קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בניסיון לשנות את תנאי העבודה: התובעת הועסקה כמטפלת סיעודית אצל הנתבעת. הנתבעת מפעילה בירושלים בית אבות ובית חולים סיעודי המעניק טיפולים סיעודיים ורפואיים לקשישים עצמאים, תשושים וסיעודיים. מנהל הנתבעת הינו מר יצחק וייס. בתום תקופת העבודה הגישה התובעת תביעה זו לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ובשאלת זכאות התובעת לפיצויי פיטורים. העובדות להלן נפרט את העובדות הצריכות לעניין אגב הכרעה בין גרסאות הצדדים, מקום שהדבר נדרש. התובעת הועסקה אצל הנתבעת החל מיום 4.1.98 ועד ליום 2.10.08. ביום 3.9.08 התקיימה פגישה ביוזמת התובעת ועובדים נוספים במחלקתה (להלן: "עובדי המחלקה") לבין מנכ"ל הנתבעת, מר יצחק וייס. הצדדים חלוקים בעניין תוכן הפגישה. לטענת התובעת, בפגישה הועלו טענות ותלונות מצד העובדים ביחס לתנאי העבודה הקשים שנוצרו במחלקה עקב מחסור בכוח אדם שהוביל להיעדר גמישות במשמרות ולהטלת נטל עבודה מכביד על מספר מצומצם של עובדים. לטענת הנתבעת, הפגישה התמקדה בחולה ספציפית המטופלת במחלקה והטיפול התרופתי הניתן לה, עניינים שאינם בתחום סמכות המטפלים הסיעודיים. איננו שוללים אף לא אחת מגרסאות הצדדים. בהתאם לתשתית העובדתית שנפרסה בפני בית הדין, אנו קובעים שעניין המחסור בכוח אדם במחלקה היה הנושא העיקרי בפגישה ואילו הקושי של התמודדות הצוות עם מטופלת ספציפית במחלקה היה המשני והטפל, כפי שיורחב בהמשך. אין מחלוקת שהפגישה מיום 3.9.08 הסתיימה ברוח לא טובה וכי עובדי המחלקה עזבו את החדר (הראשון היה עובד בשם "אלדר", אחריו התובעת ולאחר מכן יתר עובדי המחלקה, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפנינו). לעניין זה מקובלת עלינו עדותה של התובעת לפיה עזיבת החדר הייתה תגובה מצד העובדים לתשובת מר וייס, שכבר נאמרה בהזדמנויות קודמות, לפיה "אין להשיג עובדים" (עדות התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 20-21). אין מחלוקת שזמן קצר לאחר הפגישה עם מר וייס התכנסו עובדי המחלקה בחצר של הנתבעת (למעט שתי עובדות שעזבו את המקום) והחליפו ביניהם דברים בקשר לפגישה שהתקיימה ותחושותיהם בעקבותיה, כאשר בתום ההתכנסות הוגש למר וייס מכתב התפטרות קולקטיבי בשם שמונה עובדי המחלקה, שזו לשונו (ההדגשות במקור): " 3.9.08 אל יצחק וייס מנהל מאת צוות מטפלים ומטפלות -סיעודית א' הנדון הודעה על הפסקת עבודה בהמשך לשיחתנו מתאריך 03.09.08 הרינו להודיע בזאת על התפטרותנו מעבודה בבית אבות "שיבה טובה" וזאת עקב הקשיים שהועלו בפניך והמצוקה שאנו חשים בעבודה במחלקה. קשיים אלו לא באו לידי פתרון ונראה שלו (צ.ל. "שלא") יבואו לידי פתרון אשר על כן נמסרת לך בזאת הודעת ההתפטרות שלנו. על החתום...". (להלן: "מכתב ההתפטרות" או "הודעת ההתפטרות"). בתחתית מכתב ההתפטרות הופיעו שמות שמונה עובדי המחלקה (שתי העובדות שעזבו את המקום קיבלו שיחה טלפונית בה נמסר להן על הכוונה המשותפת להגיש מכתב התפטרות והן אישרו את הוספת שמן על המכתב וחתימה בשמן. עם זאת, הדבר לא צוין במכתב). בתגובה למכתב ההתפטרות הבהיר מר וייס לעובדים שהם מחויבים לעבוד תקופה של 30 יום (עדות מר וייס בעמוד 24 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 13, 17). כשבוע לאחר מכן החל מר וייס לקבל מעובדי המחלקה, למעט התובעת, מכתבי התנצלות במסגרתם ביקשו העובדים לבטל את הודעת ההתפטרות (מכתביהם של חמישה מהעובדים צורפו לכתב ההגנה המתוקן). לא ברור אם מר וייס קיים שיחות אישיות עם עובדים אלה בעקבות מכתבי ההתנצלות, ואולם אין מחלוקת שהתנצלותם התקבלה ויחסי העבודה עימם לא נותקו. מספר ימים לאחר מועד קבלת מכתב ההתנצלות האחרון אצל מר וייס (מיום 16.9.08), זומנה התובעת לשיחה עם מר וייס. בפגישה זו שטח מר וייס בפני התובעת האשמות בדבר חשד לזיוף חתימות של חלק מהעובדים, הטעייה מכוונת, ניסיון לצירוף עובדים נוספים ממחלקות שונות למכתב ההתפטרות לרבות כוונתה לפנות למשרד הבריאות ולחשוף את הידוע לה על הנתבעת. מר וייס ביקש מהתובעת להפסיק את פעולות "המרדת" העובדים לרבות פעולות ההחתמה על מסמכים. התובעת מצדה הכחישה את הדברים שיוחסו לה. בהתאם לראיות שהובאו לפנינו עולה כי בשיחה זו הבהיר מר וייס לתובעת שהוא מאשר את "ההתפטרות" שלה (עדות התובעת בעמוד 10, שורה 32, עדות מר וייס בעמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12 שורה 9). התובעת, בניגוד ליתר עובדי המחלקה, לא הביעה חרטה על מהלך ההתפטרות הקולקטיבית (עדות מר וייס בעמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 25, שורות 5-7) ומסרה למר וייס "שיש הרבה עבודה ושאני לא זקוקה לעבודה. אני אעבוד איפה שאני אלך" (עדות התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורה 14). ביום 24.9.08 פנה מר וייס במכתב לתובעת במסגרתו חזר על הדברים שנאמרו לתובעת בפגישתם האחרונה. העתק המכתב נשלח, בין היתר למנהל הנתבעת, מר אליעזר מושקוביץ ו"ועד העובדים". להלן נוסח המכתב: "הנדון: התפטרותך מהעבודה ב-3.9.08 קיימתי פגישת עבודה עם מס' מטפלים/ות במח' סיעודית א', לפי בקשתם. במהלך הפגישה העלית בפני שאלה מדוע אנו מקבלים למוסד חולים סיעודיים קשים (לפי הגדרתך פסיכוגריאטרים) המהווים מטרד לצוות עקב צעקותיהם. במיוחד התמקדת בחולה ה... כמו כן, נדרשתי לתת תשובות מדוע לחולים לא מחלקים תרופות הרגעה על מנת להשתיקם. על אף שלא אהבתי את נושא השיחה ורק בשל כבוד ותחושת שותפות שאני רוכש לצוות הסכמתי לדון בנושא. הסברתי לצוות כי חולה ה... הופנתה אלינו על ידי משרד הבריאות