קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות שאירים לפיצויי פיטורים / פיצויי פיטורים למשפחה של עובד שנפטר: פתח דבר סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע את זכותם של שאיריו של עובד אשר נפטר, לקבל פיצויי פיטורים. השאלות המונחות להכרעתנו הינן - האם היו התובעים "שאירים" של מר X ז"ל (להלן גם - המנוח) ואם כן - האם קמה להם זכאות לפיצויי פיטורים מהחברות הנתבעות, או מי מהן, ובאיזה סכום? הצדדים להליך ולוז המחלוקות ביניהם מר טומי שניידר ז"ל היה בחייו אדם רב פעלים וכבר משנות ה-70' ייסד חברות שונות ופעל במסגרתן בהיבטים שונים הנובעים מעיסוקו כמהנדס בתחום הבניה. מר דניאל גביש, התובע בתיק 30324-02-10 (להלן - גביש) הוא בנו של המנוח. גביש נולד בשנת 1989 למנוח ולגב' יהודית גביש, עימה ניהל המנוח יחסים מחוץ לנישואיו אותה עת. פרט לגביש, נולדו למנוח שלושה בנים מאשתו דאז, ממנה נפרד בשנת 1991 (הליך הגירושין הושלם בשנת 2004). גב' אנה אוסטרובסקי, התובעת בתיק 25782-09-10 (להלן - אוסטרובסקי), חיה עם המנוח כבת זוגו החל משנת 2001 ועד למועד פטירתו ביום 9.3.2009. הנתבעת 1 (להלן - דק"ש) התאגדה כחברה פרטית בשנת 1986 על ידי ארבעה שותפים, בהם המנוח, אשר החזיק ב-52% ממניות החברה. דק"ש עוסקת בכתיבה והפצה של מאגרי מחירים לענף הבניה ובהוצאה לאור של ספרות מקצועית ומאגרי מידע למגזר המקצועי והפרטי. הנתבעת 2 (להלן- ח.ג.מ) התאגדה כחברה פרטית בשנת 1998. בתחילה היה המנוח בעל מניות בח.ג.מ לצד 2 שותפים נוספים, והחל משנת 2003 החזיקו בח.ג.מ בחלקים שווים, המנוח ומר דוד גבריאלי (להלן - גבריאלי), אף הוא ממייסדי החברה. הנתבעת 3 (להלן - ת.ל.מ) התאגדה כחברה פרטית בשנת 1978, ומאז שנת 2003 הוחזקה בחלקים שווים על ידי המנוח וגבריאלי, שהיו ממייסדיה. הנתבעת 4 (להלן - דקל הכרמל), אף היא חברה פרטית, היתה החברה הראשונה שהקים המנוח עוד בשנת 1973 ועיסוקה בניהול ופיקוח על פרויקטים בתחום הבניה. דקל הכרמל היתה בכל הזמנים בבעלותו המלאה של המנוח. פרט להיותו בעלים בכל אחת מהנתבעות, הוא עבד בהן, או בחלקן, בתקופות שונות, ולכך נתייחס במסגרת ניתוח שאלת הזכות לפיצויי פיטורים. המחלוקות בין הצדדים מצויות בשלושה נדבכים: א. האם היו התובעים, גביש ואוסטרובסקי, שאיריו של המנוח, כמוגדר בסע' 5 לחוק פיצויי פיטורין, בעת פטירתו? ב. באילו מהנתבעות היה המנוח "עובד" במועד פטירתו? האם קמה לשאיריו זכות לפיצויי פיטורים עקב מותו? ג. מהו שכרו הקובע של המנוח לצורך חישוב פיצויי הפיטורים? טענות הצדדים וההליך שהתקיים בפנינו גביש טוען כי יש לראות בו שאיר של המנוח, לנוכח הוראת סע' 238(3)(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), אליו מפנה הגדרת "שאירים" בסע' 5 לחוק פיצויי פיטורים, דהיינו - בנו של המנוח, אשר טרם מלאו לו 22 שנים והוא בשירות סדיר בצה"ל. לטענתו, המנוח עבד בכל אחת מהחברות הנתבעות עד ליום מותו, ולכן, כשאיר של המנוח הוא זכאי לפיצויי פיטורים. אוסטרובסקי מבקשת אף היא להכיר בה כשאירת המנוח לפי סע' 5 לחוק פיצויי פיטורין, באשר לטענתה היתה היא הידועה בציבור כאשתו של המנוח, אשר התגוררה עימו בעת פטירתו. אף אוסטרובסקי טוענת כי המנוח עבד בכל הנתבעות עד ליום מותו ולכן הינה זכאית לפיצויי פיטורים מכל אחת מהן. חלק מהנתבעות טוענות כי אין לראות בתובעים שאירים של המנוח. באשר לגביש, טוענות הנתבעות (למעט ח.ג.מ ות.ל.מ, שאינן חולקות על מעמדו כשאיר המנוח) שאף שהיה בנו של המנוח, הרי שלא התגורר עימו ולא היה סמוך על שולחנו. אותן נתבעות טוענות, כי לא די בעמידת התובע בתנאים הטכניים שנקבעו בסע' 238 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו - גיל ושירות צבאי סדיר - כי אם היה על התובע להוכיח שכל פרנסתו היתה על המנוח, דבר שלא הוכח. באשר לאוסטרובסקי, אף שאין חולק כי התגוררה עם המנוח החל משנת 2001 ועד ליום מותו וכי השניים חיו חייהם כבני זוג, מפנות כל הנתבעות להסכם שנחתם בין אוסטרובסקי למנוח, בו הסכימו מפורשות כי אין לראות בהם ידועים בציבור וכי הם מוותרים על כל זכות הנובעת ממעמד זה. לטענת הנתבעות, המנוח ואוסטרובסקי אף יישמו את ההסכם בפועל, עת הקפידו על הפרדה רכושית. באשר לזכות לפיצויי פיטורים טוענות הנתבעות כך: דק"ש טוענת כי המנוח לא עבד אצלה כלל, אלא היה בעל מניות בלבד. לטענת דק"ש, קיבלה מ"דקל הכרמל" (בה היה המנוח כאמור בעל מניות יחיד) שירותי ניהול שבוצעו על ידי המנוח, שלא כעובד דק"ש. דק"ש העבירה לדקל הכרמל דמי ניהול בגין השירותים שניתנו לה על ידי המנוח, כנגד חשבונית. דק"ש אמנם הנפיקה לתובע מדי חודש תלושי שכר, ושילמה לו תשלומים בהתאם לנקוב בתלושים, אך לטענתה תשלומים אלו גילמו למעשה בעיקרם המכריע תשלום דיבידנד, לו היה זכאי כבעל מניות בדק"ש, בהתאם לאשר הוסכם ונהג עם כל בעלי המניות בדק"ש. דק"ש, אשר העסיקה עובדים, לא נהגה כלפי המנוח וכלפי יתר הבעלים כעובדים, ובכלל זה, לא הפרישה עבורם תשלומים להבטחת זכויותיהם הסוציאליות ולא ביצעה עבורם מעקב חופשה או מחלה. ח.ג.מ טוענת, כי המנוח עבד אצלה כשכיר החל מיום 1.1.1999 ועד מותו ואולם על מערכת יחסי העבודה בין המנוח לח.ג.מ חל הסכם שנחתם בין השותפים (המנוח וגבריאלי) ולפיו השכר ששולם להם כולל את פיצויי הפיטורים. לפיכך, טוענת ח.ג.מ כי אין תחולה לסע' 5 לחוק פיצויי פיטורים ואין שאיריו של המנוח זכאים לפיצויי פיטורים. ת.ל.מ טוענת, כי המנוח עבד אצלה מיום 5.12.1978 ועד לחודש אפריל 1998 ולאחר מספר שנים, חזר לעבוד בה כשכיר, החל מיום 1.8.2004 ועד ליום פטירתו. גם ת.ל.מ מסתמכת על ההסכם בין השותפים, בדומה לח.ג.מ. דקל הכרמל אינה מכחישה שהתובע עבד אצלה שנים ארוכות, אך לטענתה בשלהי שנת 2008 החליט המנוח על סיום הפעילות של החברה. לפיכך, ולאחר שפיטר את כלל עובדי החברה, פנה בדצמבר 2008 אל קופות הגמל בהן נצברו פיצויי הפיטורים שלו, וביקש למשוך את פיצויי הפיטורים. בין אם הפיצויים הגיעו ליעדם ובין אם לאו, הרי שבפועל מועד סיום עבודתו של המנוח היה מספר חודשים לפני מותו ולפיכך, הזכות לפיצויי הפיטורים היתה של המנוח ולא של שאיריו; ולאחר מותו - עוברת הזכות לעיזבונו של המנוח. בנוסף, קיימת יריבות בין התובעים - גביש ואוסטרובסקי - כל אחד חולק על זכותו של האחר לפיצויי פיטורים, אך יריבות זו מבוססת על אותן טענות שכבר פורטו לעיל ולא נחזור על הדברים. מטעם גביש, העידו הוא עצמו ואימו, גב' יהודית גביש. מטעם אוסטרובסקי, העידה היא עצמה וכן חברים שלה ושל המנוח - גב' מנדל מרגלית ומר יקיר גרשון ואחותו של המנוח, גב' חוה סלע. מטעם הנתבעת 1, דק"ש, העיד מר יואב שנהר (להלן - שנהר), בנו השני של המנוח מאשתו לשעבר, אשר שימש במועד הגשת תצהירו כמנכ"ל דק"ש יחד עם אחיו, מר איתי שניידר. כמו כן העידה גב' שרית כהנא, אשר שימשה בעבר כמנהלת משרד דקל הכרמל והחל משנת 2005 כמנהלת המשרד וכמזכירתו ועוזרתו האישית של המנוח בדק"ש. מטעם הנתבעות 2-3, ח.