הרי ששני הצדדים אחראים לכך באופן שווה לפחות. על כן בנסיבות אלה התוצאה צריכה להיות, אפוא, המשך ההליכים מהמקום בו הופסקו ומכל מקום תוצאה זו אינה יכולה להתבטא בביטול מוחלט של ההליכים ובשלילת כל זכות לפיצוי למערערים. תמצית עיקרי טיעון מטעם המשיבה: 18. ערעור זה הוגש בעקבות החלטת הוועדה מיום 4.10.2011 אשר בחנה בשנית את בקשת המערערים לצרף את ערר 167/98 עם ערר 451/07, שמעה את הצדדים באריכות וקיבלה לידיה את המסמכים שהוגשו בהליכים קודמים, לרבות עיקרי הטיעון של הצדדים ותיק המוצגים בהליך המנהלי הקודם (עמ"נ 229/09) ולוח הזמנים שהוכן על ידי המשיבה, וקיבלה את החלטתה נושא ערעור זה. 19. במסגרת עיקרי הטיעון משרטטים המערערים תמונה לכאורית, לפיה הצדדים פעלו במשך השנים בתוך מסגרת של הסכמות לפיה תביעות הפיצויים שהגישו המערערים יושהו עד לסיום הליכי תכנון מקרקעיהם. פרשנות זו שמציגים המערערים, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות לכאורה מזמן אמת עליהם מבקשים המערערים להסתמך לצורך הוכחת טיעונם. אין במסמכים עליהם מבקשים המערערים להטיל את מלוא יהבם כדי להוכיח את טענותיהם, אלא שפעולות המערערים מוכיחות את ההפך הגמור מטיעונם ועל כן בדין דחתה ועדת הערר לצרף את ערר 167/98 לערר 451/07 ו/או למנות שמאי מכריע בערר 167/98 תחת השמאי ברק. 20. בקשת המערערים העומדת בטבורו של ערעור זה, הינה בקשתם מיום 25.5.2009 למנות שמאי אחר, תחת השמאי ברק בערר 167/98. 21. בקשת המערערים ביחס למינוי זה נדחתה על ידי הוועדה בשל מחסום מהותי של התיישנות. כמו כן ובשונה מטענתם הנשמעת היום, בדיעבד, פעולותיהם של המערערים בזמן אמת לימדו דווקא על זניחת ערר 167/98, ועל כן גם מטעם זה דחתה הוועדה את בקשתם. 22. בדין הגיעה ועדת הערר למסקנה לפיה פעולות המערערים במהלך השנים מוכיחות, מניה וביה, על זניחת הערר או התביעות. כאמור מאז ערר 167/98 ועד לשנת 2003, אושרה במקרקעין תוכנית אחת בלבד, תוכנית מח/113, אשר אליה נכרכו התביעות ביחס לתוכניות פת/2005/א' ו-פת/2005/ב'. לוּ סברו המערערים כי אכן קיימת התחייבות מצד הוועדה המקומית בהסתמך על המכתב משנת 1998, לפיה יוכלו להמשיך את ניהול התביעות מהמקום בו הופסקו, ככל הנראה לא היו המערערים כורכים שוב לתביעה האחרונה את תביעותיהם ביחס לפת/2005/א ופת/2005/ב, באמתלה כי מדובר באותם המקרקעין והמטרה הינה להציג את התמונה בשלמותה, כשם שלא עשו זאת המערערים כשהגישו את התביעה ביחס לתמ"מ /21/3 משנת 2006 ובכל המקרים דובר על אותם המקרקעין. 23. בבר"ם 9379/05 משה אבוטבול ו 249 אח' נגד רשות שדות התעופה ( 16/2/2006) אימץ בית המשפט העליון את קביעות שתי הערכאות שלפניו וקבע כי, אף אם הוועדה המקומית לא מקבלת כל החלטה בעניין תביעות הפיצויים שהוגשו אליה, עדיין יש לדחות את טענת הנפגעים כי מעולם לא החל לגביהם מרוץ הזמן להגשת ערר. 24. כריכת התביעות ביחס לפת/2005/א' ופת/2005/ב' במסגרת תביעתם בגין תוכנית מח/113 מעידה על זניחת ההליכים הקודמים והעדר התבססות על הסכמות עבר, ובשל כך יוצרת מסגרת משפטית חדשה אשר יש לבוחנה בנפרד. 25. בשל העובדה כי עד ליום זה לא הוגש כל ערר, יש לקבוע כי על ההליכים משנת 2003 (מח/113) הכוללים בתוכם את ההליכים משנת 1998 (תוכנית פת/2005/א' ופת/2005/ב'), חל שיהוי כבד ואין לקבל כל ניסיון של המערערים להחיותם באופן עקיף באמצעות הערר 167/98 שנזנח על ידם זה מכבר. 26. המשיבה טוענת כי המסמך המרכזי עליו מסתמכים המערערים, הוא המכתב משנת 1998, אולם לא זו בלבד שמכתב זה אינו מוכיח את טענת המערערים אלא גם שמכתב זה לא נזכר באף מן המסמכים הנוספים שהוגשו על ידי המערערים שבאו להוכיח את טענותיהם. 27. המסמכים שצרפו המערערים לערעור זה (נספחים 20 - 22), אינם יכולים להועיל למערערים לצורך הוכחת טענתם. מדובר במסמכים שמעידים לכל היותר על שכירת אנשי מקצוע על ידי קבוצת בעלי קרקע ובהם המערערים, לקידום תוכניות שינוי יעוד שלא בתיאום עם המשיבה. וכך לגבי יתר הנספחים (23 ,24 ,25) אשר אינם מוסיפים דבר לטענות המערערים בדבר זכותם לפיצוי מאת המשיבה בגין התוכניות עליהן חל השיהוי. 28. בניסיון להתגבר על מכשול ההתיישנות הרובץ לפתחם, נקטו המערערים בהליכים שונים בתקווה כי אחד מהם יצלח והמכשול יוסר. ראשית, ניסו המערערים לכרוך את התביעה משנת 1998 עם התביעה משנת 2003 - מח/13. ארבע שנים מאוחר יותר ניסו המערערים להכניס את תביעתם משנת 2003, הכוללת כאמור את התביעה משנת 1998, אל מסגרת הדיון בערר 451/07 ורק לאחר שקיבלו את תגובת המשיבה, במסגרתה העלתה את טענת ההתיישנות ביקשו המערערים לאחד את ערר 167/98 יחד עם ערר 451/07. משניסיונות אלה לא צלחו, (הבקשה האחרונה נדחתה כאמור על ידי וועדת הערר בהחלטתה מיום 19.4.2009 שצורפה כנספח 31 לכתב הערעור מטעם המערערים), ביקשו המערערים להחיות מחדש את ערר 167/98 בדרך של פנייה ישירה לשמאי ברק, אשר בשלב זה ידעו המערערים כי הוא מצוי בניגוד עניינים מאחר וייצג את המשיבה בתביעת הפיצויים כנגדה בגין תוכנית תמ"מ/21/3. 29. המשיבה מבקשת לסיום לטעון, כי עסקינן בערר משנת 1998 במסגרתו הוקנתה לצדדים האפשרות לפנות לשמאי מכריע באם לא יגיעו לעמק השווה. שמאי כזה אכן מונה על ידי וועדת הערר עוד בשנת 1998 בהסכמת הצדדים וזאת על אף משא ומתן שניהלו הצדדים בטרם ההחלטה לפנות לשמאי מכריע. רק משהתחוור למערערים כי למעשה במהלך השנים זנחו את המשך ההליכים שנדונו במסגרת ערר זה, החלו לפעול ולעשות כל שביכולתם להחזיר את התביעות על הפרק. ניסיונות אלו נדחו על ידי וועדת הערר, ביניהם כאמור גם הניסיון למנות שמאי מכריע אחר במקום השמאי ברק. בשל כל האמור לעיל הוגש הערעור דנא, אשר ראוי כי ידחה על הסף. 30. באשר לשאלת ההקבלה בין מינוי שמאי מכריע לבורר, לטענת המשיבה, סוגיה זו הועלתה על ידי בית המשפט ולא על ידי המערערים, אשר על פי הערעור מטעמם ביקשו לסמוך את זכותם על המכתב משנת 1998. 