והיא מוגדרת כסיעודית ולא פסיכוגריאטרית. כמו כן, הסברתי כי אנו מודעים בקושי שבטיפול בה וזה כחודש ימים מנסים להעבירה למוסד אחר אך עקב התנגדות המשפחה ומשרד הבריאות הניסיון לא צלח. באשר למתן תרופות הסברתי כי גם לי כמנכ"ל המוסד אין כל השפעה על מתן תרופות וההחלטה בכך בידיו של רופא המטפל. מאחר ולא הסתפקת בהסבר שנתתי נאלצתי להודיעך כי אינני מעוניין לדון יותר בסוגיה כי עם כל הכבוד לצוות המטפלים, המהווים מרכיב חשוב ביותר במערך הטיפול, סוגיות שהועלו בפני אינם בתחום אחריותם. כתגובה לכך קמת מהמקום ועזבת בכעס את חדרי ובעקבותייך כל המשתתפים בישיבה. כעבור מספר דקות פנית למזכירתי וביקשת להדפיס לך מכתב ומאחר והיא סירבה לעשות כן, הגשת לי מכתב שנכתב בכתב ידך לפיו כל משתתפי הפגישה מודיעים על התפטרותם מהעבודה. לאחרונה פנו אלי מס' עובדים וביקשו לבטל הודעת ההתפטרות, תוך כדי הבעת צער והתנצלות כנה על האירוע. חמור מכך, הם טענו כי כתבת את המכתב על דעת עצמך, מבלי שידעו מה תוכן המכתב ובחלקם כלל לא חתמו עליו ואחת לא נכחה במוסד בזמן הכתיבה. הודעה זו של העובדים מעוררת שאלות כבדי משקל, כולל חשד לזיוף חתימות והטעייה מכוונת. בשיחה עם הממונה הישיר (אליעזר) הודעת לו כי את פועלת לצירוף עובדים ממחלקות נוספות למכתב ההתפטרות ואיימת כי בנוסף לפעולות אלה יש בכוונתך לפנות למשרד הבריאות ולחשוף את הידוע לך אודות מוסדנו. ייתרה על כך, בימים אלה הודיעו העובדים כי הנך ממשיכה להחתימם על מסמכים נוספים שתוכנם לא ידוע להם והם חתמו עליו עקב חששות ממך. מרים, התנהגותך זו בלתי מובנת ובלתי מוסברת במיוחד כאשר מדובר בעובדת ותיקה שעבדה בארגון כ 10 שנים. לא ניתן להבין את המניעים לפעולתך החתרנית וההרסנית, אך ברור כי מטרתך לגרום למוסד נזקים ושיבושים, תוך פגיעה בחולים סיעודיים חסרי ישע וכל אלה ללא סיבה. ברור, כי יש בפעילותך הפרה בוטה ויסודית של חובת נאמנות עובד כלפי מעבידו וכן הפרת חוקי עבודה. אנו לא נוכל להישאר אדישים למצב שנוצר ושומרים לעצמנו את הזכות למצות עימך את הדין בגין כך. גם בהיבט האישי אני חש פגוע עמוקות מהתנהגותך וצר לי כי בחרת בדרך זו לסיים פרק של 10 שנות עבודה במוסדנו, שלא פעם זכה לשבחים ממך דווקא בשל יחס מיוחד כלפי עובדיו. לסיום, אני פונה אלייך פעם נוספת ומבקש להפסיק המרדת והחתמת עובדים תוך כדי הפעלת השפעה בלתי הוגנת כי פעולותיך אלה גרמו וגורמים נזקים בלתי הפיכים גם לעובדים הן בהיבט הכספי והן בהיבט האישי. טוב תעשי אם תסיימי את עבודתך, כמשתמע ממכתב ההתפטרות מ 3.9.08, בצורה מקובלת וראויה." על מכתב זה השיבה התובעת למר וייס במכתב מיום 2.10.08 בזה הלשון: "למר יצחק ויס ברצוני לומר שאני נפלתי קורבן לכל הצוות כי אני עדין מרגישה שהלכתי איתם והרגשתי אני אחת מהם כי הפיטורים היו קולקטיביים. לפי (צ.ל. -לפנים") משורת הדין שאתה החזרתה (צ.ל- "החזרת") אותם ואותי לא אני מבינה מכך שאתה לא מעונין להעסיק אותי יותר במוסד שלך. בקשר למכתב שקיבלתי ממך אני מרגישה שכל מה שכתוב שם לא נכון וזה לא מאפיין אותי. אולי נסחפתי בדיבורים שלי וזא (צ.ל - "וזה") בהשפעה של הצוות כי באמת תפסו אותי בתקופה מאוד כשה (צ.ל.- "קשה") בחיים הפרטיים שלי. אני רוצה לומר לכה (צ.ל- "לך") כי אני מעונינת להמשיך לעבוד במוסד שלכם ואים (צ.ל. "אם") אתה לא מעונין אז תעה (צ.ל. -"תעשה") עמי לפי (צ.ל. -"לפנים") משורת הדין כי אני באמת לא הייתי בעיתית כל התקופה שעבדתי אצלכם אני באמת מבקשת סליחה מימכה (צ.ל.- "ממך") מר יצחק ויס ומר אליעזר מושקוביץ. בברכה בן אבו מרים." בסמוך למועד סיום עבודתה יזמה התובעת שיחה עם מר וייס בה ביקשה להמשיך בעבודתה. מר וייס מסר לתובעת כי, מנהלה הישיר, מר מושקוביץ החליט "נחרצות" שהוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד עימה והוא אינו יכול "לכפות" עליו להעסיק עובדים בכפיפות אליו ועל כן הוא אינו מאשר את חזרתה לעבודה. מר וייס הפנה את התובעת לשיחה עם מר מושקוביץ (עדות מר וייס בעמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 14-17). בהתאם לעדותה של התובעת, המקובלת עלינו, מר מושקוביץ השיב לתובעת: "למה הוא שלח אותך אלי, הוא הקובע" (עדות התובעת המקובלת עלינו בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 10-11). מטעם התובעת העידה התובעת וגב' אילנה קופרמן שהוזמנה לעדות מטעמה. מטעם הנתבעת העידו מר יצחק וייס, מנהל הנתבעת, גב' סימה צ'צשווילי וגב' דליה רוזן (עובדות הנתבעת). המחלוקת להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע: האם התובעת פוטרה או התפטרה וכפועל יוצא מכך, האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ובאיזה שיעור? כפוף לכך, האם התובעת זכאית לפיצויי הלנה? טענות הצדדים להלן עיקרי טענות התובעת: התובעת טוענת כי היא התפטרה מחמת הרעת תנאים מוחשית המזכה אותה בפיצויי פיטורים. עובר להתפטרות מיום 3.9.08 תנאי העבודה במחלקה בה עבדה התובעת נעשו קשים ובלתי נסבלים בשל מחוסר בכוח אדם. תנאי עבודה אלה כללו, בין היתר, הרמת קשישים כבדים (בעקבות עזיבתם של שני עובדים גברים חודשיים קודם לכן), ביצוע מספר רב של מטלות במשמרת באופן שעבודה שהתחלקה בעבר בין ארבעה מטפלים במשמרת התחלקה לאחרונה בין שני מטפלים בלבד, היעדר גמישות במשמרות, ללא אפשרות להיעדר מפאת מחלה או חופשה. מטרת הפגישה מיום 3.9.08 הייתה לתקן את תנאי העבודה הקשים שנוצרו במחלקה עקב מחסור בכוח אדם. הודעת ההתפטרות הקולקטיבית של עובדי המחלקה, בכללן התובעת, ניתנה לאחר שהפגישה מיום 3.9.08 עם מר וייס לא נשאה פרי ומתוך ניסיון להפעיל