ג.מ ות.ל.מ, העיד גבריאלי, אשר היה כאמור שותפו בחלק שווה של המנוח בכל אחת מאותן חברות ושימש בהן מאז יסודן כמנכ"ל. מטעם הנתבעת 4, דקל הכרמל, העיד שנהר, שהוא כאמור בנו של המנוח. העדים הגישו עדותם הראשית בתצהירים ונחקרו בחקירות נגדיות. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התובע והתובעת אף הגישו סיכומי תשובה. דיון והכרעה א. האם התובעים הינם שאיריו של המנוח? סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים קובע כאמור כי עובד אשר נפטר וכתוצאה ממותו הסתיימו יחסי עובד ומעביד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים, כאילו פיטר אותו. "שאירים" מוגדרים בסעיף זה כך: "בן זוג של העובד בשעת פטירתו לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עימו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לעניין גמלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ובאין בן זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היה על הנפטר." חוק הביטוח הלאומי שונה מאז נחקק סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים וכיום יש לפנות לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. סע' 130 לפרק ה' בחוק הביטוח הלאומי, קובע מי הם התלויים במבוטח, ובאשר להגדרת "ילד" הוא מפנה לסע' 238 לחוק. נפנה אפוא לסע' 238, בנוסחו בעת הרלוונטית, ושם נמצא את ההגדרה הבאה ל"ילד": "ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בהם אחד מאלה: (1) לא מלאו להם 18 שנים; (2) לא מלאו להם 20 שנים, ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על-יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם-צבאים של צבא הגנה לישראל; (3) לא מלאו להם 22 שנים והם אחד מאלה: (א) בשירות סדיר כמשמעותו בחוק שירות בטחון, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע, ואולם לא יבוא בחשבון לעניין פסקה זו, שירות סדיר העולה על 36 חודשים; ..." מכאן ואילך, כאשר נתייחס ל"ילד", הכוונה תהא לילד, בהתאם להגדרתו בסע' 238 לחוק הביטוח הלאומי. אין חולק כי לגביש, יליד 15.3.1989, לא מלאו 22 שנים בעת פטירת המנוח וכי באותה עת היה בשירות צבאי סדיר, אותו החל ביום 17.3.2008. המחלוקת ביחס למעמדו של גביש נוגעת אפוא לרישא בהגדרת "ילד" לעיל, דהיינו, האם כתנאי לזכאות נדרש גביש להוכיח שכל פרנסתו היה על המנוח ואם כן - האם הוכיח זאת. לטענת התובע, הדרישה ל"כל פרנסתו" מכוונת לנכדו של המנוח בלבד ואילו לטענת יתר הצדדים (למעט ח.ג.מ ות.ל.מ, אשר כאמור מסכימות כי גביש הינו שאיר המנוח) דרישה זו מכוונת לנכדו של המנוח כמו גם לילדו של המנוח. במחלוקת זו דעתנו עם התובע, ונבאר זאת להלן. לשון סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי מצביעה בבירור על כך שילדו של המנוח, אינו נדרש לתנאי של "כל פרנסתו": בעוד שלאורך כל ההוראה הרלוונטית המגדירה "ילד", נקט המחוקק בלשון רבים, דהיינו - ילד ונכד, הרי שביחס לתיבה "כל פרנסתו", הבאה מיד לאחר המילים "לרבות נכדו", וביחס אליה בלבד, נקט בלשון יחיד לאמור, "כל פרנסתו של הנכד". לשון החוק מורה אפוא כי ילד אינו נדרש להוכיח את עול הפרנסה, לצורך הגדרתו כשאיר. ניתוח הגיונו של החוק מוביל לתוצאה דומה - צודק התובע כי חוק פיצויי פיטורים קבע מספר מעגלים לזכאות לפיצויי פיטורים, נוכח מותו של עובד: במעגל הראשון מצויים בן זוגו וילד כהגדרת חוק הביטוח הלאומי; במעגל השני ילד והורים שעיקר פרנסתם היה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים עשר חודשים לפני פטירתו וכל פרנסתם היה על הנפטר. אל המעגל השני מגיעים רק אם אין זכאים במעגל הראשון. מכיוון ש"ילד שעיקר פרנסתו על הנפטר" מצוי במעגל השני, הרי שאין זה סביר כי הוא נכלל גם במעגל הזכאות הראשון. אף אין זה סביר בעינינו שחוק פיצויי פיטורים בא להבחין בין זכותם של ילדי העובד המנוח, על יסוד גילם, לאמור - תחילה תוענק הזכות לפיצויי פיטורים לילדים שעד גיל 24 (לפי תנאי סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי) ואם אין כאלו, היא תוענק לילדים הגדולים יותר, אך אלו גם אלו ידרשו להוכיח שכל פרנסתם על הנפטר. ככל שזו היתה מטרתו של המחוקק, היה מבצע אבחנה המבוססת על גיל הילד בלבד. אלא שהמחוקק, אשר הפנה לסע' 238 לחוק הביטוח הלאומי, ביקש להפנות לקבוצות ילדים, אשר לגביהם קיימת הנחה שפרנסתם על הנפטר, מבלי שידרשו להוכיח זאת. כך ביחס לילדים עד גיל 18, וכך ביחס לילדים עד גיל 24 (נכון להיום) אשר משרתים עדיין בשירות סדיר. אף תכלית החוק תומכת בתוצאה דומה. צודקות הנתבעות ואוסטרובסקי, אשר טוענות כי תכלית הגדרת "ילד" לצורך קביעת הזכאות לפיצויי פיטורים עם מותו של עובד, נועדה להיטיב עם אלו אשר המנוח פרנס בחייו ואולם - בעוד שקיימת הנחה סבירה כי ילד העונה על תנאי סע' 238, סמוך על שולחנו של אביו, הרי שביחס לנכד, לא ניתן להניח זאת. לפיכך, דרש המחוקק מנכד שיוכיח כי עול פרנסתו היה מוטל על סבו ואילו ילד לא נדרש לכך. אין זה מתקבל על דעתנו, כי ילד בן 12 (כדוגמא) המתגורר בביתו של אביו, יידרש להוכיח כי אביו המנוח פרנס אותו, אף כי זו תוצאת הפרשנות שנוקטות הנתבעות. תוצאה אחרת העולה מפרשנות הנתבעות הינה שילד בן 4, אשר חי עם אימו בנפרד מאביו, מבלי שאביו מקיים את חובותיו הכספיות כלפיו, לא יהא זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו של אביו עקב מותו. אף זו תוצאה שאינה מתקבלת על דעתנו ואין אנו סבורים כי כך ביקש המחוקק לקבוע. לבסוף נציין, ואין על כך חולק, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בגביש כילדו וכשאירו של המנוח, מבלי שבדק האם פרנסתו היתה על המנוח, ומכאן, שאף פרשנותה של הרשות המנהלית המופקדת על ביצוע החוק הנדון, גורסת כי אין לדרוש מהילד, העונה על תנאי סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי, להוכיח שאביו פרנס אותו. באשר לפסקי הדין אליהם מפנות חלק מהנתבעות וכן אוסטרובסקי, הרי שאין בהם התייחסות ישירה ההולמת את נסיבותיו של גביש, שכן כל פסקי הדין עוסקים בשאירים שאינם עונים על הגדרת סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי. כך, פסה"ד בעניין צבאן עוסק בנכד ובילדים שאינם בגדר סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי; פסה"ד בעניין קרקובסקי עוסק באח; פסה"ד בעניין קוקה עוסק בהורים וכן הלאה. אמנם בפסה"ד בעניין צבאן נאמרה אמירה הכורכת את הילד והנכד יחד, ואולם מכיוון שהדברים נאמרו בהקשר לנכד, אין אנו רואים את ההתייחסות לילד כהחלטה מחייבת, כי אם כאמרת אגב בלבד. נציין, כי דווקא פסה"ד בעניין הזנפרנץ, אליו הפנו דקל הכרמל ודק"ש, בוחן את סוגיית זכאותו של ילד לקצבת תלויים לפי חוק הביטוח הלאומי ולפי סע' 238 לאותו חוק, וניתן לראות כי בית הדין בוחן - ביחס לילד - אך ורק את התנאים הקבועים בסעיפי המשנה של סע' 238 ולא דורש קיומו של התנאי הקבוע ברישא, בדבר תלות כלכלית. מעבר לצריך מצאנו לנכון לציין, כי הוכח בפנינו שהמנוח דאג לתובע מהבחינה הכלכלית וראה עצמו מחויב לו כאב. בין השניים נשמר קשר רציף וקבוע, אשר בא לידי ביטוי בביקוריו של גביש בבית אביו ובפגישות משותפות לארוחות צהריים. המנוח היה משלם לתובע סכומי כסף מעת לעת וזאת במקביל לכך שהקפיד להעסיק את אימו של גביש במסגרת עסקיו, וכך דאג אף לפרנסתה הקבועה ובאופן עקיף לרווחתו הכלכלית של בנו. המנוח כלל את גביש ואת אימו בצוואתו בין יורשיו (נת/2, נספח א'), דבר המלמד על ראייתו את עצמו כמחויב לעתידו של בנו ואין לנו אלא להסיק, מהדברים האמורים ומהאופן בו הציגו כל העדים את המנוח - כאדם אחראי, ערכי ומחושב היטב - שגם בחייו ראה עצמו המנוח אחראי לרווחתו הכלכלית של התובע - בנו. כך, שאף לו היינו נדרשים לשאלת התלות הכלכלית בין התובע למנוח, סביר היה כי היינו מגיעים לאותה תוצאה. סיכומם של דברים - אנו קובעים כי התובע הינו שאיר המנוח לצורך סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים. באשר לתובעת - הרי שאין חולק בדבר העובדות הבאות: א. התובעת והמנוח חיו חיים משותפים והתגוררו יחדיו בביתו של המנוח בעתלית, החל משלהי שנת 2000 ועד ליום מותו. כאשר החלו לחיות יחדיו, היה כל אחד מהם נשוי לאחר ובהמשך, שניהם התגרשו מבני זוגם. לאחר גירושי המנוח, הוא תלה בפתח ביתו שלט הנושא את שמה של התובעת לצד שמו: "אנה וטומי שניידר" ואף קנה לתובעת "טבעת נישואין" (ת/2, סע' 10). ב. התובעת והמנוח התנהגו בציבור כבני זוג, אירחו יחדיו חברים בביתם, התארחו ובילו יחדיו עם חברים ובני משפחה, טיילו יחדיו וכיו"ב (ת/2 - ת/5, תצהירי התובעת, חברים ובת משפחה של בני הזוג). בגדר זה, כאשר השיאה התובעת את ביתה, היה עימה המנוח כבן זוגה מתחת לחופה ואף נרשם שמו לצד שמה של התובעת, בהזמנה לחתונה (צורפה לתצהיר התובעת). ג. אף שלתובעת היתה דירה נפרדת בבעלותה, לא נטען בפנינו שמאז שנת 2001 היא התגוררה בה בפועל. בשנת 2006 התובעת שינתה את כתובתה במשרד הפנים לכתובת בה התגוררה עם המנוח (עמ' 57, ש' 22). ד. במהלך חייהם המשותפים עבדה התובעת כמהנדסת במשרד התחבורה. ה. התובעת והמנוח ניהלו חשבונות בנק נפרדים (עמ' 51-52). ו. המנוח נשא לבדו בכל עלויות אחזקת הבית בו התגוררו (עמ' 52, ש' 18). התובעת אמנם היתה נושאת לעיתים בעלויות של קניות משותפות, אך ללא ספק היה זה המנוח אשר נשא בעיקר ההוצאות. ז. התובעת הוכרה במוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור של המנוח ולפיכך, כשאירה שלו. ח. בשנת 2001, בסמוך למעברם למגורים משותפים, חתמו התובעת והמנוח על הסכם, אודותיו נרחיב בהמשך. ט. התובעת הינה בין יורשיו של המנוח, על פי צוואה מפורטת, אשר צורפה כנספח א' לנת/2. בהתעלם מסעיף קטן ח' לעיל, הרי שהאמור לעיל מלמד באופן ברור על שני דברים: האחד - התובעת והמנוח חיו כבני זוג, בהיבט הפיזי (מגורים משותפים) האינטימי (חלקו יצוע משותף) והאמוציונאלי (ראה בין היתר תצהירה של אחות המנוח), והתנהגו כך כלפי כולי עלמא; השני - חייהם המשותפים של התובעת והמנוח מעידים בבירור על כוונה ליצירת קשר קבוע, תוך מחויבות הדדית קבועה ויציבה. הצדדים המתנגדים לקביעת מעמדה של התובעת כידועתו בציבור של המנוח, טוענים, בין היתר, כי השניים לא קיימו "משק בית משותף", באשר הוכח שניהלו חשבונות בנק נפרדים, שם הפקיד כל אחד את משכורתו הוא וכי המנוח הוא שנשא לבדו, או בעיקר לבדו, בעלויות חייהם המשותפים. אף שהעובדות בבסיס טענה זו נכונות הן, אין בידינו לקבל את המסקנה הנטענת וראה: "בפרשו את הביטוי "חיי משפחה במשק בית משותף" אומר השופט ברנזון (ע"א 621/69 [1], בעמ' 619): "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. "... דוק, שאין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים, שאינם משתלבים זה בזה, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה: לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על חיי משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטוים בקיום משק בית משותף. עיקר עניינו של הביטוי "חיי משפחה במשק בית משותף" הוא בתהייה אחר טיבה ואופייה של מערכת היחסים שבין בני הזוג. מקום שמערכת היחסים בין בני הזוג היא כשל בני-זוג נשואים, צומחת הזכות לרשת, למרות היעדרו של קשר נישואין פורמלי. ... יפים לענייננו דבריו של השופט ד' לוין בע"א 79/83 [2], בעמ' 693-694: "...בבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני-זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם: האם ניתן לומר, כי המנוח ראה בה, באותה אישה, את יורשתו לאחר מותו". ... הרעיון המובע לעיל עניינו בהבנת ההיגיון המונח ביסודו של סעיף 55 (לחוק הירושה, מ.נ.