קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לחומרים מסוכנים בתעשייה הצבאית: זו הכרעה בבקשות לסילוק על הסף מחמת התיישנות. התביעה : 1. עניינה של התביעה דנן' אשר הוגשה ביום 23.12.2009 (כפי שנפרש בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 20.5.12), הם נזקי גוף אשר נגרמו למשיבים, על פי הנטען, עקב עבודתם אצל המבקשת מס' 1, במפעל התעשיה הצבאית לישראל (להלן: "תע"ש" או "המפעל"), כתוצאה מחשיפתם, במהלך עבודתם במפעל, לחומרים כימיים שונים, אשר על פי הנטען בתביעה, גרמו להם נזקים בריאותיים חמורים, בעיקר (אם כי לא רק) נזקים לבביים, אשר כתוצאה מהם סובלים התובעים מנכויות קשות לצמיתות וחלקם אף נפטר עקב המחלות, כמפורט להלן. המבקשת מס' 2 (להלן: "המדינה"), צורפה לתביעה (בהסכמה), על פי בקשת תע"ש, כמי שתע"ש היתה כפופה אליה עד תחילת שנות התשעים. המשיב 1, אליהו זוארס, יליד 9.12.1949, עבד בתע"ש, משנת 1971 ועד שנת 2003. המשיב 2, מטאי מוסקוביץ, יליד 7.1.1947, עבד בתע"ש, משנת 1985 ועד שנת 1998. המשיב 3, מאיר יוסף אסרף, יליד 29.10.1951, עבד בתע"ש, משנת 1977 ועד שנת 2000. המשיב 4, יעקב מינסקי, יליד 27.2.1948, עבד בתע"ש, משנת 1970 ועד שנת 2000. המנוח יצחק סבו ז"ל, יליד 1947, שעזבונו הוא המשיב 5 והתלויים בו הם המשיבים 6, עבד בתע"ש, משנת 1978 ועד שנת 2002, ונפטר בשנת 2002, בעודו עובד בתע"ש. המנוח אמנר יסחקוב ז"ל, יליד 1937, שעזבונו הוא המשיב 7 והתלויה בו היא המשיבה 8, עבד בתע"ש, משנת 1982 ועד שנת 1999 ונפטר בשנת 2007. המשיב 9, רובינוב חנניאל, יליד 13.5.1949, עבד בתע"ש, משנת 1974 ועד שנת 1991. המשיב 10, רובינוב עמנואל, יליד 15.9.1933, עבד בתע"ש, משנת 1975 ועד שנת 1987. המשיב 11, נרבונה דוד, יליד 25.5.1938, עבד בתע"ש, משנת 1985 ועד שנת 2003. המשיב 12, סיאני זכריה, יליד 1940, עבד בתע"ש, משנת 1968 ועד שנת 1994. המשיב 13, נעמת אהרון, יליד 1950, עבד בתע"ש, משנת 1971 ועד שנת 2000. המנוח ליכטר בלה ז"ל, יליד 1922, שעזבונו הוא המשיב 14 והתלויים בו ויורשיו הם המשיבים 15, עבד בתע"ש, משנת 1978 ועד שנת 2002, ונפטר בשנת 1978, בעודו עובד בתע"ש. המנוח גוטרזון מרדכי ז"ל, יליד 26.5.1923, שעזבונו הוא המשיב 16 והתלויה בו היא המשיבה 17, עבד בתע"ש, משנת 1978 ועד שנת 2002, ונפטר בשנת 1978, בעודו עובד בתע"ש. המשיבים צירפו חוו"ד רפואיות, שנערכו על ידי פרופ' אליהו ריכטר (להלן: "חווה"ד"). חוות דעתו לגבי המשיבים שהגישו את התביעה המקורית הוגשה ביום 15.12.2009 ואילו חוות הדעת לגבי שאר המשיבים הוגשה בתאריך 24.10.10. על פי האמור בחוות הדעת, נחשפו המשיבים, לאורך זמן, במהלך עבודתם, בעיקר לפני אמצע שנות השמונים (שעד אז בוצעו התהליכים בשיטה ידנית), לכמויות גדולות של ניטרוגליצרין וחשיפה זו היא שהביאה לתחלואיהם. הבקשות ועיקר טענות הצדדים : 2. בבקשות אלה, אשר לפניי (בקשות מס' 8 ו- 11), עותרות המבקשות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. המבקשות מכחישות את העובדות המצויות בבסיס עילת התביעה, כמו גם את הקשר הסיבתי בין החשיפה הנטענת לתחלואיהם של המשיבים, אולם לטענתן, גם אם העובדות האמורות התביעה נכונות, התיישנה התביעה. בדיון זה אצא מנקודת הנחה, כי העובדות האמורות בכתב התביעה נכונות הן. 3. בהיות המשיבים ערים לטענת ההתיישנות, טרחו ופירטו טענותיהם בענין ההתיישנות, כבר בכתב התביעה וביססו אותן על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות והוסיפו וטענו בתגובתם לבקשות ובסיכומיהם. עיקר טענתם של המשיבים היא, כי הקשר הסיבתי בין עבודתם בתע"ש וליתר דיוק - בין חשיפתם לניטרוגליצרין, במהלך עבודתם ובין תחלואיהם - התגלה להם (בין היתר בשל חובת הסודיות אשר חלה על עבודתם במפעל), בשלב מאוחר - רק בשנת 2006 לערך ולכן, תביעתם המתוקנת, שהוגשה בשנת 2010, לא התיישנה. לטענתם, המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא מועד קבלת חוות דעתו של פרופ' ריכטר או לחילופין - מועד פנייתם אל עו"ד לפיד, בשנת 2006. עוד טוענים המשיבים, כי על אף שהם חשו בהשפעות הניטרוגליצרין עליהם, בעיקר בגרימת כאבי ראש חזרים ועל אף שהם חשו שהם מתמכרים לחומר, הם לא ידעו שהחשיפה אליו היא זו שגרמה לתחלואיהם ואיש לא הזהיר אותם שהשפעת החומר חמורה יותר מאשר גרימת תופעות הלוואי בהם חשו. לטענתם, השפעתו המזיקה של הניטרוגליצרין כחומר המסכן באופן חמור, את בריאות העוסקים בייצורו, לא היתה ידועה ולא פורסמה ועד שקיבלו את חוות הדעת הרפואית, אשר צורפה לתביעה, לא היה ידוע על קשר בין תחלואיהם לבין חשיפתם לניטרוגליצרין. לתגובתם צורפו תצהירים מטעם כל המשיבים. 4. המבקשות מפרטות, בתשובתן לתגובת המשיבים, את המועדים בהם לקו המשיבים השונים בתחלואיהם וטוענות, כי תביעת כל אחד ואחד מהם התיישנה הן לפי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין והן לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי מהעובדות הנטענות בכתב התביעה, על נספחיו, ניתן ללמוד, כבר עתה, כי טענת ההתיישנות שלא מדעת איננה יכולה לעמוד לזכות המשיבים. זאת - בין היתר, מאחר שלא נודעו להם עובדות חדשות שלא היו ידועות להם בתקופה בה טרם התיישנה התביעה ולא היתה כל מניעה לעריכת הבירורים הנדרשים ולהגשת התביעה על ידם בתוך תקופת ההתיישנות. כן נטען, כי אין כל יסוד לטענה לפיה מועד קבלת חוות הדעת הרפואית בעניינם של המשיבים הוא המועד המתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות וכי אף אין כל בסיס לטענת הסודיות באשר לתנאי העבודה והחומרים אליהם נחשפו המשיבים, שהרי מהרישומים הרפואיים עולה שהם גילו לאחרים את עובדת חשיפתם לניטרוגליצרין. דיון והכרעה : 5. כלל הוא, כי אם ניתן להכריע בטענת ההתיישנות, בשלב מוקדם, עוד טרם בירור התביעה לגופה (מתוך נקודת מוצא כי כל העובדות האמורות בתביעה נכונות), יש לעשות כן, במטרה למנוע בזבוז משאבים ניכרים [ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל, הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (19.9.2010) (להלן: "פרשת גיא-ליפל")]. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבורה אני כי כך גם במקרה דנן וכי ניתן וראוי להכריע, במקרה זה, בטענת ההתיישנות, כטענת סף, בטרם בירור התביעה לגופה. 6. הטעמים העומדים בבסיס כללי ההתיישנות מוכרים וידועים ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. המחוקק מצא לנכון לקבוע תקופה בה יוכל אדם לתבוע זכויותיו וככל שהוא אינו עושה כן רואים אותו כמי שוויתר על זכותו. זכאי הנתבע, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, לסמוך על כך שהתובע ויתר על זכותו ולהסתמך על כך שהוא לא ייתבע עוד בגין אשר אירע בתקופה שהתיישנה ואין לצפות ממנו לשמור על ראיותיו לאחר עבור תקופת ההתיישנות, מה גם שקיים קושי אובייקטיבי להביא ראיות (ובעיקר עדים), לאחר חלוף תקופה ארוכה. עם זאת, לשם איזון בין זכויות הצדדים ועל מנת ליתן מענה למקרים חריגים, מצא המחוקק לנכון להחריג מספר מקרים, בהם ניתן יהיה להאריך את תקופת ההתיישנות, אולם חובת ההוכחה כי מתקיים אחד החריגים מוטלת על הטוען כך, היינו - על התובע. 7. אחד החריגים - הוא החריג עליו סומכים המשיבים טענותיהם במקרה דנן, הוא הכלל בדבר "התיישנות שלא מדעת", האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." (ההדגשה אינה במקור). אין חולק, כי הקשר הסיבתי הינו אחד מרכיבי התביעה הנכללים בגדר סעיף 8 הנ"ל. הלכה היא, כי הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר" והאמצעים הסבירים שהיה עליו לנקוט, על מנת למלא אחר התיבה "בזהירות סבירה", נבחנים על פי נסיבות העניין ולא על פי תכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. המועד בו על התובע להפעיל אותה "זהירות סבירה" ולנקוט פעולות לגילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, הוא המועד, בו היה קיים בידי התובע "קצה חוט", היינו - נתונים כלשהם אשר היו צריכים להעלות בו חשד לקיומן של העובדות הרלבנטיות. עוד הובהר בפסיקה, כי יש להבחין בין עובדה ובין ראיה להוכחתה ולענין הארכת מירוץ ההתיישנות, על פי סעיף 8 לחוק (להבדיל מסעיף 7 לחוק), די בקיומה של עובדה, המצויה בידיעתו של התובע ואשר צריכה היתה לעורר בליבו חשד לקיומה של עילת תובענה ואין צורך שיהיו בידו ראיות להוכחת העובדה. האבחנה אינה תמיד קלה אולם ברי כי אין מדובר בכך שרק מהיום בו מצויה בידי התובע חוות דעת על פיה קיים קשר סיבתי, תימנה תקופת ההתיישנות, אלא די בכך שבידיעת התובע מצויות עובדות, המקימות חשד לקיומו של קשר כזה. אם, במבחן אוביקטיבי, נאמר שבעקבות העובדות שהיו ידועות לו, היה על התובע לערוך בירור מקצועי מתאים, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו היו עובדות אלה בידיעתו של התובע (ראו: פרשת גיא-ליפל דלעיל ופסקי הדין הנזכרים שם). נסיבות המקרים דנן וטענות המשיבים בענייננו דומות לאלה אשר הועלו בפרשת גיא-ליפל, שם נדונו תביעות נזיקין, שהוגשו על ידי בני משפחותיהם של עובדי הקריה למחקר גרעיני-נגב (להלן: הקמ"ג), שחלו בסרטן ונפטרו. התביעות הוגשו, שם, שנים רבות לאחר הפטירה, בטענה כי לא היו ידועות לתובעים כל העובדות והעיקר - לא היה ידוע להם הקשר הסיבתי בין העבודה בקמ"ג לבין מחלות המנוחים ופטירתם. טענתם נדחתה, תוך קביעה, כי היה בידם "קצה חוט", כנדרש, לשם בירור הקשר בין החשיפה הנטענת לבין התחלואים בהם לקו. בהקשר לכך ראו עוד: דברי כבוד השופט גולדברג בע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, עמ' 866-865; ע"א 7805/02 - הלפרט יצחק ואח' נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח' . פ"ד נח(6), 847. 8. בדיון שהתקיים בבקשה דנן, ביום 23.2.12, נחקרו חלק מהמשיבים, אשר הגישו תצהירים לתמיכה בתגובתם לבקשה (מר אליהו זוארס, מר מטאי מוסקוביץ, הגב' רות סבו, אשתו של המנוח סבו יצחק ז"ל ונעמת אהרון). המצהירים טענו, כי הם נפגשו, לראשונה, עם בא כוחם, עו"ד לפיד, בשנת 2006, לאחר ששמעו מהמנוח אמנר יסחקוב, שהוא פנה לעו"ד לפיד אשר אמר לו שייתכן שקיים קשר סיבתי בין עבודתו במפעל ובין תחלואיו. במהלך חקירותיהם הוצגו בפני העדים כתבי ויתור על סודיות רפואית (להלן: "כתבי הויתור"), שנחתמו על ידם ועל ידי עובדים נוספים, בפני עו"ד לפיד ואושרו על ידו, לכאורה, עוד בשנת 2003. חלק מכתבי הויתור נחתם, על פי הכתוב בהם, ביום 4.3.2003 וחלקם נחתם ביום 13.4.2003. לאחר הישיבה הגיש עו"ד לפיד סיכומים, בהם הסביר, כי כתבי הויתור הוכנו על ידו על בסיס טיוטות שהיו אצלו משנת 2003 ומאחר שהוא סובל מדיסלקציה ודיסגרפיה קשה (צורפו מסמכים להוכחת הליקוי), הוא לא הבחין בכך שהתאריכים הרשומים בהם אינם תואמים את המועדים בו הם נחתמו על ידי המשיבים ועד להצגתם במועד הדין הוא לא הבחין בטעות. לתמיכה בטענה זו הפנה עו"ד לפיד לכך שמכתבו אל תע"ש לקבלת המסמכים הנדרשים (אליו צורפו כתבי הויתור), נכתב במחצית הראשונה של שנת 2007 וכן לעתירה שהגיש