לחץ על הנתבעת לשנות את תנאי העבודה הקשים ולהעסיק עובדים נוספים. עובדי המחלקה, בכללן התובעת, לא רצו להתפטר אלא להשיג פתרון הולם לבעיית המחסור בכוח אדם. החלטת ההתפטרות הקולקטיבית של עובדי המחלקה נעשתה ב"עידנא דריתחא" לאחר שלא ניתן פתרון הולם לבעיית מחסור כוח אדם בפגישתם עם מר וייס מיום 3.9.08. חזרת התובעת מהתפטרותה וסירוב מר וייס לקבלה בחזרה לעבודתה מהווה מעשה פיטורים. לחילופין, יש לראות במעשה ההתפטרות הקולקטיבית כהתפטרות שמטרתה לפעול בצורה קולקטיבית ואין לראות במכתבי ההתפטרות כוונה חד משמעית של המתפטר לנתק את יחסי העבודה עם מעסיקו. משביטלה הנתבעת את התפטרות עובדי המחלקה שהופיעו במכתב ההתפטרות, היה עליה לבטל גם את התפטרות התובעת ולא להפלותה ביחס ליתר עובדי המחלקה. ההאשמות שהופנו כנגד התובעת במכתבו של מר וייס אליה מיום 24.9.08 היו בלתי מבוססות. התובעת עבדה במסירות ובנאמנות תקופה ארוכה בת 10 שנים. התובעת כיו"ר ועד העובדים "שילמה" את "מחיר" ההתארגנות והגשת מכתב ההתפטרות הקולקטיבי עבור יתר עובדי המחלקה. להלן עיקרי טענות הנתבעת: טענת התובעת לפיה התפטרה מעבודתה מחמת הרעת תנאים מוחשית הנה טענה כבושה ובלתי מבוססת. התובעת התפטרה מעבודתה כחלק מניסיון פסול וכוחני לנצל את התלות של הנתבע בה ובחבריה, כדי להפעיל עליו לחץ להיענות לדרישות שהעלתה, אשר התמקדו בחולה מסוימת במוסד ובטיפול התרופתי ש"סברה" שיש לתת לה, על אף שמדובר בדרישות בלתי לגיטימיות בעליל החורגות מתחום יחסי העבודה ונוגעות לטיפול רפואי בחולה הנעשה בהתאם לשיקולים רפואיים שאין לעובדי המוסד, כמו גם להנהלה, סמכות או מעמד להשפיע עליהם וכי היא נותרה נחרצת ואיתנה בהתפטרותה משיקוליה האישיים. התפטרות התובעת כ"איום" (כלשונה) אינה מזכה את העובד המאיים בפיצויי פיטורים ונגועה גם בחוסר תום לב, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת אלקו. לחילופין ומטעמי זהירות למקרה שתתקבל טענת התובעת בדבר התפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים משלא הוכיחה שנתנה לנתבעת "התראה" והזדמנות מספקת לפעול לתיקון ההרעה הנטענת. התובעת, בניגוד ליתר עובדי המחלקה ששמם הופיע על המכתב מיום 3.9.08 לא ביקשה לחזור בה מהתפטרותה וגם בפגישה שקיימה עם מר וייס באמצע חודש 09/08 נותרה בעמדתה הנחרצת להתפטר מעבודתה ומדברי התובעת בדיון המוקדם עולה, שככל הנראה כבר התקשרה עם מקום עבודה אחר. רק ביום 2.10.08, חודש ימים לאחר מסירת הודעת ההתפטרות ובו ביום כניסת התפטרותה לתוקף בתום 30 ימי ההודעה המוקדמת, פנתה התובעת למנהל הנתבעת וביקשה שילך עימה "לפנים משורת הדין" ויאפשר לה להמשיך לעבוד במוסד, אך מדובר במכתב שהתקבל לאחר שהודעת ההתפטרות של התובעת הפכה לדבר מוגמר ומחייב, והנתבעת לא ראתה לנכון במקרה זה לנהוג "לפנים משורת הדין" עם התובעת נוכח התנהגותה ומעשיה החמורים כלפי מקום עבודתה. התובעת הפרה את חובת הנאמנות ותום הלב כלפי הנתבעת ועשתה מעשים לא יעשו (ובהם הטעיית העובדים והנתבעת תוך הוספת "חתימות" של עובדים על מכתב ההתפטרות שמסרה לנתבעת מבלי שחלק מעובדים אלו חתמו על המכתב בעצמם וקראו את תוכנו) וגרמה פגיעה של ממש בנתבעת אשר נאלצה להיערך תוך פרק זמן קצר לנסות ולגייס כוח אדם חלופי ונאלצה להתמודד עם דאגותיה וחרדותיהם של משפחות המטופלים שחששו לפגיעה ביקיריהם עקב המחסור הצפוי בכוח אדם במחלקה. מכתבה של התובעת מיום 2.10.08 אינו מתיישב עם טענותיה של התובעת בדבר "הרעה מוחשית" כלשהיא בתנאי עבודתה. אין יסוד לטענת התובעת בדבר התפטרות ב"עידנא דריתחא" ו/או התפטרות ללא כוונה חד משמעית לנתק את יחסי העבודה, כמו גם התפטרות בשל הרעה מוחשית. מעבר לכך, לא ניתן לטעון טענות עובדתיות חלופיות. דיון והכרעה לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו ושמענו את טענות הצדדים אנו קובעים כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה לפיצויי פיטורים, כמפורט להלן. כידוע, ניתוק יחסי עובד- מעביד נעשה בדרך כלל בדרך של התפטרות או פיטורים. בשני המקרים יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיים את יחסי העבודה (דב"ע שם/3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל, פד"ע יב' 375). עלינו לבחון, איפוא, האם התפטרות התובעת יחד עם יתר עובדי מחלקתה ביום 3.9.08, מצביעה על כוונה ברורה וחד משמעית של התובעת לסיים את יחסי העבודה עם הנתבעת. בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון בבג"צ 566/76 אלקו בע"מ נ' בית הדין הארצי וההסתדרות הכללית (טרם פורסם)), "משפט העבודה אינו מכיר מושג של התפטרות קיבוצית, אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים או אפילו כל העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות כזאת יכולה להיות על ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד- ואין הבדל בין השניים. עיקרה של ההתפטרות הוא מתן ביטוי חד- משמעי לכוונת המתפטר להביא את קשר העבודה לסיומו". עוד נקבע כי מכתבי התפטרות המעידים על פעולה קולקטיבית להפעלת לחץ בלתי לגיטימי הינה צעד ארגוני לא חוקי (סקכ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל נ' משרד הבריאות ומשרד האוצר נ' ההסתדרות הרפואית בישראל, ניתן ביום 4.9.11, . להלן: "פרשת ההסתדרות הרפואית"). השאלה הטעונה הכרעה בהליך זה הנה, האם הודעת ההתפטרות מיום 3.9.08 הנה הודעת התפטרות אישית ואותנטית של כל אחד מעובדי המחלקה, לרבות התובעת, או שמא מדובר באמצעי לחץ על המעביד במטרה לשנות את תנאי העבודה שאינו בגדר התפטרות אותנטית. שאלה דומה התעוררה