קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על הסכם חכירה ללא ידיעה על קיומו של הסכם פיתוח: ההליך שלפניי לפניי תביעה לסילוק ידה של נתבעת 1 (להלן : "המועצה ") מן המקרקעין הידועים כחלקות 32, 39 ו-40 בגוש 17357 בישוב יבניאל (להלן: "החלקות הנ"ל"), וכן להחזיר את החזקה בהם לידיה. כמו כן, התובעת (להלן: "חב' העובדים" או "התובעת") מבקשת כי ישולמו לה דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין, פיצויים בגין הפרת החוזה וכן עבור הפגיעה בזכויותיה במקרקעין. רקע ועובדות על פי הנטען בכתב התביעה , חב' העובדים הינה בעלת זכויות חכירה בחלקות הנ"ל זאת מכוח הסכם חכירה שנחתם ביום 19.05.85 בין התובעת לנתבע 2, (להלן: "המנהל"). לפי הנטען, תקופת החכירה הראשונה הינה בת 49 שנים החל מיום 1.4.1964 ועד ליום 31.03.2013. לטענת התובעת, המועצה עושה שימוש במקרקעין ללא הרשאה ובלא תשלום תמורה. פניותיה של התובעת למועצה בעניין סילוק ידה לא נענו. נטען, כי מאוחר יותר, נודע לתובעת אודות הסכם פיתוח שנחתם בין המועצה למנהל ביום 8.3.1995 שעניינו חלקות 32 ו- 39 בגוש 17357. בנוסף, טענה התובעת, כי המועצה פלשה לחלקה 40 וזאת בהעדר הסכם עם המנהל, דבר שמהווה השגת גבול. התובעת פנתה למנהל בדרישה לביטול ההסכם המאוחר עם המועצה או לחילופין לפצות את התובעת בגין פגיעה בזכויותיה במקרקעין, אך לא נענתה. הנתבעים הגישו כתב הגנה בפני התביעה. המועצה טענה כי חוזה הפיתוח עם המנהל מאשר כי למועצה יש זכות לבנות על המקרקעין הידועים כגוש 17357 חלקות 32 ו- 39 אולם ספורט. באשר לחלקה 40, טענה המועצה כי היא עושה שימוש במקרקעין בהתאם להרשאה מההסתדרות הכללית של העובדים בא"י וזאת החל מסוף שנת 1985. באשר לזיקה בין התובעת להסתדרות העובדים טענה המועצה כי, התובעת הינה רשות עליונה שמטפלת במפעלים משקיים בתחום החקלאות, התעשייה השירותים וההתיישבות של ההסתדרות וכי ההסתדרות הינה הגוף העליון אשר מוסמך לאשר למועצה להקים מגרש טניס על המקרקעין. משכך, לטענת המועצה דין התביעה להידחות על כל מרכביה. המנהל אינו חולק על כך כי ביום 19.5.85 נחתם הסכם חכירה בינו לבין התובעת בגין שלושת החלקות כנ"ל. לטענתו החלקות נמסרו לידי התובעת בתנאי כי המסירה הינה למטרות ציבור לשם הקמת מגרש כדור רגל. נטען על ידי המנהל כי, התובעת לא עמדה בהתחייבותה בהסכם הפיתוח ולא הקימה במקרקעין מגרש כדורגל. כמו כן התובעת העבירה את זכויותיה בנכס למועצה בלא שקיבלה אישור על כך מאת המנהל. ביום 8.2.2009 וביום 16.10.2011 נשמעו עדי הצדדים, כאשר מטעם התובעת העיד מר רמי גבאי - יו"ר מרחב כנרת של הסתדרות העובדים הכללית החדשה, מר אמג'ד אבו פול - עובד בחב' נכסי ההסתדרות נדל"ן בע"מ. מטעם הנתבעים העידו מר רוני כהן, מר קוסטיציקי אביק - ששימש כראש המועצה המקומית יבניאל במועדים הרלוונטיים לתביעה, גב' כרמלית נערי - מנהלת מחלקת עסקאות במחוז הצפוני במנהל. כמו כן, נחקר המומחה מטעם בית המשפט שאול גפני. טענות הצדדים במסגרת הסיכומים טענות התובעת חוזה החכירה בין התובעת למנהל מעולם לא בוטל, יתרה מכן זכויות החכירה אף הוארכו עד ליום 23.12.2027, בהתאם לאישור הזכויות שניתן מטעם המנהל. בין התובעת למנהל נחתם חוזה פיתוח עוד ביום 24.12.1975 באשר לשלושת החלקות, על מנת להקים עליהן "מבנים ומתקנים" למטרת "מגרש כדורגל". לפי ההסכם ככל והתובעת תמלא אחרי תנאי הסכם הפיתוח המנהל יחכיר לה את החלקות. משכך ביום 19.5.1985 נחתם חוזה חכירה בין המנהל לתובעת אשר מתייחס לשלושת החלקות. התובעת המשיכה לשלם למנהל דמי חכירה בגין החלקות בהתאם לדרישתו. לאחר שנודע לתובעת אודות הסכם הפיתוח עם המועצה בהתייחס לחלקות 32 ו- 39, היא פנתה למנהל במהלך החודשים אוגוסט - דצמבר 1995, עוד בטרם בניית אולמות הספורט, אולם פניותיה לא נענו. המועצה ידעה אודות הסכם החכירה לדורות, תימוכין לכך, מכתבו של ראש המועצה דאז ,מר אביק קוסטיצקי לח"כ שמואל אביטל, מיום 31.12.1995. במכתב מבקש ראש המועצה כי יפעל על מנת שחב' העובדים תוותר על החלקות 32 ו- 39, שכן יתאפשר למועצה להקים את אולם הספורט. התובעת מוסיפה כי היא מעולם לא וויתרה על זכויותיה בחלקות וכי מכתבו של ראש המועצה לא זכה למענה. לדידה של חב' העובדים, המועצה הוציאה היתר בניה ביום 4.7.1995 וזאת חרף ידיעתה אודות הסכם החכירה לדורות, וכשהכל נעשה בשיתוף פעולה עם המנהל. יוצא אפוא, כי מעמדה של המועצה בחלקות הינו כברת רשות בלבד מטעם המנהל עפ"י חוזה פיתוח. טענות המועצה המקומית