בבג"צ 6498/00, כמתמחה, נגד לשכת עוה"ד וועדת הבחינות שליד הלשכה, שעניינה דרישתו לתנאי בחינה מיוחדים, בשל הליקויים הנ"ל מהם הוא סובל. לסיכומיה, צירפה תע"ש מסמכים נוספים, מתאריכים קודמים לשנת 2006 - ייפויי כח לעו"ד לפיד, שעל פי הכתוב בהם, נחתמו ע"י המשיבים 1-8 (התובעים בתביעה המקורית), בשנת 2005. עוד מצביעה תע"ש על כך שלכתב התביעה צורפו כתבי ויתור שנחתמו בשנת 2009 ותוהה מדוע היה צורך להחתים את המשיבים על כתבי ויתור נוספים ומדוע לא צורפו כתבי הוויתור, שהוצגו בפני העדים ושנחתמו, לכאורה, על פי הנטען, בשנת 2006 ומדוע לא טען עו"ד לפיד, כבר בישיבה בה הוצגו כתבי הויתור בפני העדים, שהתאריכים שגויים, מאחר שהוא עשה שימוש בטפסים קודמים ולא שם לב לכך בשל הדיסלקציה בה הוא לוקה. אשר לעתירה, אליה הפנה ב"כ המשיבים, בדקו באי כוחה של תע"ש ומצאו, כי העתירה נמשכה בהמלצת ביהמ"ש, אולם עו"ד לפיד טוען, כי היה זה עקב הסכמה שהושגה בין הצדדים. 9. אכן, התאריכים השונים בהם נחתמו ייפויי הכח וכתבי הויתור מטרידים, במיוחד לאור כך, שלא מצאתי תשובה הולמת לכך שקיימים כתבי ויתור שנחתמו בשני תאריכים שונים, שהרי אם נעשה שימוש בטופס הנמצא במחשב, ללא שינוי התאריך, כטענת עו"ד לפיד, צפוי היה שאותו תאריך יופיע על כולם. עם זאת, המבקשות בחרו שלא לחקור את עו"ד לפיד על תצהירו ובגרסתו תומכת העובדה שהמכתב, בו פנה לגורמים המתאימים לשם קבלת חומר רפואי (אשר אליו צורפו הוס"רים), נכתב ביום 26.4.2007. לפיכך, אצא מנקודת הנחה, כי ייפויי הכח וכתבי הויתור נחתמו על ידי המשיבים בשנת 2006 וכי בשנה זו הם ביקרו, לראשונה, במשרדו של עו"ד לפיד. אולם, אין בכך כדי להועיל למשיבים, שכן בחינת הנתונים הרלבנטיים, כפי שיפורט להלן, מחייבת קביעה, כי תביעת כל המשיבים התיישנה. 10. כאמור - תחילת מנין תקופת ההתיישנות איננו המועד בו בחר הניזוק לפנות להתייעצות אצל עורך דין ואף לא המועד בו פנה למומחה רפואי, על מנת לקבל חוו"ד בדבר מצבו ובוודאי לא המועד בו נתקבלה אצלו חוו"ד המומחה, כטענותיו השגויות של ב"כ המשיבים. המועד לתחילת מנין תקופת ההתיישנות, הוא, כמוסבר, המועד בו נתגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה ובכלל זה - הנזק והקשר הסיבתי, או המועד בו היו אלה ידועים לו אילו פעל לגילויין "בזהירות סבירה", כמתחייב מסעיף 8 לחוק ההתיישנות. המשיבים דכאן אינם טוענים כי הנזק, היינו - הליקויים בבריאותם לא היה ידוע להם, אלא טענתם היחידה היא, כי רכיב הקשר הסיבתי, המהווה חלק מעילת התובענה, היינו - הקשר הסיבתי בין תחלואיהם לבין עבודתם במפעל, הוא זה שלא היה ידוע להם והתגלה להם, בפועל, רק בשנת 2006. 11. מחוות דעתו של פרופ' ריכטר ומהמאמרים אליהם הוא מפנה עולה, כי הקשר בין ניטרוגליצרין למחלות שונות היה מבוסס לפחות משנת 1989. גם מפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי בנצרת עוד ביום 28.5.1995 (ת.א. 540/90 אזרייב פסח נגד מדינת ישראל - משרד הביטחון, אליו הפנתה תע"ש, בו התקבלה (על בסיס חוו"ד מומחים), תביעתו של עובד תע"ש והוכר, במסגרתה, קשר סיבתי בין חשיפתו לחומרים כימיים ובכללם - לניטרוגליצרין ובין תחלואיו, עולה, כי קשר בין החשיפה (בין היתר) לניטרוגליצרין היה ידוע ומוכר למעלה מעשור לפני הגשת התביעה המקורית. 12. המבקשות צירפו לבקשתן מסמכים רפואיים ואחרים המצביעים על כך שהיה בידי המשיבים הרבה מעבר ל"קצה חוט", לקשר אפשרי נטען, בין העבודה במפעל לבין תחלואים, כנדרש בפסיקה, אשר חייב את המשיבים לעשות לבירור שאלת הקשר הסיבתי. תיאור השפעת החומרים להם נחשפו המשיבים במפעל, כפי המובא בתצהיריהם, הינו תיאור דרמטי, אשר חייב היה לעורר אצלם חשד, כי החומרים להם נחשפו הם שגרמו לתחלואיהם וסבורה אני כי חשד כזה אכן קינן בליבם, אלא שהם לא עשו את הדרוש על מנת לבררו. לענין זה אין המשיבים יכולים לסמוך יהבם על הבדיקות שנעשו להם במפעל, מה גם שהיו מקרים בהם הורחקו עובדים, לרבות חלק מהמשיבים, מעבודה עם ניטרוגליצרין, דבר שצריך היה, גם הוא, לעורר בלבם חשד לקשר בין החשיפה לניטרוגליצרין ובין תחלואיהם. בנסיבות אלה טענת המשיבים לפיה, מאחר שנאמר להם שהניטרוגליצרין גורם לכאבי ראש הם סברו כי אין קשר בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין תחלואיהם, אינה יכולה להתקבל. היה על המשיבים לפנות למומחים, על מנת לברר אם קיים קשר כזה, אולם איש מהמשיבים לא עשה זאת. 13. ב"כ המשיבים טוען, כי ד"ר בצלאל רפלובסקי - רופא תעסוקתי, אשר עבד, החל מסוף 72 תחילת 73, כרופא תעסוקתי בקופת חולים כללית בת"א, בה נבדקו גם עובדים של תע"ש (ואשר הובא כעד מטעם המשיבים), לא חשד כי הניטרוגליצרין גורם לתחלואי העובדים ואם כך הוא - מה להן למבקשות להלין על המשיבים שלא ערכו בירורים ? לא ניתן לקבל טענה זו. ד"ר רפלובסקי העיד, כי כולם ידעו אז שניטרוגליצרין יכול לגרום לכאבי ראש ולכן הוא (והרופאים התעסוקתיים האחרים) היו עוקבים אחרי העובדים במשך תקופה קצרה כדי לראות אם מופיעים כאבי ראש ואם הם נעלמים. לגבי עובדים שהמשיכו להתלונן, אמר: "היה ברור שהם לא מתאימים לעבודה בניטרו" והם היו ממליצים להעבירם לעבודה אחרת. ד"ר רפלובסקי ציין, כי בתע"ש עבדו עם הרבה חומרים שהיו ידועים כחומרים שעלולים לגרום לבעיות בריאותיות ושהחוק חייב לבדוק אותם, אולם הניטרוגליצרין לא נכלל בגדר חומרים אלה, אולם העובדה שניטרוגליצרין הוא חומר מזיק מאוד ומסוכן לבריאות, אינה חדשה לו ועוד כשהחל לעבוד בתע"ש היה ידוע לו, שבריכוז גבוה ניטרוגליצרין יכול לגרום אפילו למוות. כשנשאל ד"ר רפלובסקי אם היה לו חשד כלשהו בלב שבמפעל הזה הניטרוגליצרין גורם לתמותה להתקפי לב או לתחלואים אחרים, השיב (לאחר היסוס): "לאנשים בריאים לא. לאנשים חולים במחלות מסוימות, כן". אין באמירה זו כדי להועיל לתובעים, אשר בעיות בריאות קשות התעוררות אצלם כבר לפני שנים רבות, הרבה לפני סיום עבודתם במפעל והם לא יכולים היו להחשב לאנשים בריאים. ראו, בענין זה הסברו של ד"ר רפלובסקי להגבלה שהגביל את המנוח סבו יצחק מעבודה עם ניטרוגליצרין, עוד בשנת 1992, בשל חשד שהיה לו, לפי תוצאות הא.