קבלת חצי מפיצויי פיטורים עקב התפטרות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת חצי מפיצויי פיטורים עקב התפטרות: המחלוקת העיקרית מושא ההליך שבפנינו נוגעת לנסיבות סיום העסקתה של התובעת. מחלוקות נוספות נוגעות לזכויות סוציאליות שונות. מטעם התובעת העידה היא עצמה (בשלב ראשון הוגשו מטעמה שני תצהירים נוספים, אך הם נמשכו במעמד דיון ההוכחות וממילא אינם מהווים חלק מחומר הראיות). מטעם הנתבעת העידו מר אייל קידרון, מר אלירן אלעזר, מר מאיר ממויה ומר דב ספקטור. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: הנתבעת - מינרלס חברה למוצרי בריאות בע"מ (להלן גם: החברה) - הינה חברה לייצור וייצוא של מוצרי בריאות מים המלח. התובעת, גב' סמדר איבנוב, עבדה בנתבעת - תחילה כפועלת ייצור ובהמשך כאחראית מחסן - החל מיום 9.11.04. הצדדים לא חלקו כי הנתבעת הייתה מרוצה מעבודתה של התובעת, קידמה אותה ונתנה בה אמון מלא, וזאת עד המתואר להלן. שכרה של התובעת שולם על בסיס חודשי, ועמד - נכון לסיום עבודתה - על סך של 5,100 ₪ (לאחר שעלה ב - 19% החל מחודש ינואר 2009). ביום 22.4.09 הגישה התובעת תלונה חמורה למנכ"ל החברה, מר אייל קידרון (להלן: אייל), בנוגע להתנהגותו של אחד העובדים כלפיה. לאחר בירור, שיפורט להלן, ונוכח אי האמון שניתן בתלונתה - עזבה התובעת את מפעלה של החברה ולא שבה אליו למחרת. ביום 26.4.09 (יום א') הגיעה התובעת למפעל במהלך יום העבודה; לאחר שהתבקשה לעזוב את אולם הייצור ולהמתין להגעתו של אייל למפעל - סירבה לעשות כן, ולבסוף התבצרה במטבח וסירבה לדבר עם מאן דהוא. הנתבעת הזמינה משטרה לצורך פינויה, ולבסוף הוציא אותה אייל בכוחות עצמו מחצריה של החברה. מאז לא שבה לעבודה. ביום 26.4.09 בסביבות השעה 15.30 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובעת, בגין "הסגת גבול פלילית" שבוצעה לפי הנטען באותו יום בשעה 11.30 (נספח ג' לתצהירו של אייל). כחצי שעה לאחר מכן הגישה התובעת תלונה כנגד הנתבעת, בגין "פגיעה בפרטיות - בילוש או הטרדה אחרת", שאירעה לפי הנטען ביום 22.4.09 בשעה 11.00. ביום 21.10.09 הגישה התובעת את תביעתה, ובמסגרתה דורשת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין, גמול שעות נוספות, הפרשי שכר ודמי הבראה. הנתבעת מצידה הגישה כתב תביעה שכנגד, במסגרתו הינה דורשת חלף הודעה מוקדמת. נסיבות סיום העבודה התשתית העובדתית מכלל העדויות שנשמעו בפנינו עלו העובדות כדלקמן לגבי נסיבות סיום העבודה: בין עובדי המחסן שעבדו תחת התובעת היתה עובדת בשם א', הסובלת לפי הנטען מלקות קוגניטיבית מסוימת (להלן: א'), וכן העובד מר מאיר ממויה, שהינו עולה מאתיופיה (להלן: מאיר). התובעת ומאיר לא הסתדרו ביניהם. לטענת התובעת - מאיר התנכל לה בתקופה