יבניאל המגרשים שהוחכרו לתובעת ייעודם הינו לצרכי ציבור בלבד, שכן לא ניתן לסחור בהם. בשנת 1961 המליץ המנהל כי התובעת תחכיר את המגרשים בתנאי שהיא תבנה במקום אצטדיון עם מתקני ספורט ובניין לצרוך זה. במשך השנים המועצה הייתה מעורבת בהפעלה והשקעת כספים במגרשים. לפי העולה מפנייתו של מר אגוזי למנהל התובעת מיום 6.1.1986, המועצה תשקיע כספים בהקמת מגרשי טניס. התובעת הסתפקה בהעמדת הקרקע לרשות המועצה בלבד. התובעת לעולם לא גילתה עניין במגרשים, תימוכין לכך, במכתבו של מזכיר מועצת הפועלים מיום 19.2.1986 צוין כי, חרף מאמציו הוא לא הצליח לשנות את החלטת התובעת בעניין השתתפות כספית בהקמת מגרשי טניס. התובעת זנחה את המגרשים ולא השקיעה בהם מאומה. יוצא איפוא כי, היא הפרה את ההסכם בינה לבין המנהל הפרה יסודית. משכך מכוח הפרה יסודית זו זכאי המנהל לבטל את ההתקשרות ואין המנהל חייב להודיע לתובעת מאומה, שכן לפי ההסכם בין השניים הפרה יסודית אינה מצריכה הודעת ביטול ודין הפרה זו ביטול אוטומטי. בכלל ההפרה יסודית , נמצא העברת הזכויות במגרשים לאחרים בלא קבלת הסכמת המנהל. לפי המועצה, התובעת נתנה לאחרים וביניהם המועצה להשתמש במגרשים, ולא רק זו, לבצע בהם עבודות עוד הרבה לפני שנת 1995. המועצה טענה באשר לעניין חתימת הסכם הפיתוח בינה לבין המנהל כי, ההסכם נחתם ביום 08.3.1995 בלא שהיא ידעה אודות טעונות התובעת ככל והם מתייחסים למגרשים. מיום שנודע למועצה אודות טעונות התובעת ביחס למגרשים, היא פנתה לחבר הכנסת אביטל לשם הסדרת נושא המגרשים. לדידה היא לא ידעה מאומה על זכויות התובעת במגרשים עד לדצמבר 1995 כאשר בטרם למועד זה נחתם הסכם הפיתוח והוצא היתר הבניה. לטענת המועצה, לפי תצהירו של מר אבופול, התובעת ידעה אודות ההסכם בינה לבין המנהל עוד בשנת 1995, אולם היא בחרה לא לעשות מאומה וחיכתה 10 שנים. לטעמה, השיהוי הרב שבו נקטה יש בו משום וויתור בהתנהגות על זכויותיה במגרשים. עוד מוסיפה המועצה כי היא השקיעה במקרקעין וטיפחה אותם במשך שנים לשם הגשמת הייעוד, מתקני ספורט ומגרשי ספורט. לדידה הושקעו מעל - 5.7 מיליון ש"ח בערכי אמצע שנות ה- 90. התובעת כלל לא טרחה להשקיע מאומה ולא נטלה חלק בהשקעה. באשר לתשלומי דמי החכירה, התובעת שילמה סכומים זעומים ולא סדירים. עוד היא טענה כי דמי החכירה שולמו בשנת 2002 לצרכי התביעה, כך עולה מתצהירו של מר אבו פול מטעם התובעת. לחילופין, במידה ויקבע בית המשפט כי החוזה בין התובעת למנהל לא בוטל, אזי עסקינן בעסקאות נוגדות. מאחר והתובעת לא רשמה הערת אזהרה ולא רשמה זכויותיה בלשכת הרישום, יש להחיל את הוראות סעיף 39 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג 1973. לפי דוק' זו תום ליבו של הקונה הראשון נמדד ברישום הערת אזהרה ואילו תום ליבו של הקונה השני נמדד לפי ידיעתו אודות העסקה הראשונה בשעה שערך את העסקה שבמקרקעין. בהחלת כללים אלה יוצא כי ידה של המועצה הינה על עליונה. טענות מנהל מקרקעי ישראל החלקות נשוא התביעה שייכות למנהל. מקום המדינה ועד לשנת 1964 החלקות היו תפוסות על ידי המועצה אשר עשתה בהן שימוש למטרות ספורט. בשנות ה- 60 פנתה מועצת הפועלים למנהל, בבקשה שיקצה לה את החלקות והתחייבה להקים עליהן מגרשי ספורט לטובת תושבי יבניאל. בהתאם לפניות הנ"ל, נחתם ביום 15.12.1968, בין המנהל לתובעת, הסכם חכירה לשלוש שנים. ביום 19.05.85 נחתם הסכם חכירה ל- 49 שנים. בהסכם השני עוגנה מטרת החכירה כאשר התובעת תהיה ברת רשות בלבד לעניין הקמת מבנים ומתקני ספורט. ההסכם נחתם עם התובעת על סמך התחייבותה להקים בחלקות מתקני ספורט ומבנים לטובת הציבור. על החלקות הוקם מגרש כדורגל בטרם חתימת הסכם החכירה עם התובעת. התובעת לא עמדה בהתחייבותה ולא הקימה מתקני ספורט . מגרש הטניס הוקם בחלקה ביוזמת המועצה ומכספים שהיא גייסה לאחר שהתובעת סירבה לשאת בעלות וההוצאות והסתפקה בהעמדת המקרקעין לרשות המועצה. התובעת העבירה את החזקה והשימוש בחלקות למועצה וזאת בניגוד להסכם החכירה בין השניים. התובעת הפרה את הסכם החכירה הפרה יסודית, עת העבירה את השימוש והחזקה לידי המועצה בלא שנטלה רשות מהמנהל. כמו כן, היא הפרה את התחייבותה כלפי המנהל בכך שהיא לא הקימה את מתקני הספורט. הפרה זו על פי הנטען מקנה למנהל זכות ביטול אוטומטית בלא שיצטרך להודיע אודותיה. התובעת וויתרה על זכויותיה על פי הסכם, התובעת לא עשתה שימוש בחלקות ולא קיימה מטרות הסכם החכירה במשך של עשרות שנים. התובעת ידעה והתירה למועצה לעשות שימוש בחלקות וידעה