ד) לאורו יש לבחון את משמעותה של מערכת היחסים הקונקרטית שנקשרה בין בני הזוג, כאשר השאלה היא, אם מערכת היחסים נותנת יסוד להנחה, כי האחד ראה בשני גם את היורש של עיזבונו לאחר מותו. המבחן שמציב סעיף 55, הוא מבחן גמיש; אין לקבוע לו קריטריונים נוקשים, ויציקת התוכן תיעשה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה." ע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, פד"י מג (1) 431, 434. משהוכח בפנינו באופן חד משמעי, כי התובעת והמנוח חיו יחדיו כבני זוג וקשרו את חייהם יחדיו, באופן עמוק ומשמעותי, הרי שאין ליתן לסוגיית ההפרדה הרכושית ביניהם נפקות, לצורך קביעת מעמדם, מה גם שכאמור הוכח בפנינו כי המנוח נטל על עצמו, לפחות באופן חלקי, לפרנס את התובעת. משכך, הרי שיש לראות בתובעת ידועה בציבור של המנוח, אשר גרה עימו, כדרישת סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים. משהגענו עד כה, נותר לנו לבדוק - האם ההסכם בין התובעת למנוח מאיין את זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים מהחברות בהן עבד המנוח ערב פטירתו? נעמוד תחילה על מהותו של ההסכם הנדון. ביום 6.2.2001 חתמו אוסטרובסקי והמנוח על הסכם, אשר כעולה מפרק המבוא לו נועד להסדיר את היחסים ביניהם. נצטט להלן חלק מהוראותיו הרלוונטיות של ההסכם: "... והואיל והצדדים מעוניינים שאנה תעבור להתגורר בביתו של טומי בעתלית והם מעוניינים להסדיר את היחסים ביניהם מתוך כוונה ברורה ומפורשת שאנה לא תחשב כידועה בציבור של טומי וטומי לא ייחשב כידוע בציבור של אנה, ולמי מהם לא יוקנו ולא יהיו כל זכויות של ידועים בציבור לצורך איזה עניין ודבר שהוא, וזאת גם אם מי מהצדדים יתגרש בעתיד מבן זוגו הנ"ל; ... 2. ... (ב) לאנה לא יוקנו ולא יהיו כל זכויות שהן בקשר לביתו של טומי, למגוריה בו ו/או כתוצאה ממגוריה כאמור, ומעמדה יהיה מעמד של בת רשות, כאשר הרשות ניתנת לסיום בכל עת כאמור לעיל. 3. על אף מגוריה של אנה בביתו של טומי לא ינהלו הצדדים משק בית משותף, וכל ההוצאות והתשלומים הקשורים במגוריהם של טומי ואנה בביתו של טומי...יחולו על טומי בלבד. ... 4. (א) כל צד יחזיק באופן בלעדי ברכוש ובנכסים השייכים לו ערב חתימת הסכם זה או שיירכשו על ידו לאחר מכן, ולצד השני לא תהיה כל תביעה, דרישה, טענה ו/או זכות לגבי רכושו ונכסיו של הצד השני כאמור. ... (ג) כל צד ימשיך להיות זכאי לבדו לתקבולים ולהכנסות מעבודתו, מנכסיו ו/או מעסקיו... (ד) כל צד ימשיך לנהל את ענייניו הכספיים באמצעות חשבונות בנק נפרדים, כפי שנהג עד כה. ... 6. מוסכם בזה במפורש כי הסכם זה ומגוריהן של אנה ו/או אנסטסיה (ביתה של התובעת, מ.נ.ד) בביתו של טומי לא ייצרו מצב שלפיו תחשב אנה כידועה בציבור של טומי ו/או מצב שלפי ייחשב טומי כידוע בציבור של אנה, וכוונתם הברורה והמפורשת של הצדדים שלא להיות ידועים בציבור, אחד של השני, וזאת הן כיום והן בעתיד, ולרבות במקרה שמי מהצדדים יתגרש מבן זוגו הנוכחי כאמור. הצדדים מוותרים בזה מראש האחד כלפי השני על כל טענה, דרישה ו/או תביעה בכל דבר ועניין ו/או עילה הקשורה לעניין ידועים בציבור". (נ/2, נספח ו'). כעולה מהסכם זה, שבין התובעת למנוח, הם ויתרו על מעמד של ידועים בציבור ועל כל זכות הנובעת מכך. לטענת התובעת, ההסכם שנחתם בשנת 2002 בוטל בהתנהגותם במהלך שנות חייהם המשותפות. התובעת מצביעה הן על העובדות שהוכחו בדבר חייהם המשותפים כבני זוג לכל דבר ועניין והן על צוואתו של המנוח שם ציווה לתובעת, בין השאר, את המיטלטלין "המשמשים את משק הבית המשותף" (סע' 4 לצוואה). סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים קובע באופן מפורש את זכות "הידוע בציבור כבן זוגו" אשר התגורר עם העובד לפיצויים עם מותו של העובד. בעניין זה, צודקת התובעת בהפנותה לע"א 7021/93 אסתר בר נהור נ' עזבון המנוח גבריאל אוסטרליץ ז"ל (מיום 25.10.94), שם נחתם הסכם בין בני הזוג, שקבע כי אין בכוונתם ליצור בחייהם המשותפים מצב משפטי של ידועים בציבור. באותו עניין התייחס בית המשפט העליון לסע' 57(ג) לחוק הירושה, שעניינו זכותו של בן זוג אשר חי עם המנוח במשק בית משותף ללא נשואים, למזונות מעיזבון בן זוגו המנוח, כאילו היו נשואים, וקבע כי "אין להסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטית העולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא, אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בסעיף 57(ג) הנ"ל.". במקרה שלפנינו, הוכח עובדתית שהתובעת היתה ידועה בציבור כבת זוגו של המנוח, כפשוטה של לשון וכמהותם של דברים. משכך הוא, הרי היא עונה על הדרישה הקבועה בסע' 5(א) לחוק פיצויי פיטורים ואין בהסכמה אשר התובעת והמנוח חתמו עליה, כדי לשנות מזכותה זו על פי חוק, שהוא בגדר "חוק מגן". לבסוף, לא מצאנו בהסכם בין התובעת למנוח ויתור כלפי כולי עלמא, אלא רק ביחסים שבין השניים. אמנם ברישא להסכם נרשם כי הויתור הינו ביחס לכל "עניין ודבר שהוא" ואולם בסיפא הובהר כי הויתור הוא "האחד כלפי השני". מכיוון שמדובר בהסכם שנחתם בין השניים ונותר ברשותם בלבד, הרי שברור הוא שמדובר בהסכם שעניינו היחסים בין בני הזוג. כל הוראותיו של ההסכם עוסקות ברכוש הצדדים ואין בהסכם ולו הוראה אופרטיבית אחת העוסקת במעמדם של בני הזוג כלפי כולי עלמא, אלא רק האחד כלפי השני. לפיכך, לא ניתן לפרש את המבוא להסכם במנותק מיתר הוראותיו. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת היתה הידועה בציבור כבת זוגו של המנוח אשר התגוררה עימו לעת מותו ולפיכך, הינה בגדר שאירה, לצורך סע' 5(א) לחוק פיצויי פיטורים. ב. זכאות התובעים לפיצויי פיטורים מהחברות הנתבעות. משקבענו כי שני התובעים שבפנינו עונים על הגדרת "שאיר" לעניין הזכות לפיצויי פיטורים, נפנה לבחון באילו מן החברות הנתבעות היה המנוח בגדר "עובד" ערב פטירתו. מיד נאמר כי אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה המנוח עבד ב"אשכול החברות", כאילו היה זה מקום עבודה אחד, שכן מדובר בארבע ישויות משפטיות אותנטיות שונות ונפרדות זו מזו, בבעלויות שונות ולכן ראוי לבחון את יחסיו של המנוח עם כל אחת מהן, גם אם יום עבודה של המנוח כלל פעולות שונות שבוצעו עבור כל החברות, או חלקן. הנתבעת 1 - דק"ש לטענת דק"ש, המנוח, שהיה בעל מניות בה, לא עבד בה ולא התקיימו בינה לבינו יחסי עובד ומעביד. דק"ש מודה כי המנוח שימש בה כמנכ"ל, אך לטענתה עשה זאת במסגרת שירותי ניהול שנתנה לה דקל הכרמל - חברה שהיא כאמור בבעלותו הבלעדית של המנוח. בגין שירותים אלו, שילמה דק"ש לדקל הכרמל דמי ניהול, כנגד חשבונית. כך היה עד לחודש ינואר 2009, שכן ב-31.12.2008, הופסקה הפעילות של דקל הכרמל (נספח ו' לתצהיר שנהר, מכתב המנוח מיום 4.1.2009) ולכן ממועד זה המשיך המנוח בתפקידו כמנכ"ל דק"ש, הפעם כנגד תשלום שכר. דק"ש אמנם אינה מודה במפורש שהחל מינואר 2009 היה המנוח עובדהּ, אולם היא גם אינה מכחישה זאת ולפיכך, אנו יוצאים