האחרונה לעבודתה, וחזר וסיפר לה בטון מאיים כי היה קצין בצבא האתיופי (סעיף 10 לתצהירה); מאיר מצידו הכחיש כל "איום" או התנכלות כלפי התובעת, וטען כי סבל מעלבונות גזעניים חוזרים ונשנים ממנה על רקע מוצאו, ללא כל פרובוקציה מצידו. ביום 22.4.09 בסביבות השעה 12.00 הגיעה א' למשרדו של אייל כאשר היא מפוחדת ורועדת, וטענה בפניו כי מאיר ניסה לפגוע פיזית בתובעת (לפי עדותו של אייל - אמרה לו כי "מאיר רצח את סמדר", ולאחר שנזעק וביקש לשמוע פרטים טענה כי "הוא ניסה לרצוח אותה עם המלגזה" - סעיף 16 לתצהירו). בהמשך אותו יום התלוננה גם התובעת עצמה בפני אייל, כי מאיר ניסה לפגוע בה, ואף הבהירה כי תיאלץ לפנות למשטרה ככל שהמעשה לא יטופל על ידי החברה (סעיף 13 לתצהירה; לפי גרסת אייל - טענה בהתרגשות ובדמעות כי תיאלץ לפנות למשטרה בתלונה על איום ברצח: סעיף 16 לתצהירו). בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי פנתה לאייל שכן רצתה למשוך את תשומת ליבו, ולגרום לו לחזק את מעמדה מול שאר העובדים ומאיר בפרט. כדבריה - "שיתן לי תשומת לב. שידגיש את זה שאני אחראית, וכן צריך להקשיב למה שאני אומרת מבחינת העבודה... רציתי שהמנכ"ל ידבר עם מאיר ויגיד לו שמבחינת עבודה צריך להתגמש" (עמ' 8-9 לפרוטוקול). אייל קרא מיידית למאיר, אשר הכחיש את הדברים מכול וכול (הן בזמן אמת, והן בתצהירו ובחקירתו הנגדית). כיוון ששטחי מפעלה של החברה מצויים בחלקם הגדול תחת צילום שוטף של מצלמות אבטחה - ניגש אייל, מייד לאחר ששמע את הדברים ויחד עם התובעת ומאיר, לחדר הארכיון, על מנת לצפות בצילומים אשר תיעדו את אירועי אותו יום במחסן (להלן: הקלטת). לדבריו, הקלטת הוכיחה כי לא היו דברים מעולם; כי מאיר כלל לא פגע בתובעת; וכי התובעת הסתודדה עם א' וכפי הנראה הדריכה אותה מה לומר. בקלטת - שהוגשה גם לתיק בית הדין - נראה מאיר נוסע במלגזה ברחבי המחסן, ללא ניסיון פגיעה כלשהו בתובעת, ובשלב מסוים מסיט קרטון - שהפריע בדרכו - לכיוון בו עמדה (עד קרוב מאוד אליה, אך ללא מגע פיזי או סיכון נראה לעין, כאשר התובעת לא נראית מוטרדת מכך וממשיכה לעבוד כרגיל). במהלך חקירתה הנגדית עומתה התובעת עם הקלטת ונשאלה מה רואים בה; לדבריה, רואים "שמאיר נוסע על המלגזה, היה איזה שהוא קרטון בצד הדרך לידי, מאיר התכוון לסוע ישר והקרטון משום מה הפריע לו. אז הוא הפנה את המלגזה לצד שמאל, ודחף את הקרטון על רגליי... כאשר ראיתי שהקרטון הפריע לו לקחתי אותו וזרקתי אותו הצידה" (עמ' 6). לדבריה, היה זה אירוע "מסוכן" - שכן "השיניים של המלגזה עלולות היו לפגוע בי ברגל" (שם, וכן בעמ' 8). לאחר שראה את הקלטת בנוכחותם של התובעת ומאיר הטיח אייל בתובעת כי היא משקרת; לפי גרסת התובעת - דיבר אליה בבוטות, ואמר "בגלל ששיקרת עכשיו את הולכת הביתה (למרות שממילא כבר סיימה לטענתה את יום עבודתה - ס.