אודות הבנייה המסיבית בחלקות. דיון וההכרעה השאלות שעומדות בבסיס תביעה זו הינן כדלקמן: האם התובעת הפרה את הסכם החכירה שכרתה עם המנהל? האם ההסכם בין המינהל למועצה בוטל כדין? האם חברת העובדים זנחה את החיובים המוטלים עליה או ויתרה על זכותה לאכיפה בהתאם לחוזה החכירה? האם לפנינו עסקאות נוגדות ואם כן זכותו של מי גוברת :האם זכות חברת העובדים או זכות המועצה? האם החוזה בין המנהל לתובעת הופר והאם בוטל כדין? לעניות דעתי וכפי שיפורט בהמשך החוזה בין התובעת למנהל הופר אך המנהל לא עשה שימוש בזכותו לבטל את ההסכם. מאחר והגעתי למסקנה כי המנהל לא ביטל את הסכם החכירה אל מול התובעת בפרק זה אעסוק אך ורק בשאלה האם הסכם החכירה בוטל ולא אעסוק בשאלה האם התובעת הפרה את הסכם החכירה. דיון בשאלה זו יערך במסגרת הטענה כי התובעת ויתרה וזנחה את זכויותיה החוזיות עת לא פעלה לקיום החיובים המוטלים עליה על פי ההסכם. התובעת גילתה עניין בחלקות הנ"ל, עוד בשנות ה- 60. כך עולה מהמכתב מיום 28.3.1961 שבו פנתה התובעת לקרן הקיימת לישראל. למכתב זה צורפה המלצת המועצה שכן התובעת הודיעה דבר התעניינותה בהקמת אצטדיון עם מתקני ספורט בזמן הקרוב (ראו נספח א לתצהיר המנהל). החזקה בחלקות הייתה מסורה למועצה מקומית יבניאל כך עולה ממכתב קק"ל מיום 13.1.1963 אשר נשלח למר ציזין. עובדה זו נמצא לה תימוכין במכתב אחר מיום 21.1.1963 אשר נשלח על יד מר ציזין למר דנין בהתכתבות פנימית בין בעלי תפקידים במנהל (ראה נספח ג לתצהירי המנהל). החזקה נמסרה לתובעת בשנת 1964 כך עולה מחוזה החכירה שנחתם בין התובעת למנהל ביום 15.12.1968 אשר תוקפו לשלוש שנים. החזקה בחלקות הנ"ל הייתה בידי התובעת אף בחלוף תקופת החכירה הראשונה בשים לב כי בטופס סיכום עסקת הקצאה שנערך על ידי המנהל בדצמבר 1978 כי "המגרש מוחזק ע"י המבקשים". יתרה מזו צוין כי, ישנה חוות דעת חיובית על התכנון וכי אושר תרשים שצורף ככל הנראה לבקשת התובעת. ההתרשמות בסעיף הממצאים מבוססת על ביקור בנכס מיום 15.11.1978. (נספח ח' לתצהיר המנהל). חוזה חכירה נוסף נכרת בין המנהל לתובעת ביום 19.5.1985, (ראו נספח ב' לראיות התובעת). בחוזה צוין כי החזקה בנכס, נמסרה לידי התובעת בחודש אפריל 1964. החכירה הינה למשך 49 שנים ומסתיימת ביום 31.3.2013, בסעיף המטרות סוכם כי מטרת החכירה הינה לצרכי מגרש כדורגל . על פי המוצהר בחוזה החכירה הוסכם כי "החוכר (קרי התובעת - א.כ.) הקים את הבניינים בהתאם לתנאי הסכם הפיתוח כאמור ומילא אחרי יתר תנאיו וביקש מאת המחכיר להחכיר לו את המגרש עם המחוברים". בהסכם החכירה נקבעה דרך ספציפית לביטולו במקרה של הפרה יסודית של ההסכם. סעיף 26 (א) להסכם נקבע: "הפר החוכר תנאי מתנאי חוזה זה והיתה הפרת החוזה הפרה יסודית (ראה להלן) הרשות בידי המחכיר לבטל את החוזה ע"י מתן הודעה במכתב רשום, לאחר שנמסרה לחוכר הודעה מוקדמת על כוונת המחכיר לעשות כך ואם על אף הודעה מוקדמת כזו לא קויים תנאי מתנאי החוזה כאמור תוך זמן סביר שבשום מקרה לא יעלה על שלושה חודשים מיום משלוח ההודעה המוקדמת. הצדדים מסכימים בזה כי התנאים שבסעיפים 5, 7, 11, 16, 19 של החוזה הינם תנאים שהפרתם תיחשב כהפרה יסודית, בין אם נאמר בחוזה שבגללם רשאי המחכיר לבטל את החוזה ובין אם לאו." סעיף 26 (ב) מונה שני מקרים בהם רשאי המנהל לבטל את הסכם החכירה על אתר וללא משלוח הודעה ובין היתר כאשר החוכר מעביר את המקרקעין לאחר ללא קבלת הסכמה בכתב מראש. בכלל זה סוכם, כי הפרה יסודית הינה הפרה, בין היתר, לפי סעיף 19(א) המתייחס להעברת חלק מזכויות החוכר לצד ג' בלא קבלת רשות מהמחכיר. במקרה זה טוען המנהל כי, התובעת לא קיימה את ההסכם מאחר ולא הקימה את המבנים עליהם התחייבה בטרם חתימת הסכם החכירה. טענה זו סותרת את הצהרתה בהסכם החכירה לפיה החוכר הקים את המבנים עליהם הוסכם. אם כן, מבחינה משפטית טוען המנהל כי התקשר בהסכם החכירה עם התובעת עקב טעות. אולם גם אם טענה זו נכונה המנהל לא טרח לשלוח הודעת ביטול עקב טעות זו. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע: "ביטול חוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שהופסקה הכפיה." אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נשלחה הודעת ביטול על ידי המנהל עקב הטעות הנטענת בהתקשרות. מאחר והצדדים דאגו להכניס הצהרה לפיה המבנים הוקמו על ידי התובעת הרי הפרת הצהרה זו יכולה להיחשב גם כהפרת ההסכם. המדובר לדעתי בהצהרה משותפת של הצדדים כאשר הפרטים נמצאים יותר בידיעת התובעת. לכן במידה ויסתבר כי ההצהרה אינה אמת מדובר בהפרת הסכם החכירה מצידה. כלל הוא כי ביטול חוזה מותנה במשלוח הודעת ביטול כמצוות סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 : " ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה." הפרת חוזה אינה בהכרח מביאה לכדי ביטול החוזה מאליו עקב הפרתו וכלל הוא כי על הנפגע להפעיל את זכות הביטול באופן אקטיבי (ראו ע"א 92/89 עובדיה נ' סיבהי, פ"ד מה (5) 119, 113 (1991) ; ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הניצחון עולי ארין, פ"ד לח (4) 533, 539 (1984)). יתרה מזאת, יתכנו מקרים בהם ניתן להסיק מאי ביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר ההפרה, כי הנפגע בחר בקיום החוזה (ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (3) 45 , 51 (1993)). חוסר המעש מצדו של הנפגע עלולים להפוך תניה יסודית לתניה לא יסודית שהפרתה מצריכה משלוח הודעת ביטול (ראו בע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג (1) 402 , (1999) חוות הדעת של כבוד השופט אנגלרד). עוד נקבע כי במידה ולא בוטל החוזה תוך זמן סביר, הנפגע נדרש לתת ארכה למפר על מנת שהאחרון יקיים את חיובו, (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב (1) 210, 223 (1998) ; ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' עבד אלקאדר ושות בע"מ, פורסם ביום 16.05.2011). במקרה עסקינן, הסכם החכירה מתווה דרך ביטול חוזה בגין הפרה יסודית במתן הודעה מוקדמת. הודעה כזו שבה המנהל מבטל את החוזה בין השניים לא נשלחה לתובעת. הראיה שנכון ליום 22.05.01 הזכויות במקרקעין הנ"ל היו עדיין רשומות על שם התובעת, זאת לפי פלט רישום מצב זכויות בנכס מאת המנהל (ראו נספח ב' המצורף לכתב התביעה המתוקן). גב' כרמילית אבי נער, מנהלת מחלקת עסקאות במחוז הצפוני במנהל, העידה בעמ' 20 ש' 10-17 לפרוטוקול אודות הפרת הסכם החכירה כי : " מעיון במסמכים, למדתי שחברת העובדים לא עשתה שום דבר, היא קיבלה את השטח עם המגרש והיא אפילו הסכימה לקבל את השטח כמו שהוא, ידעו שיש שם מגרש, והוא היה קיים, הקרקע הוקצתה למטרות ציבוריות וזה היה בשיתוף פעולה עם המועצה ולפי כל ההתנהלות אני לא טיפלתי בתיק, כנראה הפקיד שטיפל התרשם שלא נעשה שימוש במקרקעין ושום פעילות למטרות חכירת הקרקע, וזה נוסח אחיד ואני לא יודעת עד כמה , באיזה מקום הייתה פשלה של המנהל, ולא נעשה שום שימוש, לא הקימו שום מבנה למטרה. לכן אנו פחות מקפידים מבחינה עסקית כי לא היה מכרז וזה היה למטרות ציבור ללא תמורה, ולא כקרקע שכירה. וכשבאה רשות מקומית עם תוכניות אנו בהחלט נתמוך בזה וניתן יד, מה גם שהם לא הגיבו וגם ידעו." גב' נער מודה כי הייתה "פשלה" מטעם המנהל שכן הם ידעו אודות הפרת ההסכם ומאומה לא נעשה מצד התובעת ולא ננקטה פעולה אשר מלמדת על הפסקת ההתקשרות מצד המנהל חרף ההפרות הנטענות. במקום אחר היא מציינת כי אכן היה נהוג לשלוח מכתבים להפסקת ההתקשרות אולם בענייננו לא נשלח מכתב כגון זה : " ש. תראי לי מכתב אחד שהמנהל שלח להסתדרות שמתריע על כך כי ההסתדרות לא מקיימת את החוזה, ומאיימים עליהם על ביטול החוזה? ת. אין מכתב, וזה נכון שאנו נוהגים לשלוח מכתבים בקרקע שכירה, וקרקע ציבורית אני שולחים אבל פחות. ש. את אמרת שלא היה מכתב, האם היה מכתב שמבטל? ת. אין מכתב, ומעולם לא נשלח." (ראו פרו' עמ' 20 ש' 18-23). הנתבעות טוענות כי הביטול נעשה על ידי התנהגות בשים לב שהמקרקעין הוחכרו למועצה. הגם שטענה זו אינה תואמת את ההסכמה החוזית לפיה ביטול הסכם החכירה צריך להיות במתן הודעה בכתב, מציינת העדה נער כי ההתקשרות עם המועצה נעשתה בלא שנבדק התיק של התובעת ובלא שניתנה הדעת לחוזה החכירה שקיים וזאת כדלקמן: " ש. שאת אומרת שהייתה פשלה, את מתכוונת שאותו פקיד לא דפדף בתיק ולא ראה את חוזה החכירה עם התובעת? ת. לא ראה את החוזה, ואם היה רואה היה דואג לבטל את החוזה. אין ספק שבמועד הייתה הפרה והיינו צריכים לעשות את הביטול טכנית במערכת" (ראו פרו' עמ' 22 ש' 7-10). על כן, לא ניתן לטעון לביטול הסכם חכירה בהתנהגות מקום בו המנהל לא היה מודע לקיום הסכם החכירה אל מול התובעת. בעת כריתת הסכם החכירה אל מול המועצה. באותו שלב לא היה המנהל עם "יסוד נפשי" או עם כוונה לבטל את ההסכם אל מול התובעת שכן בשל התרשלות לא ידע כי קיים הסכם אל מול התובעת. הלכה פסוקה היא כי ביטול חוזה בין אם בהודעה מפורשת ובין על דרך ההתנהגות חייב להיות ברור וחד משמעי. עליו לבטא רצון