בסקכ (ארצי) 2376-10-11 מדינת ישראל- משרד הבריאות ומשרד האוצר נ' ההסתדרות הרפואית בישראל, ניתן ביום 12.10.11 (להלן: "פרשת הרופאים המתמחים"). באותו מקרה, המחלוקת שבין הצדדים סבה על שאלת מהותו של הליך ההתפטרות בו נקטו הרופאים המתמחים: האם כטענתם, מדובר בהתפטרות אישית אותנטית של כל אחד מהרופאים המתמחים? או האם, כטענת המדינה ושירותי בריאות כללית, דובר בהתפטרות קולקטיבית שאינה אותנטית העולה כדי צעדים ארגוניים שאין להתיר. המדינה טענה כי "מדובר במאבק קולקטיבי כוחני, ללא פשרות ונטול רסן של הרופאים המתמחים על גבם של ציבור החולים" כדי להביא לשיפור נוסף בשכרם ובתנאי עבודתם, על אף שכבר נחתם הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתם. שירותי הבריאות הכללית טענה כי מדובר בהפעלת לחץ על מעסיקים, בדרך של הפסקת עבודה בלתי חוקית, פראית. היא מכונה "התפטרות" על מנת לנסות ולהכשיר אותה אבל המטרה היא אותה מטרה. האמצעים אותם אמצעים: הפסקת עבודה על מנת לגרום למעסיק לנזק כדי להשיג הישגים בתחום השכר. בהליך שלפנינו הועלו, בין היתר, טענות דומות אלא שהפעם העובדת (התובעת) טוענת כי מדובר בהתפטרות קולקטיבית מאורגנת ובלתי אותנטית שאין להכיר בה כהתפטרות ואילו המעסיקה טוענת כי מדובר בהתפטרות אישית אותנטית של כל עובדי המחלקה, לרבות התובעת. בפרשת הרופאים המתמחים עמד בית הדין הארצי לעבודה על ההבחנה בין זכות התפטרות במשפט העבודה האינדיבידואלי, המהווה התפטרות אותנטית ומותרת (בתנאים מסוימים), לבין התפטרות קולקטיבית המשמשת אמצעי לחץ על המעסיק לשנות את תנאי העבודה, בדרך של הפסקת עבודה, שאינה מהווה התפטרות אותנטית תקפה: " במשפט העבודה האינדיבידואלי, נחשב אקט ההתפטרות כפעולה לגיטימית וכזכות יסוד הנתונה לכל עובד8". ... 21. הודעת העובד על התפטרותו "חייבת להיות מובאת לידיעת המעביד, בצורה ברורה וחד משמעית, וצריך שיינתן בה ביטוי מפורש לכוונה ברורה וחד משמעית להביא לידי סיום את היחסים החוזיים, יחסי עובד-מעביד10. במסגרת זו "העובד אינו חייב לנמק את רצונו להתפטר, כל עוד אינו דורש זכויות הנובעות מהתפטרות שדינה כפיטורים, כגון פיצויי פיטורים" או זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי11. עם זאת, על המתפטר באופן אישי ליתן למעביד הודעה מוקדמת להתפטרות בכתב כדין בהתאם להוראת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, המציינת "את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות"12. וכפי שציין בית דין זה בפרשת ההסתדרות הרפואית 13 , אף אין לשלול קיומם של מקרים בהם יכיר משפט העבודה בהתפטרות קבוצתית של עובדים כהתפטרות אותנטית של כל פרט הנמנה על הקבוצה. זאת, בנסיבות בהן מספר עובדים, הודיעו בצורה חד משמעית, כל אחד מטעמיו האישיים, על כוונה להתפטר והלכה למעשה קיימת התפטרות אינדיבידואלית של קבוצת עובדים במקום העבודה. ... בשונה מהתפטרות אישית במשפט העבודה האינדיבידואלי, התפטרות קולקטיבית במישור משפט העבודה הקיבוצי, נחשבת לצעד ארגוני מסוג של שביתה14 ודוק. התפטרות קולקטיבית המהווה צעד ארגוני במאבק העובדים אינה מביאה לסיום יחסי העבודה האישיים בין העובדים למעביד. לפיכך, ככל שמדובר בהתפטרות קולקטיבית המשמשת אמצעי לחץ על המעסיק, בדרך של הפסקת עבודה, אין זו התפטרות אותנטית. כן נפסק בפרשת הרופאים המתמחים כי הבחינה אם ההתפטרות הינה אותנטית ועונה על דרישות הדין, אם לאו, תיעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר על הטוען כי ההתפטרות אינה בת תוקף מוטל הנטל להוכיח את טענתו. עוד נקבע שסיווג אקט ההתפטרות יעשה על פי בחינה מהותית הכוללת אמות מידה אלה שנקבעו בפסק דינה של כב' הנשיאה בפרשת ההסתדרות הרפואית: "במסגרת זו תיעשה הבחינה לא לפי פשוטם של דברים כפי שהם נחזים להיות, כי אם לפי מהותם של דברים, הנסיבות וההקשר התעשייתי באותו מקום עבודה. ... במסגרת הבחינה המהותית, להתפטרות עובדים במישור האינדיבידואלי או במישור הקיבוצי, יילקחו בחשבון בין היתר, רכיבים אלה: האם הודעת ההתפטרות עונה על דרישות חוק הודעה מוקדמת- לאמור אם הוגשה למעביד בכתב וצויין בה יום הוצאת ההודעה ויום הכניסה לתוקף של ההתפטרות. האם הודעת ההתפטרות נמסרה בצורה ברורה וחד משמעית, תוך שניתן בה ביטוי מפורש לכוונה ברורה וחד משמעית להביא לידי סיום את היחסים החוזיים בין העובד למעביד. האם מימוש ההתפטרות הותנה בתנאי. על מהותם של רכיבים אלה והתקיימותם ניתן ללמוד מן המטרות שעמדו מלכתחילה ביסוד ההתפטרות, כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרות הצדדים ובהתנהגותם, כפי שיוברר בנסיבות המקרה, ממסמכים ומראיות אחרות. כאשר מדובר בהתפטרות המונית של העובדים, תיעשה הבחינה המהותית תוך בירור התקיימותן של הדרישות לעיל, כולן או בחלקן, או בדומה להן; האם ההתפטרות ההמונית נועדה לשיפור תנאי העבודה וקידומם; האם באפשרות לנקיטה בכלי ההתפטרות ההמונית, או התפטרות המונית בפועל, יש כדי להעיד על הפעלת לחץ על המעסיק, בכח או בפועל. במסגרת זו יינתן משקל לגורם 'המסה הקריטית' של כמות המתפטרים; לכלל הנסיבות שאפפו את הודעת ההתפטרות מלכתחילה ובדיעבד. בתוך כך, ובשים לב למהות השירות או מקום העבודה בו מדובר, יילקחו בחשבון אף שיקולים בהיבט של 'המבחן התוצאתי'. לאמור, הנזק שנגרם או העלול להיגרם למעסיק, למקום העבודה, או לציבור הרחב כתוצאה מההתפטרות ההמונית, אשר יכול ותגרום לשיתוק פעילותו של המעסיק ולפגיעה חמורה בשירות לציבור. ודוק. העמידה בדרישות הפורמאליות של חוק הודעה מוקדמת היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. בהתקיים