ק.ג, שהמנוח סבל ממחלה קרדיווסקולארית, אליו התייחס ד"ר רפלובסקי בעדותו. 14. מתצהירי המשיבים עצמם ומתצהירי קרובי המשיבים המנוחים עולה, כי המשיבים ידעו, בעת עבודתם במפעל, כי הניטרוגליצרין גורם לכאבי ראש קשים, סחרחורות, הקאות ותופעות בריאותיות נוספות וכי אף נשות המנוחים ציינו כי הן סבלו מתופעות בריאותיות שונות ובעיקר מכאבי ראש, מעצם כך שישנו ליד בעליהן. כל המשיבים טענו בתצהיריהם, כי עוד בעת עבודתם במפעל, הם חשו בהשפעה קשה של הניטרוגליצרין על בריאותם, בתופעות בריאותיות קשות ובהתמכרות לחומר וכי היה ידוע שניטרוגליצרין גורם לכאבי ראש קשים מאד, אך איש לא אמר להם שהוא גורם למחלות בהם לקו. חלק מהמשיבים סיפרו, בין בתצהיריהם ובין בעדותם, על הקשר החם שהתקיים בין העובדים במפעל, אשר היו "כמו משפחה" ועולה מדבריהם, כי העובדים ידעו כי הקרבה לניטרוגליצרין משפיעה באופן האמור לעיל על כולם. לא רק זאת, אלא שחלק מעובדי תע"ש נפטרו ממחלות קשות, לפני למעלה מעשור. בניגוד לנטען ע"י בכ"כ המשיבים בסיכומיו, מומחה המשיבים קבע בחוות דעתו, כי הקשר הסיבתי בין ניטרוגליצרין לבין המחלות שנתגלו אצל המשיבים היה קיים עשרות שנים עובר להגשת התביעה. בנסיבות אלה, אין המשיבים יכולים להשליך יהבם על אשר נאמר להם על ידי גורמים שונים במפעל או על ידי הרופאים התעסוקתיים. ניתן לומר, כי דווקא האזהרות אשר הוזהרו מפני הניטרוגליצרין, בצירוף התופעות בהן חשו המשיבים בעצמם ותחלואיהם, חייבו אותם לערוך בירורים נוספים. 15. התמונה העולה מכל התצהירים שצורפו היא, כי היה בידי המשיבים "קצה חוט" ואף מעבר לכך, אשר חייב, על פי המבחן האובייקטיבי, עריכת בירור על ידם באשר לקשר הסיבתי בין החשיפה לחומרים כימיים בכלל ולניטרוגליצרין, בפרט, ובין תחלואיהם. נראה, כי הקשר הסיבתי בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין כאבי ראש, הקאות, ירידה בלחץ דם ועוד, היה מידע שרווח במפעל, כפי שעולה מראיון שערך המשיב 1 לטלביזיה ומדבריהם של המשיבים 1 ו- 2, אשר יובאו להלן. למעשה, קשה להלום מצב בו עובדים רבים באותו מפעל, לקו בתחלואים שונים וכן בהתקפי לב, שלאחריהם נאסר עליהם לעבוד בחשיפה לניטרוגליצרין וחלקם אף נפטר, בגילאים צעירים, ללא שהדבר היה ידוע לכל מי שעבד בחשיפה לחומרים הנ"ל. אולם גם אם חלק מהמשיבים לא ידע על כך "בזמן אמת", די בנסיבות שהתקיימו לגבי כל אחד מהם, כפי שיפורטו להלן, כדי להוות "קצה חוט" ולהעלות, בלב אדם סביר, חשד לקשר סיבתי ולחייבו לערוך בירור מקצועי מתאים ומעמיק יותר, שנים רבות לפני הגשת התביעה ובתוך תקופת ההתיישנות. 16. להלן יפורטו הנסיבות הספציפיות, לגבי כל משיב ומשיב. א. המשיב 1 (זוארס), יליד 9.12.49, עבד בתע"ש משנת 1971 ועד שנת 2003, בפס הייצור של ניטרוגליצרין. בהיותו בן 53 הופסקה עבודתו בתע"ש והוא פרש, פרישה מוקדמת לגמלאות, בשל מצב בריאותי חמור. הוא החל לסבול מבעיות לב עוד בשנת 1982 ובשנת 1998, עבר אירוע מוחי אשר גרם לפגיעה חמורה בראייתו. הוא עצמו מציין, בתצהירו, כי מאז הלך מצבו והידרדר, באופן דרסטי וכי בשנת 2002, עבר אירוע מוחי נוסף. לדבריו, בהיותו אדם מאמין סבר כי אלה גזירות שמים. זוארס מציין בתצהירו: "בתקופת עבודתי בייצור הניטרוגליצרין ידעתי וחוויתי, כמו יתר העובדים אשר עבדו איתי, כי קיימות תופעות לוואי אשר חווינו אותן על גופנו כבר כאשר התקרבנו אל מפעל הייצור של הניטרוגליצרין ... עם זאת כל מה שידעתי וידעו חבריי לעבודה הוא, כי הניטרוגליצרין הוא חומר חריף מאד וכי ריח חריף זה גורם לכאבי ראש. התע"ש מצידו, גם הוא היה מודע לתופעת כאבי הראש..." (סעיפים 9-10 תצהירו). לדבריו, הוא סמך בעיניים עצומות על המעביד ולכן לא עלה כל חשד, בלבו ובלב חבריו, שמא השפעת הניטרוגליצרין חורגת אל מעבר לכאבי הראש ואילו היה יודע זאת, לא היה מגיש למוסד לביטוח לאומי תביעת נכות כללית, אלא תביעה לקביעת נכות מהעבודה. דבריו אלה של זוארס, אינם עולים בקנה אחד עם דברים שאמר בראיון לטלביזיה ביום 24.12.09 (דיסק הראיון צורף כנספח 1 לתשובת תע"ש לתגובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף) ובו הוא אומר, במפורש, כי כבר בשנת 1978 היה "גל של אנשים שנפטרו" צעירים, כבני 54 וכי "הרגשנו שמשהו כבר מתחיל להיות לא הכי בריאותי טוב, שהיינו חשופים לחומר הזה וזה השפיע עלינו והרגשנו, אם זה כאבי ראש...". ב"כ המשיבים טוען נגד קבילות הדיסק, אולם אין לקבל טענתו זו. משאישר זוארס, בחקירתו הנגדית, כי הוא התראיין לכתבה ומשניתן לצפות בראיון, לראות ולשמוע אותו אומר את הדברים ומאחר שהוא לא טען כי הדברים לא נאמרו על ידו או הוצאו מהקשרם, יש מקום ליתן להם משקל ואין באי עריכת תמליל של הנאמר בראיון, כדי לפגוע באמור בו, שהרי הדיסק הוא הראיה והתמליל מהווה כלי עזר בלבד. יש להדגיש את התייחסותו של זוארס, בראיון הטלביזיוני, לא רק לחשד שהתעורר אצלו עוד בשנת 1978, אלא