יחסי עובד מעביד חוקר פרטי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד חוקר פרטי: השופט דניאל גולדברג ונציגת הציבור נירה עילם התובע (להלן: "התובע"), הנו בעל רישיון לחקירות פרטיות בהתאם לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב-1972 (להלן: "חוק חוקרים פרטיים"). המדינה, באמצעות הנהלת בתי הדין הרבניים, התקשרה עם התובע בחוזים קבלניים שהגדירו את השירות שהתובע נותן לנתבעת כשירותי חקירות. החוזה האחרון בין הצדדים הסתיים ביום 31.12.02. קרוב לשבע שנים (פחות שלושה ימים) לאחר תום תקופת ההתקשרות בין הצדדים הגיש התובע תביעה זו לסעד הצהרתי לפיו שררו בין הצדדים יחסי עובד- מעביד. כן עתר התובע לסעדים כספיים הנובעים מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה ובכלל זה, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. העובדות התובע הנו יליד קנדה שעלה לארץ בשנת 1969. התובע למד שש שנים בישיבת "מרכז הרב" ועבר מבחני הסמכה של הרבנות הראשית. כאמור, התובע הנו בעל רישיון לעיסוק בחקירות פרטיות. הרקע להתקשרות הצדדים היה היכרות קודמת בין התובע למנהל בתי הדין הרבניים דאז, הרב אליהו בן דהאן, ועבודה משותפת שלהם, שהחלה בשנות ה-90, במסגרתה הועברו לטיפול התובע מספר עבודות באמצעות עמותה שפעלה בענייני עגונות (להלן: "העמותה"). הרב בן דהאן העיד כי במועד הנ"ל המדינה לא הייתה ערוכה לבצע התקשרויות עם חברות חקירה פרטיות ולכן הוצע על ידי חשב משרד הדתות להקים עמותה חיצונית שתקבל תמיכה ממשרד הדתות ותעסיק חוקרים פרטיים לעבודות איתור "בעלים מעגנים" שנעלמו. שיטת ההתקשרות האמורה נמשכה כשנתיים ולאחריה המדינה החלה להתקשר באופן ישיר עם משרדי חקירות (עדות הרב דהאן בעמוד 21, שורות 5-18). בתקופה בה פעלה העמותה, לא היה בידי התובע רישיון לעיסוק בחקירות פרטיות בהתאם לחוק חוקרים פרטיים. על מנת לבצע פעולות איתור של בעלים שנעלמו והותירו את נשותיהם עגונות, היה על התובע לקבל רישיון לעיסוק בחקירות פרטיות. לצורך כך, נדרש התובע לעבור תקופת אימון בת שלוש שנים במשרד חקירות (כנדרש בחוק חוקרים פרטיים כתנאי לקבלת רישיון לעיסוק בחקירות פרטיות). את תקופת האימון עבר התובע ב"עין הפרטית" שהוקמה על ידי מר קובי ויינברג, חברו של התובע. בתקופת האימון שולם לתובע שכר בגובה שליש מהתמורה שקיבלה העין הפרטית מהנתבעת. כפי שיפורט בהמשך, תקופת האימון של התובע בעין הפרטית חפפה לתקופת ההתקשרות הראשונה, שתפורט להלן, ובה לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. הצדדים חתומים על הסכמי התקשרות למתן שירותי חקירה שהוארכו מעת לעת שהאחרון בהם הסתיים ביום 31.12.02 (א'1 -א'8 לכתב התביעה). את תקופת ההתקשרות ניתן לחלק לשתי תקופות: תקופת ההתקשרות הראשונה- בין 13.10.93 ועד 31.12.96, במסגרתה נחתמו הסכמי התקשרות בין הנתבעת לבין "העין הפרטית", שזכתה במכרז למתן שירותי חקירה לנתבעת. על הסכמים אלה חתום התובע בתוארו "סגן מנהל" העין הפרטית, שהוגדרה בהסכמי ההתקשרות כ"חברה", אולם מעמדה המשפטי ותאריך הקמתה לא הוברר בהליך שלפנינו (להלן: "התקופה הראשונה" או תקופת האימון"). תקופת ההתקשרות השנייה- בין 1.7.97 ועד ליום 31.12.02, במסגרתה נחתמו הסכמי התקשרות בין התובע אישית (כבעל משרד חקירות מורשה) לבין הנתבעת לאחר שהתובע זכה במכרז למתן שירותי חקירה (להלן- "התקופה השנייה"). אין מחלוקת שהתובע ביצע עבור הנתבעת עבודות חקירה ואיתור בעלים נעדרים שהותירו את נשותיהן עגונות, שנגדם תלויה ועומדת תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. לטענת התובע, שנתמכה בראיות שהובאו בפנינו והמקובלת עלינו, התובע ביצע עבודות נוספות החורגות מתחום החקירה (שהנו אך שלב בסיסי והתחלתי בטיפול בתיק של התרת עגונה), כגון: ניהול משא ומתן ושכנוע הבעלים למתן גט וביצוע גיטין בפועל, עבודות שדרשו התמצאות בדינים ההלכתיים והיותו של מבצע הפעולה שומר תורה ומצוות (טענת התובע נתמכה בין היתר, במכתב סגן היועץ המשפטי לשיפוט רבני, עו"ד מיכאל אביטל, לועדת המכרזים מיום 21.1.02 שצורף לתצהיר התובע וסומן דף 4 למסמך שסומן "סעיף 36 לתצהיר 8 מסמכים"). הרב בן דהאן אישר בעדותו שהתובע עסק ב"התרת עגונות", עבודה שעיקרה "לגרום לכך שהאדם שאותר יתן גט לאשתו"... "בעיקר שכנוע, לשבת עם הבעל שעות, למצוא את נקודת הכשל, את נקודת המשבר, להבין את נבכי נפשו ולגרום לו לתת גט". זאת בשונה מעיסוק בכתיבת הפתרון ההלכתי בתיקים (עדות הרב דהאן בעמוד 17, שורות 19-20, עמוד 18, שורות 3-9, עמוד 19, שורות 14-20, עמוד 20, שורות 28-30 ות/1). לאור הרקע וההסמכה התורנית שלו צבר התובע ידע בכתיבת גיטין והנתבעת נעזרה בו לצורך טיפול בתיקים מורכבים. התמורה ששולמה לתובע בתקופה השנייה נקבעה בהסכמי ההתקשרות והיא כללה הוצאות בגין "כרטיסי טיסה לארצות היעד, טיסות פנים ארציות, שכירת רכב, ביטוח רפואי מקצועי, אגרות רישוי ועוד" (נספחים א'3- א'8 לכתב התביעה). התובע הנפיק לנתבעת חשבוניות מס בגין התמורה ששילמה לו הנתבעת. על חשבוניות המס הופיע הכיתוב "ש. י" והכתובת: "רח' סנט מרק 11 ירושלים." באותן חשבוניות הופיעו הרישום "ע.