התנאים הפורמאליים יש למלא אחר התנאים המהותיים במצטבר. במסגרת זו, כלל נקוט הוא כי אין לקרוא את מכתבי ההתפטרות כפשוטם, אלא לבחון אותם על פי מהותם של דברים." מן הכלל אל הפרט אם כן, עלינו לבחון, האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שההתפטרות של עובדי המחלקה מיום 3.9.08, שכללה את התפטרות התובעת, אינה עונה על הדרישות הפורמאליות והמהותיות לסיווגה של התפטרות כהתפטרות אותנטית. נקדים ונציין שאנו סבורים כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שההתפטרות מיום 3.9.08 אינה התפטרות אותנטית, כפי שיורחב להלן. כמבואר לעיל, לצורך הכרעה בשאלה אם בהתפטרות אותנטית עסקינן אם לאו, עלינו לבחון מבחינה פורמאלית האם הודעת ההתפטרות עומדת בדרישות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת") וכן מבחינה מהותית, האם הודעת ההתפטרות נמסרה בצורה חד משמעית וברורה מתוך כוונה מפורשת וחד משמעית לסיים את יחסי העבודה או שמא מדובר בצעד קולקטיבי מאורגן במטרה להפעיל לחץ על המעסיק לשנות את תנאי העבודה. כאמור, על כך ניתן ללמוד מהמטרות שעמדו ביסוד ההתפטרות כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרות הצדדים ובהתנהגותם עובר למועד ההתפטרות ובדיעבד, וכן ממסמכים ומראיות שהובאו בפנינו. המבחן הפורמאלי- עמידה בדרישות חוק הודעה מוקדמת כאמור, בהתאם למבחן הפורמאלי, עלינו לבחון האם הודעת ההתפטרות מבחינה "טכנית" עונה על הדרישות שנקבעו בחוק הודעה מוקדמת למתן הודעת התפטרות של עובד למעביד. בענייננו, הודעת ההתפטרות מיום 3.9.08 אינה עונה על מלוא דרישות חוק הודעה מוקדמת. אמנם, הודעת ההתפטרות נערכה בכתב וצוין בה תאריך הוצאת ההודעה. עם זאת, לא צוין בהודעת ההתפטרות יום הכניסה לתוקף של ההתפטרות. בהתאם לכך, אנו קובעים שלא התקיים בהודעת ההתפטרות המבחן הפורמאלי שהנו תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לסיווגה של התפטרות כהתפטרות אותנטית. נעבור עתה לבחינת ההיבט המהותי. המבחן המהותי- הודעה ברורה וחד משמעית תוך ביטוי לכוונה מפורשת לניתוק יחסי העבודה בהיבט המהותי, עלינו לבחון האם הודעת ההתפטרות מבחינה "מהותית" הינה הודעת התפטרות אותנטית, לאמור האם ההודעה נמסרה בצורה ברורה וחד משמעית תוך שניתן בה ביטוי מפורש לכוונה ברורה וחד משמעית לסיים את יחסי העבודה. את הודעת ההתפטרות אין לקרוא כפשוטה אלא לבחון אותה על פי מהותם של דברים, בין היתר, תוך בחינת המטרות והרקע שעמדו ביסוד ההתפטרות. נסיבות מתן הודעת ההתפטרות מיום 3.9.08 ומטרותיה אין מחלוקת שהודעת ההתפטרות הקולקטיבית מיום 3.9.08 הוגשה זמן קצר לאחר פגישת עובדי המחלקה, בכללן התובעת, עם מר וייס וכתגובה לעמדה של מר וייס לתלונותיהם וטענותיהם באותה פגישה. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, מה היה תוכן הפגישה עם מר וייס ביום 3.9.08. לטענת התובעת בפגישה זו העלו עובדי המחלקה טענות ותלונות בפני מר וייס בקשר לתנאי העבודה הקשים שנוצרו במחלקה כתוצאה מחוסר בכוח אדם שכללו, בין היתר, הרמת קשישים כבדים (בעקבות עזיבתם של שני עובדים גברים במחלקה חודשיים קודם לכן), ביצוע מספר רב של מטלות במשמרת באופן שעבודה שהתחלקה בעבר בין ארבעה מטפלים במשמרת התחלקה לאחרונה בין שני מטפלים בלבד, היעדר גמישות במשמרות, ללא אפשרות להיעדר מפאת מחלה או חופשה. מנגד, טוענת הנתבעת, שבפגישה הועלו טענות מצד התובעת נגד קבלת מטופלת ספציפית למחלקה, לרבות הטיפול התרופתי הניתן לה, עניינים שאינם בסמכות צוות המטפלים. בהתאם לראיות ולעדויות שהובאו בפנינו עולה כי בפגישה מיום 3.9.08 העלו עובדי המחלקה בפני מר וייס טענות הן בקשר למחסור בכוח אדם והן בקשר לחולה ספציפית שהתקבלה למחלקה, כאשר מטרת הפגישה הייתה פתרון בעיית מצוקת כוח האדם במחלקה וזה הנושא העיקרי עליו דובר בפגישה, כאשר עניין סוגי המטופלים והטיפול התרופתי הניתן להם הנו הנושא המשני והטפל. עדותה של התובעת בעניין זה הייתה מהימנה עלינו והתיישבה עם מכלול הראיות שהובאו בפנינו. התובעת, בניגוד לנתבעת שהכחישה באופן גורף את טענת הנתבעת לגבי תלונות של העובדים בקשר למצוקת כוח האדם במחלקה, אישרה בתצהיר עדותה הראשית וכן בחקירתה הנגדית שבפגישה דובר, בין היתר, על אותה חולה ספציפית (עדות התובעת בעמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורה 18). לעומת זאת, מר וייס שהעיד מטעם התובעת, הכחיש בחקירתו הנגדית את טענת התובעת לפיה עובדי המחלקה הלינו בפניו על מצוקת כוח אדם ועל הקושי שלהם לבצע את עבודתם בשל כך. הוא תיאר בהרחבה את תלונת העובדים בקשר לחולה הספציפית שהתקבלה למחלקה ועל הקושי בהתמודדות של צוות המטפלים עם צעקותיה (עדותו בעמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 16-23). מר וייס ניסה להציג את הרושם לפיו נושא "כוח האדם לא היה רלוונטי", שכן אצל הנתבעת "המחלקות עובדות לפי תקן, ומעל התקן המחייב". מר וייס הכחיש נחרצות את טענת התובעת לפיה עובדי המחלקה פנו אליו במספר הזדמנויות באמצעות האחות האחראית במחלקה, ננה, בבקשה לגייס עובדים נוספים (עדותו בעמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, עמוד 23, שורות 1-3). ואולם מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו מצטיירת תמונה שונה התומכת בגרסת התובעת לפיה הייתה מצוקה של כוח אדם במחלקה, מצוקה שהחריפה בפרט במצבים שבהם היו "פנצ'רים" (כפי שכונו על ידי העדים) קרי, היעדרויות בלתי צפויות של עובדים למשמרות אליהן שובצו מראש, כפי שיורחב בהמשך. בניגוד לעדותו של מר וייס העידו התובעת