גם לחשד שעלה בלבם של חבריו לעבודה, כתוצאה ממצבם הבריאותי ומכך שעובדים רבים נפטרו בגיל צעיר, כבני 54, כי קיים קשר בין עבודתם במפעל לבין תחלואיהם. בנוסף, בחקירתו בביהמ"ש, אישר זוארס שהעובדים במחלקה בה עבד (וביניהם מוסקוביץ וסבו), היו "כמו משפחה" וכי הם דיברו ביניהם על מה שקורה במפעל (עמ' 8 לפרו') וכן אישר כי שמע על העובדת שהתעלפה במפעל והעבירו אותה לעבודה אחרת. הוא אף אישר את היכרותו עם משפחות אסרף ומינסקי (המשיבים 3 ו-4) וכי הוא פנה אליהם כמי שהוא יודע שעבדו עם אותם חומרים וחלו, על מנת שיגיעו, גם הם, לעו"ד לפיד (עמ' 10-11 לפרו'). לגבי משיב זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, לכל המאוחר, משנת 1998 (אם לא קודם לכן - משנת 1982), היינו - 11 שנים עובר להגשת התביעה ולפיכך התיישנה התביעה. ב. המשיב 2 (מוסקוביץ), יליד 7.1.1947, עבד בתע"ש מיום 2.11.80 עד יום 30.12.97, שאז פרש לגמלאות מוקדמות, עקב מצב בריאותו, בהיותו בן 54. לדבריו, בתצהירו, הוא פרש מהעבודה עקב מצב בריאותו החמור, אשר הידרדר דרסטית לקראת סיום עבודתו. גם מוסקוביץ העיד, כי, העובדים היו "כמו משפחה", כי, כמו יתר העובדים שעבדו איתו, הוא חש וחווה תופעות לוואי בקרבה לניטרוגליצרין, כי הוא סבל, בעבודתו, מכאבי ראש ונטל כדורים מאד קשים נגד מיגרנות, כי כמהנדס כימיה הוא ידע שכל חומר כימי מסוכן לבריאות וכי גם הוא ידע על העובדת שהתעלפה בקרבת הניטרוגליצרין, אך לא עלה בו חשד שמא מצבו הבריאותי קשור לחשיפה לניטרוגליצרין. לדבריו, בשנת 2006 פנה אליו זוארס וסיפר לו, שחבר משותף שלהם לעבודה פנה לעו"ד רן לפיד ממשרד לפיד, אשר העלה בפניו אפשרות שנכותו קשורה לעבודה ולכן גם הוא פנה לעו"ד לפיד. על פי חוות דעתו של פרופ' ריכטר, מוסקוביץ עזב את העבודה בגלל ההשפעות הבריאותיות של החומרים בהם עבד, אשר, בין היתר, חדרו לעורו דרך הכפפות שניתנו לו במפעל ומאז פרישתו מהעבודה הוא אינו עובד כלל. עוד בשנת 1993 כתב מוסקוביץ מכתב להנהלת תע"ש, בו העלה מספר נקודות לציון ובין היתר ציין, "שנ.ג. מזיק למס' לא קטן של עובדים, אבל כולם ממשיכים לעבוד". לדבריו בעדותו, כוונתו היתה לכך שניטרוגליצרין גורם ל"כאבי ראש תופת" (עמ' 20 לפרו'). מהאמור לעיל עולה, כי לפחות משנת 1993 היה בידי מוסקוביץ לפחות "קצה חוט", אשר הצדיק בירור מעמיק יותר מצידו, באשר לקשר בין החשיפה לניטרוגליצרין ובין תחלואיו השונים ולכל המאוחר משנה זו יש למנות את תקופת ההתיישנות לגביו. מכאן, שתביעתו הוגשה 16 שנים לאחר תחילת מנין תקופת ההתיישנות, התיישנה. ג. המשיב 3 (אסרף), יליד 29.10.51 עבד במפעל משנת 1977 עד שנת 2000 ובשל מצב בריאותו הלקוי פרש לגמלאות בשנת 2000 בגיל 48. מצבו הבריאותי הידרדר עוד בשנת 1999, בה לקה בהתקף לב, שלאחריו, על פי הוראת רופא תעסוקתי של שירותי בריאות כללית, מיום 14.7.1999, הומלץ על חזרתו לעבודה, ללא חשיפה כלשהי לניטרוגליצרין. על הוראה זו חזר הרופא גם בהמשך ודי היה בכך כדי לעורר באסרף חשד, שמא תחלואיו קשורים בחשיפתו לניטרוגליצרין. ואמנם, ניתן למצוא תמיכה בטענה כי הוא אמנם חשד כך, במסמך סיכום פגישה בינו לבין מנהל משאבי אנוש במפעל, מיום 27.2.2000, שם נכתב, כי אסרף אינו מוכן לבצע את עבודתו הייחודית כמוביל ניטרוגליצרין, בגלל סיבות בריאותיות. אסרף טוען בתצהירו, כי לאחר התקף הלב משנת 1999, הוא הגיש תביעה למל"ל להכיר בהתקף כתאונת עבודה, שכן הוא אירע לאחר ויכוח קשה עם מעבידו (ללא שציין, כלל, עבודה עם ניטרוגליצרין) והמל"ל דחה את תביעתו, לאחר שקבע כי התקף הלב אינו קשור לויכוח. אסרף הגיש ערעור לביה"ד לעבודה, אשר מינה את ד"ר עמיקם, כמומחה מטעמו, לבחינת הקשר בין הויכוח בעבודה לבין התקף הלב. על פי חוות דעתו של ד"ר עמיקם, מיום 22.9.02, היו קיימים אצל אסרף גורמי סיכון אחרים להתקף לב ומאחר שהאירוע אירע יומיים-שלושה לפני ההתקף, הוא לא מצא קשר בין הויכוח בעבודה לבין ההתקף ולכן נדחה הערעור. אין בפניי כל אינדיקציה לכך שאסרף סיפר לד"ר עמיקם שהוא עובד עם ניטרוגליצרין או העלה בפניו את המלצתו של הרופא התעסוקתי, שהורה, כאמור, על חזרתו לעבודה ללא חשיפה לניטרוג ועיון במכתבו של ד"ר עמיקם, אשר צורף לתצהירו של אסרף מעלה, כי הוא התייחס לגורמי סיכון רגילים להתקף לב ושלל אותם. בתביעתו לש אסרף למל"ל לא הוזכר הניטרוגליצרין ואסרף אף אינו טוען בתצהירו שהוא העלה ענין זה, בפני המל"ל או בפני ד"ר עמיקם, כך שלא ניתן ללמוד דבר, לענייננו, מחוות דעתו של ד"ר עמיקם. לאור האמור לעיל, יש למנות את תקופת ההתיישנות לגבי אסרף, לכל המאוחר מיום 14.7.1999 ולפיכך תביעתו אשר הוגשה ביום 23.12.2009, למעלה מ- 10 שנים לאחר מכן, התיישנה. ד. המשיב 4 (מינסקי), פרש מעבודתו בתע"ש בשנת 2000, שאז פרש עקב נכות צמיתה, שנגרמה לו, לטענתו, בגין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעת עבודתו שם. גם משיב זה, כמו המשיב 3, לקה בליבו עוד בשנת 1999 וגם לגביו ניתנה הוראה לחזרתו לעבודה, תוך שנאסר עליו להיכנס לאולמות הייצור של ניטרוגליצרין, כך שכבר אז היה מעבר ל"קצה חוט" באשר לקשר סיבתי אפשרי בין תחלואיו לבין החשיפה לניטרוגליצרין. תביעתו, שהוגשה ביום 23.12.2009 הוגשה, איפוא, למעלה - 10 שנים לאחר תחילת מנין תקופת ההתיישנות ולפיכך התיישנה. ה. המשיב 5 (המנוח סבו) (שהתלויים בו הם המשיבים 6), נפטר ביום 1.9.2002 מהתקף לב, בדרכו מעבודתו במפעל לביתו. לדברי אלמנתו, בתצהירה, היה זה התקף הלב הראשון שלו והיא לא קישרה את התקף הלב לתנאי