קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיצום כספי הלבנת הון: ערעור לפי ס' 20(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק") שעניינו החלטת ועדה להטלת עיצום כספי הפועלת מכח החוק (להלן "הוועדה"), להטיל על המערער, שהוא נותן שירותי מטבע, עיצום כספי בסך 1,130,000 ₪ וזאת בגין הפרות של חובות הזיהוי והדיווח המוטלות עליו מכח החוק ובהתאם לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן: "צו נותני שירותי מטבע" או "הצו"). רקע - ההליכים הקודמים והחלטת הוועדה נושא הערעור המערער הוא הבעלים והמנהל של עסק בשם "יורו צ'יינג", שבו מועסקים חמישה עובדים ושעיסוקו בהמרת מטבע חוץ. החל מחודש מרץ 2003 פועל המערער מכח רישיון למתן שירותי מטבע. ממצאי הביקורת ביום 15.7.08 נערכה ביקורת בעסקו של המערער ובמסגרתה נבחנו פעולות המרת מטבע שנעשו בעסק בתקופה שהחל מיום 11.5.02. ממצאי הביקורת רוכזו בדוח ממצאי ביקורת (להלן: "דוח ממצאי הביקורת"). כעולה מדוח ממצאי הביקורת, הממצאים העיקריים שנמצאו בביקורת היו: בתקופה הרלבנטית בוצעו בעסקו של המערער 1,108 עסקאות המרת מטבע המקימות חובת דיווח, בהיקף כספי כולל של 145,958,022 ₪, שביחס אליהן לא נרשמו אצל המערער פרטי הזיהוי של הלקוח. כפי שנמצא, עסקאות אלה נרשמו אצל המערער תחת "לקוח מזדמן" או ללא ציון פרטים כלשהם בשדה המיועד ל"שם הלקוח" במערכת המשמשת את המערער, באופן שגרם גם להחרגת העסקאות מקבצי הדיווח וממילא לכך שלא נעשה כל דיווח בגין העסקאות האמורות, וזאת תוך הפרה של חובות הזיהוי וחובות הדיווח הקבועות בחוק ובסעיפים 2, 6 ו- 7(3) לצו. בהקשר זה ציינו עורכי הביקורת כי קם חשד כי ההתנהלות האמורה נעשתה במטרה למנוע דיווח (פרק ו' (1) לדוח ממצאי הביקורת). במהלך שנת 2002 בוצעו בעסקו של המערער 1,637 עסקאות המרת מטבע המקימות חובת דיווח, בהיקף כספי כולל של 257,949,179 ₪ ושהדיווח ביחס אליהן נעשה באורח ידני וזאת בניגוד למתחייב על פי תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח של תאגידים בנקאיים והגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, למאגר המידע), תשס"ב-2002 ולהנחיות הרשות לאיסור הלבנת הון בעניין. כן נמצא, כי בחודש ינואר 2008 נעשו 266 עסקאות חייבות בדיווח, בהיקף כספי כולל של 39,129,366 ₪, שהדיווח בגינן נעשה באמצעות מדיה בלתי תקינה (פרק ו'(2) לדוח ממצאי הביקורת). נמצאו ליקויים בדיווחים שהועברו על ידי המערער ביחס לעסקאות המרת מטבע המקימות חובת דיווח. כך, נמצא כי ב- 6,720 עסקאות כאמור, בהיקף כספי כולל של 876,744,804 ₪ לא צוינה כתובתו של מבקש או מקבל השירות; ב- 13,175 עסקאות כאמור, בהיקף כספי כולל של 1,863,611,568 ₪ לא צוין תאריך הלידה של מבקש או מקבל השירות או תאריך ההתאגדות כשמדובר בתאגיד; וב- 12,443 עסקאות כאמור, בהיקף כספי כולל של 1,748,598,808 ₪, לא צוין מינו של מבקש או מקבל השירות, והכל בניגוד להוראות סעיפים 2 ו- 7(3) לצו נותני שירותי מטבע. כן נמצא כי ביחס ל- 117 פעולות המרת מטבע נרשמו בשדה המיועד לרישום מספר תעודת הזהות של מבקש השירות תווים חריגים שאינם מייצגים מספר תעודת זהות וביחס ל- 34 פעולות המרת מטבע נרשמו בשדה המיועד לרישום שם מבקש השירות תווים המייצגים מספרים או סימנים אחרים (כגון סימן "*") תחת רישום השם, באופן המקים חשד להימנעות מכוונת של רישום פרטי הלקוח ותוך הפרה של סעיפים 2 ו-7 לצו (פרק ו'(3) לדוח ממצאי הביקורת). לבסוף נמצא כי עסקו של המערער עסק במתן שירותי מטבע בהיקף כספי ניכר קודם למועד רישומו במרשם נותני שירותי המטבע, ותוך הפרת הוראת ס' 11ג לחוק איסור הלבנת הון (פרק ו'(4) לדוח ממצאי הביקורת). בדוח ממצאי הביקורת צוין עוד, כי הביקורת נתקלה בחוסר שיתוף פעולה מצדו של המערער, כי הלה מסר מידע חלקי בלבד, לא השיב לכל השאלות ואף מנע מגורמי הביקורת לבצע תשאול מלא של אחד מעובדי העסק. בעקבות ממצאי הביקורת הוגשה לוועדה ביום 26.5.11 בקשה להטלת עיצום כספי. הודעה על כך נשלחה למערער בצירוף העתק של דו"ח ממצאי הביקורת. ביום 13.9.11 התקיים דיון בפני הוועדה במסגרתו השמיע המערער, באמצעות בא כוחו, את טענותיו ביחס לממצאי הביקורת. המערער לא חלק על הממצאים שנכללו בדוח ממצאי הביקורת ועל ההפרות שיוחסו לו. עיקר טענתו היתה כי פעל בתום לב, מחוסר ידיעה וללא כוונה להפר את החובות החלות עליו. כן טען, כי לא היה מקום לייחס לו חוסר שיתוף פעולה עם הביקורת. בנוסף, העלה המערער שיקולים שונים המצדיקים התחשבות בו לקולא ובכלל זה ביקש המערער להתחשב בכך שעסקו עבר סמוך קודם לכן אירוע שוד במהלכו נגנב ממנו סכום כסף משמעותי המגיע כדי מאות אלפי שקלים חדשים. החלטת הוועדה ביום 15.1.12 נתנה הוועדה את החלטתה. הוועדה קבעה, כי המערער הפר את חובת הדיווח הקבועה בחוק ובסעיף 6(א) לצו נותני שירותי מטבע וכן את הוראות סעיפים 2 ו-7(3) לצו בכל האמור ברישום מלוא פרטי הלקוח, לרבות מספר הזיהוי, תאריך לידה, מין ומען. הוועדה לא קיבלה את גרסת המערער כי ההפרות הן תולדה של חוסר הבנת חובותיו וכי נעשו בתום לב. הוועדה סברה שניתוח ממצאי הביקורת מעלה כי אין עסקינן בחוסר הבנה או בטעויות טכניות אלא בדפוס פעולה עקבי ופסול מצד המערער. לעניין זה ציינה, כי הפרת חובות הזיהוי והדיווח נעשתה בשיטתיות; כי הרישום נעשה באופן שגרם להחרגה של עסקאות ההמרה מקובץ הדיווח שהועבר; כי כמות ההפרות העצומה מעידה על זלזול והתעלמות מהוראות החוק ומעוררת חשש כי הדברים