מנקודת הנחה שלפחות מינואר 2009 - עת כיהן כמנכ"ל דק"ש, תוך קבלת שכר והנפקת תלוש שכר, עשה כן במעמדו כעובד דק"ש. אין חולק שהמנוח היה עובד דקל הכרמל עד ליום 31.12.2008. כאשר החליט המנוח על סגירת פעילותה של דקל הכרמל בתום שנת 2008, ערך לעצמו, הלכה למעשה, גמר חשבון, במסגרתו פנה ביום 2.3.2009 לכל קופות הגמל בהן נצברו לזכותו פיצויי פיטורים וביקש את שחרור הקופות (נספח ט' לתצהיר שנהר). מכתביו אל הקופות היו בנוסח זהה בזו הלשון: "בשל סיום עבודתי בחברת דקל הכרמל מהנדסים ויועצים בע"מ, אבקשכם לשחרר את כספי הפיצויים שלי. מצ"ב אישור מס הכנסה בדבר המענק המגיע לי עקב פרישה. לצורך העברת הכספים להלן פרטי חשבוני בבנק..." בטופס 161א שצורף למכתבים האמורים, נרשם מועד סיום העבודה כ-30.11.08 והטופס נחתם על ידי המנוח ביום 21.12.2008. לפיכך, לגרסת דק"ש, לכל היותר החל המנוח להיות עובדהּ רק ביום 1.1.2009 ועד פטירתו, תקופה שאין בה כדי לזכותו בפיצויי פיטורים. דק"ש מפנה, בין היתר, אל מכתבו של המנוח מיום 11.1.2009 המופנה אל שאר השותפים בדק"ש ובו הוא מסדיר את אופן תשלום שכרו החל מחודש ינואר 2009 עבור ניהול החברה (נספח ח' לתצהיר שנהר). אין בפי התובעים טענה או ראיה הסותרת את האמור לעיל ביחס לקיומו של הסכם משולש זה בין המנוח לדקל הכרמל ולדק"ש. יחד עם זאת, לטענת התובעים, בשנת 2009 לא חל למעשה כל שינוי במעמדו או בתפקידו של המנוח, כאשר המשיך לעבוד כמנכ"ל דק"ש באותו אופן ומאותו משרד (ראה למשל, עמ' 102, ש' 4) ולכן יש לראות בו כעובד דק"ש בתפקיד מנכ"ל, משך כל השנים. התובעים מוסיפים ומצביעים על כך שלאורך כל השנים קיבל המנוח תלושי שכר מדק"ש וזאת בנוסף למשכורות שקיבל מדקל הכרמל (נספח ב' לתצהיר שנהר). לטענת התובעים יש לראות בתלושי השכר הודאה של דק"ש בדבר העסקת המנוח משך כל אותה תקופה, במקביל להעסקתו בדקל הכרמל, ומכיוון ששכרו האחרון, לפי תלוש 2/2009 הינו 42,034 ₪ ואין חולק כי לכל אורך התקופה היה המנוח מנכ"ל דק"ש, ללא שינוי בהיקף משרתו, הרי שזהו השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים לשאיריו. לטענת דק"ש, מרבית תלושי השכר שהונפקו עד ינואר 2009, משקפים תשלומי דיבידנד ולא שכר. סע' 1 לחוק פיצויי פיטורים קובע כך: "מי שעבד שנה אחת ברציפות...אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים...". במקרה הנדון, אין למעשה חולק כי בפועל שימש המנוח ברציפות כמנכ"ל דק"ש שנים ארוכות ועד מועד פטירתו. אין כל טענה, של מי מהצדדים, כי מהבחינה המהותית חל שינוי כלשהו בסדרי עבודתו, לאחר שנת 2008, כאשר החל משנת 2009 אין חולק כי החל לבצע את תפקיד המנכ"ל כנגד תלוש שכר שקיבל מדק"ש. האם התקיימו בין המנוח לדק"ש יחסי עובד ומעביד עובר לשנת 2009? לדידנו, התשובה לכך הינה בחיוב. "היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי" (עע (ארצי) 176/09 ז'וז'ט מואב - תפנית וינד בע"מ, מיום 9.11.10, והאסמכתאות שם). המבחן הרווח בפסיקה לצורך בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד הוא המבחן המעורב, אשר בבסיסו עומד מבחן ההשתלבות. לפי מבחן ההשתלבות עובד הוא אדם המשולב במפעל ואינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג' 177). לצדו של מבחן זה קיימים מבחני עזר נוספים וביניהם מבחן הקשר האישי, מבחן הכפיפות, מבחן הפיקוח על ביצוע העבודה, מבחן אופן התשלום וכיו"ב. אף אחד ממבחני העזר האלה אינו מכריע כשלעצמו, והמסקנה בכל מקרה ומקרה נובעת מהתמונה בכללותה, כאשר רק שקלולם המצטבר של מכלול המבחנים ושקילת מצבור הסממנים, הוא שיכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה הענפה של בתי הדין לעבודה, לבחינת שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, מוביל למסקנות העיקריות הבאות: א. התמורה: דק"ש שילמה תמורה כנגד עבודתו של המנוח, אשר היתה בסכום קבוע (שהשתנה ברבות השנים - ראה נספח יג' לתצהיר שנהר בתמיכה לנתבעת 4) והוגדרה כ"דמי ניהול". התמורה שולמה לדקל הכרמל, בה כאמור, המנוח היה בעלים יחיד. מכאן, שעסקינן במסגרת של ביצוע עבודה כנגד תמורה בסכום קבוע. ב. השתלבות: המנוח ביצע תפקיד מהותי ונחוץ בדק"ש, אותו נדרש לבצע באופן אישי. תפקיד המנכ"ל הינו תפקיד הצריך לפעילותה השוטפת של החברה ולכן המבצע אותו מהווה חלק מהמערך הארגוני שלה. לולא היה המנוח מבצע אותו, היה נדרש אחר לעשותו. לכך נוסיף, כי העבודה בוצעה ממשרדי דק"ש ונמשכה לאורך תקופה ממושכת, למעשה ממועד הקמת דק"ש ועד פטירת המנוח. עובדות אלו מצביעות על השתלבותו החיובית של המנוח בעבודת דק"ש. המנוח אמנם היה בעלים עיקרי בדק"ש ולא היה כפוף או סר למרותו של אחר, גם בעבודתו כמנכ"ל, אף לא הוצגה בפנינו כל ראיה לפיקוח שנעשה על עבודתו של המנוח, שהרי הוא עצמו היה הסמכות העליונה בדק"ש לפקח על הנעשה בה; יחד עם זאת, בתפקידו כמנכ"ל היה המנוח כפוף להחלטות שהתקבלו מעת לעת על ידי כלל השותפים בחברה. באשר למבחן ההשתלבות השלילי - המנוח ביצע עבודתו במסגרת שירותי ניהול שניתנו על ידי חברה בבעלותו המלאה - דקל הכרמל. אין חולק שדקל הכרמל היתה חברה שעסקה בניהול ופרויקטים של בניה. המנוח ביצע בעצמו פיקוח על פרויקטים כאמור וקיבל על כך שכר מדקל הכרמל, בעוד שהחברה היתה מקבלת מהלקוחות את התמורה בגין אותם פרויקטים (סע' 47-48 לתצהיר שנהר מטעם הנתבעת 4). יחד עם זאת, שירותי הניהול שהעניק המנוח לדק"ש היו שונים משירותי הפיקוח על פרויקטים שהיוו את עיקר עבודתה של דקל הכרמל, הן מבחינת מהות התפקיד והן מבחינת המשכיותו - עבודת המנוח בדק"ש לא היתה בעלת אופי של פרויקט אלא בעלת אופי של קביעות והמשכיות. אף התמורה הוגדרה כ"דמי ניהול למנכ"ל טומי שניידר" (ראה לדוגמא, פרוטוקול ישיבת שותפים בדק"ש מיום 25.3.1990, נספח יב' לתצהיר שנהר). מכאן, שאף שההתקשרות בוצעה פורמלית מול חברת דקל הכרמל, הרי שבפועל מדובר היה בהתקשרות אישית לקבלת עבודתו של המנוח. ג. קשר אישי - אף שעבודתו של המנוח בוצעה במסגרת פורמלית של מתן שירותים על ידי חברה, הרי שמדובר היה בקבלת שירות אישי מטעם המנוח. לא נטען שהמנוח יכול היה לבצע את תפקידו כמנכ"ל דק"ש באמצעות אחר מטעמו, ועלה בבירור כי מדובר היה בתפקיד שדרש את עבודתו האישית של המנוח. ד. אופן התשלום - כפי שנפרט להלן, תלושי השכר שקיבל המנוח מדק"ש מעידים למעשה על תשלום דיבידנד ולא על תשלום שכר, כאשר השכר עבור עבודתו