ל"ביטול גמור וסופי ומוחלט של החוזה" (ראה: ע"א 604/79 ברמן נ. יאיר, פ"ד לה(2) 701, 709). יתרה מכך, לא ניתן לומר כי היה ביטול בהתנהגות, גם אם יש בכריתת החוזה הנוסף אל מול המועצה משום איון זכותה של התובעת, בשים לב לכך, שהודעת הביטול צריכה להיות מופנית לצד המפר. כך מורה סעיף 8 לחוק התרופות כי הביטול יהיה בהודעה למפר. נקבע לדוגמא בפסיקה כי, הגשת תביעה לביטול החוזה ואפילו תביעה לפיצויים בלבד, על ידי הצד הנפגע כנגד הצד המפר, יכולה להיחשב להודעת ביטול, כל עוד הנפגע ביטא במסגרתה את רצונו להתנער באופן סופי מהחוזה (ראה: ע"א 557/75 אגקי נ. כהן, פ"ד ל(2) 64, 73). במקרה כזה הצד המפר מקבל את התביעה ומודע לרצונו של הצד הנפגע לבטל את החוזה. במקרה הניצב לפני לא הובא לידיעת התובעת באופן ישיר על ידי המנהל את דבר חתימת ההסכם אל מול המועצה אלא התובעת גילתה זאת באופן אקראי עת שלחה שמאי מטעמה לבדוק את המקרקעין הנ"ל כעולה מנספחים ו' ו- ד1 לתצהיר התובעת). לכן אין לומר כי כריתת הסכם החכירה בין המועצה למנהל היווה הודעת ביטול בהתנהגות. סוף דבר אני קובע כי המנהל לא ביטל את ההסכם בינו לבין התובעת. האם התובעת ויתרה על זכויותיה החוזיות הנתבעות טוענות כי התובעת ויתרה על זכויותיה החוזיות ועל כן היא אינה זכאית לאכיפת הסכם החכירה בדמות בקשה למתן סעד של סילוק יד. לעניות דעתי יש בטענה זו ממש כפי שאעמוד להלן. ההלכה הפסוקה קבעה כי ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע חיובים קבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד מלמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים (ראה: ע"א 1330/93 אלבז נ. אלבז; ע"א 3991/96 וילוז'ני נ. מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 288 - 286; להלן: "עניין וילוז'ני"). בע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ. ברכה כץ-שיבאן (להלן: "עניין שיבאן") דן בית המשפט במקרה בו בעל קרקע כרת עם המערערת הסכם קומבינציה כל זאת באמצע שנות השביעים למאה הקודמת. המערערת שילמה חלק מהתמורה אך מעבר לכך לא עשתה מאומה לקידום העסקה ובעיקר לא הגישה בקשה למתן היתר. כמו כן, רשמה המערערת הערת אזהרה לטובתה. לאחר מכן חתם בעל הקרקע לטובת בתו על יפוי כח בלתי חוזר לפיו היא רשאית, בין היתר, לרשום את הקרקע על שמה דהיינו, הוא ביצע עסקת מתנה אל מול בתו. בנוסף המערערת במרוצת השנים שיגרה שני מכתבים בלבד לבא כח בעל הקרקע לצורך קידום העסקה, הא ותו לא. בתחילת שנות האלפיים הגישה בתו של בעל הקרקע תביעה להכריז על הסכם הקומבינציה כבטל וכן למחיקת הערת האזהרה. המערערת מצידה הגישה בעקבות תביעת הבת, תביעה שכנגד לאכיפת ההסכם. בית משפט העליון אישר את פסיקת בית משפט המחוזי אשר קבע כי הסכם הקומבינציה פקע, הורה על מחיקת הערת האזהרה ודחה את התביעה שכנגד. וכך נקבע: "כזכור נחתם הסכם הפשרה בין המנוח ובין תדי ירושלים במחצית שנת 1976 ועל פיו אמורה היתה תדי ירושלים להקים בנין בנכס המקרקעין אותו רכש מן המנוח. נכס זה היה למעשה יחידת דיור אחת מתוך שתיים בבית משותף צמוד קרקע והיחידה הנוספת היתה בבעלות ג'רסי שלא היה צד להסכם. מאז חתימת הסכם הפשרה ועד תחילת ההליכים בתיק דנן חלפו למעלה מעשרים שנה, אך הבנין לא הוקם. המנוח נפטר עוד בשנת 1980, תדי ירושלים חדלה לפעול סמוך לאחר מכן ובשנת 1982 אף נמחקה מן הרישום ולמעשה לא נקטה מצידה בהליך כלשהו לאכיפת הסכם הפשרה. היא נעורה לעשות כן בתביעה שכנגד רק לאחר שכץ-שיבאן הגישה נגדה בשנת 2001 את התביעה דנן, בה עתרה להצהיר על בטלות הסכם הפשרה." בבואי לבחון נסיבות מקרה זה הנני סבור כי התובעת זנחה את זכותה בהתאם לחוזה החכירה כפי שאפרט להלן. תחילה אמנה את הבסיס העובדתי למסקנה זו: א. כעולה מהראיות המקרקעין הנ"ל נמסרו לתובעת עוד באמצע שנות השישים כל זאת במטרה להקים מתקני ספורט. הסכם החכירה ארוך טווח אל מול התובעת נכרת ביום 19.5.1985 כאשר הוא מתחיל רטרואקטיבי מיום 1.4.1964. ב. בשנת 1985 אישרה התובעת למועצה להקים מגרש טניס על חלק ממגרש 40 מתוך המקרקעין הנ"ל. ג. ביום 8.3.1995 חתם המנהל על הסכם פיתוח אל מול המועצה המתייחס למגרשים 32 ו- 39 במקרקעין הנ"ל. ד. ביום 27.8.1995 ערכה התובעת שמאות המתייחסת למקרקעין הנ"ל שם נרשם כי הם מוחכרים בהסכם חדש למועצה. ה. ביום 29.8.1995 שלחה התובעת למנהל מכתב בו הביעה התנגדותה להחכרה הנ"ל מאחר ונעשתה ללא ידיעתה. ו. ביום 31.12.1995 וביום 11.3.1996 נשלחו מכתבים מהתובעת למנהל בו