נעשו מתוך מטרה למנוע דיווח או כדי לגרום לדיווח כוזב. לעניין זה ציינה הוועדה עוד, כי המערער העביר דיווחים תקולים וחסרים על אף פניות חוזרות אליו בעניין. הוועדה ציינה בהחלטתה, כי אין היא מביאה במסגרת שיקוליה את העובדה שהמערער עסק במתן שירותי מטבע קודם למועד רישומו במרשם נותני שירותי המטבע, זאת משום שהטלת עיצום בשל הפרה כאמור אינה בסמכותה. הוועדה ציינה עוד, כי לא הטילה עיצום כספי בגין הפרות שנעשו בשנה הראשונה מעת כניסתם לתוקף של סעיפים 7 ו-8 לחוק, וזאת בהתאם להוראת סעיף 36 לחוק. בכל האמור בשיעורו של העיצום הכספי סברה הוועדה כי בנסיבות העניין ראוי היה להשית על המערער עיצום בשיעור המירבי הקבוע בסעיף 14(א) לחוק - 2,260,000 ₪. לעניין זה ציינה, בין היתר, כי מדובר בהפרות חמורות של החובות המהותיות שהן מעיקרי החוק ובהיקפים עצומים; כי לא השתכנעה שההפרות נעשו בתום לב; כי המערער קיבל פניות חוזרות ונישנות בנוגע לליקויים וחוסרים בדיווחיו ובחר להתעלם מהן; כי ההפרות בוצעו באורח שיטתי המצביע על דפוס פעולה והמקים חשש כי נעשו מתוך מטרה להכשיל את הדיווחים; וכי המערער לא שיתף פעולה עם הביקורת. עם זאת, היות שמדובר בהפרה ראשונה ומתוך התחשבות בנסיבות האישיות שהציג המערער בפניה, החליטה הוועדה, בסופו של יום, להטיל על המערער עיצום כספי בשיעור של 1,130,000 ₪ - היינו מחצית מהשיעור המירבי. על כך הערעור שבפני. עיקרי הטענות בערעור המערער העלה בערעורו שורה ארוכה של טענות נגד החלטת הוועדה. בכלל זה טען המערער, כי פרק הזמן שחלף ממועד עריכת הביקורת בעסקו ועד מתן החלטת הוועדה - למעלה משלוש שנים - אינו סביר ויש בו כדי לאיין את הפעולה המנהלית, או לחלופין צריך היה להביאו בחשבון בעת קביעת שיעורו של העיצום הכספי; כי מרגע שקבעה הוועדה שפעולות המערער מעוררות חשש כי נעשו "מתוך מטרה למנוע דיווח לרשות או לגרום לדיווח כוזב" סיווגה למעשה את מעשיו בגדר ס' 3(ב) לחוק - הקובע ענישה פלילית - וממילא הוציאה אותם אל מחוץ לגדרי סמכותה; כי לכתחילה לא היה מקום להציג בפני הוועדה נתונים המתייחסים להפרות שנעשו בתקופה שקדמה ליום 22.5.03 - שרק אז חלפה שנה מעת כניסתם של ס' 7 ו-8 לחוק לתוקף, וכי לעניין זה לא די בכך שהוועדה ציינה בהחלטתה שאינה מטילה עיצום בגין ההפרות בתקופה האמורה; כי הוועדה אימצה באורח גורף את דוח ממצאי הביקורת; כי בניגוד לנטען שיתף המערער פעולה באורח מלא עם מבצעי הביקורת; כי הרשות התמהמהה עד שנקטה פעולה ונמנעה משך תקופה ארוכה מלהודיע למבקש על הליקויים בדיווחיו ויש לתת להתנהלותה משקל; כי מכתבי ההתראה שנשלחו אל המערער קודם לביקורת עסקו בעניינים טכניים ואינם יכולים לשמש שיקול לחומרא; כי "מיהות" חברי הוועדה תומך במסקנה בדבר הפגמים שנפלו בשיקולים ששקלה; כי שיעור העיצום שהוטל חסר תקדים; וכי הוועדה לא נתנה משקל נכון לשיקולים השונים בעת קביעת שיעורו של העיצום הכספי, ובכלל זה לנסיבותיו האישיות של המערער. בעיקרי הטיעון מטעמו הוסיף המערער וטען כי החלטת הוועדה לוקה גם בחוסר אחידות באכיפה. לעניין זה הדגיש את החלטת הוועדה בעניינה של חברת צ'יינג הכיכר בע"מ ("ההחלטה בעניין צ'יינג הככר" ו-"צ'יינג הככר" בהתאמה) שבה, אף שנמצאו לטענתו הפרות חמורות יותר מההפרות שיוחסו לו, הושת על החברה עיצום כספי בשיעור נמוך באורח משמעותי מזה שהוטל על המערער. חשוב להדגיש, עם זאת, כי לגופם של דברים לא חלק המערער על ממצאי הביקורת בעניינו ולא העלה כל טענה בקשר עם ההפרות שיוחסו לו, מספרן וההיקף הכספי שלהן. דיון והכרעה הערה מקדימה שיעורו של העיצום שהוטל על המערער - 1,130,000 ₪ - הוא משמעותי ביותר. הוא עומד על מחצית השיעור המירבי הקבוע בחוק. מטענות הצדדים בהליך נראה כי מדובר בעיצום בשיעור הגבוה ביותר שהוטל עד אותה עת על נותן שירותי מטבע. בטרם דיון בטענות המרכזיות שהועלו בערעור, מן הראוי להתייחס בקצרה לעניין זה, על רקע קביעות הוועדה בדבר הפרות המערער. כאמור לעיל, קבעה הוועדה, כי המערער הפר את חובת הדיווח הקבועה בסעיף 6(א) לצו נותני שירותי המטבע וכן את הוראות סעיפים 2 ו-7(3) לצו, בכל האמור ברישום ובדיווח מלוא פרטי הזיהוי של מבקש השירות ומקבל השירות. עסקינן בחובות העומדות בבסיסו של חוק איסור הלבנת הון. חובות שהן נדבך מרכזי וחיוני לצורך הגשמת תכלית החוק. כידוע, וכפי שצוין לא אחת, תכליתו של חוק איסור הלבנת הון היא להילחם בתופעה של הלבנת הון, שעניינה עשיית פעולות ברכוש - לרוב תוך ניצול המערכות הפיננסיות ותופעת הגלובליזציה - על מנת להטמיע רכוש שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים; וזאת, על מנת לטשטש את מקורו הבלתי חוקי של הרכוש (הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח תשנ"ט, 420). חקיקתו של החוק באה על רקע ההכרה כי מדינת ישראל משמשת בסיס נוח לפעולות של הלבנת הון, וכי חקיקה בתחום הלבנת הון תשרת אינטרסים לאומיים וכלכליים, ונוכח ההבנה כי "לא ייתכן מאבק יעיל נגד סחר בסמים ותופעות של עבריינות מאורגנת ללא תקיפה ישירה של תופעת הלבנת ההון, תוך שימוש בכלים ההולמים את אופייה של התופעה ותוך הירתמות וגיוס של המוסדות הפיננסיים עצמם לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במאבק זה" (ה"ח תשנ"ט, 420). חוק איסור הלבנת הון נועד לפגוע בתשתית ובאמצעים המשמשים את מלביני ההון, כאשר אחת הדרכים המרכזיות לעניין זה היא על ידי "יצירת מנגנון מינהלי של אכיפה באמצעות הטלת חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים למיניהם על פעולות לקוחותיהם, והקמת מערך פיקוח ובקרה - בראשו הרשות לאיסור הלבנת הון [כיום: הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור ("הרשות")] - האחראית על יישום החוק ועל ריכוז המידע המצטבר מכוחו" (ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5) 397, 405-406, [2004] (להלן: "פרשת שם טוב")). חובת הדיווח היא נשמת אפו של חוק איסור הלבנת הון. היא לב לבו של החוק. היא אמצעי בלעדיו אין לביצועו של חוק איסור הלבנת הון. כפי שנפסק "מנגנון הדיווח והפיקוח ... ניצב למעשה בתשתיתו של חוק איסור הלבנת הון". החובות המוטלות על נותני שירותים פיננסיים לדווח על פעולות שונות שעושים לקוחותיהם נועדו לחשוף את "פרצופן האמיתי של פעולות הנחזות על פניהן להיות תמימות בעוד אשר תכליתן היא הלבנת הון" (פרשת שם טוב, בעמ' 405-406). כן נקבע, כי מורכבותן של עבירות הלבנת ההון מחייבת בקרה שוטפת וצמודה על הפעולות הפיננסיות השונות, כי התמודדות עם התנהלותם הפתלתלה והערמומית של מלביני ההון מחייבת "חובת דיווח טוטאלית וגורפת", כי העיקרון שנקבע בחוק הוא עיקרון דיווח רחב ומלא וזאת על מנת לאפשר התחקות אפקטיבית אחר עבירות ועבריינים, וכי דיווח מלא הוא אמצעי אשר בלעדיו "ייגרע עיקרו של החוק" (פרשת שם טוב, בעמ' 415-416, וראו גם ע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל ( 30.4.07)). הנה כי כן, החובות אותן הפר המערער אינן בגדר חובות פרוצדורליות. אין מדובר בהפרות טכניות. מדובר בהפרות של מהות. לכך יש להוסיף את התמונה העולה מהתשתית העובדתית שנפרשה בפני הוועדה. המערער הפר את חובת הדיווח במספר גדול מאד של מקרים. למעלה מ-1,000 עסקאות המרת מטבע חייבות דיווח לא דווחו על ידו. היקפן הכספי של העסקאות הבלתי מדווחות הוא עצום ועולה על 140 מיליון ₪. בכל המקרים האמורים לא טרחו המערער או מי מטעמו לרשום את פרטי הזיהוי של לקוח. תחת זאת צוין "לקוח מזדמן" או שלא צוינו פרטים כלל. התוצאה היא שעסקאות בהיקף כספי אדיר לא דווחו לרשות ובעת עריכתן אף לא נרשמו נתוני זיהוי בסיסיים המאפשרים התחקות אחר הלקוחות שביצעו אותן. לכך יש להוסיף, כי גם בדיווחים על עסקאות אחרות, שכן הועברו על ידי המערער, נפלו ליקויים בהיקפים נרחבים. התוצאה היא, כי סוכלה כל אפשרות לקיים בקרה שוטפת אחר העסקאות באופן שיאפשר לזהות ולאתר פעולות שיש בהן משום הלבנת הון אסורה. התנהלות זו נמשכה משך שנים ועד למועד הביקורת. קל לראות, כי יש בהתנהלות כאמור כדי לחתור תחת האפשרות לקיים פיקוח יעיל אחר תנועות ההון ולחתור תחת תכלית החוק והצו. זאת ועוד. המערער עצמו מסר לגורמי הביקורת כי הוא מודע לחובת הזיהוי בכל האמור בעסקאות המרת מטבע כאשר סכום העסקה עולה על 50,000 ₪ (הוא רף הדיווח הרלבנטי הקבוע בס' 6(א) לצו, וראו, ס' ד' 2 (ב) לדוח ממצאי הביקורת, ס' 3(א) לתשאול המערער - נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעמו). כן מסר, כי תוכנת המחשב המשמשת את עסקו מותאמת, כך שבכל פעולה מעל הרף המחייב דיווח נדרש מבצע הפעולה, באורח אוטומטי, להזין את פרטי הלקוח (ס' ו' 1 (ג) לדוח ממצאי הביקורת, ס' 4(ב) לתשאול המערער - נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעמו). והנה, חרף האמור בחרו המערער או מי מטעמו להימנע מדיווח. חרף קיומה של דרישה מובנית במערכת המחשב להזנת פרטי הזיהוי בעסקאות חייבות דיווח, בחרו המערער או מי מטעמו להזין במספר גדול-מני-גדול של מקרים נתוני סרק חסרי כל משמעות ("לקוח מזדמן") ולהימנע מדיווח על עסקאות בהיקף כספי בלתי נתפס. בנוסף, הרשות שלחה למערער בשני מועדים שונים בשנת 2005 התראות על ליקויים שונים שנפלו בכל האמור בקיום חובת הדיווח. אף שהעניינים עליהם נסבו התראות אלה נגעו, בעיקר, לאופן העברת הדיווח הממוחשב והיו שונים מההפרות המהותיות שנתגלו במהלך הביקורת, ניתן היה לצפות כי ההתראות ישמשו אות אזהרה למערער ויביאו אותו לשידוד מערכות בכל האמור בהבטחת קיום חובות הזיהוי והדיווח על פי החוק. לא כך היה. גם אחרי ההתראות האמורות נמשכה התנהלות אי-הזיהוי ואי-הדיווח כשהיתה. טענות המערער בדבר פניותיו לבנק ישראל בעקבות ההתראות רחוקות מלהניח את הדעת, ובפרט כאשר ההתראות התקבלו מאת הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור וצוין בהם במפורש פרטי איש קשר לכל שאלה או הבהרה. בנסיבות אלה, בשים לב, בין היתר, להיקף הכספי העצום של ההפרות, למשך הזמן הרב בו נמשכו, לכך שנעשו חרף מודעות לקיומן של חובות הזיהוי והדיווח ותוך "עקיפה" של דרישה מובנית של מערכת המחשב להזנת פרטים בעסקאות חייבות דיווח, היינו תוך בחירה להימנע מדיווח, המסקנה היא, כי בפני הוועדה הונחה תשתית מספקת - ואף למעלה מכך - לקביעה כי מדובר בהפרות שנעשו באורח שיטתי, כי מדובר בדפוס פעולה, כי מדובר בהתנהלות שיש בה משום זלזול והתעלמות מהוראות החוק ואשר יש בה, בנסיבות העניין, לעורר חשש כי אפשר והדברים נעשו מתוך מטרה למנוע דיווח. התמונה הכוללת העולה מן האמור היא חמורה. המערער הפר ביודעין את חובות המהות שבלתן לא יכון החוק. היקף ההפרות הוא עצום וכלל, בין היתר, אי דיווח על למעלה מ-1,000 עסקאות המרת מטבע, בהיקף כספי של למעלה מ- 140 מיליון ₪, וזאת בנוסף להפרות בהיקף נרחב של חובות הזיהוי והרישום. כאשר מביאים בחשבון, בנוסף לאמור, גם את התמריץ המובנה של נותני שירותי מטבע שלא לדקדק במצוות הדיווח, הזיהוי והרישום וזאת על מנת לזכות בקהל