מ. 01430029/7" (שהוא כנראה קיצור של המילים עוסק מורשה ומספרו). עבודתו של התובע עבור הנתבעת בוצעה על פי תעדוף ויעדים שנקבעו מראש על ידי הרב בן דהאן ומר קוויטנר, עובד הנתבעת ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כעוזר לתפקידים מיוחדים למנהל בתי הדין הרבניים (הרב בן דהאן) והיה ממונה גם על הקשר עם חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי הנתבעת לעבודות איתור בעלים שנעלמו והותירו את נשותיהם עגונות. לפני כל נסיעותיו לחו"ל ואף לאחריהן, התייצב התובע במשרדי הנתבעת לצורך התייעצות, קבלת הנחיות לפעולה ודיווח על העבודות שביצע והשלבים אליהם הגיע בכל תיק שהועבר לטיפולו. התובע השתתף בישיבות עבודה בהן השתתפו מר קוויטנר, הרב בן דהאן ולעיתים עובדים אחרים בהנהלת בתי הדין הרבניים שעסקו בתחום ששאלה בו עולה בתיק (כגון: גיור, בירור יהדות וכדומה). לאחר כל נסיעה נדרש התובע למלא דו"ח פעולה לרב בן דהאן בסיועו של מר קוויטנר (חלק מהדו"חות צורפו לכתב התביעה). בזמן שהותו של התובע בחו"ל הוא נדרש לדווח באופן יומיומי על פעולותיו למר קוויטנר ולרב בן דהאן. בתקופה בה התובע שהה בארץ הוא עשה שימוש במשאבי הנתבעת לצורך ביצוע עבודתו, כגון: פקס, טלפון (לרבות שיחות לחו"ל), דפי מזכר פנימיים, דפי לוגו של משרד הדתות ושולחן עבודה שהיה ממוקם בחדרו של מר קוויטנר. לתובע הוקצה מדף בחדר של מר קוויטנר בו הונחו התיקים שבטיפולו. לתובע נמסר תא דואר פנימי בכתובת הנתבעת, אליו נשלחו הודעות מגורמים חיצוניים שראו בתובע כחלק מהמערך הארגוני של הנתבעת (נספחים שצורף לתצהיר התובע וסומן "סעיף 36 לתצהיר 8 מסמכים" שכללו את 9 העמודים האחרונים שצורפו לתצהיר התובע). עובדי הנתבעת, בכללם הרב בן דהאן, התכתבו עם התובע באמצעות מזכרים פנימיים ודפי לוגו של הנתבעת בהם נרשמה לצד שמו של התובע המילה "כאן" (נספח 10 לתצהיר התובע). התובע הורשה להוציא תיקים שבטיפולו מחוץ לשטח הנתבעת. ביום 7.10.02 (א' ראש חודש מרחשוון תשס"ג) פנה התובע לרב בן דהאן במזכר פנימי בו נרשמו הדברים הבאים: "הנדון: המשך פעולותי בשנה זו הרבה מהנשים שאני טיפלתי בהם בעבר פונות אלי לדעת מתי אני יוצא להמשך טיפול בתיקיהם (צ.ל- תיקיהן) וכן יש תיקים חדשים שעוד לא התחלתי טיפול: אודה לכבוד תורתו, שינחה אותי איך לענות לפונות וכן ינחה אותי במה לפעול כעת ומה להשאיר בצד וכ"כ באם אני מיועד לצאת עוד השנה לחו"ל אזי אני צריך זמן ראוי להכין את הנסיעה וגם החלטתך לאיזה איזורים אני אסע. במועד כלשהו השיב הרב בן דהאן לתובע בחלק התחתון של המזכר שנשלח אליו ביום 7.10.02 בזו הלשון: "לישי! ביקשתי מזלמן שיסייע בהכנת הסכם הארכה. מבחינתי, נא להיערך ליציאה לחו"ל- מיידית." חרף האמור, הסכם ההתקשרות האחרון שבין הצדדים לא הוארך והוא הסתיים כאמור ביום 31.12.02. ביום 8.10.02 פנה התובע לרב בן דהאן במזכר פנימי בקשר ל"נסיעה לארה"ב (צפון אמריקה)"בבקשה לקבל הנחיותיו באילו תיקים לטפל בנסיעה זו וכן בקשה "לשבת על כמה תיקים לבירור ועצה" בשבוע שלאחר מכן (צורף לתצהיר התובע). אין מחלוקת בין הצדדים כי ההתקשרות ביניהם חודשה בשנת 2006, אך התקשרות זו אינה רלוונטית להליך זה. המחלוקות הפלוגתאות הדורשות הכרעתנו הן: האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד- מעביד, כטענת התובע או שמא היה התובע נותן שירותים עצמאי כטענת הנתבעת? ככל שייקבע כי התובע היה עובד של הנתבעת, מה הייתה תקופת העבודה, גובה השכר הקובע והיקף משרתו לחישוב רכיבי התביעה? האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ופיצוי חלף הודעה מוקדמת ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי הבראה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפדיון חופשה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ובאיזה שיעור? האם הנתבעת זכאית לקיזוז והשבת כספים ששולמו לטענתה לתובע ביתר בשל ההתקשרות עימו כקבלן עצמאי ובאיזה שיעור? דיון והכרעה כידוע, שאלת סיווג ההתקשרות בין הצדדים כהתקשרות של יחסי עובד- מעביד נעשית על פי מכלול העובדות שביסוד ההתקשרות, ולעניין זה להסכמת הצדדים משמעות מוגבלת. מעמד של עובד הנו דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהווייתן (ע"ע 283/99 ברק נ' כל הקריות בע"מ, פד"ע לה תש"ס-2000, 642, שם בעמוד 652). התשובה לשאלה אם פלוני הנו במעמד של "עובד" או "קבלן עצמאי" היא מסקנה משפטית הנובעת ממערכת של עובדות מסוימות (דב"ע לא/3-27 עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177). כידוע, המבחן המעורב שהמרכיב הדומיננטי בו הנו מבחן ההשתלבות הוא המבחן המועדף על פיו נבחנים יחסי עובד- מעביד. שני פנים למבחן ההשתלבות. האחד- הפן החיובי הקובע כי תנאי ל"השתלבות" במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת על ידי פלוני נדרשת לפעילות הרגילה והשוטפת של המפעל, ושפלוני מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולכן אינו "גורם חיצוני". התנאי השני (הפן השלילי) להשתלבותו של פלוני במפעל הוא שפלוני "אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (דב"ע לא/3-27 הנ"ל; דב"ע לב/3-30 יוסף פרידמן נ' תלפרי בע"מ, פד"ע ד 232; בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4)628, 646-650; בג"ץ 1163/98 שדות נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 831 (2001)). כאשר בוחנים את הפעולה הרגילה של המפעל, ברור שאין הכוונה לפעילות הישירה והעיקרית בלבד (דב"ע לו/2-10 ציון בע"מ נ' יעקב סעדי ואח', פד"ע ח 240). בנוסף, יש ליתן את הדעת לסימני ההיכר של מבחן ההשתלבות כגון: מבחן הפיקוח, מבחן התלות הכלכלית וחובת השירות האישי (דב"ע לו/3-55 אברהם אולו נ' הייליג את אייזקס בע"מ ואח', פד"ע ח 85). "מבחן הזכות לפקח ומבחן החובה לבצע אישית את העבודה הם רק סימני היכר לכך שמתקיים הדרוש למבחן ההשתלבות" (דב"ע לב/ 3-43 יגאל הלפרין נ' "הדסה", פד"ע ד 281). לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו ולאחר ששמענו את טענות הצדדים אנו סבורים שמכלול העובדות שביסוד ההתקשרות בין הצדדים מביא למסקנה המשפטית שהתובע היה עובד של הנתבעת החל מתקופת ההתקשרות השניה, כפי שיפורט להלן. מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי התובע ביצע עבודה חיונית לפעילות הליבה של הנתבעת, שעניינה התרת נשים עגונות. על אף ניסיונה של הנתבעת להציג בכתבי טענותיה את עבודתו של התובע כעבודת חקירה צרה שעניינה איתור בעלים מעגנים שנעלמו, הוכח כי עבודתו של התובע בפועל הייתה "התרת עגונות", עבודה מקיפה, מהותית ובעלת ערך מוסף, כפי שיפורט להלן. יובהר כי בשימוש במונח "התרת עגונות", בו אנו עושים לתיאור עיסוקו של התובע, אין כוונתנו לעיסוק בקביעת הפתרון ההלכתי (שעלה בתיקי הגירושין התלויים ועומדים בבתי הדין הרבניים האזוריים). כוונתנו לעבודה שעניינה, בין היתר, השגת הראיות הדרושות ליישום הפתרון ההלכתי בתיק פלוני וכן לשלבים בהם יש לפעול על מנת להגיע לתוצאה הסופית של התרת עגונה פלונית. במקרה הרגיל והשכיח מדובר בעבודה שתחילתה באיתור הבעל שנעלם, המשכה בשכנוע הבעל למתן גט וסופה במתן הגט. עבודה זו תוארה בעדותו של הרב בן דהאן, כאמור לעיל, כעבודה שעיקרה "לגרום לכך שהאדם שאותר יתן גט לאשתו"... "בעיקר שכנוע, לשבת עם הבעל שעות, למצוא את נקודת הכשל, את נקודת המשבר, להבין את נבכי נפשו ולגרום לו לתת גט" (עדות הרב דהאן בעמוד 17, שורות 19-20, עמוד 18, שורות 3-9, עמוד 19, שורות 14-20, עמוד 20, שורות 28-30 ות/1). הרב בן דהאן אישר בעדותו "שנושא העגונות הוא מרכיב נכבד מאוד בעבודת בתי הדין" ושהתובע עסק בהתרת עגונות (עמוד 17, שורות 17-20). כפי שעולה מהראיות שהובאו בפנינו, לעבודת התובע היה ערך מוסף עבור הנתבעת ביחס לעבודתם של חוקרים פרטיים אחרים שנשכרו על ידה לביצוע עבודת איתור. כאמור, התובע עסק בניהול משא ומתן ושכנוע הבעלים למתן גט לרבות ביצוע גיטין בפועל, עבודות שדרשו התמצאות בדינים ההלכתיים והיותו של מבצע הפעולה שומר תורה ומצוות (מכתב סגן היועץ המשפטי לשיפוט רבני, עו"ד מיכאל אביטל, לועדת המכרזים מיום 21.1.02 שצורף לתצהיר התובע וסומן דף 4 למסמך שסומן "סעיף 36 לתצהיר 8 מסמכים" שהנו בבחינת "הודאת בעל דין" של הנתבעת). מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי התובע השתלב במערך הארגוני של הנתבעת. בתקופה בה שהה התובע בארץ הוא עשה שימוש במשאבי הנתבעת לצורך ביצוע עבודתו, כגון: שירותי מחשב, פקס, טלפון (לרבות שיחות לחו"ל), דפי מזכר פנימיים, דפים רשמיים של הנתבעת ושולחן עבודה שהיה ממוקם בחדרו של מר קוויטנר. התובע הורשה להוציא תיקים שבטיפולו מחוץ לשטח הנתבעת. לתובע הוקצה מדף בחדר של מר קוויטנר בו הוא ניהל את התיקים שבטיפולו. לתובע נמסר תא דואר פנימי בכתובת הנתבעת אליו נשלחו הודעות מגורמים חיצוניים שראו בתובע כחלק מהמערך הארגוני של הנתבעת (נספחים שצורף לתצהיר התובע וסומן "סעיף 36 לתצהיר 8 מסמכים" שכללו את 9 העמודים האחרונים שצורפו לתצהיר התובע). עובדי הנתבעת, בכללם הרב בן דהאן, התכתבו עם התובע באמצעות מזכרים פנימיים ודפי לוגו של הנתבעת בהם נרשמה לצד שמו של התובע המילה "כאן" (נספח 10 לתצהיר התובע). התובע העיד לעניין זה (עמוד 14, שורות 24-33, עמוד 15, שורות 1-7): "לשאלת בית הדין, העדים אומרים שבניגוד למה שטענת בתצהירך, מעולם לא הוקצה לך חדר או משרד בתחומי ההנהלה ומעולם לא ניתן לך אישור לעשות במשאבי המדינה, אשיב, אני יכול להראות את כל הניירות שמראים שישבתי אצל זלמן, כתבתי איתו כל דו"ח, הוא כתב, אני חתמתי, הוא כתב ביחד איתי, יותר מזה, אני הייתי כותב על הניירות של הנהלת בתי הדין. לגבי העדות שלהם, בהתחלה ברח' כורש ישבנו בחדר זלמן, שמואל גמליאל, הרב אשר ארנטרוי, יהודה גורדון ואני. זה היה חדר מול המזכירות של הרב אלי. בצד שמאל היו שני שולחנות, בסוף החדר שולחן אחד. היתה שיטה שמי שצריך שולחן אד הוק השתמש בשולחן. השולחן הצדדי היה של זלמן. כשישבתי ולמדתי אז ישבתי בצד. כשאני ישבתי איתו אז ישבתי מולו. היה לי גם ת"ד ברח' כורש עם שמי. אם הייתי צריך לשלוח פקס הייתי שולח פקס. לא שאלתי מישהו, אתה יכול לכתוב בשבילי. אני כתבתי מכתבים. הכל