31. על פי הפסיקה ועמדות המלומדים, ההקבלה שניתן לערוך להליכי בוררות מכוח חוק הבוררות לשמאי מכריע, הינה חלקית בלבד; בעמ"נ (חי') 418/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נגד ורנר ואח' ( 13/12/2004) נקבע כי אין מעמדו של השמאי המכריע כמעמדו של הבורר. וכך נאמר; "ספק בעיני אם החלטת השמאי המכריע היא כהחלטת הבורר" (ראו גם ספרה של פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת-תשנ"א 1991), עמ' 245. וכן ספרו של א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 197 - 201). אכן חוק הבוררות מוּחל על ההליכים בפני השמאי המכריע ואולם החלת חוק הבוררות מצומצמת ומכוונת "להליכים שהיו בפני השמאי המכריע" (סעיף 198 לחוק). לא דובר על מעמדו של השמאי עצמו ו/או על הכרעתו ולפיכך עילות הביטול אינן מצומצמות לאלו בלבד, המצויות בחוק הבוררות. הסמכות להכריע בתביעה נותרת עדיין בידי ועדת הערר, בין אם השמאי המכריע מונה בהסכמת הצדדים ובין אם מונה במסגרת הליך הערר בפני ועדת הערר. 32. בשורה של פסקי דין, הכירו בתי המשפט בכך שהליך בוררות איננו "חי נצחי" וכי בנסיבות מסוימות, מהן עולה זניחה של ההליך, אין כל מקום לחדשו. כך למשל ברע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נגד כידון, פ"ד נ(5) 466 נאמר כי; "כאשר מדובר בהליך בוררות אשר הופסק בעודו באבו, או שננטש על ידי הצדדים בטרם הסתיימו ישיבות הבוררות, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, להגיע למסקנה כי על יסוד התנהגות הצדדים הסכם הבוררות פקע, אף בהעדר הצהרה פורמאלית על כך". 33. בה"פ 554/02 שלמה מוסאיוף נגד אריאל טל ( 5/11/2002) קבע בית המשפט כי הסכם הבוררות פקע בשל התנהגות אחד הצדדים. במסגרת פסק הדין נאמר; "כפי שהבהירה פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל הפסיקה באנגליה הכירה בפקיעת הסכם הבוררות בשל נטישת ההליכים. לדעת פרופ' אוטולנגי, ניתן להסתמך על הגישה האמורה במשפט האנגלי גם במשפט הישראלי. המחדל מטעם התביעה, אם הוא נמשך מכבר לתקופה סבירה, יכול להיראות על ידי הנתבע כהפסקת הליכי הבוררות מתוך כוונה. בדרך זו, הוא יכול להוות בסיס גם לבית המשפט לראות את הסכם הבוררות כפוקע מתוך הסכמה מכללא". 34. הלכה זו חלה גם ואף בעיקר, בנסיבות בהן טרם התנהלה הבוררות לגופה. מהיבט זה היא דומה להלכה הכללית בדיני החוזים, בדבר פקיעת חוזה מחמת זניחתו. בית המשפט העליון הכיר לא אחת באפשרות לפיה חוזה בין צדדים יפקע בשל זניחתו על ידי אחד הצדדים. ההנחה היא שחוזה, אף אם אינו מוגבל בזמן, אינו נערך לצמיתות (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נגד פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, דינים עליון, כרך לד 601; ע"א 3991/96 וילוז'ני נגד מעלה השרון (הרצלייה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278 ,286 - 287; ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נגד חברת חלקה 51 גוש 7060 בע"מ, דינים עליון כרך נב, 69 בסימן 7 לפסק הדין). 35. בע"א 9318/03 יצחק שובל נגד אלכסנדר ואח', פ"ד נט(1) 828, (2004) ביקש בית המשפט העליון לבחון אימתי רואים הסכמה לבוררות במסגרת פסק דין של פשרה כאילו בטלה ועברה מן העולם. בבוחנו את פרק הזמן שחלף, באותן הנסיבות היה זה 9 שנים, קבע בית המשפט כי; "העיקרון שלפיו לחוסר מעש יש תוצאות משפטיות, ניתן ללמדו בהיקש - אף כי לא מלא - מהסדרים דיונים אחרים. לחוסר מעש, גם בבתי המשפט, השלכות דיוניות (סעיף 88 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]: "רשם רשאי, על פי בקשה או מיוזמתו להורות, בהתאם לתקנות סדר הדין, שתובענה או ערעור יימחקו מחמת חוסר מעש". כך גם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (תקנה 156) ובתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (תקנה 48), וכן בתקנות הירושה, תשנ"ח - 1998 (תקנה 54ב))". אומנם, תוצאתה של מחיקה אינה זהה לביטול בהקשר דנן, אך הצד השווה הוא בקיומן של ההשלכות המשפטיות למחדל. 36. כמו כן נקבע לעניין בוררות; ע"א 443/03 מעדי נגד פרידמן ( 5/8/2003) השופטת פרוקצ'ה: "השתהות של צד בהליכים עשויה להביא את בית המשפט להחלטה כי הליכי הבוררות נזנחו"... סבורני כי צדק בית משפט קמא בהכרעתו כי שיהוי ארוך כל כך בניהול הבוררות מ- 1993 עד 1996 ואחר כך שוב עד 2002 ובסך הכול מבחינה מהותית תשע שנים, יש בו כדי לסכל את מטרת ההליך, ולפיכך יש לראות בו חתירה תחת הסכם הבוררות המביאה לביטולו". 37. ברע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נגד JSC AEROAVIT AIRLINES ( 11/10/2012) נאמר כי; "ההיגיון מלמד כי כאשר צד לחוזה אינו עומד על זכותו לברר את המחלוקות שנתגלעו בינו לבין הצד השני בבוררות, וכאשר הצד השני אינו מתעקש על קיום התנאי, הרי יש שבכך הביעו הצדדים את אומד דעתם כי ההתניה איבדה בפועל את כוחה." 38. רציונל דומה משתקף במקרים קרובים לזה שלפנינו, בהם הליכי בוררות נזנחו, כאשר למשל, צד השתהה בקידום הליכי בוררות או כאשר הצדדים לא עמדו במועדים שנקבעו בהסכם או לא הפעילו את המנגנון למינוי בורר (ראה: רע"א 5896/95 סיליס נגד אלקנה, פ"ד נ(1) 477, 482 (1996); ע"א 9318/03 שובל נגד גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828,837 (2004); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח בניין בע"מ נגד כידון, פ"ד נ(5) 466,473 (1997). 