לקוחות רחב יותר ובתמורה כספית גבוהה יותר (ר' דברי השופטת ד' ברלינר בע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל בפסקה 15 (30.4.2007)), כמו גם את תכליתו של העיצום הכספי להרתיע את מפרי החוק ולהפוך את הפרת חובת הדיווח ללא כדאית (ראו עש"א (שלום בי"ש) 8646-04-11 יזמות בע"מ נ' יו"ר הוועדה לעיצום כספי בפסקה 99 (5.8.2011) (פסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים) (להלן: "פרשת יזמות"); עש"א (שלום ת"א) 28285-02-11 בלעאווי נ' מדינת ישראל הוועדה לעיצום כספי (1.6.2011), נקודת המוצא של הוועדה, כי בנסיבות העניין ראוי היה להטיל עיצום משמעותי ביותר, מקובלת עלי. בשולי הדברים, ובטרם דיון בטענות המרכזיות שהועלו בערעור, יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה מרגע שסברה הוועדה שפעולות המערער מקימות חשש כי נעשו מתוך מטרה למנוע דיווח, יש בכך כדי להוציא את העניין מגדרי סמכותה באשר מדובר במעשים המקימים אחריות פלילית. משהופרו חובות הדיווח, הזיהוי והרישום - שעל כך אין מחלוקת - קמה הסמכות להטיל עיצום כספי. המערער לא הביא תמיכה כלשהי לטענה, כי מקום בו הפרות כאמור יכולות להקים בסיס גם לאחריות פלילית (ומקום בו לא ננקטו הליכים פליליים), יש בכך כדי לשמוט את סמכותה של הוועדה להטיל עיצום כספי. לטענה כאמור אין כל עיגון בלשון החוק. היא אף אינה מתיישבת עם תכליתו הכללית של מנגנון העיצום הכספי לשמש אמצעי אכיפה יעיל ופשוט יותר, לא אחת חלף נקיטת הליכים פליליים ומקום בו ניתן לנקוט הליכים כאמור (ראו והשוו: ע"ר (שלום י-ם) 1411/10 הרי ספיר ניהול השקעות בע"מ נ' הועדה להטלת עיצום כספי לפי חוק איסור הלבנת הון (17.11.10); הצעת חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך (תיקוני חקיקה), התש"ע-2010, הצעות חוק הממשלה - 489, ט' באדר התש"ע, 23.2.2010, בעמ' 440). אף מחוק איסור הלבנת הון עצמו עולה, כי הפרה של חובת דיווח יכולה, במקרים מסוימים, להקים בסיס הן להטלת עיצום כספי הן להטלת אחריות פלילית, ושיקול הדעת בעניין מסור לגורמי האכיפה (ראו והשוו: ס' 15(ב) לחוק, המתייחס למצב כאמור בקשר עם הפרת חובת הדיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או ביציאה ממנה, ושאף בו אין כדי לשלול את הסמכות להטלת עיצום כספי; ולעניין שיקול הדעת המסור לגורמי האכיפה ראו גם: ת"פ (מחוזי י-ם) 343/04 מדינת ישראל נ' ירון כהן, בפסקה 6 לפסק הדין (9.1.08)). מכל מקום, בענייננו, רשאית היתה הוועדה להביא בחשבון את חומרת ההפרה (ס' 9(ד) לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), התשס"ב-2001) (להלן: "תקנות עיצום כספי"), וממילא אין בכך שהובאו בחשבון מכלול הנסיבות והתמונה העולה מהן - כדי להוציא את הדברים מגדרי סמכותה של הוועדה. לא מצאתי ממש גם בטענה, לפיה לכתחילה לא היה מקום לכלול בדוח ממצאי הביקורת ולהביא בפני הוועדה נתונים המתייחסים להפרות שנעשו קודם ליום 22.5.03 שרק אז חלפה שנה מעת כניסתם של ס' 7 ו-8 לחוק לתוקף. מלשון החוק עולה בבירור שאין כל מניעה להביא נתונים בדבר הפרות כאמור בפני הוועדה וזו אף מוסמכת ליתן התראה בכתב בגין הפרות בתקופה האמורה (ס' 36 לחוק). מכל מקום משהוועדה ציינה בהחלטתה במפורש כי אין היא מטילה עיצום כספי בגין ההפרות בתקופה האמורה - לא נמצא יסוד לקבוע, כי נפל בהקשר זה פגם כלשהו. זאת ועוד, המערער לא הביא תמיכה כלשהי לכך שחל שינוי כלשהו בדפוסי התנהלותו לאורך תקופת הביקורת. מממצאי הביקורת עולה שההפרות נמשכו, ובהיקפים נרחבים, לאורך כל התקופה (למשל, פרק ו'(1)(ז) לדוח ממצאי הביקורת). ממילא אין בהבאת הנתונים ביחס לתקופה שקדמה ליום 22.5.03 כדי לשנות באורח ממשי את התמונה המצרפית העולה מן הממצאים. בשולי עניין זה יוער, כי דומני שטוב תעשה הוועדה אם תציין בהחלטותיה באורח מפורש את מספרן והיקפן הכספי של ההפרות שאינן מובאות במניין שיקוליה מהטעם שנעשו בתקופה האמורה. על רקע דברים כלליים אלה, נעבור לדון בטענות המרכזיות שהועלו בערעור. התמשכות ההליכים בעניינו של המערער טענה מרכזית שמעלה המערער היא, כי פרק הזמן שחלף ממועד עריכת הביקורת ועד מתן החלטת הוועדה - למעלה משלוש שנים - אינו סביר ויש בו כדי לאיין את הפעולה המנהלית או, למצער, צריך היה להביאו בחשבון בעת קביעת שיעור העיצום הכספי. לוח הזמנים אינו שנוי במחלוקת: הביקורת בעסקו של המערער נערכה ביום 15.7.08. הביקורת התייחסה לתקופה שבין חודש מאי 2002 לחודש יולי 2008. הבקשה להטלת עיצום כספי הוגשה לוועדה ביום 26.5.11 - היינו כמעט שלוש שנים לאחר עריכת הביקורת. הדיון בפני הוועדה התקיים ביום 13.9.11 (לאחר שנדחה, קמעה, לבקשת מי ששימש אז בא כוח המערער). החלטת הוועדה ניתנה ביום 15.1.12. לעניין זה יש להבחין בין שתי תקופות זמן רלבנטיות. הראשונה היא זו שבין מועד עריכת הביקורת ועד להגשת הבקשה להטלת עיצום כספי לוועדה. השנייה מתייחסת לזמן שחלף מאז שהונח העניין לפתחה של הוועדה ועד שזו קיבלה את החלטתה. בעניינו של המערער התמשכה התקופה הראשונה על פני קרוב לשלוש שנים. המערער טען, על יסוד בדיקה השוואתית של מקרים אחרים שהובאו בפני הוועדה, כי מדובר בפרק זמן ארוך באופן משמעותי מפרק הזמן "הרגיל" בהליכים דומים. הלכה למעשה לא חלק המשיב על האמור ולא הביא נתונים לסתור. עם זאת, הוסבר לעניין זה, כי הטעם לכך שהבקשה להטלת עיצום כספי הוגשה זמן ניכר לאחר מועד עריכת הביקורת נעוץ בכך שבאותה עת התנהלה חקירה פלילית שבעטיה - ועל מנת שלא לפגוע בה - לא ניתן היה להגיש את דוח ממצאי הביקורת לוועדה (ס' 59 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב, ע' 1 ש' 21-24 לפרוטוקול, והדברים נתמכים גם בהודעה מטעם המשטרה שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 2.8.12 בתגובה לבקשת המערער למתן צו לגילוי מסמכים שונים המצויים בידי המשטרה). יודגש, כי לא נטען שהחקירה מכוונת כלפי המערער או כי התמשכות ההליכים נגרמה בעטיו של המערער. לגופם של דברים טען המשיב, כי למערער לא נגרם כל נזק מחלוף הזמן ומהתמשכות ההליכים בעניינו וכי בשל כך דין טענותיו בעניין זה להידחות. לדיון בעניין זה נפנה עתה. חוק איסור הלבנת הון והתקנות שהותקנו מכוחו אינם קובעים מסגרת זמן שבגדרה יש ליתן החלטה בדבר הטלת עיצום כספי בשל הפרת הוראות צו נותני שירותי מטבע (זאת בשונה, למשל, מהחלטת ועדה להטלת עיצום כספי לפי סעיף 15 לחוק, שעניינה הפרת חובת הדיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או ביציאה ממנה, ראו תקנה 5(ד) לתקנות עיצום כספי ביחד עם ס' 11 לחוק, וכן עש"א (שלום ת"א) 7746-07-12 חילר נ' הוועדה לעיצום כספי - זאב צילברברג יו"ר הוועדה (16.10.2012)). אין פירושו של דבר כי פרק הזמן העומד לרשות גורמי הביקורת ולרשות הוועדה הוא בלתי מוגבל. כרשויות ציבוריות מצווים גם הוועדה וגורמי הביקורת לפעול ביעילות ובמהירות ראויה בהפעלת סמכויותיהם, והכל בשים לב למערך הנסיבות ולמכלול השיקולים הרלבנטיים. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי כי הטלת עיצום כספי תיעשה, ככלל, קרוב ככל הניתן למועד ההפרות, ולמצער למועד עריכת הביקורת, וזאת על מנת להגשים באופן המיטבי את תכליתו של העיצום הכספי ושלא לגרוע מכוחו המרתיע ומהאפקטיביות שלו. כמו כן, יש להביא בחשבון כי התמשכות ההליכים יש בה כדי לגרום עינוי דין למי שבעסקו נערכה ביקורת ושמיוחסות לו הפרות של הוראות חוק איסור הלבנת הון ויש בה כדי להאריך את פרק הזמן בו מרחפת מעל ראשו עננת אי ודאות בשל האפשרות כי יוטל עליו עיצום כספי שהיקפו - כפי שמלמד גם המקרה שלפנינו - יכול שיהיה משמעותי ביותר ויביא עמו פגיעה קשה (וראו בהקשר לכך שמדובר בסנקציה שיכולה להיות מרחיקת לכת בהיקפה וחמורה בפגיעתה, פרשת יזמות בפסקה 42, וכן את העולה מפסק דינה של המחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעת"מ (מחוזי ת"א) 30045-02-12 מנועי בית שמש אחזקות (1997) בע"מ נ' יו"ר רשות נייירות ערך, בפסקה 27 ואילך (8.8.2011)). התמשכות הליכים כאמור יכולה לגרור עמה גם פגיעה עסקית במפר. במקרה דנן התמשכו ההליכים בעניינו של המערער עד להבאת העניין בפני הוועדה משך קרוב לשלוש שנים. מדובר בפרק זמן ארוך. ארוך מאד. עם זאת, הטעם שניתן להתמשכות ההליכים בענייננו - קיומה של חקירה פלילית שבעטיה לא ניתן היה להגיש את דוח ממצאי הביקורת לוועדה - מהווה שיקול ענייני. שיקול זה יש בו כדי להסביר את התמשכות ההליכים. אין מדובר בשיקול זר אשר יש בו כדי להפוך את ההתנהלות בכללותה לבלתי סבירה. ממילא יש לדחות את טענת המערער כי יש בהתמשכות ההליכים כדי זניחת הפעולה המנהלית או כדי להביא לאיונה. אולם, לדעתי, בכך אין כדי למצות את הדיון. גם במצב דברים זה בו יש טעם ענייני והצדקה להתמשכות ההליכים, יש להביא בחשבון, במסגרת מכלול השיקולים גם לעניין שיעור העיצום, הן את פרק הזמן שחלף בין מועד ביצוע ההפרות לבין מועד מתן ההחלטה הן כי התמשכות ההליכים - שלא נטען כי רובצת היא לפתחו של המערער - יש בה כדי לגרום למערער עינוי דין ופגיעה עסקית. הלכה למעשה לא חלק המשיב כי היה מקום לשקול, בין יתר השיקולים, גם את התמשכות ההליכים ובכלל זה גם כשמדובר בפרק זמן של שלוש שנים (ע' 1, ש' 31-32 לפרוטוקול). אכן, באחד המקרים, במצב דברים בו הורה בית המשפט המחוזי על ביטול החלטה של ועדה להטלת עיצום כספי מכוח חוק איסור הלבנת הון, תוך שהתיר כינוסה מחדש בהרכב אחר לצורך דיון בממצאי הביקורת, קבע בית המשפט, כי: "בהקשר זה עשויה הוועדה להביא בחשבון במסגרת מכלול השיקולים שבפניה אף את העובדה כי ממצאי הביקורת מתייחסים לשנים 2002-2007, וכי התמשכות ההליכים המשפטיים, שנגרמה בשל הפגם שנפל בפעולת המבקשת, גורמת למשיבה עינוי דין ופגיעה עסקית" (רע"א 31603-11-10 מדינת ישראל - הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר נ' אל-עד המרות בע"מ, בפסקה 24 (21.8.2011)). אמנם, שם התייחס בית המשפט להתמשכות הליכים שנגרמה בשל פגם בפעילות הוועדה, אולם בית המשפט עמד, באותה נשימה, על עינוי הדין והפגיעה העסקית שנגרמה בשל התמשכות ההליכים. מכל מקום, בדברים האמורים יש כדי לתמוך, לדעתי, במסקנה כי מן הראוי להביא בחשבון את עניין התמשכות ההליכים, עינוי הדין והפגיעה במפר, למצער כל אימת שאלה אינם רובצים לפתחו של המפר. בפועל, בעקבות הדברים האמורים של בית המשפט המחוזי, ציינה הוועדה דשם בהחלטה המחודשת שקיבלה, כי נתנה משקל משמעותי להתמשכות ההליכים בעניינה של המפרה שם, תוך שציינה כי חלק ניכר ממנה לא נגרם בעטיה של המפרה. כן ניתן משקל משמעותי לחלוף השנים ממועד ביצוע הביקורת. בין היתר על יסוד שיקולים אלה מצאה הוועדה דשם להפחית את העיצום הכספי שהוטל לכתחילה באותו מקרה באורח משמעותי (ראו, ). בענייננו נתנה הוועדה את החלטתה ביום 15.1.12. מעיון בהחלטה נראה כי הוועדה לא הביאה במסגרת שיקוליה את העובדה כי ההפרות המיוחסות למערער נעשו בין השנים 2002 - 2008, היינו שנים רבות קודם