כמנכ"ל שולם לדקל הכרמל. יחד עם זאת, במסגרת אותם תלושים מדק"ש נוכו מהמנוח תשלומים למס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי (דהיינו - הצגתו כעובד מול הרשויות). כלל הסממנים שפורטו לעיל, מעיד לטעמנו על היותו של המנוח עובד דק"ש, שכן המבחנים המכריעים - מבחן ההשתלבות החיובי ומבחן הקשר האישי מצביעים על מעמדו של המנוח כעובד. ונדגיש, אין עסקינן בעבודה הנילווית למעמדו כבעלים בדק"ש (השווה: דב"ע לד/3-60 עזבון בלה ורי המנוח - לאוורווי בע"מ, פד"ע ו, 10), שכן הוכח בפנינו שהמנוח הקדיש את עיקר מרצו וכוח עבודתו לתפקידו כמנכ"ל דק"ש. בין דק"ש למנוח, באמצעות דקל הכרמל, התקיימו יחסים חוזיים, אשר פורטו בהחלטות השותפים בדק"ש לקבלת עבודת המנוח כמנכ"ל, כנגד תמורה. לפיכך, אין מדובר בתפקיד שמולא מכוח מעמדו של המנוח כבעלים אלא כמחויבות חוזית שקיבל על עצמו המנוח מול דק"ש ואושרה הלכה למעשה בהחלטות השותפים בדק"ש. השווה: "מינויו של המערער כמנכ"ל המשיבה...הוא שיצר את ההפרדה בין תפקידו של המערער כמנכ"ל במשיבה למעמדו כ"מנהל" וכבעל מניות במשיבה..." (עע 200003/98 עובד צפניה - סאל נט מערכות צריכה וסדקית בע"מ, מיום 18.5.2000). לבסוף יש לציין, ולדבר משמעות רבה - שכאשר חדלה דקל הכרמל מפעילותה, נקלט למעשה המנוח כעובד דק"ש, תוך שדמי הניהול שקיבלה בעבר דקל הכרמל, הועברו כעת ישירות למנוח, כמשכורת לכל דבר ועניין. בתלושי השכר שקיבל המנוח מדק"ש המשיך להיות רשום תאריך תחילת עבודה - 1.7.1988, נתון שיש בו משום הודאה של דק"ש (ובהעדר ראיה לסתור) ביחס למועד תחילת עבודתו של המנוח בה. מכאן, כי למעשה השינוי היחיד שאירע בשנת 2009 הינו אפיק תשלום השכר - במקום לשלם את התמורה בגין עבודתו כמנכ"ל דק"ש דרך דקל הכרמל, החלה התמורה להשתלם ישירות לידיו של המנוח, כעובד דק"ש. למעט זאת, לא חל כל שינוי בסדרי עבודתו של המנוח. אנו נותנים לעובדות אלו, שאינן במחלוקת, משקל רב בקביעת מעמדו של המנוח כעובד דק"ש, גם בתקופה שקדמה לשנת 2009. לבסוף מצאנו לנכון להעיר, כי נודעת לדידנו חשיבות לעובדה שהתביעה שבפנינו הינה תביעת שאירים ולא תביעתו של המנוח עצמו, שכן בעוד שייתכן שלוּ היתה מונחת לפנינו תביעת המנוח לפיצויי פיטורים, היינו נותנים משקל לתום ליבו של המנוח בקביעת זכויותיו, הרי שמכיוון שהתביעה הינה של שאיריו של המנוח, אשר החוק מקנה להם זכות עצמאית לפיצויי פיטורים ומכיוון והראיות לימדו אותנו כי המשמעות המשפטית של היחסים בין המנוח לבין דק"ש הינה כי התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד, מבלי שהיה לשאירים כל חלק בהסדר בין המנוח לדק"ש ולדקל הכרמל - הגענו למסקנה האמורה לעיל. נחזור אפוא לסע' 1 לחוק פיצויי פיטורים, לפיו עבודה רצופה באותו מקום עבודה מזכה את העובד שפוטר בפיצויי פיטורים ובהתאם לקביעתנו לעיל, אנו קובעים כי שאיריו של המנוח, זכאים לפיצויי פיטורים בגין עבודתו של המנוח כמנכ"ל דק"ש לתקופה שמיום 1.7.1988 ועד יום פטירתו. לצורך קביעת שכרו הקובע של המנוח לפיצויי הפיטורים, נבחן תחילה את טענת דק"ש כי חלק ניכר משכרו היה למעשה תשלום דיבידנד. לטענת דק"ש, עד לחודש ינואר 2009 תלושי השכר משקפים בעיקר תשלום דיבידנד לכל בעלי המניות ולעיתים ניתן למצוא בהם עדות לתשלום שכר בסכומים זניחים ולא רציפים. המסמכים שצורפו לתצהיר שנהר מלמדים מעל לכל ספק כי טענתה זו הינה נכונה. כנספח א' לתצהיר שנהר, צורפו החלטות שנתקבלו במהלך השנים בדק"ש בדבר תשלום דיבידנד ושכר לארבעת השותפים. כל ההחלטות, חשוב לציין, נרשמו ונחתמו על ידי המנוח. בהחלטות אלו מפורטות הוצאות דק"ש בגין השותפים, כך שנרשם בהן בנפרד סכום הדיבידנד שישולם לכל שותף מדי חודש; מהו השכר שישולם למי מהשותפים; ומהם דמי הניהול שמשולמים בגין המנוח לדקל כרמל. תלושי השכר שהונפקו למנוח על ידי דק"ש החל מ-2/96 ועד 12/06 מעידים על שכר (לכאורה) בסכומים נמוכים יחסית, בין 1,500 ל-3,500 ₪. החל מינואר 2007 ולמשך שנתיים (12/2008), הסכום הרשום בכל תלוש הינו 20,000 ₪, ממנו נוכו מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ומס בריאות. דק"ש הציגה במסגרת אותו נספח א' לתצהיר שנהר, טבלה המלמדת כי השותפים הסכימו שהחל מיום 1.1.2007 יחולק להם כל הדיבידנד באמצעות תלוש שכר. בכותרת הטבלה נרשם "חישוב משכורות שותפים (חלוקת דיבידנד) החל מיום 1.1.2007" ובטבלה עצמה נרשמו סכומי התשלום כנגזרת של אחוזי המניות בחברה. בהתאם, נרשם למנוח, שהינו בעל 52% בדק"ש, 20,000 ₪ ואילו לשותף סוחוי, שהינו בעל 26% מניות נרשמו 10,000 ₪ וכן הלאה ליתר השותפים, בהתאם לחלקם בחברה. כאמור, בכותרת הובהר שהמשכורות הינן חלוקת דיבידנד וכך גם רשם המנוח במכתב אליו נלוותה הטבלה, אשר הופנה לכל השותפים "לאור האמור לעיל, ברי כי משכורות השותפים בחברה הם (כך במקור) למעשה חלוקת דוידנד לכל דבר וענין". "דיבידנד", כהגדרתו בחוק החברות, תשנ"ט-1999, הינו "כל נכס הניתן על ידי החברה לבעל מניה מכוח זכותו כבעל מניה, בין במזומן ובין בכל דרך אחרת, לרבות העברה ללא תמורה שוות ערך ולמעט מניות הטבה" (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד). דיבידנד אינו מהווה תשלום מכוח מעמדו של אדם כעובד, אלא מכוח זכותו בחברה כבעל מניה. תשלום דיבידנד אינו מהווה אפוא שכר עבודה. התובעים הצביעו על כך שדק"ש רשמה במאזניה הפרשה לפיצוי פיטורים, ואולם אנו מקבלים את הסברו של שנהר בעניין זה, שלא נסתר, ולפיו בעוד שלעובדי דק"ש הופרשו בפועל פיצויי פיטורים לקופות, הרי שלשותפים נרשמה הפרשה רעיונית בלבד, בהתאם להנחיית רואה החשבון. כך שאין ברישום במאזנים כדי לשנות מהמסקנה שמדובר היה בפועל בתשלום דיבידנד. בהקשר זה נתנו דעתנו אף לפסיקת הבורר, עו"ד יואב סלומון (נת/5) אליו הופנה סכסוך בין השותפים בדק"ש לבין דק"ש (לאחר מות המנוח), בשאלה האם יש לקבל את דרישת דק"ש לבטל את ההתחייבויות שנרשמו בדו"חות החברה לתשלום פיצויי פיטורים לשותפים, אשר נרשמו על בסיס מלוא הסכומים ששולמו להם לפי תלושי המשכורת (שחלקם הגדול, כאמור, מהווה דיבידנד). בפסיקתו מבהיר הבורר, כי סמכותו הינה ביחס לטענה לקיפוח המיעוט בלבד ולא ביחס לטענה בדבר קיומם או העדרם של יחסי עובד ומעביד בין השותפים, או מי מהם, לחברה. לפי קביעת הבורר, רישום התחייבות לתשלום פיצויי פיטורים לשותפים בדוחותיה הכספיים, משמעו שהיא מודה בחובתה לבצע תשלום זה לשותפים ולכן