39. בהקשר זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 491/76 גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד צדוק, פ"ד לא(3) 625: "בעלי דין אינם יכולים לעשות דין לעצמם, להיכנס להליך בוררות ולצאת ממנו לפי רצונם. צורת התנהגות כזו הייתה מרוקנת מתוכנה את הבוררות ככהליך אפקטיבי לפתרון סכסוכים". דיון: העובדות הרלבנטיות 1. המערערים היו בשנת 1995, בעלים של קרקעות חקלאיות בשטח כולל של 60 דונם, בגוש 6359 חלקות 1 ו- 33 (לשעבר חלקה 2) ובגוש 6358 חלקות 38 ו-39 בכניסה לעיר פתח תקווה. בקשר לקרקעות אלו אושרו על ידי המשיבה בשנת 1995 שתי תוכניות מתאר - "התוכניות הפוגעות". התוכניות הפוגעות פגעו בערך הקרקעות ובשל כך הגישו המערערים למשיבה ביום 5.1.1998 את התביעה לפיצויים עקב הנזקים שנגרמו להם משאושרו התוכניות הפוגעות. התביעה לפיצויים הוגשה למשיבה מכוח סעיף 197 לחוק בסכום כולל של 11,620,740 ₪ נכון ליום הקובע על פי דין, כשהסכום המשוערך הינו למעלה מ - 25,000,000 ₪. 2. המשיבה העבירה את התביעה לפיצויים לשמאי מטעמה - מר יעקב בירנבאום (להלן: "השמאי מטעם המשיבה") אשר קבע ביום 8.4.1998 כי על המשיבה לשלם למערערים פיצויים בגין הפקעת הקרקעות שהיו בבעלותם סך של 956,856 ₪, כשהסכום המשוערך לשומת המשיבה דהיום הינו 2,189,018 ₪. 3. ביום 3.5.1998 דנה המשיבה בתביעה לפיצויים ולמרות המלצותיה לאמץ את קביעות השמאי מטעמה, החליטה כי ברצונה לדון בתביעה בשנית לאחר בדיקה נוספת שתיערך על ידי היועץ המשפטי. לשם כך, ביקשה המשיבה מהמערערים, ליתן לה ארכה, והמערערים נענו בחיוב. 4. על אף מתן הארכה כאמור, המשיבה נמנעה ממתן החלטה בתביעת הפיצויים, ולפיכך וכדי לעמוד במועדים שבדין, הגישו המערערים ביום 9.7.1998 את הערר לוועדת הערר - וועדת הערר לתכנון ולבניה - פיצויים והיטל השבחה מחוז המרכז. ביום 12.7.1998 אישרה הועדה את קבלת הערר וביום 26.8.1998 התקיים דיון ראשון. בתום הדיון החליטה הועדה, כי על הצדדים להחליף רשימות שמיות של שמאים מכריעים מוצעים וזאת עד ליום 15.9.1998. 5. ביום 26.10.1998 בהתאם להסכמת הצדדים, החליטה ועדת הערר למנות את השמאי יוסף ברק כשמאי מכריע. 6. הצדדים לא פנו לשמאי ובלאו הכי השמאי לא נתן חוות דעתו והכרעתו, שכן הצדדים בכל אותה העת ואף בטרם מינוי השמאי ברק, קיוו כי המערערים יקבלו את הפיצוי בדרך של זכויות בניה בתוכנית שתאושר בקרקע שנותרה בבעלותם בהתאם להסכמות שהיו ביניהם. כפי שיפורט בהמשך, הסכמה זו קיבלה ביטויה המפורש במספר הזדמנויות כשהבולטת והברורה ביניהן, הייתה במכתב ששלחה היועצת המשפטית של המשיבה (עו"ד גרינהויז) לב"כ המערערים דאז (עו"ד א. וירניק ז"ל) מיום 7.9.1998 בו כתבה: "היה ותאושר התב"ע הנ"ל היא תהווה פיצוי מלא וסופי לתביעה שהוגשה ובמידה ולא תאושר התב"ע תישאר תביעתכם על כנה ואנו לא נטען לשיהוי או התישנות כלשהן" (ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.) (להלן: "המכתב"). 7. בעקבות המכתב, בסמוך ובמקביל לדיון בפני המשיבה וועדת הערר ובעידודן, הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן, המערערים יקפיאו את הליכי בירור התביעה ויהיה ניסיון לפצותם על נזקיהם באמצעות זכויות בנייה נוספות שיינתנו להם, במסגרת תוכניות מתאר חדשות שיוכנו על ידי המערערים בתמיכה או בהסכמת המשיבה - אשר ישביחו את הקרקע שנותרה בידי המערערים. עוד הוסכם כאמור, כי אם הליכי התכנון לא יצלחו, יוכלו המערערים להמשיך את התביעות מהמקום בו הופסקו וכי במקרה כזה לא תועלה טענת שיהוי או התיישנות על ידי המשיבה. 8. במשך כעשר שנים ובהתאם להסכמות, נעשו ניסיונות לקדם את הליכי התכנון. בעת שהמערערים פועלים לקידום הליכי התכנון, אושרו תוכניות פוגעות נוספות במקרקעי המערערים (מח/113, תמ"מ/21/3). בגין תוכניות אלו הגישו המערערים למשיבה, ביום 23.11.2003 וביום 9.11.2006, תביעות פיצוים נוספות (להלן: "התביעות הנוספות"). בירורן של התביעות הנוספות הוקפא בוועדה המקומית, ברוח ההסכמות ובתקווה כי הליכי התכנון השונים יניבו פירות. 9. חרף מאמצי קידום הליכי התכנון ובחלוף השנים, התברר כי אין להליכים אלו תקומה. לפיכך ביום 6.9.2007 התקיים דיון אצל המשיבה שדחתה את התביעות הנוספות. המערערים הגישו ערר גם על החלטה זו לוועדת הערר (451/07). 10. משהוגש הערר הנוסף, ביקשו המערערים בהתאם להסכמות לחזור אל תביעותיהם הכספיות ולפיכך הגישו בקשה לוועדה לעשות שימוש בסמכותה (בהתאם לתק' 11(ה) ו/או 14 ו/או 15 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בערערים לפי ס' 198 לחוק), תשנ"ח-1997), לצרף את תיק ערר 167/98 לתיק ערר 451/07, וזאת על מנת להימנע מפיצול דיונים באותה הסוגיה ובקשר לאותם המקרקעין. בקשה זו נדחתה בהתאם להחלטה מיום 4.10.2011 שהיא נשוא הערעור דנא. 11. מעיון בחומר הראיות שהוצג לי עולה, כי המערערים אף ציינו במפורש, בפירוט ובהבלטה בערר 451/07 את דבר הגשתו של ערר 167/98 ואת דבר מינויו של השמאי המכריע -ברק (ראו למשל, ס' 20, 24 - 32 והנספחים לערר 451/07) ובעניין זה ניתן לקבוע כבר עתה, כי יצאה שגגה תחת ידה של וועדת הערר כשקבעה בהחלטתה ובנימוקיה, כי המערערים לא ציינו במסגרת ערר 451/07 את דבר הגשתו של ערר 167/98 ואת דבר מינויו של השמאי המכריע - ברק. 12. משנדחתה בקשת המערערים על יד הוועדה לצירוף כאמור, ביקשו המערערים לחזור לדיון אצל השמאי ברק, אלא שאז התברר למערערים כאמור, כי בחלוף הזמן השמאי המכריע - ברק, החל לטפל בתיקים מטעם המשיבה ועל כן הוא מצוי בניגוד עניינים. בנסיבות אלה, ביקשו המערערים מהוועדה למנות שמאי מכריע אחר אלא שהוועדה, גם עקב התנגדות המשיבה, דחתה את בקשת המערערים. הסכמת הצדדים 13. מהראיות שהוצגו לי ומטיעוני הצדדים עולה כי הסכמת הצדדים, לוּ הייתה נושאת פרי, הייתה משרתת את האינטרס של שני הצדדים. המערערים קיוו לקבל זכויות בניה חלף הפיצוי הכספי והמשיבה ביקשה להימנע מתשלום הפיצויים (בכלל ובין היתר