למתן ההחלטה (כפי שעשתה במקרים אחרים, ראו והשוו: למשל, החלטות הוועדה בעניין גריגורי וולושין ובעניין זזה ממיסטבלוב - אותן ניתן לאתר באתר האינטרנט: ). כמו כן נראה כי הוועדה לא נתנה דעתה לכך שההליכים בעניינו של המערער, מאז הביקורת ועד למועד מתן ההחלטה, נמשכו פרק זמן של כשלוש שנים ומחצה - על עינוי הדין והפגיעה שגוררת התמשכות כאמור. ככל הנראה העניין גם לא הועלה בפני הוועדה וזו אף לא ידעה במועד מתן ההחלטה אודות דבר קיומה של החקירה הפלילית וכי זו הסיבה לעיכוב ההליכים (ע' 1, ש' 32 לפרוטוקול). משלא הובאו שיקולים רלבנטיים אלה בחשבון - ממילא יש בכך כדי להשליך על סבירותה של ההחלטה (ראו והשוו: עש"א 7746-07-12 (שלום ת"א) חילר נ' הוועדה לעיצום כספי - זאב צילברברג יו"ר הוועדה (16.10.2012) והעיקרון העולה מהאמור שם). עם זאת, באשר למשקלם של השיקולים האמורים, יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובהן מעשי ההפרה המיוחסים למערער, היקפם וחומרתם, כמו גם העובדה כי ביסוד התמשכות ההליכים עמד טעם ענייני וזו לא היתה תוצאה של גרירת רגליים בלתי מוצדקת או של שיקול זר. לתוצאה המתחייבת בכל האמור בשיעורו של העיצום שהוטל אתייחס להלן בפרק הסיכום. שיתוף פעולה עם גורמי הביקורת טענה נוספת שהעלה המערער היא, כי בניגוד לקביעת הוועדה הוא שיתף פעולה באורח מלא עם מבצעי הביקורת. לפי הטענה, משלא צוין בדוחות התשאול שנערכו על ידי גורמי הביקורת כי המערער או העובד שלו, שתושאל אף הוא, סירבו להשיב לשאלה זו או אחרת, ובהעדר תיעוד אחר של חוסר שיתוף פעולה - לא היה בסיס לקביעת הוועדה בעניין וממילא לא היה מקום לתת לעניין זה משקל בעת קביעת שיעורו של העיצום. לא מצאתי שיש בטענות אלה כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת הוועדה או כדי להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת לה. החלטת הוועדה בעניין חוסר שיתוף הפעולה מצדו של המערער נסמכה על קביעת גורמי הביקורת. אלה מצאו לציין בדוח ממצאי הביקורת, כי "הביקורת נתקלה בחוסר שיתוף פעולה מצד מנהל העסק [המערער]. מנהל העסק מסר מידע חלקי בלבד, לא השיב לכלל השאלות ואף מנע מהביקורת לבצע תשאול מלא של העובד דוד בזוב" (ס' ג' 3 לדוח ממצאי הביקורת). אכן, גורמי הביקורת לא ציינו בפירוש ובפירוט את הבסיס לקביעתם האמורה. בדיון שנערך הסביר ב"כ המשיב כי ביסוד הדברים עומדת התרשמותם הסובייקטיבית של מי שביצעו את תשאול המערער ועובדו. עיון בדוחות התשאול שנערכו בעת עריכת הביקורת (נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המערער) מגלה שאף שבאלה לא צוין במפורש, כי המערער או העובד שלו סירבו להשיב לאיזו מהשאלות שהוצגו להם, הרי שחלק מהתשובות שניתנו מעוררות סימני שאלה. כך למשל, המערער השיב כי הוא נוהג לזהות לקוחות בכל עסקה מעל 50,000 ₪ (ס' 3(א) לשאלון) וכי בכל עסקה כאמור נרשמים פרטי הלקוח ומספר תעודת הזהות שלו (ס' 7(יב) לשאלון), אף שבפועל נמצא כי מצב הדברים שונה וכי במספר עצום של עסקאות לא נרשמו פרטי זיהוי כאמור. בדומה הסביר המערער בכל האמור באופן רישום העסקה - כי בעסקאות שסכומן מעל 50,000 ₪ נעשה רישום של פרטי הזיהוי ובעת עריכת עסקאות בסכום נמוך מהאמור נרשם בשדה המיועד לשם הלקוח "לקוח מזדמן" (ס' 4(ב) לשאלון). גם כאן נמצא כי תשובת המערער אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי הביקורת. בפועל נמצא כי במספר עצום של מקרים נהגו המערער או מי מטעמו ל"עקוף" את חובת הזיהוי כאמור, להימנע מרישום פרטי הזיהוי חרף דרישה אוטומטית של התוכנה בעניין, ולרשום גם בעסקאות חייבות זיהוי ודיווח ושסכומן מעל 50,000 ₪, את תיבת הסרק "לקוח מזדמן", תחת פרטי זיהוי כנדרש. תשובות המערער מעוררות סימני שאלה ובפרט כאשר המערער העיד כי הוא מזין בעצמו נתוני עסקאות למערכת (ס' 3(טו) לשאלון). בנוסף, על השאלה מה מחזור העסקאות בעסק אותו הוא מנהל, השיב המערער כי אינו יודע להעריך (ס' 3(ו) לשאלון) והוא לא ידע להשיב או אפילו להעריך גם את מספר העסקאות שנעשו בעסקו שסכומן עולה על 50,000 ₪ - הוא רף הדיווח הרלבנטי (ס' 3 (יז) לשאלון). גם תשובות אלה מעוררת תהיות. בנסיבות אלה, נראה, כי למצער חלק מהתשובות שניתנו על ידי המערער לא היו שלמות ומלאות ואין לומר כי לקביעתם של גורמי הביקורת ולהתרשמותם הסובייקטיבית בדבר שיתוף הפעולה החלקי של המערער לא היה יסוד. ממילא לא עלה בידי המערער להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת לוועדה אשר נסמכה על קביעת גורמי הביקורת ולהראות כי קמה עילה להתערבות בהחלטתה בנקודה זו. חוסר אחידות באכיפה - ההחלטה בעניין צ'יינג הככר טענה נוספת בפי המערער היא, כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר אחידות באכיפה. לעניין זה הדגיש המערער את ההחלטה שנתנה הוועדה בעניין צ'יינג הככר ביום 22.1.12 - ימים ספורים לאחר שניתנה ההחלטה בעניינו. לטענת המערער אף שההפרות שנמצאו בעניינה של צ'יינג הככר חמורות מההפרות שנמצאו בעניינו, העיצום הכספי שהוטל עליו גבוה בהרבה מהעיצום שהוטל על צ'יינג הככר שהועמד על סך של 700,000 ₪. מטבע הדברים, משההחלטה בעניין צ'יינג הככר ניתנה רק לאחר החלטת הוועדה בענייננו, לא יכול היה המערער להעלות את הטענה בדיון שהתקיים בענייננו בוועדה. במצב דברים זה, ומשהטענה הועלתה על ידי המערער במסגרת עיקרי הטיעון מטעמו, ומשלמשיב ניתנה הזדמנות להתייחס אליה כפי שאף עשה, סבורני כי יש לדון בה לגופה. בטרם התייחסות