ד.מ)... מחר אל תבואי וביום א' נמשיך לדבר" (עמ' 7). לפי גרסת אייל, התובעת "פרצה בצעקות וקללות... כולל הערות גזעניות כלפי מאיר: "אני כאן כבר שנים, עכשיו הכל בגלל השחור הזה, הכל בגללו, אני מתפטרת, אני הולכת הביתה ולא רוצה לעבוד פה יותר"" (סעיף 16 לתצהירו). לאור זאת, ביקש מהתובעת ללכת להירגע בביתה ולחזור למחרת להמשך הבירור, כאשר הדגיש בפניה כי במידה ולא תחזור "נראה זאת כאילו התפטרת" (שם). ביום 23.4.09 (יום ה') התובעת לא הגיעה למקום העבודה; לטענתה - שכן זו ההנחיה שקיבלה מאייל. ביום א' 26.4.09 התובעת לא הגיעה לעבודתה בשעות הבוקר כרגיל. לטענתה, בנה היה חולה, ולכן התקשרה בסביבות השעה 9.30 למר אלירן אלעזר - גיסו של אייל ומנהל העבודה - והלה מסר לה כי אייל אינו במפעל. לכן התקשרה לאייל בסביבות השעה 10.30 (לפי דו"ח שיחות שהגישה - ת/1 - היא אכן זו שיצרה קשר עימו, וזאת בניגוד לעדותו), ואייל הבהיר לה כי "אם לא הגעת לעבודה מבחינתי את התפטרת" (עמ' 10). לאור זאת עשתה מאמץ והגיעה למפעל, בסביבות השעה 11.30. התובעת צירפה אישור על מחלת בנה, שהוצא ביום 28.4.09 ומתייחס לתאריכים 27-28.4.09 (נספח ד' לתצהירה) - היינו לא צירפה אישור מחלה כלשהו בהתייחס למועד הרלוונטי. התובעת העידה כי ביקשה לעבוד כרגיל, ולכן נכנסה עם הגעתה לאולם הייצור. לטענת הנתבעת, התובעת הגיעה במטרה לעורר פרובוקציות, ללא בגדי עבודה, וכלל לא עבדה אלא פנתה מיידית והסתודדה עם א' תוך הפרעה למהלך התקין של העבודה. לכן התבקשה - על ידי מר אלעזר - לעזוב את אולם הייצור, ולהמתין לאייל - שלא היה במפעל אותו זמן - בפינת ההמתנה או בחדר הישיבות. אין חולק כי התובעת סירבה לכך; מר אלעזר ציין בקשר לכך כי "התובעת לא הגיבה והתעלמה ממני כאילו הייתי אוויר" (סעיף 3 לתצהירו). לטענת התובעת - לא הייתה סיבה שלא תמשיך לעבוד כרגיל עד פגישתה עם המנכ"ל, ולכן התעקשה להישאר באולם הייצור על אף הבקשות שהופנו אליה לצאת מהאולם. לאור סירובה של התובעת, התבקשה התערבותו של מנהל מחלקת האינטרנט של החברה, מר דב ספקטור. מר ספקטור פנה אף הוא וניסה לשכנע את התובעת לצאת מאולם הייצור; לבסוף הצליח לגרום לה לצאת את שטח האולם ואזי פנתה התובעת והתיישבה (לטענת הנתבעת - "התבצרה") במטבח. עובדי הנתבעת ניסו לשכנעה לצאת ולהמתין למנכ"ל בפינת ההמתנה, אך התובעת סירבה לצאת - גם לאחר שהגיעו שוטרים למקום נוכח קריאת הנתבעת. מר ספקטור הדגיש כי "התנהגות התובעת באותו יום לא הייתה התנהגות של אדם אשר בא על מנת לעבוד, היא אפילו לא הגיעה עם בגדי עבודה... התובעת הגיעה על מנת לגרום מהומות, התנהגה באלימות ובגסות וניסתה לגרום לכך שיפנו אותה בכוח מן המקום..." (סעיף 10 לתצהירו). בחקירתו הנגדית