יש לראות באותו רישום משום התחייבות לתשלום "פיצויי פיטורים" לשותפים בסכומים שנרשמו בדו"חות. הבורר מבהיר, כי לדידו יש לכבד התחייבות זו במנותק משאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד ולכן, ככל שההתחייבות תיושם, הטענה ליישומה בהעדר יחסי עובד ומעביד, יש בה כדי להשפיע על אופן הדיווח והמס החל, אך לא על עצם קיום ההתחייבות. הבורר מתייחס לכך שצדדים יכולים להסכים על תשלום פיצויי פיטורים גם מחוץ לגדרם של יחסי עובד ומעביד ולכן בהעדר תחולה לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך, קובע הבורר כי ניסיונה של דק"ש לבטל התחייבות זו, עולה כדי קיפוח השותפים ולכן הוא אוסר על החברה לעשות כן. משהבהיר הבורר מפורשות (ובדין) כי אינו עוסק בקיומם או העדרם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ואף ביסס פסיקתו על ההנחה (לצורך הדיון בלבד) שצודקת דק"ש כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין השותפים לחברה (ראה סע' 5.2 סיפא לפסיקתו), הרי שאין בחוות דעתו כדי לשנות מפסיקתנו בעניין השכר הקובע לפיצויי פיטורים. סמכותנו משתרעת ביחס לזכויות הנובעות מיחסי עובד ומעביד ולכן, ככל שלמנוח או למי מהשותפים בדק"ש, קיימת זכות לתשלום שכונה "פיצויי פיטורים", אף שאינו מכוח חוק פיצויי פיטורים או מכוח קיומם של יחסי עובד ומעביד - הרי שאין בסמכותנו לדון בה. במקרה שלפנינו, באשר לשנים 2007-2008, הוצגו די ראיות, המלמדות כי אכן התשלום הרשום בתלושי המשכורת של התובע מדק"ש, אינו אלא חלוקת דיבידנד ולא שכר עבודה [השווה: עב"ל 34/95 חיון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 14, עמ' 29 מול האות ו' ואילך (1999)], כאשר כפי שפירטנו לעיל, בכל אותה תקופה נתן שירותים כמנכ"ל דק"ש, כגורם חיצוני מטעם דקל הכרמל. הדברים אף נתמכים בהתנהלות המנוח החל משנת 2009, בה כאמור עבד כמנכ"ל דק"ש ישירות ולא באמצעות דקל הכרמל. כעולה מנספח ח' לתצהיר שנהר, ביום 11.1.2009 ביצע המנוח חישוב משכורתו מדק"ש, החל מיום 1.1.2009 ולפיו ממועד זה ישולם לו שכר עבור ניהול בסך 25,400 ₪ והמשך תשלום דיבידנד בסך 20,000 ₪, כך שלאחר הפחתות שונות שפורטו באותו מכתב ישולמו לו 42,034 ₪, סכום התואם את הנקוב בתלושי השכר שקיבל לחודשים 1-2/2009. גם הפעם, באשר לסכום 20,000 ₪, רשם המנוח באותו מכתב כי "למעשה מדובר בחלק של טומי (המנוח) בדיווידנד שמשולם לכל השותפים". לפיכך, אנו מקבלים את טענת דק"ש, כי אין לראות בסכומים שפורטו בתלושי שכרו של המנוח משום שכר, וזאת למעט סכומים זניחים יחסית ששולמו לו עד שנת 2006 (כולל) וכן תשלומים ששולמו לו בשני החודשים הראשונים לשנת 2009. התשלום בסך 20,000 ₪ - החל משנת 2007 - מהווה באופן מובהק, על פי רישומים של המנוח מזמן אמת, תשלום דיבידנד מכוח אחזקותיו בחברה ולא מכוח יחסי עובד ומעביד, כך שאין לראות בו שכר לצורך פיצויי פיטורים. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי השאירים זכאים לפיצויי פיטורים מדק"ש לפי שכר אחרון בסך 22,034 ₪ (השכר בתלושים האחרונים בהפחתת סכום הדיבידנד), עבור תקופת העבודה שמיום 1.7.1988 ועד 9.3.2009 (20 שנים ו-8 חודשים). סך פיצוי הפיטורים הינו אפוא 455,369 ₪. שקלנו האם יש להפחית מסכום זה את הפיצויים שקיבל המנוח בגין עבודתו בדקל הכרמל ואולם, מכיוון שלא מצאנו כל התאמה בין משכורותיו של המנוח מדקל הכרמל לדמי הניהול ששולמו לדקל הכרמל עבור עבודתו כמנכ"ל דק"ש (והמשיכו כאמור להשתלם לו ישירות החל משנת 2009) ומכיוון שפיצויי הפיטורים אותם קיבל מדקל הכרמל, ניתנו לו בגין מגוון עבודותיו בה ולא רק בגין עבודתו כמנכ"ל דק"ש - הגענו למסקנה שלא נכון יהיה לבצע הפחתה כאמור ועל כן, על הנתבעת 1 לשלם לשאירים - התובע והתובעת - בחלקים שווים, פיצויי פיטורים בסך 455,369 ₪. הנתבעות 2-3 - ח.ג.מ ות.ל. הנתבעות 2-3 אינן מכחישות שהמנוח היה עובדן עד ליום מותו. את טענתן להעדר זכאות השאירים לפיצויי פיטורים, הן מבססות על הסכם שותפים, אשר צורף כנספח א' לתצהיר גבריאלי (להלן - הסכם השותפים). הסכם השותפים נחתם בין המנוח לבין גבריאלי ביום 6.4.2008, בקשר עם ח.ג.מ ות.ל.מ, אשר בשתיהן החזיקו השניים בחלקים שווים. כעולה מסע' 2 להסכם השותפים, הוא נועד להסדיר את הזכויות בחברות, במקרה של פטירה או איבוד כושר העבודה של אחד מהשותפים, וזאת על מנת שלא יווצרו חילוקי דעות אשר יפגעו בניהולן התקין של החברות (ראה גם עמ' 111, ש' 16). בסעיף 3 להסכם השותפים שכותרתו "עבודת הצדדים בחברות", נרשם כך: "3.1 הצדדים מאשרים כי על אף שדודו וטומי הינם עובדים שכירים בשתי החברות, שהמשכורות ששניהם קבלו, מקבלים ויקבלו מזמן לזמן מהחברות או מאיזו מהן הינן בסכומים משתנים, ומשכורות אלו אינן באות לשקף ו/ואו להוות בסיס כלשהו לקביעה ו/או לחישוב זכויותיהם של מי מהצדדים כעובד של איזו מהחברות. 3.2 הצדדים נוהגים מאז תחילת עבודתם בחברות, והם ימשיכו לנהוג כך גם בעתיד, לראות במשיכות של המשכורות בסכומים המשתנים ובתשלומים של החברות לפוליסות ביטוח המנהלים, לקופות הגמל השונות ו/או לקרנות ההשתלמות שנפתחו ו/או שייפתחו לטובת כל אחד מהצדדים, כפי שנעשו ושייעשו בפועל, תשלום מלא, סופי ומוחלט עבור כל זכויותיהם כעובדים של החברות או של איזו מהן, ולרבות בגין סיום עבודתם בחברות." בסעיף 4 להסכם השותפים שכותרתו "סיום עבודה" נרשם כך: "4.1. הצדדים מסכימים בזה כי במקרה של סיום עבודתו של מי מהם בחברות או באיזו מהן מכל סיבה שהיא, ולרבות במקרה של קרות אירוע קובע, יהיה אותו הצד זכאי לקבל לבעלותו את מלוא הכספים והזכויות שיצטברו עד למועד סיום עבודתו כאמור בפוליסות ביטוח המנהלים, בקופות גמל ובקרנות ההשתלמות שנפתחו ושייפתחו לטובתו של אותו הצד, ופרט לכך לא יהיה אותו הצד ו/או שאיריו זכאים לקבל מהחברות או איזו מהן כל תשלום ו/או זכות אחרים כלשהם בגין איזו עילה שהיא שמקורה ביחסי העבודה שהיו קיימים בין אותו הצד לבין החברות או מי מהן. 4.2. כל צד, בחתימתו על חוזה זה, מאשר כי אין ולא יהיו לו כלפי החברות או כלפי מי מהן, כל תביעות, דרישות ו/או טענות בענינים הנ"ל וכי הוא מוותר בזה ויתור סופי, מלא ומוחלט על כל תשלום ו/או זכות אשר מגיעים ו/או אשר יגיעו לו בגין עבודתו בחברות ו/או באיזו מהן ו/או בגין סיומה, מעבר לקבלת הכספים והזכויות שנצברו בפועל בפוליסות ביטוח המנהלים, בקופות הגמל ו/או בקרנות ההשתלמות כאמור. 