הם טוענים כי המכתב מיום 31.12.1995 טרם נענה. כל המכתבים הנ"ל היו עם העתק לבא כח התובעת. ז. ביום 31.12.1995 שלח ראש המועצה מכתב לחבר כנסת שמואל אביטל לפיו היא מתכוונת לבנות על חלקות 39 ו- 40 אולם ספורט ובו ביקש כי התובעת תחתום על ויתור לגבי חלקות אלו. העתק המכתב אף הופנה ליושב ראש ההסתדרות, גזבר ההסתדרות ומנהל אגף נכסים. לפי מכתב זה המועצה ידעה באותו שלב כי קיים הסכם חכירה בין התובעת למנהל. ח. ביום 4.7.1995 ניתן היתר בניה למועצה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי לצורך בניה בחלקות 32 ו- 39. ט. ביום 26.3.2000 נשלח מכתב פנימי של התובעת בו צוין כי במקרקעין הנ"ל יש מגרש טניס וכדורסל בשימוש המועצה ולא ברור מדוע ומי נתן אישור לכך. בתשובה לכך כתב יו"ר אבי גבאי ביום 9.4.2000 למחלקת נכסים: "בהמשך למכתבך מ- 14/3/200 (הטעות במקור - א.כ.) הריני להודיעך כי בבדיקה שערכנו עם גב' אילנה מור ששימשה בעבר כיו"ר נעמ"ת ביבנאל הסתבר כי מגרשים אלו נמצאים בשימוש המועצה ואנו לא מקבלים תמורה כלשהיא עבורם. יצויין כי על המגרשים נמצאים מגרשי טניס וכדורסל, יש לבדוק אפשרות של קבלת תמורה כנגד חובות הארנונה שלנו למועצה המקומית יבנאל." י. ביום 9.4.2000 נשלח מכתב מהתובעת למועצה בו נרשם בין היתר כדלקמן: "נתברר כי על חלקה 32 הוחל בבניית מבנה, אשר לא הושלם עד עתה, וכי על חלקות 39, 40 ממוקמים מגרשי טניס. אין בידינו מסמכים שלפיהם קיבלתם הסכמתנו לתפוס מקרקעין של חלקות 39 ו- 40 ולהשתמש בהם. הנכם נדרשים לשלם לנו דמי שימוש ל- 7.5 שנים לפי שווי של 70,000$ לדונם כקרקע ציבורית שנגזר מזה 2100$ + מע"מ דמי שימוש לשנה, ...ולחתום עימנו על חוזה הרשאה לשימוש ולשלם לנו דמי שימוש כסדרם מידי שנה.." יא. ביום 8.3.2004 נשלח מכתב מהתובעת למנהל בו הועלתה דרישה כי החוזה עם הרשות המקומית יבוטל לגבי שתי חלקות (32 ו- 39) או שיינתן לה פיצוי בגין שתי החלקות הנ"ל. יב. ביום 17.11.2005 הוגשה התביעה המונחת לפני. יג. בין לבין וביום 28.4.2002 שילמה התובעת דמי חכירה שנתיים. גם במכתב מיום 17.11.1998 למינהל עולה כי בעבור חלקה 32 שולמו דמי החכירה עד ליום 31.3.1999. מהתמונה המצטיירת לעיל, עולה כי, למעט משלוח מכתבים מדי פעם כל מספר שנים לא עשתה התובעת מאומה על מנת להגן על זכויותיה. בעיקר התובעת לא פעלה עת ידעה כי, במקום מוקם אולם ספורט על ידי המועצה, זאת כעולה ממכתבה מיום 9.4.2000. רק כעבור חמש שנים ממועד זה נזכרה התובעת להגיש תביעה לסילוק יד. בעניין וילוז'ני נקבע על ידי בית משפט העליון: "העובדה כי במשך שנות דור...נמנע המערער מכל פעולה למימוש זכותו, או להגנה עליה, מעידה כי ההתחייבות, שממנה ביקש עתה להיבנות זה מכבר נזנחה על ידיו. בכך פקעה וחדלה מלהתקיים." התובעת לא הגישה כל בקשה או צו מניעה לבית המשפט על מנת למנוע את פעולות הבניה או על מנת שהחזקה תעבור לידיה. למעט שיגור מכתבים כל כמה שנים בהם היא מבקשת לקבל תמורה הולמת, כאשר אין בהם כל דרישה לסילוק ידה של המועצה, היא לא עשתה מאומה למימוש זכויותיה. יתרה מכך, וזה העיקר, התובעת לא פעלה כלל למימוש מטרת החכירה כפי שהתחייבה במסגרת הסכם החכירה. כעולה מההתכתבויות שנוהלו בשנות השישים, התחייבה התובעת להקים אצטדיון כדורגל עם מתקני ספורט. אולם בפועל התובעת לא פעלה ולא הקימה את האצטדיון ומתקני ספורט על אף שבהסכם החכירה הוצהר כי התובעת הקימה מתקנים אלו. התובעת טוענת בסיכומיה כי "בפועל ... קיימה את כל תנאי הסכם הפיתוח והקימה את מגרש הכדורגל ובעקבות כך נחתם ביום 19.5.85 חוזה חכירה..." (סעיף 3 לסיכומיה). עוד במקום אחר טוענת התובעת במקום אחר כי "קיימה את מלוא תנאי חוזה הפיתוח שבינה לבין הנתבעת 2" (סעיף א לסיכומים). וכל התובעת בסעיף 12 לסיכומיה מבקשת התובעת כי יקבע שהיא מלאה אחר החוזה והקימה את מגרש הכדורגל ע סמך ההצהרה החוזית. מאידך הנתבעות טוענות כי התובעת לא הקימה מאומה במגרש אלא קיבלה לידיה מגרש כדורגל שכבר היה קיים והוקם בעבר על ידי המועצה בהתאם למכתב משנת 1963 נספח ב' לתצהיר אבי נער לפיו יש במקום מגרש ספורט. התובעת לא הביאה ולו בדל ראיה על ההשקעות שביצעה במקרקעין הנ"ל, אם בכלל. התובעת לא הביאה ולו בדל ראיה כגון מסמכי תכנון והיתרים שיעידו כי, אכן ביצעה את המיזם הנטען בהסכם החכירה ועליו התחייבה. על הקמת אולם הספורט ידעה התובעת רק לאחר שהוחל בבנייתו ואילו התובעת הייתה מחזיקה במקרקעין באותו זמן בצורה שוטפת ומתפעלת אותם היעלה על דעת כי תדע על הקמת