וגב' אילנה קופרמן מטעמה שעובדי המחלקה פנו במספר הזדמנויות לאחות האחראית, ננה, בבקשה לפנות למר וייס בקשר למצוקת כוח אדם במחלקה. עדויותיהן של התובעת וגב' קופרמן היו מהימנות עלינו לעניין זה והן התיישבו עם מכלול הראיות שהובאו בפנינו. התובעת העידה לעניין זה בחקירתה הנגדית (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 30-31, עמוד 8, שורות 1-2): "בכלל לא התכוונו לדבר על הדיירת הזאת. כל שבוע שלחנו את אחראית המחלקה ננה, האחות האחראית, אליו בקשר לחוסר כ"א. והיא היתה עולה וממש בוכה. באותו יום היא היתה אצלו ואמרה שהוא אמר לה שבמקום שהיא תהיה לטובתו היא לטובתנו. ושלא תתערב בנושא. היא אמרה לנו תעשו מה שאתם רוצים." עדותה של גב' קופרמן מטעם התובעת תומכת בגרסתה של התובעת לעניין זה (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 5-6): "ש. ננה האחות האחראית, מרים אומרת שאתם התלוננתם בפניה על המצב הזה. ת. כן. היא ביקשה עזרה מהסגן שיתן לה עוד כוח אדם. היא אמרה שהוא לא מאשר." גם העובדה שננה, האחות האחראית במחלקה, לא הובאה לעדות מטעם הנתבעת, על אף שהתובעת התייחסה אליה ספציפית בתצהיר עדותה, תומכת בגרסתה של התובעת לעניין זה. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי עובד בשם אלדר "פתח" את הפגישה תוך הצגת בעיית "הפנצ'רים" (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 14-16): "... אלדר פתח את הפגישה. הוא אמר שיש פנצ'רים ושקשה לנו אז מר וייס צעק לעברו, אחת הסיבות שיש פנצ'רים זה גם אתה. אתה גורם לפנצ'רים. אחרי חילופי מילים אלדר קם ועזב את הישיבה." מר וייס הכחיש בעדותו את טענת התובעת לפיה אלדר "פתח" את הפגישה וטען "אני לא זוכר שהיא (צ.ל.-"שהוא") בכלל דיבר" (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורה 10). לעומת זאת בהמשך חקירתו הנגדית, אישר מר וייס את גרסת התובעת בעניין זה (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 27-29): "ש. אלדר היה בפגישה, ואתה אמרת לו שמי שאחראי לפנצ'רים זה הוא. ת. תוך כדי שיחה הוא זרק שיש פנצ'רים. אמרתי לו, דווקא אתה מדבר על הפנצ'רים. לשאלת בית הדין, אז נושא הפנצ'רים כן עלה, אשיב, הוא רק זרק משפט תוך כדי יציאתו." גב' קופרמן העידה שעובדי המחלקה לא הסכימו להמשיך לעבוד בתנאים בהם היה חוסר בכוח אדם (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 15-21, 32, עמוד 14, שורות 1-8): "...הנושא היה שאנחנו לא מסכימים כך לעבוד. היו פנצ'רים, היו תנאים כאלה שאנחנו קיבלנו, שאנחנו לא יכולנו לעבוד. ש. מה זה תנאים. ת. היה חוסר בעובדים. עבדו מאוד קשה. היו פנצ'רים. גם אני התפטרתי כי קשה פיזית לעבוד בתנאים כאלה. אני התפטרתי שנה אחריה. ש. אז הנושא היה כוח אדם. ת.כן. ... ש. כמה מטפלים צריכים להיות על כמה חולים. ת. החוקים משתנים. יש חוק שאומר, אני לא יודעת בדיוק, הוא יודע. אני יודעת במקום 4 צריך להיות 5. היו פחות מ-4. בשבועיים האחרונים היה פחות. ש. לפעמים היו 2. ת. כן. בד"כ היו 3. לפעמים היו פנצ'רים, כשמישהו לא הגיע אתה חייב לעבוד במקומו. ש. ננה האחות האחראית, מרים אומרת שאתם התלוננתם בפניה על המצב הזה. ת. כן. היא ביקשה מהסגן שיתן לה עוד כוח אדם. היא אמרה שהוא לא מאשר. ש. לפעמים היו חולים שלא הצלחת להרים אותם. ת. כן. קשה מאוד. החולים כבדים." גב' קופרמן העידה כי בשבועיים שקדמו למועד הגשת מכתב ההתפטרות כמות "הפנצ'רים" הייתה חריגה ולפיכך העניין "התפוצץ" (עמוד 14, שורות 27-30). כן העידה גב' קופרמן כי מעבר לבעיית מצוקת כוח האדם נדרשו המטפלים להשתתף גם בישיבות (עמוד 15, שורות 3-4). הנתבעת לא חקרה את התובעת על עדותה בקשר לעובדת עזיבתם של שני עובדים גברים במחלקה חודשיים קודם לפגישה עם מר וייס וגרסתה בעניין זה לא נסתרה. מר וייס ניסה בעדותו להציג את הרושם לפיו התובעת היא ש"המרידה" והובילה את השיחה כאשר יתר העובדים היו פאסיביים. מר וייס גם טען שהתובעת עזבה את החדר ראשונה ובעקבותיה יתר העובדים (עדותו בעמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 9-12, 16-24) עדותו של מר וייס בעניין זה אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפנינו, לרבות עדותו של מר וייס עצמו כמבואר לעיל. בהתאם לעדותה של גב' קופרמן, המקובלת עלינו, עובדי המחלקה נטלו חלק פעיל בשיחה שהתקיימה בפגישה עם מר וייס ביום 3.9.08 והתובעת לא דיברה לבדה. כן אישרה גב' קופרמן בעדותה את גרסת התובעת לפיה אלדר עזב ראשון את החדר ואחריו התובעת וכי הסיבה שהניעה את העובדים להגיש את מכתב ההתפטרות היתה מצוקת כוח אדם ולא הקושי בהתמודדות הצוות עם החולה הספציפית עליה דובר באותה פגישה (עמוד 15, שורות 7-10, 17-25): "ש. מי דיבר בישיבה בשם העובדים. ת. אלדר. ש. ואחרי זה מרים. ת. לא רק היא. כולנו דיברנו. אני לא זוכרת בדיוק. ... ש. היה שלב שהיא קמה ויצאה ואתם יצאתם אחריה. ת. לא. ראשון יצא אלדר. אולי נאמרה מילה על פסיכוגריאטריה. אבל לא זה סיבה, שבן אדם אומר שיש חולים כאלו. הסיבה היתה שאנחנו לא יכולים עבוד בפנצ'רים ובחוסר עובדים. ש. לפני רגע שאלתי אותך האם התייחסו לחולה כזו ואמרת שלא. עכשיו את אומרת שזה לא הסיבה. האם זה עלה בישיבה. ת. זה גם עלה אבל הסיבה שאנחנו היינו שם... ש. קודם אמרת שזה לא עלה. ת. הסיבה היתה בכלל חוסר עובדים. יש מלא עבודה ובאותו רגע רצינו.. לא הסתכלנו רק על זה שיש חולים כאלה." התובעת העידה שהסיבה לעזיבת החדר הייתה תשובתו של מר וייס לפיה "אין להשיג עובדים", תשובה שחזרה על דברים שנמסרו על ידי מר וייס במשך תקופה לפני הפגישה: "כולם קמו ויצאו אחרי. כי הוא אמר שאין להשיג עובדים. זו התשובה שלו במשך חודש" (עמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 20-21). גם טענתו של מר וייס לפיה אף אם עניין "הפנצ'רים" היה עולה בפגישה, הוא לא יכול היה לפתור אותו ועל כן העניין לא היה "רלוונטי", אינה תומכת בגרסתו לפיה עניין ה"פנצ'רים" לא הועלה בפגישה על ידי העובדים. אדרבא: דווקא בשל היעדר אפשרות להגדיל את מצבת כוח האדם נוצרה מצוקה אצל העובדים על רקע תחושתם כי בית החולים מתנהל בתת-תקינה. גב' סימה צ'צשווילי מטעם הנתבעת העידה כי לא הייתה בעיה של כוח אדם וכי שני עובדים בלבד נהגו לעשות "פנצ'רים" (לטענתה אדלר ומריו). עדותה בעניין זה אינה מקובלת עלינו והיא אינה מתיישבת עם הראיות והעדויות שהובאו בפנינו. עדותה לפיה הנתבעת מעסיקה היום בין 10 ל-11 עובדים במחלקה (4 עובדים בכל משמרת) לעומת העובדה, שאינה במחלוקת, שבמועד הגשת ההתפטרות הקולקטיבית עבדו שמונה עובדים בלבד במחלקה (בין 2 ל-3 עובדים כל משמרת), אינה מתיישבת עם הטענה לפיה לא היה חוסר בכוח אדם במועד מתן הודעת ההתפטרות. מעבר לכך, הגרסה העובדתית שמסרה הנתבעת, לפיה הודעת ההתפטרות הוגשה לאחר שמר וייס הבהיר לעובדי המחלקה, בכללן התובעת, שסוגי המטופלים המתקבלים למוסד לרבות הטיפול התרופתי הניתן להם, אינם מן העניינים שבסמכותם, אינה מתיישבת עם השכל הישר, שכן אין זה סביר שקבוצת עובדים של מחלקה שלמה תסכים לאבד את מקור פרנסתה בשל קושי בהתמודדות עם חולה אחת. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים שהסיבה שהניעה את עובדי המחלקה, בכללן התובעת, להתפטר הייתה עמדת הנתבעת בקשר למצוקת כוח האדם שהעובדים חשו שקיימת במחלקה והרצון של העובדים לחולל שינוי בעניין זה תוך הפעלת לחץ על הנתבעת, בדרך של הפסקת עבודה. לא ניתן לנתק את האקט המשותף של ההתפטרות ממכלול האירועים שהתרחשו לפניו, כפי שהרחבנו לעיל. אירועים אלה כללו פניות חוזרות ונשנות לנתבעת בעניין גיוס עובדים חדשים למחלקה בעקבות עזיבתם של שני עובדים חודשיים קודם לכן. לדידם של העובדים, פניות אלו לא זכו להתייחסות ראויה והולמת מצד הנתבעת. בעיית המחסור בכוח אדם במחלקה הורגשה על ידם בפרט במצבים בהם עובדים ששובצו למשמרות נעדרו מעבודתם ("פנצ'רים"). מצב דברים זה גרם לתחושת מצוקה ותסכול מצד העובדים שחשו עצמם קורסים תחת נטל כבד של עבודה עקב מחסור בכוח אדם. תחושה זו מובנת בשים לב לאופי המיוחד שבעבודת המטפלים הסיעודיים, וידיעת דיינים היא כי מצוקות דומות מועלות תדיר על ידי נציגות העובדים המינהליים בבתי החולים הציבוריים, במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים עם המעסיקים הציבוריים המפעילים בתי חולים אלה. הודעת ההתפטרות אינה מגלה כוונה ברורה וחד משמעית לנתק את יחסי העבודה גם נוסח הודעת ההתפטרות אינו מגלה כוונה ברורה וחד משמעית של עובדי המחלקה, בכללן התובעת, לסיים את העבודה אצל הנתבעת. מהודעה זו עולה כי העובדים, בכללם התובעת, קשרו את סיבת ההתפטרות ל"קשיים" שהועלו בפני מר וייס ומצוקתם בעבודה: "וזאת עקב הקשיים שהועלו בפניך והמצוקה שאנו חשים בעבודה במחלקה". "קשיים" אלו, כפי שקבענו היו בראש ובראשונה קשיים הנובעים מתחושת העובדים בדבר מחסור בכוח אדם (כאמור, הקושי בהתמודדות של הצוות עם המטופלת שאוזכרה בפגישה היה טפל). כן צוין בהודעה כי היא ניתנת לאחר ש"קשיים" אלו "לא באו לידי פתרון ונראה שלא יבואו לידי פתרון". מלשון ההודעה משתמע כי אילו הנתבעת הייתה משנה את המצב הקיים ו"פותרת" את בעיית כוח האדם הרי שההתפטרות הייתה מתבטלת. כאמור, גם מכלול העובדות והנסיבות שהתקיימו עובר להודעת ההתפטרות ולאחריה מצביעים על כך שלא הייתה כוונה חד משמעית וברורה לנתק את יחסי העבודה, אלא אך אמצעי להפעלת לחץ על הנתבעת מתוך תקווה שהדבר יחולל שינוי ויוביל לקליטת עובדים חדשים במחלקה. גם אמירתה של התובעת כי "יש הרבה עבודה", בה נתלית הנתבעת, יש להבין בהקשר הזה כחלק ממשחק "כיפופי הידיים" שבין הצדדים. התובעת העידה לעניין זה בחקירתה הנגדית שהיא לא העלתה על דעתה שהתוצאה של הגשת מכתב ההתפטרות הקולקטיבי תוביל לסיום עבודתה בפועל אצל הנתבעת (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 23-25): "ש. אחרי שניתן מכתב ההתפטרות את הבנת שיש אפשרות שלא תעבדי יותר בבית האבות עד תום ההודעה המוקדמת. ת. לא חשבתי על זה. ידעתי שכולנו ביחד." כן העידה התובעת שהיא לא רצתה להתפטר, אך העובדים פנו אליה וביקשו ממנה לכתוב מכתב התפטרות ושהיא הייתה "במצוקה בדיוק כמוהם" (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 6-7): "זה היה תהליך שיצאנו מהישיבה והתרכזנו בחצר, ואז הם החליטו. אני אמרתי מצדי אני רוצה לבטל. כי זה לא היה היוזמה שלי. אני הייתי אחת מכל העובדים שעבדו איתי. הייתי במצוקה בדיוק כמוהם והם צלצלו אלי וביקשו ממני כל הזמן לכתוב מכתב שרוצים להתפטר". גם עדותה של גב' דליה רוזן מטעם הנתבעת (עובדת ששמה הוסף על המכתב לאחר שיחה טלפונית) תומכת בגרסתה של התובעת שלא הייתה כוונה אמיתית להתפטר אלא להפעיל לחץ על הנתבעת לשנות את תנאי העבודה. גב' רוזן העידה שעובדת בשם סימה הדוברת גרוזינית (שפה המובנת לעדה) התקשרה אליה והציגה את פעולת ההתפטרות הקולקטיבית כ"משחק" נגד מר וייס, כך שהוא לא יפטר את כולם (עמוד 20 לפרוטוקול הדיון מיום 24.4.12, שורות 18-28): "ש. מי דיבר איתך בטלפון. ת. סימה. ש. איזו שפה היא דוברת. ת. עברית, גרוזינית. אני גם מבינה גרוזינית אבל היא דיברה כמו במשחק. כאילו לא יהיה כלום. היא אמרה, הוא לא יפטר את כולם. אמרתי, עזבי, אני לא רוצה את זה. ש. אז למה היא חתמה בשמך. ת. טעיתי. לא רציתי. אני לא אומרת שזה... ש. באותו זמן שדיברתן בטלפון את אישרת לה לחתום על המסמך הזה. ת. גם לא רציתי. משכו אותי, כמו במשחק. ש. למשחק הזה את הסכמת. ת. טעיתי. לא רציתי להתפטר." עדותה של גב' רוזן אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת בדבר "הטעייה מכוונת" של המעביד ו"זיוף" חתימות של עובדים. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים שגם המבחן המהותי אינו מתקיים בהודעת ההתפטרות מיום 3.9.08, ולפיכך אין מדובר בהתפטרות אוטנטית. כאמור, מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה שהודעת ההתפטרות ניתנה מתוך כוונה ורצון של עובדי המחלקה, בכללם התובעת, לחולל שינוי בתנאי עבודתם אצל הנתבעת בדרך של יצירת לחץ לקלוט עובדים חדשים למחלקה. אולם, בניגוד לציפיותיהם של עובדי המחלקה כי הודעת ההתפטרות תניע את הנתבעת לקלוט עובדים חדשים, הנתבעת בתגובה ביקשה מהעובדים שיעבדו בתקופת הודעה מוקדמת בת 30 יום והחלה להתקשר עם חברות כוח אדם בניסיון לגייס עובדים חדשים במקומם. העובדים שחששו למקום עבודתם ולא התכוונו לסיים את עבודתם, החלו לפנות במכתבי התנצלות לנתבעת. התובעת העידה לעניין זה (עמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.11, שורות 6-14): "ש. בהתחלה כתבת את התביעה בכתב ידך. ת. נכון. ש. כתבת "סיבת הפסקת העבודה היתה התארגנות של כל עובדי כוח עזר במחלקה, פיטורים קולקטיביים כאיום מצד הצוות". ת.כן. למה הם חזרו בעצמם? כי הם חשבו שהם רק מאיימים. והוא ההיפך, איים עליהם בכוח אדם, הפחיד אותם בכוח אדם, הוא צלצל לאשתו שעובדת בהדסה באמצע הישיבה ושאל אותה אם ...אנשים פחדו וכתבו מכתבי חזרה. ש. כתוב כאן "איום מצד הצוות". ת. בסדר. זה נכון. הם איימו וחיכו שהוא יקרא להם לשמוע אותם." אין מחלוקת שכל עובדי המחלקה, מלבד התובעת, הגישו מכתבי התנצלות למר וייס והם הושארו בעבודתם. אין גם מחלוקת שלתובעת היה מעמד שונה ביחס ליתר עובדי המחלקה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהמשך פעולותיה בניסיון לצירוף עובדים נוספים ממחלקות אחרות למכתב ההתפטרות ואימרותיה לפיהן היא מתכוונת לפנות למשרד הבריאות לדווח על הנעשה בנתבעת. התובעת טענה שהייתה יושבת ראש ועד העובדים אצל הנתבעת. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעת, למעט אישור עובדת היותה של התובעת נציגת העובדים בכל הנוגע לטיולים ומתנות לחג. מכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים שלתובעת היה מעמד שונה ביחס ליתר עובדי המחלקה ששמם הופיע על הודעת ההתפטרות (גם לאור כך שהיא הייתה "הישראלית" היחידה בין עובדי המחלקה). הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, לרבות מכתבו של מר וייס לתובעת מיום 24.9.08, תומכות בגרסת התובעת שהיא הייתה מעין נציגה של עובדים בנתבעת ולפיכך איננו שוללים את טענת התובעת שהיא פעלה כנציגה של העובדים בעניין זה ואין נפקא מינה אם הדבר היה במסגרת "ועד עובדים" פורמלי שמונה על פי תקנון ההסתדרות, אם לאו. אנו סבורים כי פעולותיה של התובעת במקביל להגשת מכתבי ההתנצלות על ידי יתר עובדי המחלקה מחזקות את מסקנתנו שההתפטרות לא הייתה אותנטית מתוך כוונה ברורה וחד משמעית לנתק את יחסי העבודה, אלא מתוך ניסיון לשנות את תנאי עבודתה. אנו סבורים שהמשך פעולותיה של התובעת כאמור, בצירוף העובדה שהתובעת לא הביעה חרטה על מעשה ההתפטרות הקולקטיבית, בשונה מיתר העובדים במחלקתה, השליכו על החלטת הנתבעת לפעול בעניינה בדין שונה מהדין שנקטה כלפי יתר עובדי המחלקה שהושארו בעבודתם. מכל מקום, משלא הוכח כי עסקינן בהתפטרות אותנטית הרי שאין תוקף להודעת ההתפטרות מיום 3.9.08. בנסיבות האמורות סירוב הנתבעת להשאיר את התובעת בעבודתה ואי קבלת "התנצלותה" מיום 2.10.08 משמעותן פיטורים, על כל המשתמע מכך. האשמותיה החמורות של הנתבעת כנגד התובעת שעניינן הטעייה מכוונת של המעביד וזיוף חתימות לא הוכחו. טענותיה של הנתבעת לפיהן הודעת ההתפטרות מיום 3.9.08 הסבה לה נזקים לרבות פגיעה במוניטין אינן רלוונטיות להכרעה בשאלה אם התובעת פוטרה או התפטרה. באשר לטענת הנתבעת לפיה אין לטעון טענות עובדתית חלופיות, הרי שכבר נפסק לעניין זה כי "שעה שאינטרפרטציה של העובדות ניתנת לפירושים שונים ניתן לטעון גם טענות חלופיות (דב"ע נו/3-34 פוליקר ובניו בע"מ נ' אברהם לוי (טרם פורסם)). אנו ערים לפסיקה שניתנה בבג"ץ 566/76 אלקו בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לא (2) 197, ואולם באותו מקרה, בשונה מענייננו, לשון הודעת ההתפטרות של 18 העובדים הייתה ברורה וחד משמעית לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים (על אף שהייתה כוונה אחרת בפועל), בהיעדר דרישה קונקרטית מסוימת לשינוי במצב הקיים הקשור בתנאי העבודה. בהתאם לכך, אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעת. על יסוד האמור אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 41,387.5 ₪ בהתאם לתחשיב שפורט בסיכומי הנתבעת, המקובל עלינו. החלטנו להפחית את פיצויי ההלנה לכדי אפס בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורים. לפיכך לסכום פיצויי פיטורים בסך 41,387.5 ₪ יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 2.10.08 ועד למועד התשלום בפועל. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 41,387.5 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 2.10.08 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים. התפטרות