עבודתו במפעל, אלא לגילו, שהיה אז 55, מכיוון שבגיל זה התקפי לב הינם שכיחים. אלא, שלתצהירה צורף מסמך שנערך ע"י מנהל ענף ניטרציות בתע"ש, בחתימתו של המנוח סבו, עוד ביום 3.1.1999, על פיו נאסרה כניסתו של משיב זה לאולם הייצור של הניטרוגליצרין, או למחסן ונאסר עליו מגע עם חומרים כימיים. מסמך זה נערך, כפי הכתוב בו, בעקבות מכתבו של הרופא התעשייתי, שהמליץ על אמצעי זהירות אלה "בנסיון שלא להחמיר את מצב בריאותו". ממסמכים נוספים שצורפו לתצהירה של האלמנה עולה, כי המנוח סבו סבל ממחלת לב איסכמיה, מספר שנים לפני אוגוסט 2002 וממסמכים שצורפו לתשובת תע"ש (נספחים 9-11) עולה, כי הוא סבל מבעיות לב עוד משנת 1992 וכי כבר אז קשר הרופא התעסוקתי, ד"ר רפלובסקי, בין מצבו הבריאותי לבין עבודתו בנוכחות ניטרוגליצרין (נספח 10). קשר נוסף כזה נעשה גם בשנת 1998 ע"י הרופא התעסוקתי ד"ר יעקב דנון (נספח 9). מהמסמכים הנ"ל עולה, איפוא, שלפחות משנת 1992 היה קיים חשד אצל המנוח סבו ואצל רופאיו, לקשר סיבתי אפשרי בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין תחלואיו. את ידיעתו של המנוח סבו יש לייחס גם לאלמנתו ולתלויים בו, כפי שנקבע בפרשת גיא ליפל וכן ברע"א 5087/10 מדינת ישראל נגד דוננפלד (7.11.2012), מה גם שעל פי תצהירה סבלה אלמנתו של המנוח סבו מכאבי ראש, מעצם השינה במחיצתו, כתוצאה מריח הכימיקלים שנדף ממנו. גם תביעתו של משיב זה התיישנה, מאחר שהיא הוגשה כ- 18 שנים לאחר תחילת מנין תקופת ההתיישנות. ו. המשיב 7 (המנוח יסחקוב), עבד במפעל משנת 1982 עד פרישתו ביום 31.5.1999, בשל נכות צמיתה שנגרמה לו, לטענתו, עקב עבודתו במפעל. המנוח יסחקוב נפטר ביום 27.1.2007, בגיל 69, מדום לב. לדברי אלמנתו (המשיבה 8), בתצהירה, המשפחה קיבלה זאת כגזירה משמיים. גם היא העידה, כי מהמנוח נדף ריח חריף של כימיקלים כאשר חזר מעבודתו וכי השינה במחיצתו גרמה לה כאבי ראש. לדבריה, המנוח לא סיפר לה דבר על עבודתו בתע"ש ולא אמר לה שהוא חושד שלעבודתו יש קשר כלשהו למצב בריאותו. אולם, פרופ' ריכטר מציין בחוות דעתו (בעמ' 9 לחווה"ד, בסעיף 10), כי בנו של המנוח יסחקוב סיפר לו, שאביו, אשר נהג לחלק לעובדים שיצאו לפנסיה חבילות שי לחגים סיפר "שבכל בית אליו נכנס מצא אדם חולה, שבקושי זז, שבר כלי - זה הדליק אצלו נורה אדומה שמשהו לא בסר באופן כללי ושלא מדובר במקרים יחידים יוצאי דופן" . המשיבה 8 לא מצאה לנכון לצרף לבקשה תצהיר מטעם הבן ודבריה בתצהירה, לפיהם המשיב 7 לא נהג לשתפם בעבודתו, אינם עולים בקנה אחד עם דברי בנה לפרופ' ריכטר. מכל מקום, לאור מועד פרישתו והאמור לעיל, ברי כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לכל המאוחר ממועד פרישתו. מאחר שמאז פרישתו ועד הגשת התביעה דנן (23.12.09), עברו למעלה מ- 10 שנים התיישנה התביעה. ז. המשיב 9 (חנניאל), עבד במפעל משנת 1974 עד שנת 1991, עת פרש מעבודתו בשל נכות צמיתה שנגרמה לו, לטענתו, עקב עבודתו. חנניאל מספר בתצהירו, מצבו החל להידרדר עוד בשנת 1989, כאשר החלו אצלו תופעות של דפיקות לב חזקות, הקאות שלא הפסיקו, לחץ בראש וברקה ודיכאון עמוק. לדבריו, הוא לא חשד שתופעות אלה קשורות לתנאי עבודתו, אולם דברים אלה נסתרים במסמכים רפואיים שצורפו ע"י תע"ש לתשובתה (נספחים 12-15), מהם עולה, כי הוא לקה בהפרעות בקצב הלב עוד בשנת 1990 וכי כבר בשנה זו הפנתה אותו רופאת המשפחה לרופא תעסוקתי עקב קשר אפשרי בין בעיותיו הבריאותיות לעבודתו (נספח 12). בנוסף, בשנת 1995, עת טופל בבי"ח איכילוב עקב התעלפויות חוזרות, חולשה קיצונית, הפרעות בקצב הלב ועוד ואובחן כסובל מלאקופוניה ודיכאון והועלה חשד שתחלואיו הינם תוצאה של חשיפה לחומרים טוקסיים בעבודתו (נספח 13). תביעתו הוגשה כ- 21 שנים לאחר שהתגלו אצלו בעיות רפואיות, כאמור ולפיכך התיישנה. ח. המשיב 10 (עימנואל), הינו אחיו של המשיב 9 ולא ניתן לקבל את הטענה, במיוחד לאור כך שעבדו יחדיו באותו מפעל, כי הוא לא ידע דבר על החשד, שמא תחלואיו של המשיב 9 קשורים בחשיפתו לניטרוגליצרין. לא רק זאת, אלא שעימנואל הגיש, ביום 19.2.1989, תביעה לקיצבת נכות כללית, בגין מחלת לב, בה קשר, לכאורה, בין עבודתו בבישול חומר נפץ לבין בעיותיו הבריאותיות. תביעתו הוגשה כ- 21 שנים לאחר לאחר שהתגלו אצלו בעיות רפואיות, כאמור ולפיכך התיישנה. ט. המשיב 11 (נרבונה) עבד בתע"ש משנת 1984 עד פרישתו ביום 31.5.2003, בגיל 65, בשל נכות צמיתה בה לקה. לדבריו בתצהירו, מצבו הבריאותי החל להידרדר סמוך לשנת 1992. מהמסמכים הרפואיים שצורפו על ידי תע"ש לתשובתה עולה, כי כבר בשנת 1988 הוא סבל מהפרעות בקצב הלב ובשנת 1996, במסגרת בדיקתו ע"י רופא תעסוקתי בקופת חולים, עלה נושא חשיפתו לניטרוגליצרין והוא נשלח לבירור נוסף. בכרטיסו בקופ"ח (נספח 14) נכתב: "בוצע במרפאתנו א.ק.ג (כעובד נ.ג) ועקב ממצא בא.ק.ג קיבל מד"ר רפלובסקי מכתב להמשך בירור אצל רופאו המטפל", ללמדך על הקשר האפשרי, שהיה ידוע בין בעיות לב לניטרוגליצרין ועל כך שנרבונה נשלח להמשך בירור ענין זה. יש לציין כי על אף שנרבונה צירף את מסמך ההפניה לתצהירו, הוא נמנע מלציין בתצהיר אם הוא אכן פנה להמשך בירור ואם כן - מתי והיכן ומה העלו תוצאות הבירור. די בנתונים אלה כדי להוות "קצה חוט", המתחיל את מירוץ תקופת ההתיישנות, עוד בשנת 1988. תביעתו הוגשה ביום 25.10.10, כ- 8 שנים לאחר פרישתו וכ- 22 שנים לאחר שהופנה לבירור הנ"ל, כך שתביעתו התיישנה. י. המשיב 12 (סיאני) עבד במפעל משנת 1968 עד פרישתו מהעבודה ביום 29.12.1994, בגיל 54, בשל נכות צמיתה שנגרמה לו, לטענתו, עקב עבודתו במפעל. לדבריו בתצהירו סמוך לפרישתו הוא היה ממש שבר כלי ואחרי הפרישה מצבו הידרדר באופן דרסטי והוא סבל מבעיות לב רבות ומאירועי מוחיים. סיאני טוען שהוא חשב שמחלותיו נפלו עליו בשל חוסר מזל. הוא מספר שהוא היה מכור לניטרוגליצרין, שהיה בשבילו "כמו סמים", אך לא חשד שהניטרוגליצרין קשור לבעיותיו הרפואיות. דבריו אלה אינם עולים בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים שצורפו לתשובת תע"ש. עוד בתקופת עבודתו במפעל מולא לגביו שאלון לנבדקי א.