האולם רק לאחר שעמד שם מבנה ולא עם תחילת העבודות? לעניות דעתי, הקמת מגרש כדורגל ותפעולו על פי הסכם החכירה הינם מעיקרי ההסכם (פי שהוסכם בסעיף 26 (א) כי סעיף 5 העוסק במטרת החכירה הינו מעיקריו) ואי ביצוע המוסכם בהסכם החכירה בנוסף על אי נקיטת צעדים משפטיים, תקופה ממושכת של כעשר שנים על מנת למנוע מהמועצה לקבל חזקה לידיה ולבנות אולם ספורט, מעידים כי התובעת זנחה את זכותה על פי ההסכם ולכן לדעתי ההסכם פקע. התובעת למעשה מאמצע שנות השישים לא הקימה בנינים או מתקני ספורט. מאותה עת ועד תחילת שנות האלפיים, המועד בו החל בהקמת אולם הספורט על ידי המועצה, עברו כשלושים וחמש שנה ועל כן עבר זמן ממושך בלא שהתובעת קיימה את התחייבותה. להזכיר בהסכם החכירה הראשון שהיה קצר טווח לשלוש שנים נאמר כי מטרת החכירה "מגרש ספורט". בהסכם החכירה השני אל מול התובעת שהוא ארוך טווח נאמר כי מטרת החכירה "מגרש כדורגל". את השינוי בטרמינולוגיה אני מייחס לכך שהתובעת הייתה אמורה להקים שם אצטדיון כדורגל עם מתקני ספורט בהתאם להבטחתה הקודמת כעולה ממכתביה השונים התובעת מנסה להיבנות מהטענה לפיה המנהל לא היה חותם עמה הסכם חכירה אם התובעת לא הייתה מקיימת את המוטל עליה קרי הקמת מגרש כדורגל. עם כל הכבוד לטענה זו, אין הדבר בבחינת ראיה לכך שהתובעת הקימה מגרש כדורגל. אמנם העדה אבי נער מאשרת בעקרון טענה זו באופן כללי אך אין באפשרותה כמובן לאשר שזה מה שארע במקרה הזה בפועל. יחד עם זאת, המדובר במיזם בעל היקף גדול אשר מן הראוי כי התובעת תביא לגביו ראיות בהתאם. לדעתי התובעת מנצלת באופן ציני טעות של המנהל אשר חתם על חוזה חכירה מבלי שהתובעת הקימה את המבנים ומתקני הספורט עליהם התחייבה. כאמור לעיל על פי מכתב המנהל מיום 21.1.63 המקרקעין הנ"ל תפוסים על ידי המועצה לצורך מגרש ספורט. במכתב התובעת מיום 8.11.63 למנהל ביקשה התובעת כי המקרקעין הנ"ל יוחכרו לה בחכירה ארוכת טווח מאחר וברצונה להקים שם מבנים ומתקני ספורט. קדם למכתב זה מכתב התובעת מיום 28.3.1961 למנהל לפיו היא מעוניינת במרוצת הזמן הקרוב להקים במגרש איצטדיון עם מתקני ספורט. בקצה המגרש התחייבה כי יבנה מבנה מיוחד לצורך כך. בשים לב לכך התובעת מעוניינת כי המגרש יוחכר לה לזמן ארוך. בחוזה החכירה שנחתם לשלוש שנים בשנת 1968 הוסכם כי מטרת החכירה היא לצורך מגרש ספורט, כאשר הגדרה זו תואמת את ההגדרה של המצב הקיים בטרם התובעת קיבלה חזקה מהמועצה. בחוזה החכירה השני שונתה מטרת החכירה כך שהפעם צוין "מגרש כדורגל" והוצהר כי התובעת הקימה את המבנים עליה התחייבה. מכאן אני מסיק שהצדדים התכוונו כי יוקם במקום מתקן שונה מהמגרש שהיה קיים עד כה ואשר הוקם על ידי המועצה בעבר הרחוק. על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט על חלקות 32 ו- 39, אשר הוחכרו על פי הנטען בחכירה נוגדת, בנוי אולם ספורט ומסביבו מגרש חניה לבאי האולם ושטחי פיתוח מחופים באספלט וגינון. הבנין הוא בן שלוש קומות. כל אלה הוקמו על ידי המועצה בתחילת שנות האלפיים. התובעת מאז חתימת הסכם החכירה ועד לבניית אולם הספורט על יד המועצה לא מצאה לנכון להקים שם מגרש כדורגל. היא לא נקטה בשום צעד אופרטיבי לצורך כך כגון הגשת תוכניות ובקשה להיתר בניה, ייעוד תקציב לצורך כך וכו'. בחלקה מס' 40 הוקמו שני מגרשי טניס: מגרש אחד בחלק הדרומי של החלקה וכולל מגרש תקני הסלול אספלט, עמודי תאורה, יציע אבן וגדר רשת בהיקף. מגרש שני, באגף הצפוני של החלקה, כולל מגרש תקני הסלול אספלט, עמוד תאורה וגדר רשת גבוהה בהיקף. כל אלו נבנו, על פי הראיות שהונחו לפני על יד המועצה. המועצה ביקשה בשנת 1985 כי התובעת תשתתף בעלות הקמת מגרשי הטניס אך נענתה כי התובעת מסכימה שהמועצה תקים מגרשי טניס אך לא מוכנה להשתתף בעלות ההקמה (נספחים ד1 - ד3 לתצהיר אבו נופל). בשים לב לכך, מסקנתי היא כי כל מתקני הספורט במקרקעין הנ"ל הוקמו על ידי המועצה והתובעת לא הקימה ולו מתקן ספורט אחד. תימוכין למסקנה זו אף אני מוצא בעדויות העדים. התובעת מצד אחד הביאה לעדות עדים שאינם יודעים מידיעה אישית כיצד התגלגלו המקרקעין הנ"ל לידי התובעת והאם זו השקיעה בהקמת מתקני ספורט כלשהם. העדים העידו את עדותם אך ורק מתוך עיון במסמכים הנמצאים בתיק הנכסים ואף לעיתים בניגוד להם. העד הראשון מר גבאי נכנס לתפקיד יו"ר מרחב כנרת רק בשנת 1998. עד זה אף העיד עדות תמוהה לפיה הוא אינו מסכים שהתובעת מסרה את חלקה 40 למועצה על מנת להקים מגרשי טניס (עמ' 8 ש' 33 - 34) בניגוד לאמור למכתבי התובעת