התבקש לחדד אם התובעת נהגה באלימות, והשיב - "תלוי איך מגדירים אלימות. היא צעקה כל הזמן" (עמ' 20). לדבריו, התובעת השתמשה בשפה בוטה ומלמלה ללא הרף "תוציאו אותי בכוח..." (סעיף 7 לתצהירו). בדו"ח המשטרה, מיום 26.4.09 (נספח ה' לתצהיר התובעת), נרשמו הדברים הבאים: "הגענו למקום, מנכ"ל המקום לא היה נוכח אלא 2 עובדים שלו בחור בשם דובי... במקום נכחה בשם סמדר אשר עובדת במפעל כ - 4.5 שנים והיום הגיעה רגיל לעבודה ואחד מהעובדים אמר לה לעזוב את המקום באישור המנכ"ל. הבחורה לא עזבה כשהגענו למקום היתה יושבת שקטה ולא מפריעה כמו שטען אחד העובדים שהיא משתוללת במקום. לציין שהמקום היה נקי ומסודר. שוחחנו עם המנכ"ל והסברנו לו שאם לא רוצה אותה יותר בעבודה שיפטר אותה ואז נוכל לטפל בהוצאתה מהמקום... אף אחד לא אמר לה שהיא מפוטרת אלא רק ביקשו ממנה לעזוב. הבחורה מצידה מסרה שברגע שתקבל את מכתב הפיטורים תעזוב מרצונה... עד לרגע יציאתנו אף אחד לא הודיע לה שהיא מפוטרת. עזבנו את המקום". התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע התבצרה במטבח, והשיבה: "לא הייתי קוראת לזה התבצרות... נכון שהוא ביקש ממני להיכנס לחדר ההמתנה ואני סירבתי. זה היה מקום העבודה שלי ואני רוצה להמשיך לעבוד ואין בעיה שאייל יגיע ואצא ואדבר איתו... אמרתי לאייל אם אתה רוצה שאתפנה תיתן לי מכתב פיטורים ואז אני עוזבת" (עמ' 11). לאחר זמן נוסף הגיע למקום מנכ"ל החברה, אייל. לגרסתו, ראה את התובעת יושבת ואוחזת בשולחן המטבח, כאשר היא מסרבת לדבר או להגיב ורק מסננת "תרביץ לי תוציא אותי בכוח" שוב ושוב. לאחר כשעה נוספת, ולאחר מספר שיחות טלפון עם המשטרה, הנחה אותו הקצין התורן להשתמש בכוח סביר כדי לפנות את העובדת ולהגיע מיידית לתחנה להגיש תלונה - וכך עשה. אייל הדגיש כי פעל "בנחישות ובאסרטיביות וללא הפעלת כוח" (סעיף 16(20) לתצהירו). התובעת מצידה תיארה כי הוצאתה מהמפעל נעשתה "בצעקות תוך אלימות מילולית, נפנופי ידיים ובאלימות פיזית, שבאה לידי ביטוי בהעפת הכיסא שישבתי עליו ובתפיסת זרועותיי בחוזקה ובלחץ מכאיב..." (סעיף 22 לתצהירה). התובעת צירפה תמונות של זרועה השמאלית, כפי שצולמו לטענתה יום לאחר האירוע ומלמדות כי "אייל החזיק בי בחוזקה משך אותי וגרר אותי החוצה ממקום העבודה" (נספח ו' לתצהירה). כן צירפה תמלילים של הקלטות חלקיות שביצעה בעת הוצאתה מהמפעל על ידי אייל, בהן נשמע אייל אומר את הדברים הבאים (נספח ז'): "אייל: אישה רעה. צאי מפה. את רעה, ושקרנית! סמדר: בסדר. אייל: נתפסת על חם. על חם נתפסת! סמדר: ממש לא. הוא פגע בי. אייל: (מרים את הקול) על חם נתפסת! סמדר: הוא פגע בי. אייל: תלכי מפה, שקרנית. סמדר: על זה אני אומרת שהוא פגע בי. אייל: מי הנחה אותך לבוא לפה היום? איפה הלכת? שאמרתי לך