ק.ג (נספח 16), בו נכתב, כי הסיבה לביצוע א.ק.ג היא חשיפה לניטרוגליצרין. גם בכרטיסו הרפואי משנים 1992 - 1993, יש התייחסות למידת החשיפה שלו לניטרוגליצרין, בהקשר לבירור קרדיולוגי. למרות זאת הוא ביקש להמשיך בעבודתו, תוך שהוא מתחייב כי אם יהיו ממצאים קרדיאולוגיים בבדיקות שיבצע הוא יביא עותק מהן. תביעתו הוגשה ביום 25.10.10, כ- 17 שנים לאחר שעלה הקשר בין מצבו הקרדיאלי לבין חשיפתו לניטרוגליצרין ולפיכך התביעה התיישנה. יא. המשיב 13 (נעמת), פרש מעבודתו בתע"ש ביום 3.3.2000, בשל נכות צמיתה שנגרמה לו עקב עבודתו במפעל. משיב זה עבד במפעל משנות ה- 90 ועד שנת 2000, שאז פרש מעבודתו, בגיל 50, בשל תחלואיו. לדבריו, בתצהירו (ב/4), כשמונה שנים לפני פרישתו כבר התגלו אצלו בעיות לב חמורות, הוא עבר צינתורים וגם ניתוח מעקפים וקיבל מספר התקפי לב, במהלך עבודתו, אך לא חשד בקשר של כל אלה לתנאי עבודתו והחומרים אליהם נחשף, גם רופאיו לא קשרו בין תחלואיו לבין עבודתו והרופא של תע"ש אישר לו לחזור לעבודה. בניגוד לדבריו אלה, ממסמך רפואי שצורף על ידי תע"ש לתשובתה עולה, כי בשנת 1993, לאחר שהוא התלונן על כאבים בחזה ובוצע צינתור, נאסר עליו לעבוד עם חומר כימי מסוג 1-1-1 טריכלורואתן (נספח 17). עובדה זו, כשלעצמה, די בה כדי לגרום לחשד שמא יש קשר בין תחלואיו לבין החומרים הכימיים אליהם נחשף במהלך עבודתו במפעל. מאז ועד הגשת תביעתו עברו כ- 17 שנים ולפיכך התיישנה התביעה. יב. המשיב 14 (המנוח ליכטר) עבד במפעל משנת 1958 עד פטירתו ביום 26.8.1977, בגיל 55, מאוטם שריר הלב. בנו ויורשו היחיד, ליכטר משה (המשיב 15), מסר בתצהירו, כי אביו מעולם לא שיתף אותו במידע מה בדיוק הוא עושה בתע"ש, אך הם ידעו שהוא היה מנהל במתקן לייצור כימיקלים וכי אימו המנוחה סיפרה לו שכאשר אביו חזר מהעבודה היה נודף ממנו ריח חריף שגרם לה מיגרנות. את תקופת ההתיישנות יש למנות על פי ידיעתם של המנוח ליכטר על תנאי עבודתו של המנוח ועל פי ידיעתה של האלמנה, כי המנוח נפטר בגיל 55 מהתקף לב. עובדות אלה, גם כשלעצמן ובוודאי לאור כל האמור לעיל, צריכות היו להביא את משפחת המנוח (ולאור התקופה הארוכה בה עבד המנוח במפעל - אולי גם את המנוח עצמו, טרם פטירתו), לערוך בירור הולם בדבר הקשר האפשרי בין תנאי העבודה לבין פטירתו של המנוח כתוצאה מהתקף הלב. מאז פטירתו, כאמור ועד הגשת התביעה עברו כ- 33 שנים ולפיכך, תביעתו התיישנה. יג. המשיב 16 (המנוח גוטרזון), עבד כמנהל ייצור במפעל משנת 1957 ועד פטירתו מהתקף לב, ביום 12.2.1978, בטרם מלאו לו 55 שנים. בנו, גוטרזון דוד (בשם היורשים והתלויים-המשיב 17), מסר בתצהירו, כי אביו לא שיתף את המשפחה בפרטי עבודתו בתע"ש וכי רק לאחר שאימו המנוחה הצטרפה לקבוצת התובעים בשנת 2010, הבינו שיש קשר בין עבודתו לבין מחלתו ופטירתו. כן סיפר, כי אביו לקה באוטם שריר הלב עוד בשנת 1972 ואושפז בבי"ח איכילוב למשך 30 יום ושם גם אובחן אוטם ישן יותר וכי בעת שהוא קרא את סיכום המחלה (המצורף לתצהירו), היה המום מכך שהרופא התעסוקתי איפשר לאביו לחזור לעבוד בקרבת ניטרוגליצרין. תע"ש המציאה צילום מכריכת תיקו הרפואי במרפאה התעסוקתית, עליו נכתב שהמנוח עבד בחשיפה לניטרוגליצרין. אמנם אין מדובר ברישום רפואי כפי שהומצא לגבי שאר המשיבים, אולם די בכך, ביחד עם כל האמור לעיל, כדי לקבוע שתביעה אשר הוגשה ביום 25.10.10, למעלה מ - 32 שנים לאחר פטירתו, התיישנה. 17. אכן, סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות ודחיית תביעה כגון זו, על הסף, אינה ענין של מה בכך, אולם נראה כי בענייננו אין מנוס מכך. ערה אני לגישה לפיה, כאשר מדובר בתביעה העוסקת במחלות סמויות, פוחת משקלם של הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות, אולם במקרה דנן אין מדובר במחלות סמויות, אלא במחלות גלויות וידועות. חשיפת המשיבים לחומרים כימיים וניטרוגליצרין בכללם היתה גלויה וידועה ואף היו ידועות השפעה מזיקה של ניטרוגליצרין על המשיבים ואף על נשותיהן, ההתמכרות לחומר ותופעות הלוואי השונות. בהקשר לכך יש לציין, כי גם אם לא היה ידוע מיד מלוא היקפו של הנזק אין בכך ולא כלום, שכן משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו ויש לערוך את הבירורים הנדרשים. ראו: ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, 559). מכלל החומר המצוי בפניי, לרבות מתצהירי המשיבים עצמם, כפי המפורט לעיל, עולה, כי עובדים רבים במפעל לקו בבעיות בריאות דומות בגילאים צעירים, יחסית וכי היה מדובר בידיעה רווחת בין העובדים במפעל. עובדה היא, שלאחר שאחד מהם פנה למשרד עו"ד לפיד, הדבר נודע גם לאחרים, אשר הצטרפו, גם הם, דבר המצביע על כך שגם שנים רבות לאחר שהמשיבים עזבו את עבודתם במפעל וחלקם אף נפטר, עדיין נשמר קשר כלשהו ביניהם. בנסיבות אלה, היה על המשיבים לחשוד, כבר בעת עבודתם במפעל, כי קיים קשר בין עבודתם ובין תחלואיהם. 