אני עשיתי בתוך המשרד. אמנם לא היה לי נייר משלי. כשעברו לכנפי נשרים הייתי כמעט 200 יום בשנה בחו"ל, וכל אחד מבין שאין אפשרות לתת לי חדר משלי. אני גם צריך להכין תיק, לנסוע לעגונות, הרבה עבודות בארץ זה לא לשבת על הכסא. כשהלכתי להתייעץ עם רבנים שלא במסגרת בית הדין, אתה יושב אצלם שעה, 5 שעות, הייתי יושב אצל זלמן באופן קבוע, היה לי מדף משלי, כל התיקים נוהלו על ידי בתוך החדר שלו, השתמשתי בטלפון, בפקס, שתיתי, אכלתי. לשאלת בית הדין, לא היה לי משרד בבית. לשאלה, היית יכול להוציא תיקים מחוץ להנהלה, אשיב, בטח. אם הייתי צריך לשבת עם דיין הייתי הולך אליו הביתה." בניגוד לטענת הנתבעת, התובע העיד כי לא הייתה לו עצמאות בביצוע עבודתו והוא היה כפוף להוראותיהם ולהנחיותיהם של מר זלמן והרב בן דהאן (עמוד 14, שורות 19-23): "ש. כשעבדת בחו"ל אתה קבעת לעצמך את לוח הזמנים. ת. לא. הייתי לומד את התיק, חוזר לבית הדין, אחרי זה הייתי מגיע לזלמן, יושבים על התיק הן מצד הפעולה הן מהצד ההלכתי, היינו הולכים לרב אלי והיינו מסבירים לו מה אנחנו חושבים, הרב אלי היה מגבש את הפעולה, לאן, איזה תיקים, כמה זמן לתיק, עם מי אני אעבוד, עם איזה רב בחו"ל. לא אני בחרתי. זו היתה שליחות פרופר." עדותו של התובע נתמכה בעדויותיהם של הרב בן דהאן ומר קוייטנר, מהן עולה כי לפני כל נסיעה לחו"ל ולאחריה התייצב התובע במשרדי הנתבעת לצורך התייעצות, קבלת הנחיות לפעולה ודיווח על העבודות שביצע והשלבים אליהם הגיע בכל תיק שהועבר לטיפולו. התובע השתתף בישיבות עבודה בהן השתתפו מר קוויטנר, הרב בן דהאן ולעיתים עובדים נוספים אחרים שעסקו בתחום ששאלה בו עלתה בתיק (כגון: גיור, בירור יהדות וכדומה). לאחר כל נסיעה נדרש התובע למלא דו"ח פעולה לרב בן דהאן בסיועו של מר קוויטנר (חלק מהדו"חות צורפו לכתב התביעה). לתובע הייתה גישה חופשית למנהל בתי הדין הרבניים, הרב בן דהאן וכן לדיינים לצורך התייעצות. עובדות אלה אינן מתיישבות את סיווגו של התובע כ"קבלן עצמאי". הרב בן דאהן ומר קוויטנר אישרו בעדותם עובדות אלה. הרב בן דהאן העיד לעניין זה (עמוד 22, שורות 28-33, עמוד 23, שורות 1-10): "ש. העבודה בגבעת שאול, מרבית השנה הוא עבד בחו"ל. ת. נכון. ש. לצורך ישיבות עבודה לפני ואחרי נסיעה הוא היה יושב במשרדים. ת. בוודאי. לצורך התייעצות וישיבות עבודה. אצלי, לא אצלו. ש. הנחיות, דיווח. ת. נכון. ש. האם נכון שלצוות הזה חברו גם רחל לב מור. ת. כן. ש. היה צוות עבודה. ת. לפי תיק. לא צוות קבוע. ש. הייתה מחלקה. ת. בוודאי. יש עובדים קבועים במחלקה, כמו הרב גמליאל והרב ארנטרוי. הם עובדים קבועים שעובדים בבית הדין, לא פרילנסים שקיבלו לפי רבעונים. תלוי בתיק, יש תיקים שעשינו התייעצות רחבה, יש תיקים שישבתי איתו לבד. ש. בתיקים של ישי היה צוות חשיבה. ת. לא תמיד. לפעמים הוא ואני. לפעמים הוא וזלמן. לפעמים צירפו עוד אנשים." מר קוויטנר העיד לעניין זה (עמוד 25, שורות 1-28): "ש. לגבי ישי הוכמן, נקבעת ישיבה אד הוק לפני ואחרי כל נסיעה. ת. כן. ש. כתבת "לעתים הייתי מסייע בכתיבה של מסמכים...". אני אומר לך שתמיד הכנת תוכניות עבודה לפני נסיעה ואחריה. ת. מקרים שישי חזר מחו"ל והיה צריך לערוך דו"ח למנהל, היה בא אלי והיינו עושים את זה ביחד כדי לערוך את זה בצורה נכונה וסיסטמטית. ש. לפני הנסיעה, האם הוא יצר לדרך כשיש תוכנית עבודה בכתב ידך. ת. היו מקרים שהיינו מכינים תוכנית עבודה. כאשר היתה נסיעה יזומה על ידנו. אם אמרנו לישי שאנחנו צריכים החל מתאריך כך וכך, הוא היה יוצא לחו"ל והיינו מכינים תוכנית לפי מספר המקרים שהיו לנו באותו איזור שהוא נסע אליו. ריכזנו לפי איזורים, לא שיטוס מחוף לחוף כי זה הוצאות גדולות. ש. איזורים, תאריכים, ותיקים. בכל נסיעה היו עשרות תיקים. ת. לא נסע אף פעם לתיק אחד בודד. ש. הוא נסע למספר מדינות. ת. כן. ש. למי זה מוגש. ת. למנכ"ל אלי בן דהאן. ש. הוא היה מעורב בהכנת הנסיעה ובשיקול הדעת ההלכתי. ת. אני לא יודע כמה הוא היה מעורב. הוא ידע כי אנחנו מדווחים לו יציאה וחזרה. לדעת איזה תיק... מעבר לזה, להעביר לבית הדין, זה דו"ח שמגישים על כל מקרה ומקרה. ש. לישי היתה גישה חופשית למנכ"ל. ת. כן. ש. הוא גם ירד להרכב הדיינים להתייעץ, בכל ההרכבים. היתה לו גישה ישירה. ת. כן. ש. בארה"ב היה קשר לישי עם בתי הדין. ת. כן. ש. כל ניהול העבודה של ישי היה בבתי הדין. ת. בהנהלת בתי הדין." מעדויותיהם של הרב בן דהאן ומר קוויטנר עולה כי התובע השתלב במערך הארגוני של הנתבעת, השתמש במשאביה והיה כפוף לפיקוח ולהנחיותיהם לביצוע עבודתו. כן עולה כי התובע ביצע עבודה דומה לעבודה אותה מבצעים הרב גמליאל והרב ארנטרוי המבצעים עבודה דומה לזו של התובע והועסקו בעבר במתכונת התקשרות קבלנית ובהמשך נקלטו כעובדים קבועים של הנתבעת (עדות התובע בעמוד 11, שורות 19-22, עדות הרב בן דהאן בעמוד 23, שורות 20-28). על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי בתובע התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. ממכלול העובדות שהובאו בפנינו אנו סבורים כי גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים בתובע. עדותו של התובע לפיה הוא ביצע את העבודה בארץ ממשרדי הנתבעת בלבד ולא הפעיל משרד משלו בבית או במקום אחר, מקובלת עלינו והיא לא נסתרה (עמוד 15, שורה 6). לא הוכח כי התובע ניהל עסק עצמאי משלו במסגרתו ניתנו לנתבעת שירותיו. התובע העיד כי עבודתו ב"עין הפרטית" נעשתה לצורך קבלת רישיון לעיסוק כחוקר פרטי, שאינו עיקר עבודתו עבור הנתבעת בתחום "התרת עגונות" וכי מר ויינברג אישר לו להמשיך ולעשות שימוש בשמה המסחרי של העין הפרטית (עמוד 8, שורות 28-29). עדות זו מקובלת עלינו והיא מתיישבת עם הראיות שהובאו בפנינו. התובע העיד שתקופת האימון התקיימה בין שנים 1991- 1993, ועל כן יש לראות גם בתקופת ההתקשרות הראשונה כתקופת עבודתו אצל הנתבעת על אף שההסכם עם הנתבעת בתקופה זו נערך עם העין הפרטית. טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפנינו, מהן מסתברת יותר המסקנה העובדתית כי תקופת האימון של התובע התקיימה בתקופה הראשונה (בין 1.10.93 עד 31.12.96), בה נחתמו הסכמי ההתקשרות בין הנתבעת לעין הפרטית ובה העניקה העין הפרטית שירותים לגורמים חיצוניים לנתבעת. התובע אישר בעדותו כי בתקופת האימון הוא היה נתון לפיקוח של מר ויינברג עימו התייעץ בכל העניינים הנוגעים לתחום החקירתי וכי בתקופה זו הוא קיבל שליש מהסכום שהועבר למר ויינברג מהנתבעת (עמוד 8, שורה 33, עמוד 9, שורות 1-3): "ש. קובי לא התערב בעבודה שלך, לא פיקח עליה. ת. אם היו לי שאלות מה מותר ומה אסור, בתור חוקר שמתאמן, אתה לא צריך להסתבך עם החוק, אז הרמתי אליו טלפון ממה אני צריך להיזהר, מה מותר לי. אבל אני אומר מה אני רוצה לעשות. המהות שלי היא לא להיות חוקר. המהות שלי זה מתיר עגונות. ... ש. מה עשית אצלו בחברה. ת. התרת עגונות זה נושא מורכב. כשאדם מגיע להתיר עגונה הוא צריך לדעת לא רק את ההלכה אלא איך לתרגם את ההלכה לחיים. יש שלבים בעבודה שאם אתה רוצה לעשות איזה חקירה בארץ בשביל לקבל פרטים או להשלים את הפסיפס ההלכתי, אתה חייב על פי חוק שיהיה לך רישיון לחקירה. אני לא באתי עם רישיון. אני ראיתי שאם אני רוצה להיות אדם שהולך על פי החוק אין לי ברירה. אני מבין במה שאני עוסק אבל לעשות עבודה חקירתית אני חייב רישיון. הלכתי להתאמן אצל מישהו. ש. מה בדיוק עשית אצלו. ת. לגבי עגונות. ש. היו דברים אחרים שעשית. ת. לא. אולי היו כמה תיקים של ביטוח שהלכתי איתו בשביל לראות איך הוא עושה, אבל מבחינתי, אמרתי לו שאלה לא החיים שלי ואני לא רואה את עצמי בתחום הזה. כשגמרתי עם הנהלת בתי הדין החזרתי את הרישיון, לא היה לי שום צורך בזה בתור רב מתיר עגונות. אין לי שום צורך בדבר הזה. הייתי חייב בשביל חלק קטן של התיק שמצריך על פי החוק. ש. האם כסף עבר אליהם או מר וינברג קיבל חלק מהכספים ששולמו לך. ת. בהתרת עגונות קובי היה מקבל את השיק והיה מעביר לי את החלק שלי. "העין הפרטית" זה לא חברה. זה שם מסחרי. ... ת. כשהייתי מתאמן חדש בהתרת עגונות, בתור מתאמן כל חוקר לוקח שליש ממה שמגיע. ברגע שזה עבר ב-93, אני הייתי נותן את הקבלות בעצמי." עדותו של התובע לפיה בשנת 1993 הוא סיים את תקופת האימון בעין הפרטית אינה מתיישבת עם עדותו לפיה בתקופת האימון הוא קיבל שליש מהסכומים ששילמה הנתבעת למר ויינברג, שכן הסכם ההתקשרות הראשון בין הנתבעת לעין הפרטית נחתם בשנת 1993. בנוסף לכך, חתימתו של התובע החלה להופיע על חשבוניות המס החל מיום 1.9.97 בניגוד לעדותו לפיה החל מ-1993 "הייתי נותן את הקבלות בעצמי". התובע העיד כי "קובי אמר לי שאני אוכל להשתמש בשם כמה שאני רוצה. לא היו לנו הסכמים. היינו חברים" (עמוד 8, שורות 28-29). העובדה כי החל משנת 1997 החלה הנתבעת להתקשר עם התובע ישירות מתיישבת יותר עם המסקנה העובדתית כי החל ממועד זה התובע היה כשיר באופן עצמאי להתמודד במכרזים על מתן שירותי חקירה לנתבעת, לאחר סיום תקופת האימון וקבלת הרישיון לעיסוק בתחום החקירות. העובדה שהתובע המשיך לעשות שימוש בחשבוניות המס עליהם הופיע הכיתוב "ש.י." מובנת לנו על רקע עדותו לפיה מר ויינברג אישר לו "להשתמש בשם כמה שאני רוצה" בשל יחסי החברות ביניהם. אין מחלוקת כי בתקופת ההתקשרות השנייה היה מוטל על התובע לבצע את עבודתו באופן אישי והוא לא היה רשאי למלא את התחייבותו כלפי הנתבעת באמצעות גורם אחר. התובע טען בכתב התביעה כי "משנת 1997 עד דצמבר 2002 100% מנפח הפעילות בוצעו במסגרת בית הדין". טענה זו לא נסתרה. לא נטען וממילא לא הוכח כי במסגרת תקופת ההתקשרות השנייה (החל מ1.7.97 ועד ליום 31.12.02 כאמור) ביצע התובע עבודות עבור גורמים חיצוניים לנתבעת כך שניתן להסיק שבתקופה זו נשמרה בלעדיות הפעילות של התובע עבור הנתבעת והוא היה תלוי כלכלית באופן בלעדי בנתבעת. נתונים המייחסים משקל לסיווגו של התובע כעובד של הנתבעת (עע 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל- גלי צה"ל, פד"ע לו 625). בהתאם לכך, אנו קובעים כי בתובע התקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע היה עובד של הנתבעת בתקופת ההתקשרות השנייה בלבד (ולא בתקופת ההתקשרות הראשונה, שחפפה לתקופת האימון של התובע בעין הפרטית). השאלות הנובעות