אלו שאושרו על ידי השמאי מטעמה), ולפיכך תמכה או לפחות לא התנגדה לפתרון, לפיו חלף תשלום הפיצוי (שנע בין כ- 1,000,000 ₪- לכ- 25,000,000 ₪) יינתנו למערערים זכויות בניה בקרקעות שנותרו בידיהם. מאחר ויישומה של הסכמה כזו אורך זמן רב (אישור תוכניות בוועדות השונות) וכדי לעמוד במועדים שבדין, נאלצו המערערים להגיש בחודש יולי 1998 את הערר לוועדת הערר. כפי שיפורט בהמשך, לפחות בתחילת הדרך, וועדת הערר הייתה מודעת להסכמה שבין הצדדים לסיים את תביעת הפיצויים בהסדר פשרה ולכן אפשרה להם למצות את ניסיונות הפשרה ולא האיצה בהם לסיים את הליך הערר, למרות שמינתה כאמור שמאי מכריע. הערר "נפל בין הכיסאות" וייתכן שגם נעלם מעיני ועדת הערר, שלא הייתה מודעת כי הליך הערר היה תלוי ועומד במשך כ - 13 שנה, מבלי שהסתיים ומבלי שהתקבלה בו החלטה או הכרעה לגופם של דברים. 14. כפי שכבר צוין לעיל, לאורך השנים נשאו ונתנו הצדדים במטרה לגבש הליך תכנוני ראוי לפיצוי המערערים בגין הפגיעה והפקעת קרקעותיהם ושני הצדדים לא היו מעוניינים בהכרעה בתביעת הפיצויים ובלאו הכי איש מהם לא פנה לשמאי המכריע כדי שידון בתביעה וייתן הכרעתו. 15. בכל אותן השנים, ידעה המשיבה או הייתה אמורה לדעת, על הליכי התכנון בהם נקטו המערערים לקידום התוכניות ובכל מקרה, המשיבה ידעה כאמור או שלפחות הייתה אמורה לדעת, כי בהתאם להסכמתה המפורשת, הליכים אלו עיכבו את הדיון בערר שהגישו המערערים. עוד עולה בבירור מהעובדות שהוצגו בפני, כי לא ניתן לייחס למערערים ויתור כלשהו על זכותם לקבל פיצויים בגין הפגיעות שנגרמו לקרקעותיהם בעקבות אישור התוכניות הפוגעות. לא רק שלא הוצגה לי ראיה שכזו, אלא שגם שורת ההיגיון והשכל הישר, מתיישבים היטב עם גרסת המערערים, לפיה הם מעולם לא ויתרו ולא היו מוותרים, על תביעה של עשרות מיליוני ₪ בייחוד כשהצד השני, כבר הודה בחבות של כמיליון ₪. 16. הסכמת המשיבה כאמור, ניתנה במפורש או במשתמע, במספר הזדמנויות לאורך השנים, שחלקן אף מצאו ביטוי בכתב ואינן מותירות ספק כי טענת המערערים לפיה הדיון בערר לא הסתיים ולא הוכרע כל עוד נמשכו הליכי התכנון, בדין היא. 17. הסכמות המשיבה והליכי המשא ומתן החלו עוד בטרם הגיע העניין לוועדת הערר, והדבר קיבל ביטוי בדברי ב"כ המערערים עו"ד וירניק ז"ל כשאמר כמפורט בפרוטוקול הדיון של וועדת הערר מיום 26.8.1998. כדלקמן: "בשעתו היתה לי הסכמה והבנה עם מי שכיהן כמנהל אגף התכנון בעיריית פ"ת, שאול רוזנברג, שהעיריה תיזום תב"ע ואנו נקבל את הזכויות שלנו במסגרת של רה-פרצלציה, כך שנפוצה ומעמדנו יושווה לבעלי המקרקעין האחרים... למעשה גם אני וחברתי תמימי דעים שהגשת הערר יכולה לשמש קטליזטור לעירייה לגשת לתכנון ולפיכך אנו עותרים שימונה שמאי אולם המינוי יעוכב עד לחודש נובמבר שנה זו. כמו כן שהמועדים הקבועים בחוק נתונים להתניה בהסכמה, מתוך תקווה שעד אז ימצא פתרון במובן זה שהעירייה תמנה מתכנן משלה או שאנו ניקח מתכנן משלנו. העירייה יכולה להתוות את הפרוגרמה אולם זה בסך הכל לטובת העיר. אני לא רוצה להכתיב לעירייה מה ראוי לעשות ומה לא בלי שיתוף פעולה. אני מנסה להשיג שיתוף פעולה. האלטרנטיבה ידועה לי." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) על דברים אלו השיבה עו"ד צילה גרינהויז, היועצת המשפטי של המשיבה: "אני סבורה כפי שחברי הציג שאנו בדעה אחת שוועדת הערר תמנה שמאי מכריע. אני סבורה שיהיה מקום למנות שמאי מכריע שמינויו יכנס לתוקף בעוד כחודשיים. מטבע הדברים שתוכניות לוקחות זמן. אולי הערר הזה יהיה קטליזטור." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) בסופה של הישיבה הנ"ל מיום 26.8.1998 היה על הצדדים לקבוע האם ברצונם לגבש הסדר או למנות שמאי מכריע שישמש כבורר, וכך הוחלט בתום אותה ישיבה על ידי וועדת הערר: "בהסכמת הצדדים אנו נותנים לצדדים זמן עד ל- 15.9.98 לעשות אחת מאלה: א. לנהל מו"מ ביניהם לפשרה בתיק זה. ב. היה והמו"מ לפשרה לא יעלה יפה עד אז, יסכם ביניהם על שמו של שמאי מכריע אליו תועבר ההכרעה בשאלת הפיצויים המגיעים. ג. היה והצדדים לא יגיעו להסכמה לגבי זהותו של השמאי המכריע, יציע כל צד רשימה של 4 שמאי מקרקעין היכולים לדעתו לשמש כשמאי מכריע בתיק זה. הצדדים יודיעו כאמור עד ל-15.9.98 לוועדה זו בכתב על תוצאות המו"מ ביניהם ואם אין פשרה, על שמו של השמאי המכריע המוצע על ידם, ואין אין הסכמה לגביו על שמות 4 השמאים המוצעים על ידם כשמאי מכריע בתיק זה." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) 18. בהמשך לאותה ישיבת וועדת הערר מיום 26.8.1998, שלחה היועצת המשפטית של הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, עו"ד צילה גרינהויז, ביום 7.9.1998 את המכתב שאוזכר כבר לעיל (עותק נשלח למהנדסת העיר, למנהל אגף התכנון בעיריה ולמנכ"ל העיריה), כשהנדון היה: "תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון שרייבר ואח' נ' הוועדה המקומית פתח תקווה" וכך נכתב באותו מכתב: "בהמשך לפגישתנו בוועדת הערר מרכז הנני להציע כדלקמן: תוכן תב"ע שתשנה את יעוד המקרקעין של מרשיך בשטחים הצמודים והסמוכים לתוכנית פת/2005 א. היה ותאושר התב"ע הנ"ל היא תהווה פיצוי מלא וסופי לתביעה שהוגשה ובמידה ולא תאושר התב"ע תשאר תביעתכם על כנה ואנו לא נטען לשיהוי או התיישנות כלשהם." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) 19. ביום 23.9.1998 אישר ב"כ המערערים בפני ב"כ המשיבה, כי ההסדר המוצע במכתבה מקובל על המערערים וכי הוא מציע לתאם פגישה בעניין שתנוהל על ידי מנכ"ל העירייה וישתתפו בה מטעם העירייה מהנדסת העיר, מנהל אגף התכנון ונציג הלשכה המשפטית (ראו נספח 13 לעתירה). 