יצוין, כי גם בעניינה של צ'יינג הככר הוגש לבית משפט זה ערעור. במסגרת פסק הדין בערעור, הוחלט להפחית את שיעור העיצום שהוטל שם ולהעמידו על 600,000 ₪ (ראו: עש"א (שלום בי"ש) 47023-02-12 צ'יינג' הכיכר בע"מ נ' יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי (25.2.2013)). מההחלטה בעניין צ'יינג הככר - כמו גם מפסק הדין שניתן בעניינה - עולה כי למפרה שם יוחסו ההפרות הבאות: בכל האמור בהפרת חובת הדיווח הקבועה בס' 6(א) לצו - נמצא כי בעסקה של המפרה בוצעו 765 עסקאות חייבות דיווח, בהיקף כספי של כ- 140 מיליון ₪ שלא דווחו לרשות נכון למועד הביקורת; כי אותרו 126 עסקאות חייבות דיווח, בהיקף כספי של כ-9.67 מיליון ₪ אשר נרשמו אצל המפרה תחת "לקוח מזדמן" או תוך ציון סימן "*" בשדה המיועד לרישום מספר תעודת הזהות באופן שהביא להחרגת העסקאות מקבצי הדיווח; כן נמצא כי ביחס ל - 3,644 עסקאות חייבות דיווח, בהיקף כספי של כ-592 מיליון ₪, נעשה הדיווח לרשות באיחור ניכר של מספר שנים. בכל האמור בהפרת חובת הדיווח הקבועה בס' 6(ב) לצו שעניינה דיווח על פעולות הנחזות בעיניו של נותן שירותי המטבע כפעולות בלתי רגילות - נמצא כי בעסקה של המפרה בוצעו 1,103 עסקאות, בהיקף כספי של כ- 54 מיליון ₪ בסכומים שבין 49,000 ₪ - 49,999 ₪, הנופלים אך במעט מרף הדיווח ובאופן שמקים חשש לכך שהעסקאות נעשו על ידי מבצעיהן על מנת לעקוף את חובת הדיווח ובאופן שחייב את נותן שירותי המטבע לדווח לרשות על פעולות בלתי רגילות; כן נמצא כי בוצעו 8,616 עסקאות, בהיקף כספי של כ- 177 מיליון ₪, שפוצלו לעסקאות נפרדות באופן שמנע דיווח לרשות. לעניין זה ציינה הוועדה כי היא רואה בחומרה רבה את אי הדיווח על פעולות כאמור. בנוסף קבעה הוועדה כי המפרה שם הפרה את חובות הזיהוי, בין היתר, בכך שלא דרשה יפוי כח מלקוחות מאוגדים ובכך שלא רשמה פרטי זיהוי מלאים - לרבות כתובת, תאריך לידה וכיו"ב - בעת ביצוע העסקאות. בהשוואת מכלול הדברים עולה התמונה הבאה: בכל האמור בהפרת חובת הדיווח מכוח ס' 6(א) לצו, ואף שיש הבדלים מסוימים ביחס לפרטי ההפרות ולהתנהלות בקשר אליהן, הרי שהתמונה הכללית דומה: מספרן של ההפרות בשל אי דיווח על עסקאות לגביהן קמה חובת דיווח מכח ס' 6(א) לצו - היא חובת הדיווח על פעולות "רגילות" - דומה בסדר הגודל (כ- 1,000). כך גם היקפן הכספי של הפרות אלה (כ- 140 מיליון ₪). בנוסף, בשני המקרים נלוו להפרות אלה גם הפרות בהיקף נרחב בשל העברת דיווחים לקויים שהוחסרו מהם פרטי זיהוי שונים (כגון: כתובת, תאריך לידה וכו'). אולם, בשונה מן המקרה שלפנינו, בעניינה של צ'יינג הככר נמצאו גם הפרות בהיקף נרחב של חובת הדיווח על פעולות "בלתי רגילות" מכח ס' 6(ב) לצו, הן במקרים של אי דיווח על עסקאות שבוצעו בסכומים קרובים לרף הדיווח באופן המקים חשש כי נועדו לחמוק מחובת הדיווח, הן במקרה של פיצול עסקאות באופן המקים חשש דומה. במכלול הדברים נראה, אם כן, כי החומרה העולה מההפרות שיוחסו לצ'יינג הככר עולה במידת מה על החומרה שבמקרה שלפנינו. השאלה היא, אפוא, האם ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שבענייננו הוטל עיצום כספי בשיעור העולה באורח משמעותי על השיעור שהוטל על צ'יינג הככר? בהחלטה בעניין צ'יינג הככר נמנו, בין היתר, שני שיקולים לקולא שלא עמדו לזכות המערער בענייננו. האחד, כי המפרה שם שיתפה פעולה עם רשויות האכיפה. השני, כי המפרה שם נקטה צעדים לתיקון הליקויים, הגם שבאיחור משמעותי. האם יש בשיקולים אלה כדי להצדיק את הפער המשמעותי בין שיעור העיצום שהוטל על צ'יינג הככר - שנקבע לכתחילה על 700,000 ₪ ושהועמד במסגרת הערעור על 600,000 ₪ - לבין שיעור העיצום שהוטל בענייננו (1,130,000 ₪)? נקודת המוצא היא, כי הוועדה היא הגורם המקצועי שלו המומחיות הנדרשת ושלו ההיכרות עם נותני שירותי המטבע ופעילותם. ממילא מסור שיקול הדעת בעניין שיעורו של העיצום הכספי לוועדה. זאת ועוד, שיעורו של העיצום איננו עניין למדע מדויק. הוא אינו מתקבל כתוצאה מהזנתם של נתונים והפעלת חישוב אריתמטי שמניב תוצאה נכונה אחת וחד משמעית. שיקול הדעת המסור לוועדה יכול שיביא אותה לקבוע שיעורי עיצום שונים שיפלו כולם במסגרת מתחם הסבירות, שבמסגרתו לא יתערב בית המשפט. לכך יש להוסיף, כי השיקולים לקולא שנמנו בהחלטה בעניין צ'יינג הככר הם שיקולים רלבנטיים שהוועדה רשאית להביאם בחשבון בעת קביעת שיעור העיצום הכספי. הדברים נכונים הן לעניין שיתוף הפעולה מצדו של המפר, שיש בהבאתו בחשבון כדי לתמרץ את מי שפעילותם נתונה לביקורת לשתף פעולה עם גורמי האכיפה, הן לעניין הבאתה בחשבון של נקיטת צעדים מתקנים (אף בנסיבות שתוארו שם), שיש בה כדי לעודד מפרים לפעול לתיקון המצב במנותק מעריכת ביקורת בעסקם. כן יש להביא בחשבון כי אחד השיקולים בעטיו הופחת שיעור העיצום בערעור בעניינה של צ'יינג הככר - תוצאותיה הכספיות של המערערת דשם שלא נלקחו בחשבון על ידי הוועדה שם - אינו רלבנטי לענייננו. עם זאת, במכלול הנסיבות - וגם בשים לב לריסון שנוקט בית המשפט בעניין ולכך שאין הוא שם שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הוועדה - לא ניתן, לדעתי, לקבל את הפער הניכר בין שיעורי העיצום הכספי בשני המקרים. אכן, הבדלי הנסיבות בין המקרים שלפנינו אינם מכתיבים בהכרח תוצאה אחת. שיקול דעתה של הוועדה באשר למשקל שיינתן לכל אחד מן השיקולים הצריכים לעניין - חומרת ההפרות מזה והשיקולים לקולא מזה - יכול שיביא לתוצאות שונות שאפשר ויימצאו בגדר