מסיווג התובע בדיעבד כעובד של הנתבעת במצב דברים בו מועסק שהוגדר בהתקשרותו עם המעסיק כקבלן עצמאי הוכר בדיעבד על ידי בית הדין כעובד, מתעוררות מספר שאלות הנוגעות לדרך חישוב זכויותיו, כמפורט בהלכה שסוכמה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 110/10 רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, מיום 22.12.11 (להלן- "פסק דין רופא"), כמפורט להלן: כיצד יש לחשב את זכויותיו של העובד- האם על בסיס התמורה ה"קבלנית" שקיבל בפועל או שכר משוער שהיה מקבל לו היה מועסק מלכתחילה כעובד (להלן- "שכר חלופי")? כיצד יקבע שיעורו של אותו שכר חלופי ועל מי מוטל הנטל להוכיחו? באילו נסיבות תבוצע התחשבנות בדיעבד, תוך זקיפת ההפרש שבין השכר החלופי לתמורה הקבלנית לחובתו של העובד והתייחסות אליו כאל סכום "יתר" שיש לקזזו? האם יש נסיבות בהן סכומי ה"יתר" יקימו חובת השבה, מעבר לקיזוז (שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו משהנתבעת העלתה טענת קיזוז בלבד ולא הגישה תביעה שכנגד)? באשר לשתי השאלות הראשונות שפורטו לעיל נקבע בפסק דין רופא כי "בכל הנוגע לשאלה הראשונה- הבסיס לחישוב הזכויות הסוציאליות- קיימת לפיכך כיום הלכה מושרשת, הקובעת כי זכויותיו הסוציאליות של מועסק המוגדר בדיעבד כ"עובד" תחושבנה לפי השכר החלופי שהיה מקבל אילו היה מוגדר מלכתחילה כ"עובד" (עם הסתייגויות מסויימות של סגן הנשיאה פליטמן והשופט רבינוביץ, כפי שיפורט להלן). נראה כי גם בנוגע לשאלה השנייה- כיצד יחושב אותו שכר חלופי- אין עוד כיום מחלוקת ממשית, וההלכה קובעת כי ייקבע בהתאם לראיות שיובאו בפני בית הדין כאשר נטל ההוכחה בקשר לכך מוטל על המעסיק. הראיות עשויות להיות שכרו של עובד מקביל אשר ביצע עבודה דומה; טבלת השכר בהסכמים קיבוציים רלוונטיים; שכר ראוי לעובד שכיר באותו מעמד כפי הנלמד ממקורות חיצוניים; או ראיות לגבי שכר חלופי שהוצע או נקבע בין הצדדים עצמם, ככל שהיה כזה, הכל בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפניה מובאות הראיות. לא עמד המעסיק בנטל המוטל עליו בקשר לכך- תחושבנה הזכויות לפי התמורה שקיבל המועסק כ"עצמאי"." אשר לשאלה השלישית- באילו מקרים תתקבל טענת קיזוז של מעסיק- נקבעו בפסק דין רופא כללים שבאופן מודע "הקריבו" שיקולים של צדק פרטני במקרה הספציפי הנדון, לטובת שיקולים כלליים של הרתעה מפני סיווג שגוי של מי שהינם למעשה עובדים כ"קבלנים". לאחר שבית הדין הארצי לעבודה שלל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מצב דברים בו עובד מסווג ככזה בדיעבד חרף סיווגו כ"קבלן" במהלך תקופת ההתקשרות, קבע בית הדין הארצי לעבודה כללים והנחיות על הבסיס התיאורטי של חובת תום הלב, כדלהלן: "הכלל הבסיסי, כפי שנקבע בפסיקה.. הינו כי עובד שסווג באופן שגוי כ"עצמאי" יהא זכאי לכל הזכויות הכספיות שנשללו ממנו (בכפוף לתקופת ההתיישנות, נטלי ההוכחה והדין המהותי ביחס לכל אחת מהזכויות)- על סמך השכר החלופי כפי שייקבע על ידי הערכאה הדיונית- וזאת מבלי שניתן יהא לקזז ממנו סכום כלשהו כתוצאה מהפער בין התמורה "הקבלנית" לבין השכר החלופי כפי שנקבע עבורו. סייג לכלל זה יתאפשר רק במקרים חריגים, בהם ישתכנע בית הדין בדבר חוסר תום לב קיצוני של המועסק. רק ככל שבית הדין ישתכנע כאמור, על סמך מבחני העזר שנקבעו בפסיקה, יביא חוסר תום הלב לקביעה שיפוטית כי הסכומים שקיבל העובד לידיו משך תקופת עבודתו, ועולים על השכר החלופי שהיה מקבל לו היה מוגדר מלכתחילה כ"עובד"- שולמו לו תוך הפרת חובת תום הלב מצדו ולכן עליו להשיבם, במלואם או בחלקם... 62. ודוקו: עצם הגשת התביעה להכרה במעמד ה"עובד" לאחר שנות התקשרות רבות לא תיחשב בשום מקרה בפני עצמה כהפרת חובת תום הלב. מבחני העזר, לצורך הקביעה אם הופרה חובת תום הלב באופן קיצוני אם לאו, הינם המבחנים שנקבעו בפסיקותיו של הנשיא (בדימוס) אדלר כמפורט לעיל- היינו קיומו של פער ניכר בין התמורה כ"עצמאי" לבין השכר החלופי, ובנוסף לכך (במצטבר) קביעה עובדתית כי הבחירה במתכונת ההתקשרות ה"קבלנית" הייתה של המועסק ולא של המעסיק- בין מתוך יוזמה שלו מטעמיו, ובין לאחר שניתנה לו אפשרות אמיתית לבחור בין העסקה כ"עובד" לבין העסקה כ"עצמאי" בשכר גבוה יותר והוא בחר באחרונה. בהקשר זה נעיר כי גם הנשיא (בדימוס) אדלר עצמו בפסיקותיו האחרונות, ובעיקר השופטת רונית רוזנפלד (בעניין טיברמן), הדגישו כי את המבחנים שנקבעו בעניין טויטו ובעניין אייזק אין לבחון באופן טכני אלא כמבחני עזר, כאשר המבחן המרכזי הינו "מצבים של חוסר תום לב קיצוני אצל המועסק" (שם). מבחני העזר אינם לפיכך חזות הכל, וקיימת אפשרות לקבוע שגם בהתקיימם- ולאור ככל הנסיבות- אין לבצע "התחשבנות בדיעבד". באותו אופן קיימת אפשרות לקבוע שמוצדק לקבוע "התחשבנות בדיעבד" גם כאשר מבחני העזר אינם מתקיימים, אך כלל הנסיבות מצדיקות לקבוע כי המועסק נהג בחוסר תום לב קיצוני. 