20. הצדדים החליפו רשימת שמות של שמאים ובדיון נוסף שהתקיים בפני וועדת הערר ביום 26.10.98 הוחלט: "1. וועדת ערר הטילה בהחלטתה מ- 31.8.98, על הצדדים, במקרה שלא יגיעו לפשרה ביניהם, להציע שם של שמאי אשר ימונה כשמאי מכריע בתיק זה. 2. הצדדים הודיעו לוועדת ערר זו, כי בחרו במר יוסף ברק מרח' יוסף קויפמן 6 תל אביב 680124., לשמש כשמאי מכריע בתיק זה. 3. על כן, יבחר יו"ר וועדה זו לפי הוראות סעיף 198ה(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, למנות את מר יוסף ברק להיות השמאי המכריע בתיק זה. 4. הוצאות השמאות המכרעת יחולקו בשלב זה שווה בשווה בין העוררים לבין הוועדה המקומית, אך אם יוגש ערר על ידי אחד הצדדים נגד השמאות המכרעת, ניתן יהיה לבקש מוועדת ערר זו לשנות קביעתה זו ולהטיל את הוצאות השמאות המכרעת על צד אחד בלבד או בחלוקה אחרת מזו שנקבעה לעיל." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) 21. כאמור לעיל, מינוי השמאי המכריע על דעת שני הצדדים היה רק קטליזטור (ראו דברי עו"ד גרינהויז בישיבה מיום 26.8.1998) ואמצעי להגיע להסדר, והלכה למעשה הצדדים המשיכו גם לאחר מינויו בניהול המשא ומתן לגבי הפתרון המוסכם, ובהמשך להסכמה מיום 1.7.1999 פנה ב"כ המערערים במכתב למהנדסת העיר-גב' מדלן אונגיל, כשהנדון: "חלקות 38, 39 בגוש 6358 חלקות 1 ו-2 בגוש 6359, תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - תשכ"ה - 1965". באותו מכתב הודיע ב"כ המערערים למהנדסת העיר כדלקמן: "בשם מרשי האדונים שרייבר, בן משה ופסט אתכבד לפנות אליך כדלקמן: הסכמנו להפסקת ההליכים בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בהסתמך על הצהרתך כי העירייה מתכוונת לתכנן את השטח ולתת פתרון תכנוני לבעיית ההפקעה המאסיבית ממקרקעי מרשי על ידי חלוקה חדשה. ... הבהרנו כי אנו מוכנים, נוכח מצוקתה הכספית של העירייה לממן לפי שעה את הליכי התכנון ובלבד שהעירייה תיתן את ברכתה לכך.... (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) 22. בישיבה שהתקיימה בוועדה המחוזית ביום 19.6.2005, בקשר לקידום אחד מהליכי התכנון, נכתבה מפי ב"כ המערערים הנוכחי (עו"ד רון צין, השמאי שאול רוזנברג ורועי הכט) האמירה המפורשת ממנה עלה "בזמן אמת", כי לא היתה למערערים ואין להם, כוונה לוותר על תביעתם אלא אם יאושר ההליך התכנוני לפיו יוקנו להם זכויות בניה מספקות וכך נכתב בפרוטוקול של אותה הישיבה: "מהלך הדיון: (ההדגשה בקו במקור - י.ש.) נציגי בעלי הזכויות בקרקע הציגו תכנית רעיונית....נציגי בעלי הזכויות הבהירו שיסכימו להסיר תביעות הפיצויים בגין אישור תכניות אחרות במקום, לאחר שתאושר תכנית שתקנה להם זכויות בייה מספקות על פי תחשיב כלכלי שיערכו" (ההדגשה בקו אינה במקור - י.ש.) 23. במקביל לכל ההתכתבות האמורה, נקטו המערערים בכל אותה עת בהליכי תכנון כדי לממש את ההסכמה, כאשר מטבע הדברים, לאורך השנים הסכמה זו קיבלה תפניות ושינויים עקב רעיונות שונים שהועלו על ידי הצדדים ואילוצים (כך למשל, הרעיון לחילופי שטחים, הרעיון להקים פארק ירוק בשטח המערערים תוך הפקעה של 85% מהשטח ואישור תוכניות נוספות). 24. בינואר 2007 חל מהפך בעמדת המשיבה. בפני מהנדסת העיר הוצג הפרויקט נשוא ההסדר עליו עמלו אדריכלי המערערת, וזו דחתה את הרעיון בטענה כי את הקרקעות שהוצעו למערערים במסגרת ההסדר, יש לייעד לספורט ולמגרשי אימון ולא לשטחי מגורים. המערערים אשר ביקשו בכל זאת להוציא את ההסדר לפועל פנו אל אדריכל העיר מר סרג'יו רטסקו לצורך חוות דעתו, אולם הוא פסל את התכנון מכל וכל. הכרעה 25. התוצאה היא, שהמערערים, ששמו מבטחם במציאת פתרון בהליכי התכנון והאמינו כי אכן יגובש הסדר ראוי שיעניק להם את הפיצוי המגיע להם, חזרו למצב בו היו לפני כעשר שנים כאשר מחד, המקרקעין שהיו בבעלותם נפגעו או הופקעו ומאידך, הם לא קיבלו כל פיצוי בגין הנזק שנגרם לקניינם. לאחר שכשלו כל מאמצי התכנון, יצאו המערערים וידם על ראשם. בשל האמור, נאלצו המערערים לחזור ולעמוד על זכותם לקבלת פיצויים במסגרת תביעות הפיצויים שהגישו במרוצת השנים. 26. בפסק הדין בע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה ( 16/2/2006) נדון מקרה בו הופקעה קרקע של המנוח מבלי שקיבל פיצוי. עיזבונו, כארבעים שנה לאחר ההפקעה, הגיש תובענה לקבלת הפיצוי והמשיבה - הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, הגישה התנגדות למתן הפיצוי מחמת התיישנות וכן מחמת שיהוי, מפאת חלוף ארבעים שנה ממועד ההפקעה. בית המשפט העליון מפי כב' השופט (בדימוס) חשין, בנתחו את העובדות, בחר להקיש מדיני הבנקאות לדיני הקניין על ידי השוואה בין פיקדון שהופקד בבנק לכספי פיצויים שהרשות המפקיעה מחזיקה בעבור מי שזכויותיו הופקעו. כב' השופט חשין ערך השוואה גם בין מוסד הנאמנות לבין המקרה הנדון שם (הדומה במידה רבה לעניינינו) וקבע כי קיימים בין דיני הנאמנות לדיני ההפקעה קווי דמיון. לדידו, ניתן לראות את הרשות כמחזיקה בפיצויי ההפקעה כבמעין - נאמנות עבור בעל הזכות: "הנאמנות הקונסטרוקטיווית מהווה טכניקה משפטית המאפשרת לשאוב הלכות מדיני הנאמנות אל עבר מצבים שההלכה רואה בהם מצבים דמויי-נאמנות, ואפיה הוא אופי קנייני. נראו לנו שניתן לשאוב ולו מעט מתחום הנאמנות הקונסטרוקטיווית לעניין חובתה של הרשות המפקיעה כלפי בעל הזכות" (ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.). לבסוף, מסקנתו הכוללת היא זו, שכל עוד לא סירבה הרשות המפקיעה להיענות לדרישת בעל הזכות (לשעבר) לשקול על ידו פיצויי ההפקעה כדרישתו, רואים אותה כמחזיקה בפיצויי-ההפקעה בנאמנות (לא במובנה הטכני) עבור בעל הזכות (לשעבר) וגם אם תחזיק הרשות בפיצויי-ההפקעה "מאה שנים", בכל זאת תוסיף להחזיק בהם לטובת בעל הזכות (לשעבר). מסקנה זו של כב' השופט חשין, מסקנה רצויה, אם כי לא מחייבת שכן בתום הדיון לא הייתה בין שופטי המותב