18. חלק מהמשיבים פנה, לפני שנים, בתביעה למל"ל, לקצבת נכות כללית, ואלה שפנו טוענים, כי יש בכך כדי להוכיח שהם לא קשרו בין עבודתם עם ניטרוגליצרין לבין תחלואיהם. אולם, המבחן הקבוע בסעיף 8 לחוק, אינו אם המשיבים קשרו, בפועל, בין הניטרוגליצרין לבין תחלואיהם, אלא אם "פעלו בזהירות סבירה...", היינו האם היה עליהם, כאנשים סבירים, לערוך בירור מעמיק בשאלה האם קיים קשר כזה. כל העובדות המובאות בתביעה ובתצהירי המשיבים היו ידועות למשיבים עוד טרם תקופת ההתיישנות. כאמור - על פי חוות דעתו של ד"ר ליכטר (המומחה מטעם המשיבים), שצורפה לכתב התביעה, הקשר הסיבתי בין חשיפה לניטרוגליצרין ובין בעיות לב היה ידוע כבר משנת 1898 ובשנים 1954 עד 1977 בוסס, במחקרים שונים, קשר סיבתי בין חשיפה לניטרוגליצרין ובין מחלות שונות לרבות אנגינה פקטוריס והתקפי לב ואף בין החשיפה לבין מקרי מוות פתאומי (קשר ממנו המשיבים התעלמו, בתצהיריהם ובסיכומיהם, באופן עקבי). לפיכך, לו היו המשיבים פועלים בזהירות סבירה והיו פונים, בסמוך לאחר שחלו, לבירור ולייעוץ מקצועי מתאים, כפי שעשו, למעשה, בפנייתם אל עו"ד לפיד ולד"ר ריכטר, היו יכולים להגיש תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות - בתוך 7 שנים מגילוי תחלואיהם. 19. לא מצאתי כל ממש בטענות המשיבים, כי בשל הסודיות או בשל היותם "מסוממים" מהניטרוגליצרין, הם לא ערכו בירור מתאים. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לגבי רוב המשיבים עולה, כי הם מסרו לרופאיהם, כי הם חשופים, בעבודתם, לניטרוגליצרין ולא הובאה על ידם כל חוו"ד לפיה ההתמכרות לחומר מנעה מהם יכולת לברר את כל הדרוש בירור. 20. ב"כ המשיבים הפנה אותי, בהודעתו מיום 30.12.12, לפסק דין אשר, לטענתו, תומך בעמדת המשיבים, ולא היא. מדובר בע"א 22402-03-10 (מחוזי, תל-אביב) יוסף לאה ואח' נגד איתנית מוצרי בניה בע"מ (להלן: "פרשת איתנית"), שם תבעו המערערים את המשיבה בגין רשלנות בחשיפתם לאסבסט בעת שעבדו במפעלה, בתקופה שהסתיימה 40 שנה לפני הגשת התביעה וביהמ"ש קבע כי תביעתם לא התיישנה. אלא, שאין הנדון דומה לראייה, מאחר ששם התגלו ואובחנו מחלותיהם של התובעים רק בשנת 2002 ואילו התביעה הוגשה על ידם בשנת 2005, היינו - כשלוש שנים בלבד לאחר גילוי הנזק ובתוך תקופת ההתיישנות, שכן בטרם התגלה נזק כלשהו, לא מתחיל מנין תקופת ההתיישנות (כפי שאף נקבע על ידי ביהמ"ש, בפרשת איתנית הנ"ל). בענייננו, לעומת זאת, אין חולק שמאז גילוי מחלותיהם של המשיבים עברו למעלה מ-7 שנים (למעשה - למעלה מ-10 שנים). 21. לאחרונה ניתן בביהמ"ש העליון פסק דין נוסף - רע"א 5087/10 מדינת ישראל נגד דוננפלד (7.11.2012) (להלן: "פרשת דוננפלד"), אשר גם בו נדון מקרה הדומה לענייננו. שם הוגשה תביעה נזיקית בגין חשיפה לאסבסט, בעת עבודה במוסך שבבעלות קיבוץ מעיין צבי ובפיקוח המדינה אשר גרמה לתובע, על פי הנטען, לחלות במחלת סרטן הלבלב, ממנה נפטר. בפרשת דוננפלד נטען, כי בירורים שערכה אלמנת המנוח העלו, בעבר, כי אין קשר בין חשיפת המנוח לאסבסט ובין מחלת הסרטן בה לקה וכי החשד אצל בני המשפחה התעורר לאחר שקראו כתבה בעיתון, שהתייחסה לפסק דין שניתן בענין אחֵר, בו הוכר קשר בין חשיפה לאסבסט, אצל עובד שעבד באותו מוסך, לבין מחלת סרטן הלבלב. ביהמ"ש הבהיר, שוב, כי הסעיף הרלבנטי החל על טענה כזו הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי אין חולק, כי הנזק שנגרם למנוח היה ידוע לתובעים שנים לפני הגשת תביעתם וחזר על המבחן, לפיו "בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי, הרף הנדרש הוא קיומו של 'קצה חוט' בידי התובע". ביהמ"ש ציין מבחן נוסף, המקל עם התובע, הוא מבחן "רף הגשת התביעה", על פיו נבחן "מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי, בהתבסס עליו...". בפרשת דוננפלד הנ"ל ביררה אלמנת המנוח אצל אחד הרופאים שטיפלו במנוח בבי"ח, רמב"ם האם מחלתו קשורה לחשיפתו לאסבסט ולחומרים אחרים במהלך עבודתו ותשובתו היתה, כי חומרים אלה ידועים כגורמים לסוגי סרטן אחרים אך "איש אינו יודע מה גורם לסרטן הלבלב". בהתייחסו לשאלה האם תשובות הרופא חייבו את התובעים לערוך בירורים נוספים במהלך תקופת ההתיישנות, חזר ביהמ"ש העליון על אשר נאמר בפרשת גיא-ליפל ואמר, כי המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות וכי "בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית... גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע" וקבע, כי הבירור הראשוני שערכה אלמנת המנוח אצל הרופא המטפל ותשובתו של הרופא, כמו גם המידע הכללי שהיה ידוע לה בדבר עבודתו של המנוח וחשיפתו לחומרים המסוכנים, חייבו עריכת בירורים נוספים. משלא עשתה כן, לא נקטה "בזהירות הסבירה" הנדרשת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות והתביעה התיישנה. 22. המשיבים דנן ישנו על זכויותיהם עת ארוכה. על אף שחלו, שנים רבות לפני הגשת התביעה, על אף ידיעתם כי הם חשופים לחומרים מסוכנים, על אף ידיעתם כי ניטרוגליצרין גורם לכאבי ראש ולתופעות לוואי אחרות ועל אף כל אשר נאמר ופורט לעיל, הם לא ערכו כל בירור. כאמור - עובר להגשת התביעה לא נתגלתה כל עובדה חדשה שלא הייתה לפני כן ברשות המשיבים, שיש בה להצדיק הגשת התביעות באיחור כה רב. אותו בירור שנערך על ידם בשנת 2006, יכול היה להיערך על ידם שנים קודם לכן - בתוך תקופת ההתיישנות. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות. צבאהתעשיה הצבאיתחשיפה לחומרים מסוכניםתעשיה