כאמור לעיל. כשעומת עם מכתבים אלו השיב "לא יודע" (עמ' 9 ש' 3). גם העד אבו פול אישר שכל האמור בתצהירו אינו מידיעתו האישית אלא ממסמכים הנמצאים בתיק (עמ' 11 ש' 30 - 31). מאידך הובא לעדות מטעם המועצה מר אביק קוסטיצקי ששימש כראש עיר ביבניאל והחל כהונתו בטרם נחתם הסכם הפיתוח בין המועצה למנהל (עמ' 17 ש' 3- 4). עד זה מפרט בתצהירו כמה השקיעה המועצה בהקמת מתקני הספורט (כחמישה מיליון שקלים) עדות שלא הופרכה על ידי התובעת כלל. בשים לב לכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התובעת לא קיימה כלל את מטרת החכירה ובשל התנהלותה במרוצת השנים כמתואר לעיל לפיה היא לא עמדה כדבעי על זכותה למעט משלוח מספר מכתבים אני מוצא כי היא זנחה את זכותה על פי חוזה החכירה לגבי כל המקרקעין הנ"ל. אציין עוד כי עצם העובדה שהמנהל המשיך לשלוח לתובעת דרישה לתשלום דמי חכירה, לאחר חתימת הסכם החכירה עם המועצה, והתובעת שילמה את דמי החכירה אינה מושיעה את התובעת. אמנם מדובר בהתנהלות לא תקינה של המנהל אשר נראה כי האנדרלמוסיה חגגה במשרדיו בכל הקשור לתיק זה. אך יחד עם זאת, משמקור התנהלות זו הוא ברשלנות של המנהל התנהגות זו לא שקולה לאי קיום מטרת החכירה ואי נקיטת פעולות משפטיות שהפגינה התובעת במקרה זה. אציין עוד כי תשלום דמי החכירה לא הייתה סדירה ועקבית אלא הייתה חלקית ולא רציפה מה שעומד לרועץ לתובעת. מסקנה זו יפה אף לחלקה מס' 40 שם כאמור התובעת לא הקימה את מגרשי הטניס. התובעת מסרה מגרש זה למועצה ללא הסכם בכתב מראש של המנהל, כקבוע בחוזה החכירה ובמקרה כזה החוזה מתבטל ללא צורך במשלוח הודעה כאמור בסעיף 26 (ב) להסכם. אעיר עוד הערה בקשר לחלקה 40. בכתב התביעה נטען כי המועצה הינה פולשת לחלקה זו (ראה סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן). התברר במהלך ניהול המשפט כי חלקה זו נמסרה לחזקת המועצה בהסכמה מלאה של התובעת. הלכה פסוקה היא כאשר תובע מגיש תביעה כנגד נתבע בעילה של פלישה ומתברר כי הנתבע היה שם ברשות אין מקום לת סעד של סילוק יד ואי עוד מקום לדון בטענות האם הרשות בוטלה או הייתה בתוקף .במקרה כזה נפל פגם בכתב התביעה המצדיק דחיית התביעה. וכך נפסק בע"א 444/65 פריצקר נ. שאהין, פ"ד כ(1) 675: "המערערים טענו, כזכור, בתביעתם, ששני המשיבים פלשו אל תוך הדירה. והנה מתברר, גם לדעת שופט השלום המלומד, שבחדר אחד לפחות החזיקה המשיבה ברשות, ורק לאחר מעשה בטלה הרשות. זו סטיה מפרשת-התביעה, שאי-אפשר היה לעבור עליה לסדר היום, כי מסגרת הדיון מוגדרת קודם כל על-ידי האמור בפרשת-התביעה. בהגנת המשיבים, שהם מחזיקים בכל הדירה ברשות, אין לראות הסכמה להרחיב את היריעה מעבר לאמור בפרשת-התביעה ולהיכנס לבירור השאלה שמא הם נעשו מסיגי-גבול בדיעבד, עקב ביטול הרשות שניתנה להם. הרי המשיבים היו זקוקים לטענת ההגנה, שנטענה על-ידם, כדי להכחיש את טענת המערערים בפרשת-התביעה, שהם היו מסיגי-גבול מלכתחילה." דברים אלו יפים לענייננו וכל המוסיף גורע. עסקאות נוגדות האומנם? משמצאתי כי זכויות התובעת פקעו הרי אין אנו נמצאים עוד בפני שתי עסקאות נוגדות שכן רק זכותה של המועצה שרירה וקיימת. בעניין שיבאן נפסק כי כאשר יש שתי עסקאות נוגדות ובית משפט הגיע למסקנה כי אחת העסקאות בטלה מחמת כך שהיא פקעה בשל ויתור אזי אין עוד מצב של עסקאות נוגדות. לכן אין עוד צורך להכריע בטענה של זכותו של איזה צד עדיפה על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין. התוצאה בשים לב, אני מורה על דחיית התביעה למתן סעד של סילוק יד וכן לתשלום דמי שימוש ראויים. אעיר כי, פועל יוצא מקביעתי הנ"ל, המנהל אמור להשיב לתובעת את כל הכספים אשר גבה ממנה כדמי חכירה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד ההחזר המלא בפועל. בכתב התביעה המתוקן לא נתבעו השבת כספים ששולמו כדמי חכירה אלא נתבעו אך ורק דמי שימוש ראויים ובית המשפט אינו רשאי לפסוק סעד שלא נתבע בכתב התביעה. לעניין ההוצאות אעיר כי התנהלות המנהל בתיק הייתה התנהלות רשלנית אשר מצא לנכון לכרות הסכם חכירה עם המועצה ללא שדאג לשלוח הודעת ביטול לתובעת ובכך לחסוך מההתדיינות המשפטית. הגדיל לעשות המנהל כאשר המשיך לשלוח לתובעת דרישה לתשלום דמי חכירה כאשר הוא קיבל כספים מהתובעת ללא כל סייג. נראה כי יד ימין לא ידעה מה יד שמאל עושה ועל כל אלה הוא אינו זכאי להוצאות משפט. באשר למועצה זו זכאית להוצאותיה מהתובעת. לכן אני מחייב את התובעת בהוצאות המועצה בסך של 20,000 ₪. חכירהחוזהמסמכיםהסכם פיתוח