תמימות דעים באשר לשאלה אימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בהליכי הפקעה והתקיים דנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה ( 21/3/2013) במותב של חמישה שופטי בית המשפט העליון. בדיון הנוסף נקבע בדעת רוב, לעניין מועד תחילת ההתיישנות בהליכי הפקעה, כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי הציבור) - 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") נולדת לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות את החזקה במקרקעין. חרף זאת יצוין, כי השופטת נאור סברה שיש לקבוע כי תביעות לפיצויי הפקעה אינן נתונות להתיישנות, למעט לפי הסדר ההתיישנות הספציפי הקבוע בסעיפים 9 ו-16 לפקודת הקרקעות. היינו לדידה, חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות לפיצויי הפקעה. 27. עד ליום החלטתי זו, מאז 9.7.1998 ובחלוף כמעט 13 שנים, לא ניתנה הכרעה בערר 167/98 (ובחלוף כמעט 5 שנים, גם לא בערר 451/07). נכון כי הדין פעמים רואה בעל דין המשתהה במימוש זכויותיו או במיצוי ההליכים העומדים לרשותו כמי שוויתר על זכותו, אך זה לא המקרה ואיני סבור כי ניתן לטעון כלפי המערערים כי הם השתהו עד כדי כך שיהיו מוחזקים כמי שויתרו על זכותם לקבלת פיצויים במיליוני או עשרות מיליוני שקלים. לעניין דוקטרינת השיהוי, משדנים בשאלת השיהוי המבחן אינו טכני. במספר מקרים שנדונו בפני בית המשפט העליון עוצבו שני מבחנים לקביעת קיומו של שיהוי: סובייקטיבי ואובייקטיבי. על - פי המבחן הסובייקטיבי עומדת במוקד הדיון התנהגותו של העותר; שאלה היא, אם העותר פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין ואם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו. שאלה זו מחייבת, בין השאר, לבדוק מתי נודע לעותר על הפעולה המנהלית שאותה הוא בא לתקוף ואם פעולותיו מנקודת זמן זו ואילך אינן נגועות בהשתהות בלתי מוצדקת. במישור הבדיקה הנוסף, מתמקד בית המשפט בתוצאות האובייקטיביות של חלוף הזמן עד להגשת העתירה: על בית המשפט לשקלל את האינטרסים השונים העלולים להיפגע עקב חלוף הזמן עד להגשת העתירה, מול האינטרסים של העותר; על בית המשפט לבחון את עוצמת הנזק הצפוי לאינטרס זה או אחר. בתוך כך, עליו לבחון אם השתהותו של העותר גרמה לנזק ממשי במישור האובייקטיבי, העשוי להצדיק דחייתה של העתירה. לצד מאזן הנזקים, על בית המשפט לבחון מהי הסיבה לשיהוי בהגשת העתירה, מה מידת השיהוי ואם יש בה כדי להצביע על רשלנות או הזנחה כלשהן של העותר. לגורם זה עשוי להיות משקל ניכר בשקלול האינטרסים. במקרה המתאים, הוא עשוי אף להיות צידוק מספיק לנזקים כבדים העלולים לנבוע מהשתהות בהגשת העתירה. דוקטרינת השיהוי קורצה, בעיקרה, מאותו חומר שעשה את דוקטרינת ההתיישנות. אך בעוד שההתיישנות הקלאסית תתפוס, כמו מעצמה, כך וכך שנים מיום היווצרה של עילת תביעה, הנה שאלת קיומו או אי-קיומו של שיהוי-חוסם-עילה תיבחן בכל עניין ועניין לעצמו, בלא שנקבעו לשיהוי גדרים נוקשים כגדריה של ההתיישנות (ראו: בג"ץ 2632/94 דגניה א אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ו 28 אח' נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2) 715; ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד מח(3) 749; בג"צ 170/87 אסולין ואח' נ' ראש עריית קריית גת ואח'; עמ"נ (מרכז) 46628-10-10 טירת הכרך בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות ( 1/5/2011)). 28. המערערים הגישו תביעותיהם בזמן ומעולם לא נדרשו לנקוט בהליך כלשהו כדי לקדם את הכרעת השמאי המכריע שמונה והם לא נענו לדרישה שכזו (כמו שהיה בבר"ם 9379/05 משה אבוטבול ו 249 אח' נגד רשות שדות התעופה ( 16/2/2006)). הנזק שיגרם למערערים אילו תתקבל טענת השיהוי עולה לאין שיעור, על זה של המשיבה. המשיבה הינה רשות ציבורית הפועלת על פי דין ובהתאם לדין, עליה לשלם פיצוי בגין הפקעה או בגין פגיעה בקרקע המצויה בבעלות המערערים עקב מתן תוקף לתוכנית פוגעת. אם לא יהיה למערערים יומם בתביעת הפיצויים, הם יפסידו את הפיצוי המגיע להם שלטענתם עומד על כ-25,000,000 ₪ והרשות תתעשר מהליך דיוני שלא הסתיים, כשהרשות שהייתה צד לו לא שילמה למערערים אפילו את הפיצוי בסך של כ-1,000,000 ₪ שהיא סברה שהוא אכן מגיע להם. כך שגם בבחינת מאזן הנזק הכף נוטה לטובת המערערים. מכאן שיש לפסול מכל וכל את טענת המשיבה בדבר שיהוי או התיישנות הן במבחן הסובייקטיבי או האובייקטיבי ויש לראות את ההליכים בין המערערת למשיבה ככאלו שעוכבו ממועד מינויו של השמאי המכריע ברק ועד היום. 29. למען הסר ספק, אף אם במכתב המשיבה מיום 7.9.1998 לא היה מוזכר כי למערערים נשמרת הזכות להמשיך בתביעתם לפיצויים, זכות זו הייתה נשארת על כנה גם מכח הדין: כפי שניתן לראות בערר נשוא עתירה זו, לא ניתנה מעולם החלטה לגופה של תביעת הפיצויים שהגישו המערערים. מינוי השמאי המכריע על ידי וועדת הערר נעשה בהתאם להוראות החוק שהיו תקפות במועדים הרלוונטיים. בסעיף 198(ו) לחוק, נקבע: "דנה וועדת ערר לפי סעיף קטן (ד) רשאית היא לקבל את הערר או לדחותו או למנות שמאי מכריע; החליטה וועדת הערר למנות שמאי מכריע יחולו עליו הוראות סעיף קטן (ה)." ובהמשך בסעיף קטן (י) נקבע: "הליכים בפני השמאי המכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 בשינויים המחוייבים לפי העניין" (הדגשה בקו אינה במקור י.