מתחם הסבירות. בכלל זה, גם תוצאה לפיה שיעור העיצום בענייננו עולה על זה שנקבע בעניין צ'יינג הככר וזאת חרף העובדה שההפרות שם עלו במידת מה בחומרתן על ההפרות בענייננו ונוכח השיקולים האמורים לקולא. עם זאת, תוצאה לפיה העיצום הכספי בענייננו גבוה באורח ניכר משיעור העיצום שהוטל שם, משקפת, לדעתי, מתן משקל בלתי מתאים לשיקולים השונים. היא מביאה לפער בלתי סביר שיש בו, בנסיבות העניין, כדי להקרין על סבירותה של ההחלטה בענייננו. לתוצאה המתחייבת מן האמור אתייחס להלן בפרק הסיכום. בשולי הדברים ובשים לב לאמור, דומני כי ייטיבו הגורמים העוסקים במלאכה לעשות אם יבחנו וישקלו להתוות ולפרסם אמות מידה וקווים מנחים ברורים באשר לשיעור העיצום שיש להטיל בשים לב להפרות הנדונות, ובכלל זה נוכח טיבן, מספרן והיקפן הכספי כמו גם למשקל אותו יש ליתן לשיקולים השונים בעת קביעת שיעור העיצום הכספי באופן אשר יקדם את האחידות והשקיפות של החלטות הוועדה, תוך שמירת הגמישות ומתחם שיקול הדעת הנדרשים לבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (ובעניין זה מצטרף אני לדברים דומים שהושמעו בע"א 16/09 (שלום ראשון לציון) כהן נ' מדינת ישראל - הועדה לעיצום כספי, שם בשולי פסק הדין (14.10.09)). הערה לפני סיכום לשם שלמות הדברים יצוין, כי המערער העלה טענות נוספות, בכלל זה, ביחס להתנהלות הוועדה, למקצועיות החברים בה, לכך שאימצה באורח גורף את דוח ממצאי הביקורת, וביחס להתנהלות גורמי הביקורת. לא מצאתי ממש בטענות אלה של המערער. הוועדה פעלה על יסוד תשתית עובדתית מקיפה ומשמעותית באשר להפרות בעסקו של המערער, מספרן והיקפן. לא מצאתי ממש גם בטענות בדבר מקצועיות חברי הוועדה לגופן, ומכל מקום מן הראוי היה להעלות טענות אלה בדיון בפני הוועדה קודם למתן ההחלטה ולא רק לאחר החלטה ומשתוצאתה לא נשאה חן בעיני המערער (ראו והשוו: עש"א (שלום י-ם) 11593-05-12 ספיישל אינטרסט בע"מ נ' יו"ר הועדה להטלת עיצום כספי, בפסקה 18 (8.11.2012)). אין בידי לקבל גם את הטענות הנוספות בכל האמור בשיקולים ששקלה הוועדה ובקשר עם נימוקיה. הוועדה הביאה בחשבון את השיקולים הצריכים לעניין. הוועדה נתנה משקל משמעותי לנסיבותיו האישיות של המערער ולשוד שאירע בעסקו ובסופו של יום, לאחר שהתקיים בפניה הליך סדור, במסגרתו נשמעו טענות המערער, הוציאה תחת ידה החלטה מנומקת. בדומה, לא מצאתי ממש גם בטענות שהועלו ביחס להתנהלות גורמי הביקורת ובכלל זה בטענות על כך שלא פעלו לעריכת ביקורת אצל המערער במועד מוקדם יותר שיכול היה להביא למניעת הצטברות ההפרות. על המערער מוטלת החובה לפעול בהתאם להוראות החוק במנותק מהשאלה אם תיערך בעסקו ביקורת ואימתי (וראו: ו"ע (שלום י-ם) 200/06 שרון נ' מדינת ישראל - הוועדה להטלת עיצום כספי, בפסקאות 11-12 (18.6.2007)). שיעור העיצום - סיכום ותוצאה הוועדה הטילה על המערער עיצום כספי בסך 1,130,000 ₪. מדובר בשיעור משמעותי ביותר. הוא עומד על מחצית השיעור המירבי הקבוע בחוק. בהקשר זה יש לזכור את החומרה הרבה העולה מהתנהלות המערער, ובכלל זה את מהות ההפרות, את מספרן העצום, את היקפן הכספי האדיר, ואת התקופה המשמעותית במהלכה נמשכו, כמו גם את התמונה הכללית העולה ביחס להתנהלות המערער שהפרותיו נעשו חרף מודעותו לחובות המוטלות עליו ותוך "עקיפתה" של דרישה מובנית לזיהוי במערכת המשמשת אותו (כמתואר בסעיפים 23-25 לעיל). יש להביא בחשבון, בנוסף לאמור, גם את התמריץ המובנה של נותני שירותי מטבע שלא להקפיד במצוות הדיווח והזיהוי וזאת על מנת לזכות בקהל לקוחות רחב יותר ובתמורה כספית גבוהה יותר, ואת תכליתו של העיצום הכספי להרתיע את מפרי החוק ולהפוך את הפרת חובת הדיווח ללא כדאית. כאשר מביאים בחשבון את כל השיקולים האמורים, ובשים לב גם לנסיבותיו האישיות של המערער ולכך שזו לו הפרה ראשונה, אינני סבור, ככלל, כי עיצום כספי העומד על מחצית השיעור המירבי הקבוע בחוק הוא, לכתחילה, בלתי סביר או בלתי מידתי. יחד עם זאת, כעולה מההחלטה נושא הערעור, בענייננו לא שקלה הוועדה במסגרת שיקוליה את משך הזמן הניכר - שנים רבות - שחלף מאז שנעשו ההפרות ועד למתן ההחלטה. כך גם לא הובאה בחשבון העובדה שההליכים בעניינו של המערער נמשכו פרק זמן של למעלה משלוש שנים. אף שביסוד הדברים עמד טעם ענייני - קיומה של חקירה פלילית - הרי שהתמשכות ההליכים לא נגרמה בעטיו של המערער, והתמשכות הליכים כאמור יש בה כדי לגרום למערער עינוי דין ופגיעה עסקית. בנוסף, נמצא גם, כי שיעור העיצום בענייננו גבוה באורח ניכר משיעור העיצום שהוטל בעניין אחר באורח שמקים פער בלתי סביר שיש בו כדי להקרין על סבירותה של ההחלטה. במכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, קמה עילה להתערבות בשיעור העיצום שנקבע על ידי הוועדה. בשים לב גם לריסון שעל בית המשפט לנהוג בכל האמור בהתערבות בהחלטות הוועדה ולכך שככלל, אל לו לבית המשפט לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הוועדה, סבורני כי יש להעמיד את העיצום הכספי בענייננו על סך של 800,000 ₪. בנסיבות העניין לא מצאתי להורות על החזרת הדיון בשאלת גובה העיצום לוועדה וסברתי שראוי ונכון להביא את העניין שהובא בפני לסיומו במסגרת הערעור (ראו: רע"א (מחוזי י-ם) 18286-10-10 יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי נ' בן עמי, בפסקה 25 (23.8.2011)). בנסיבות העניין, משהערעור התקבל בחלקו בלבד, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. מיסיםעבירות מסהלבנת הון