4.3. עוד מסכימים בזה הצדדים כי האישור הנ"ל בדבר העדר תביעות והוויתור כאמור לעיל מחייבים גם את יורשיו ו/או את שאיריו ו/או את חליפיו האחרים של כל אחד מהם, ואיש מאלה לא יהיה רשאי לבוא כלפי החברות או איזו מהן בכל תביעות, דרישות ו/או טענות בכל דבר וענין הנוגע לזכויותיהם של הצדדים כעובדים כאמור." הסכם השותפים ממשיך וקובע תנאים מאוד מפורטים המתייחסים לזכויות השותפים או המוטבים שלהם, במקרה של פטירה או אבדן כושר עבודה של מי מהשותפים. לטענת הנתבעות 2-3, יש ליתן תוקף מלא להסכם זה, אשר קובע באופן חד משמעי, כי השותפים ראו בתמורה ששולמה להם מהלך עבודתם, כתמורה מלאה וכוללת כל זכות הנובעת מעבודתם בחברות ו/או מסיומה, בין אם זכות שלהם ובין אם של יורשיהם או שאיריהם. לטענת הנתבעות 2-3 יש לראות בהסכם כויתור העונה על סע' 29 לחוק פיצויי פיטורים ולכן יש ליתן לו תוקף, אלא שסע' 29 לחוק פיצויי פיטורים עוסק בנקודת הזמן שלאחר סיום יחסי העבודה ואילו המקרה שלפנינו ראוי שיבחן לפי סע' 28 לחוק פיצויי פיטורים, שזו לשונו: "28. שכר הכולל פיצויי פיטורים הסכם בין מעביד לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לעניין הפיצויים במקום הוראות חוק זה..." משרד התמ"ת פרסם הנחיות למתן אישורים לפי סע' 28 לחוק פיצויי פיטורים, אלא שגם אם הסכם השותפים עומד בכללים שנקבעו שם - ואנו בספק אם כך הם פני הדברים - הרי שמכיוון שההסכם לא הוגש לאישור שר העבודה, לא התקיימו כל הכללים הקבועים בהוראת החוק הרלוונטית. לא היתה כל מניעה שהשותפים יפעלו בהתאם לדין ויגישו את ההסכם לאישור שר התמ"ת, ומשלא עשו כן, אין בידינו לאשר את ההסכם בדיעבד, או לבחון את התנאים לאישורו, במקום השר. בנסיבות אלו, חרף הסכמת השותפים, ונוכח העובדה כי אין מחלוקת שמדובר בשכר שניתן למנוח כנגד ביצוע עבודה ומתוקף מעמדו כעובד, לא ניתן לראות בהסכם השותפים כהסכם תקף לשכר הכולל פיצויי פיטורים. אשר על כן, אנו קובעים כי עם מותו של המנוח, קמה לשאיריו זכות לפיצויי פיטורים מכל אחת מהנתבעות 2-3, אשר עבודתו בהן הופסקה עקב מותו. באשר לסכומי הפיצויים, השאירים - הן התובע והן התובעת - לא הציגו כל ראיה או תחשיב מבוסס, ביחס לסכום פיצויי הפיטורים שהם זכאים לו מהנתבעות 2 ו-3. בהתאם לגרסת הנתבעת 2 שלא נסתרה, המנוח עבד בה החל מינואר 1998 ועד למועד פטירתו ביום 8.3.2009. ממוצע שכרו ב-12 החודשים האחרונים היה 2,000 ₪ ולפיכך סכום פיצויי הפיטורים הינו 20,838 ₪ (ראה תחשיב בסע' 24א לסיכומיהן). באשר לנתבעת 3, לא נסתרה גרסתה ולפיה בין השנים 1998 ועד אוגוסט 2004, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המנוח לנתבעת 3, והוא לא קיבל ממנה שכר או תלושי שכר. התובע אמנם מסתמך על נתון הוותק המצוין בתלושי השכר של המנוח, אולם נתון זה אינו יכול לעמוד לבדו, נוכח הצהרה מפורשת של הנתבעת 3 שתקופת עבודתו האחרונה החלה באוגוסט 2004 ולא הוצגו בפנינו ראיות כגון תלושי שכר, טופסי 106 או אף דיווחים למוסד לביטוח לאומי או מס הכנסה, המעידים אחרת. לפיכך, תקופת עבודתו הרלוונטית הינה מחודש 8/2004 ועד יום מותו - 8.3.09, סה"כ 55.3 חודשים. ממוצע שכרו ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו היה 12,583 ₪ ולכן סכום הפיצויים הינו 57,986 ₪ (ראה תחשיב בסע' 25(ד) לסיכומי הנתבעות 2-3). הנתבעת 4 - דקל הכרמל דקל הכרמל כאמור אינה מכחישה שהעסיקה את המנוח ואולם לטענתה, עקב החלטתו של המנוח להפסיק את פעילותה של החברה בסוף שנת 2008, ולאחר שפוטרו כלל עובדי החברה, התפטר ממנה והודיע על כך לקופות הגמל בהן נצברו לזכותו פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתו בה, תוך שהוא דורש כי כספי הפיצויים יועברו לחשבון הבנק שלו. לא נסתרה טענת הנתבעת 4 כי חדלה מפעילות בשנת 2008 ולא העסיקה עוד עובדים (ראה גם: עמ' 82, ש' 20 ואילך). הוכח שהמנוח דרש מקופות הגמל את פיצויי הפיטורים, תוך שהעביר להן על פי הדין הודעת מעסיק על סיום עבודתו. במסגרת צו שניתן כלפי קופות הגמל הרלוונטיות, ביום 1.7.12, נתקבלה תגובת קופות הגמל ולפיה פעלו בהתאם לדרישת המנוח. לא נתבררה בהליך דנן במלואה השאלה האם הקופות העבירו לזכות המנוח את מלוא הכספים שנצברו בהן, או את מלוא הפיצויים שהיה זכאי להם בגין עבודתו בנתבעת 4, ואולם די היה לנו בתשובות הקופות לצו, בכדי ללמוד כי פנייתו של המנוח אליהן, היתה אמיתית וגרמה לפעולת תשלום הפיצויים. ככל שנותר לקופות או לנתבעת 4 חוב בגין פיצויי פיטורים כלפי המנוח, הרי הוא עניינו של העיזבון ולא של השאירים. בנסיבות אלו, בהן הוכח כי המנוח הפסיק פעילותו בדקל הכרמל בשלהי שנת 2008, תוך שבאותו מועד אף הפסיקה החברה פעילותה והופסקו תשלום המשכורות והנפקת תלושי השכר למנוח - הרי שזכותו לפיצויי פיטורים קמה בטרם מותו ולכן לא חל סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך, תביעת השאירים לפיצויי פיטורים מהנתבעת 4, דקל הכרמל - נדחית. סוף דבר התובעים מוכרים בזאת כשאיריו של המנוח, מר טומי שניידר ז"ל, בהתאם לסע' 5 לחוק פיצויי פיטורים. תביעת השאירים לפיצויי פיטורים מהנתבעות 1, 2 ו-3 מתקבלת כדלקמן: א. על הנתבעת 1 לשלם לשאירים - התובע והתובעת - סך 455,369 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 9.3.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכום יחולק בין התובע והתובעת בחלקים שווים. ב. על הנתבעת 2 לשלם לשאירים - התובע והתובעת - סך 20,838 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 9.3.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכום יחולק בין התובע והתובעת בחלקים שווים. ג. על הנתבעת 3 לשלם לשאירים - התובע והתובעת - סך 57,986 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 9.3.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכום יחולק בין התובע והתובעת בחלקים שווים. התביעה כנגד הנתבעת 4 - נדחית בזאת. הנתבעות 1, 2 ו-3 ישאו כל אחת בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, של כל אחד מהתובעים בסך 7,500 ₪. התובעים ישאו, כל אחד, בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, של הנתבעת 4, בסך 7,500 ₪. כל הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, לרבות ההוצאות, ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פיצוייםעובד שנפטרפיטוריםפיצויי פיטורים