ש.). כפי שניתן לראות וזה גם הגיונם של הדברים, רואים בשמאי המכריע כמעין בורר דוגמת בורר שמונה על ידי בית המשפט וכידוע, בהתאם לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 סעיף 5(א) מרגע שממונה בורר, ההליך השיפוטי מעוכב: "הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות ביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות להמשכה ועדיין הוא מוכן לכך." מהוראות סעיף 198(י) לחוק עולה כי, על ההליכים בפני השמאי המכריע הוחלו דיני הבוררות ובלאו הכי, מרגע שמונה השמאי המכריע בדומה להליכים בבית המשפט, ההליכים מעוכבים ולא מסתיימים עד שהבורר/ השמאי המכריע, לא נתן את הכרעתו ופסק דינו. עיכוב ההליכים נמשך כל עוד לא הסתיים ההליך. בהתאם לפסיקה, כל עוד ההליכים מעוכבים, התיק לא הסתיים, אלא אם ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, כי הם זנחו וויתרו במודע על ההליך ונתנו לצד השני להאמין כי התובע נטש את תביעתו. כך קבע כב' השופט גל כשהובא עניין לפניו בשבתו בבית משפט מחוזי ירושלים: "נדרש איפא שהתנהגות של התובע בבוררות גרמה לנתבע להאמין כי הלה נטש את התביעה נגדו (שם, 106). הנטישה יכולה להיות לעצם התביעה עצמה בבחינת תוצאת השיהוי כפי שפורטה קודם לכן והיא יכולה לחול רק על מגזר ההתדיינות בבוררות מבלי לוותר על עילת התביעה גופה. בפסק הדין Tracomin S.A.v Nielsin A/S [1984] 2 Lloyd's Rep. 195 נמנע התובע במשך כ-5.5 שנים מלאחוז באמצעים כלפי הנתבע, למרות שהמשיך בהליכי התביעה כנגד בעל דין אחר. בנסיבות אלה הבין הנתבע שהתובע נטש את התביעה כלפיו ועמדתו זו התקבלה. לדעת פרופ' אוטולנגי, ניתן להסתמך על גישה האמורה במשפט האנגלי גם במשפט הישראלי: המחדל מצד התביעה, אם הוא נמשך מעבר לתקופה סבירה, יכולה להראות על ידי הנתבע כהפסקת הליכי הבוררות מתוך כוונה. בדרך זו הוא יכול להוות בסיס גם לבית המשפט לראות את הסכם הבוררות כפוקע מתוך הסכמה מכללא" (שם, שם). "ואכן משהגיע נושא דומה להתברר בארץ הביע בית המשפט העליון - אף אם אגב אורחא, הדעה המצדדת בגישת הנטישה (רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח בע"מ נ' כידון, פ"ד נח(5) 466). בית המשפט המחוזי ביטא שם פסק בורר מכיוון שניתן באיחור ניכר, תוך סיכון מטרלת הבוררות, הפרה של הוראות חוק הבוררות ועיוות דין לצדדים. הערעור התקבל מכיוון שבאותו עניין כבר ניתן פסק הדין והטוען לא שמר על זכויותיו, לפי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות. המטרה היתה למנוע התנהגות אופרטוניסטית, לפיה צד ממתין לראות קודם את התוצאה ורק לאחר מכן - משמהתוצאה מסתמא אינה נוחה לו - מעלה את טענותיו (שם, 472 מול ה,ו). אם זאת בימ"ש מעיר שם לגבי הנושא הנוגע לעניינו (עמ' 473 מול א-ב): "כאשר מדובר בהליך בוררות אשר הופסק בעודו באיבו, או שננטש על ידי הצדדים בטרם הסתיימו ישיבות הבוררות, ניתן יהיה, במקרים המקדימים, להגיע למסקנה כי על יסוד התנהגות הצדדים הסכם הבוררות פקע אף בהעדר הצהרה פורמלית על כך." הלכה זו חלה אם כן גם ואולי אף בעיקר בנסיבות שבהן טרם התנהלה הבוררות לגופה. מהיבט זה היא דומה להלכה הכללית בדיני החוזים בדבר פקיעת חוזה מחמת זניחתו. בית המשפט העליון הכיר לא אחת באפשרות לפיה חוזה בין צדדים יפקע בשל זניחתו על ידי הצדדים. הנחה היא שחוזה אף אם אינו מוגבל בזמן אינו נערך לצמיתות. (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, דינים עליון, כרך לד, 601; ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 287-286; ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 גוש 7060 בע"מ, דינים עליון, כרך נב, 69 - בסימן 7 לפסק הדין). עם זאת לא למותר יהא לציין, כי הנסיבות בעטיין תקבע נטישת הסכם הבוררות עקב שתיקה או התנהגות, חייבות להיות מיוחדות ומוגבלות ואף נדרש שתחלוף תקופה משמעותית ) Russell on Arbitattion הנ"ל, 248-247)." 30. ב"כ המשיבה טענה כי הסוגיה לפיה יש לעשות הקבלה בין הליכי המינוי של שמאי מכריע לבין מינוי בורר על ידי בית המשפט, הועלתה על ידִי, ולא על ידי המערערים. אני סבור כי הערה זו טוב היה שלא הייתה נטענת. ראשית, מצויים אנו בהליך מינהלי שדרישת תום הלב נדרשת מכל הצדדים ומהרשות המנהלית נדרשת חובה מוגברת. חובה זו מקנה לרשות זכויות ויתרונות דיוניים רבים ומשמעותיים בהליך המנהלי (כמו חזקת התקינות, העובדה כי בתי המשפט לא נוהגים לשמוע ראיות מאחר והם סומכים על הרשות כי העובדות המובאות לבית המשפט מובאות ללא כל סייג וסטיה מהאמת האבסלוטית, כי רשות מנהלית פועלת ונוהגת בנורמות מינהל ומוסר גבוהים וכד'). אך בצד יתרונות אלו, קמה החובה המוגברת לנהוג בתום לב ולסייע לבית המשפט לעשות צדק, גם במקרה בו באופן פורמאלי הצד שכנגד בהליך המינהלי, מתוך שכחה או טעות, לא טען טענה מהותית. 31. חובת תום הלב המוגברת חייבה לטעמי את המשיבה בנסיבות העניין שלא להתנגד לחידוש הדיון בערר, שכן גם אם תתקבל טענתה כי המערערים לא נקטו בצעדים הנדרשים במהלך השנים לקבלת הכרעת השמאי המכריע, הרי שלפחות גם למשיבה "יד ורגל" באותו מחדל בקשר להליך (בועדת הערר ו/או בפני השמאי המכריע) שהיא היתה צד לו. ייתר על כן וכפי שכבר הארתי לא ייתכן שהמשיבה סברה בשלב כלשהו, שהמערערים ויתרו על תביעה בסך של כ - 25,000,000 ₪ (וגם אם בסופו של דבר יקבלו סכום נמוך לאין שיעור מהסכום הנתבע) ללא קבלת כל תמורה חליפית, מה עוד ששמאי מטעם המשיבה הכיר כבר בזכאות המערערים לקבל סך של כ - 1,000,000 ₪. בנסיבות אלו אני סבור כי היה נכון מצד המשיבה שלא להעלות במישרין או במשתמע טענות כמו זניחת התביעה, נטישת התביעה, התיישנות, שיהוי וכד'. 32. ייתר על כן, אני סבור כי גם מבלי להידרש לחובת תום הלב של הרשות, רשאי בית המשפט במקרים מתאימים ומיוחדים להעלות מיוזמתו טענות ועילות משפטיות מהותיות שיש בהן כדי להביא לתוצאה צודקת בכלל ובהליך המנהלי בפרט ובמקרים מסוימים אף ליתן סעד שלא התבקש. ראו דברי כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק, כדלקמן: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". הלכה זו נקבעה גם באשר לסעד שלא התבקש בכתב הטענות ואם כך לגבי סעד שלא התבקש, הרי שעל אחת כמה וכמה בקשר לעילה משפטית שלא נטענה, הגם שהיא תוצאה מתבקשת מהעובדות הפרוסות בפני בית המשפט (ראו ע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק כדלקמן: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסיק הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים"). 