63. כפי שעולה מהפירוט לעיל, לטעמי אין לשים דגש מיוחד על קיומו של "סעיף גדרון" בהסכם בין הצדדים, אלא ככל שיש בו כדי ללמד על מתן בחירה אמיתית למועסק לבחור את צורת העסקתו, כאשר לכך מתלווה פער ניכר כאמור לעיל." בהמשך פסק דין רופא נקבע כי, ככלל, לצורך הוכחת חוסר תום לב קיצוני של המועסק, יידרש המעסיק להוכיח כי התמורה ה"קבלנית" עמדה על 150% לפחות מהשכר החלופי וכי בדרך כלל ללא הוכחה כזו לא ייקבע כי המועסק נהג בחוסר תום לב קיצוני. יתר על כן, לצורך הכרעה בתביעות התובע עלינו לפעול באופן הבא: קביעת "השכר החלופי" על פי מכלול הראיות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת ובהיעדר עמידה בו- ייקבע השכר שקיבל התובע בפועל כבסיס לחישוב זכויותיו. בדיקת קיומו או היעדרו של "חוסר תום לב קיצוני" אצל התובע, על פי שאלות המשנה הבאות: האם התמורה הקבלנית עלתה במידה ניכרת על השכר החלופי שנקבע (150% לפחות מהשכר החלופי), והאם צורת העסקה ה"קבלנית" נכפתה על התובע או שהוא העדיפה משיקוליו מתוך בחירה. השכר החלופי הנתבעת הציגה שלוש גרסאות בנוגע לשכרו החלופי של התובע. הגרסה ראשונה הוצגה בכתב ההגנה ולפיה "שכרו של עובד מדינה ב-100% משרה תקנית בדרגה 39 לדירוג כלכלנים נבחרים, עומד על כ-8964 ₪ נכון להיום ונתונים אלו עוד גבוהים מן הנתונים המקבילים בשנים הרלוונטיות." לכתב ההגנה צורפה סימולציית שכר בה מופיע "שכר היסוד המשולב" בסך 8,506.29 ₪ (נספח ג'). לפי גרסתה השנייה של הנתבעת המבוססת על סימולציית שכר נוספת שצורפה לתצהירי הנתבעת (להלן- "הסימולציה השנייה) שכרו החלופי של התובע הנו נמוך יותר. בסימולציה השנייה מופיע "שכר יסוד משולב" בסך 6,236.82 ₪ ובשורה מתחת לרישום זה מופיעה "תוספת חוקר" בסך 1,559.21 ₪ (סך שני הרכיבים עומדים על 7,796 ₪). הנתבעת טענה בסיכומיה כי "ככל שייקבע כי התובע היה עובד מדינה, הרי שהשכר החלופי ההולם צריך להיגזר מהסימולציה של שכרו של חוקר בשירות המדינה כפי שהובאה בתצהירי המדינה". לטענת הנתבעת סימולציית השכר מיטיבה עם התובע שכן הוא נעדר השכלה אקדמית. הגרסה השלישית של הנתבעת הוצגה בסיכומיה ולפיה "מתצהירי המדינה עולה כי בשירות המדינה אין כמעט משרות תקניות של חוקרים, למעט בכוחות הביטחון. אחד התקנים הבודדים לחוקרים מצוי בנציבות שירות המדינה. בהתאם לסימולציה שהוצגה, חוקר בשירות המדינה משתכר כ-11349 ₪ בחודש." אנו סבורים כי גרסה זו הינה בבחינת "הודאת בעל דין" בשכרו החלופי של התובע ובהיעדר ראיה סותרת אנו מקבלים אותה. בהתאם לכך, אנו קובעים ששכרו החלופי של התובע הנו 11,349 ₪. פיצויי פיטורים הנתבעת אינה חולקת על כך שהיא יזמה את סיום ההתקשרות עם התובע. לטענתה, תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים התיישנה בשים לב לכך שלתובע היה חוזה לתקופה קצובה שלא חודש "בהודעה שנמסרה לתובע לפחות שלושה חודשים לפני תום תקופת החוזה" כאמור בסעיף 9(ב) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). לטענתה בהתאם להוראה זו, עילת התביעה של התובע לפיצויי פיטורים קמה ביום 31.9.02 והתיישנה. טענת הנתבעת איננה מקובלת עלינו. מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי בחודש 10/02 הביעה הנתבעת את רצונה להאריך את תקופת ההתקשרות עם התובע (כמבואר לעיל, בתשובתו של הרב בן דהאן לתובע במזכר פנימי בו נרשם כי הוא ביקש ממר קוויטנר שיסייע בהארכת החוזה של התובע וכי על התובע להיערך מיידית לנסיעה לחו"ל). משאין מחלוקת כי תקופת ההתקשרות הסתיימה בפועל ביום 31.12.02, תביעתו של התובע לפיצוי פיטורים לא התיישנה. בגין תקופת עבודתו של התובע (5.5 שנים), זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 62,419.5 ₪. אנו דוחים את תביעתו של התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן תביעתו התיישנה בחלוף שנה ממועד סיום עבודתו. פיצוי חלף הודעה מוקדמת הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי "אין התובע זכאי לתשלום בגין דמי הודעה מוקדמת שכן אי הודעה על חידוש חוזהו שלושה חודשים מראש כמוה כהודעה מוקדמת מה גם שהתובע כלל לא הועסק בפועל בחודש האחרון לתקופת ההסכם עמו ועל כן יש לראות תקופה זו כתקופת ההודעה המוקדמת". טענת הנתבעת לפיה אי הודעה על חידוש החוזה שלושה חודשים מראש כמוה כהודעה מוקדמת אינה מקובלת עלינו בשים לב לכך שחודשיים לפני תום תקופת ההתקשרות, הציג הרב בן דהאן לתובע מצג לפיו הנתבעת מעוניינת בהמשך ההתקשרות עימו. טענת הנתבעת לפיה התובע לא הועסק בפועל בחודש האחרון לתקופת ההתקשרות לא הוכחה על ידי הנתבעת. מעבר לכך, טענות אלה נזנחו בסיכומי הנתבעת. בהתאם לכך, התובע זכאי לפיצוי חלף הודעה מוקדמת בסך 11,349 ₪. דמי הבראה כידוע, בהתאם לצו ההרחבה ניתן לתבוע דמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות. עם זאת, זכות תביעה זו כפופה לתקופת ההתיישנות בת שבע שנים. משאין מחלוקת כי תביעתו של התובע הוגשה שלושה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, לכל היותר זכאי התובע לתבוע דמי הבראה בגין שנת עבודתו האחרונה. בהתאם לכך זכאי התובע לדמי הבראה בסך 2,728 ₪ (341 X 8 ימים). פדיון חופשה מקובלת עלינו טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת בכתב ההגנה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") קובע: "31. ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים." משחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק לתביעתו של התובע לפדיון חופשה- אנו דוחים אותה. הפרשה לפנסיה אין מחלוקת שהנתבעת לא הפרישה עבור התובע לקרן פנסיה. מקובלת עינו טענתה של הנתבעת לפיה תביעתו של התובע התיישנה, למעט בגין חודש עבודתו האחרון. בהתאם לך, התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 680.94 ₪ (6% X 11,349 ₪). קיזוז לאחר שסיווגנו את ההתקשרות בין הצדדים כיחסי יחסי עובד- מעביד ולאחר שקבענו כי שכרו החלופי של התובע הנו 11,349 ₪, עלינו לבחון כעת האם בנסיבות עניינו של התובע יש מקום להתחשבנות עימו בדיעבד תוך זקיפת ההפרש בין השכר החלופי לתמורה הקבלנית ששולם לו והתייחסות להפרש זה כסכום "יתר" שיש לקזזו. כמבואר לעיל, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין רופא, ככלל לצורך הוכחת תום לב קיצוני של המועסק, יידרש המעסיק להוכיח כי התמורה הקבלנית ששולמה למועסק עמדה על 150% לפחות מהשכר החלופי וכי המועסק בחר מרצונו החופשי את צורת ההתקשרות הקבלנית והיא לא נכפתה עליו. כפי שיפורט להלן, באשר לשאלה הראשונה, הרי שעל פי המבחן של גובה התמורה הקבלנית ששולמה לתובע, אין לקבוע כי התנהגותו הייתה נגועה בחוסר תום לב קיצוני. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי ככל שייקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד- מעביד, "הרי שעל התובע להשיב למדינה סכום של 1,322,406 ₪ אשר שולמו לו ביתר על שכרו כעובד מדינה מן המניין...ע"פ רישומי המערכת הממוכנת בהנהלת בתי הדין שולמו לתובע בין השנים 93-2002 סך של 2,312,406 ₪." הנתבעת צרפה לכתב ההגנה "תדפיסי ריכוז דרישות תשלום" לתמיכה לסכומים ששולמו לתובע בתקופה האמורה. בתגובה לכך טען התובע בסיכומיו כי "מסכום זה לאחר ביצוע תשלומים למע"מ נותרים פחות משני מיליון ₪ ולאחר חלוקה לשנים, הסכום השנתי לפני תשלומי חובה כדין הכולל החזר הוצאות בעין הוא פחות ממאתיים אלף ₪." אכן, על פי תחשיב זה של התובע המבוסס על טענת הנתבעת בדבר גובה התמורה הקבלנית ששולמה לו בין השנים 1994-2002 הסכום שקיבל בממוצע לחודש הנו 16,666 ₪ (למעט בגין תקופת האימון בה קיבל כשליש מסכום זה). אם נפחית מסכום זה את השכר החלופי של התובע בסך 11,349 ₪ תתקבל התוצאה 5,317 ₪, שהיא נמוכה מ-50% מהשכר החלופי. מעבר לכך, אין מחלוקת שהסך של 5,317 ₪ משקף את הסכום הממוצע של החזר הוצאות התובע בגין "כרטיסי טיסה לארצות היעד, טיסות פנים ארציות, שכירת רכב, ביטוח רפואי מקצועי, אגרות רישוי ועוד" (כמפורט בהסכמי ההתקשרות שנחתמו עימו) ולא מן הנמנע כי הסכום הנ"ל היה מוחזר לתובע במסגרת החזר הוצאות אש"ל, אילו היה מוגדר כעובד. באשר לשאלה השנייה- אם מתכונת ההתקשרות הקבלנית נכפתה על התובע אם לאו- עומדות לפנינו גרסאות נוגדות. לטענת התובע, מתכונת התקשרות זו נכפתה עליו. לטענת הנתבעת, התובע בחר בצורת התקשרות זו ואפילו כשהוצע לו להיקלט כעובד מדינה התובע סירב לכך. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי גרסתו של התובע מתיישבת יותר עם הראיות בהליך. מהראיות עולה כי לאחר שהתובע סיים את תקופת האימון בעין הפרטית, הוא המשיך את ההתקשרות עם הנתבעת בצורה הקבלנית. עדותו לפיה כלל לא הוצע לו האפשרות של ההתקשרות של יחסי עובד- מעביד מהימנה עלינו. עדותו של הרב בן דהאן לפיה הוצע לתובע להיקלט כעובד הנתבעת בשנים 95- 96 (עמוד 23, שורות 21-28) לא נתמכה בראיות נוספות, מה גם שכאמור בהתאם לממצאים העובדתיים שקבענו מדובר בתקופה בה התובע היה בתקופת אימון לצורך קבלת הרישיון לעיסוק בחקירות פרטיות, כך שהיא לא הייתה ישימה לגביו. בהתאם למקובץ לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי התנהגותו של התובע לא הייתה חסרת תום לב באופן קיצוני באופן המצדיק לבצע עימו התחשבנות בדיעבד ולקזז מתביעתו את הסכומים ששולמו לו העולים על השכר החלופי. לדעתנו יש לקבל את התביעה חלקית ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד לתשלומם בפועל: פיצויי פיטורים בסך 62,419.5 ₪. פיצוי חלף הודעה מוקדמת בסך 11,349 ₪. דמי הבראה בסך 2,728 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 681 ₪. כמו כן יש לדעתנו לפסוק לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. נציגת ציבור נירה עילם דניאל גולדברג, שופט נציג הציבור אברהם שלו איני מאמין לתובע כי ההתקשרות כקבלן ניכפתה עליו. אני סבור שיש לדחות את רוב סעיפי התביעה בגלל הסכומים הגבוהים שקיבל התובע לפי השכלתו. אני סבור שיש לקבל את תביעות התובע להודעה מוקדמת בסך 11,349 ₪ ולדמי הבראה בסך 2,28 ש"ח בלבד ולפסוק לו שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בלבד. נציג ציבור אברהם שלו סוף דבר ברוב דעות של השופט גולדברג ונציגת הציבור גב' נירה עילם, התביעה מתקבלת כאמור בסעיף 95 לחוות דעתם ונפסק לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח כאמור בסעיף 96 לחוות דעתם. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. חוקר פרטייחסי עובד מעביד