33. פסקי הדין ודברי מלומדים שצוטטו בסיכומי ב"כ המשיבה אינם שוללים כלל ועיקר את המסקנה כי יש לראות את ההליכים בוועדת הערר כמעוכבים עד להכרעת השמאי המכריע כפי שהדין מורה מקום בו מונה בורר על ידי בית המשפט. הדברים המובאים על ידי המשיבה בטיעוניה בעניין זה, לכל היותר מעוררים ספק לעניין תחולת ההוראות לגבי החלטתו של הבורר או לעניין עילות הביטול של הכרעתו, אך לא בשאלה האם אכן ההליכים מעוכבים בוועדת הערר עד שהשמאי המכריע נותן הכרעתו כמו שאלו מעוכבים עד שהבורר יתן את פסק דינו (ראו למשל פרופ' אוטולנגי ז"ל באומרה: "ספק בעיני אם החלטת השמאי המכריע היא כהחלטת בורר" בספרה בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית -1991) בעמ' 245, או דבריו של השופט הנשיא בדימוס גורן: "אכן חוק הבוררות מוחל על הליכים בפני שמאי מכריע ואולם החלת חוק הבוררות מצומצמת ומכוונת ל"הליכים שהיו בפני השמאי המכריע"(סעיף 198(י) לחוק). לא דובר על מעמדו של השמאי עצמו ו/או על הכרעתו ולפיכך עילות הביטול אינו מצומצמת לאלה בלבד, המצויות בחוק הבוררות. הסמכות להכריע בתביעה נותרת בידי ועדת הערר, בין אם השמאי המכריע מונה בהסכמת הצדדים ובין אם מונה במסגרת הליך ערר בפני ועדת ערר" (סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 201)). 34. לעניות דעתי, לא יכול להיות ספק כי דיני עיכוב ההליכים חלים על ועדת הערר מקום בו מונה שמאי מכריע על ידי ועדת הערר, כפי שאלו מעוכבים מקום בו מעוכבים ההליכים על פי חוק הבוררות מקום בו מונה בורר. בסעיף 198 (י) לחוק נקבע כאמור, כי: "הליכים בפני השמאי המכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 בשינויים המחוייבים לפי העניין" תכליתה של הוראת חוק זו הינה ברורה לענייננו. הכרעתו של בורר ובהתאמה של שמאי מכריע יכולה להתארך בנסיבות מסוימות ולהימשך גם שנים. בסופו של דבר ההכרעה הסופית היא של הגורם השיפוטי או המעין שיפוטי שמינה את השמאי או הבורר והם זכאים בנסיבות המתאימות לאשר את הכרעתו או לבטלה או לשנותה. גם הוראות הדין קובעות במפורש, כי גם לאחר מינוי השמאי המכריע הוא נותר כפוף לוועדת הערר ובלאו הכי היא יכולה לבטל או לשנות הכרעתו וכך קבע ס' 198(ה)(4) לחוק (בנוסחו לפני התיקון במועדים הרלבנטיים): "על החלטתו של השמאי המכריע יכולים הצדדים ומי שהשמיע טענותיו בפני השמאי המכריע, לערור לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה בתוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים ולמי שהשמיע טענותיו בפניו". משמע, ההליכים מעוכבים ולא מסתיימים עד קבלת פסק הבורר או קבלת הכרעת השמאי המכריע בהתאמה ועד שאושרו על ידי הגורם השיפוטי שמינה אותם למקרה שהיתה התנגדות או הסתייגות מתוקפם. 35. בענייננו, לא ניתן למצוא סממן לפיו ניתן היה להבין שהמערערים ויתרו או זנחו תביעתם. לאור ההסכמה המפורשת כי: "...במידה ולא תאושר התב"ע תשאר תביעתכם על כנה ואנו לא נטען לשיהוי או התיישנות כלשהם.", לאור העובדה שהמשיבה ידעה כי המערערים בכל השנים פועלים לקדם את הליכי התכנון ובכלל זה מוציאים הוצאות כספיות רבות לשם כך, לאור העובדה שעמדה בכל אותה העת תביעה של המערערים בסכום כה גבוה, לא ניתן להבין כיצד המשיבה טוענת, כי היא ראתה במערערים כמי שזנחו או ויתרו על תביעתם. אין בדבריי אלו כדי לקבוע דבר וחצי דבר לעניין זכותם של המערערים לקבל הפיצויים הנתבעים על ידם, אך ניתן לקבוע כי לא הוצגה בפני ועדת הערר תשתית מספקת כדי להגיע למסקנה כי המערערים: "זנחו" את הליך הערר, או כי הם "נטשו" אותו, או שהם "השתהו" במימוש זכויותיהם בערר, או שישבו ב"חוסר מעש", או שלא "עמדו על זכותם לברר את המחלוקת". גם אם קיים ספק כלשהו בנסיבות העניין לגבי הדרך בה היו צריכים המערערים להבהיר בכל אותן השנים, כי הם ממשיכים לעמוד על זכותם, אני סבור כי משקיים ספק לעניין זכות יסודית כמו "זכות הגישה לערכאות", הספק צריך לפעול לטובת האזרח המבקש להיכנס להליך הדיוני כדי למצות זכויותיו על פי דין. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו הרשות היתה שותפה מלאה לאותם הליכים שלא התקדמו והיו ב"תרדמה עמוקה", יותר מהראוי. 36. לאור כל האמור, אני מגיע למסקנה כי ערר 167/98 לא הוכרע ולא הסתיים ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לוועדת הערר לשם מינוי שמאי מכריע אחר, תחת השמאי יוסף ברק, שיקבע לעניין הפיצוי המגיע למערערים מכוח סעיף 197 לחוק. אני סבור כי שמאי מכריע בתיק הנדון, מן הראוי שיהיה שמאי מכריע שמונה על פי תיקון 84 לחוק, הגם שהתיקון לא חל על הערר. וועדת הערר תשקול בעת המינוי (בין אם יהיה זה שמאי שמונה לפי התיקון או שמאי מכריע אחר), האם לא יהיה זה נכון בנסיבות העניין, לאחד את הדיון בערר 167/98 ובערר 451/07 ולמנות שמאי מכריע אחד לצורך הכרעה יחד בשני העררים, העוסקים בפגיעות תכנוניות שונות, באותה קרקע. 37. בנסיבות העניין ומשלא ניתן לומר כי למערערים לא היה "יד ורגל" באירועים שהובילו לערעור זה אני מגיע למסקנה, כי בשלב זה אין מקום לזכותם בהוצאות ערעור זה. ייתכן ובבוא היום וככל שהצדדים לא ישכילו להגיע להסדר (כפי שראוי בנסיבות המיוחדות כאן) ומחלוקת זו תגיע שוב לפתחו של בית המשפט, יהיה מקום לקחת בחשבון ההוצאות גם התנהלות המשיבה, באירועים הקשורים לערעור זה. 38. כל צד יישא בהוצאותיו.קרקעותפיצוייםמקרקעיןהפקעה