בבוקר שזה יהיה הפיטורין שלך? סמדר: אף אחד לא הנחה אותי, אייל: אז קדימה, תעופי מפה!... את שקרנית ואני לא מאמין לך, את כולך מטר ועשרה של רוע. קדימה, לעוף מפה. סמדר: טוב. אייל: תקליטי, תקליטי, את יכולה להקליט מה שאת רוצה. את ההצגות האלה אני לא, סמדר, תעופי מהמקום שלי. אני אומר לך בשיא העדינות, תקחי את עצמך מפה - ותעופי מפה. את נמצאת בשטח שהוא לא שייך לך, הוא לא שטח ציבורי - הוא שטח שלי פרטי. תקומי ותצאי מפה. זה הכי עדין שאני יכול, אני אומר לך סמדר, אל תנסי אותי, אל תנסי אותי! עושה לי... ליד העובדים גיבורה גדולה... תקחי בבקשה את הציוד שלך ותעזבי בבקשה את המשרד. את הפרובוקציות האלה תעשי למישהו אחר... תני לי בבקשה את הכרטיס של חברת מינרל בזה הרגע... ואני אומר לך לעזוב את המקום". ראוי לציין כי קטעי השיחה שהוקלטו הינם חלקיים מאוד. התובעת הדגישה כי העלבונות והגידופים שספגה מאייל גרמו לה לעוגמת נפש קשה והשפלה של ממש. התובעת טוענת כי פוטרה ולכן דורשת פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, חלף הודעה מוקדמת, וכן פיצוי בשיעור 5 חודשי שכר בגין פיטורים שאינם כדין, ללא שימוע ותוך השפלה ופגיעה בכבוד. הנתבעת מצידה טוענת כי התובעת התפטרה לאחר שנמצא כי העלילה על מאיר האשמות שווא שקריות, ולחלופין - כי ניתן היה לפטרה תוך שלילת פיצויי פיטורים בהתחשב בהתנהגותה. הכרעה כפי שעולה מהפירוט לעיל, למעשה כמעט ולא היו מחלוקות עובדתיות בין הצדדים - אלא כל צד סיפר את הדברים מנקודת מבטו. עם זאת במרבית הנקודות בהן הייתה מחלוקת, החלטנו להעדיף את גרסתם של עדי הנתבעת, אשר הותירו בנו רושם עקבי ומהימן. מהעדויות עלה כי התובעת לא הסתדרה עם מאיר, אשר היה כפוף לה אך כפי הנראה לא נתן לה - לגישתה - את הכבוד הראוי. ייתכן כי היה לכך קשר גם לדעות קדומות מצד התובעת ביחס למוצאו של מאיר. התרשמנו כי בהתחשב באמור לעיל, וכדרך לגרום למנכ"ל החברה לתמוך בה כנגד מאיר ואולי אף להביא לסיום עבודתו של מאיר - החליטה התובעת להעצים אירוע חסר חשיבות, במסגרתו הוזז לכיוונה קרטון תוך כדי נסיעתו של מאיר על גבי המלגזה (כאשר ייתכן כי הזזת הקרטון באמצעות המלגזה חרגה מכללי הבטיחות, אך לא שוכנענו כי נעשתה מתוך כוונה להפחיד או לאיים, ואף לא שוכנענו כי הצדיקה הגשת תלונה במשטרה או טענה בפני המנכ"ל בדבר "איום ברצח"). התובעת גרמה לעובדת כפופה לה - א' - להתלונן על מאיר בפני מנכ"ל החברה, ובהמשך היום פנתה אף היא אליו וטענה לאיומים שהופנו כלפיה מצד מאיר ולניסיון פגיעה פיזית. מהעדויות עלה כי התובעת לא הציגה את הדברים כהווייתם אלא יצרה רושם של סיכון פיזי ממשי, תוך דרמטיזציה מיותרת. כיוון ששטח המחסן מצולם באופן קבוע (הצדדים לא התייחסו בפנינו לחוקיות הצילום וממילא לא נתייחס לכך מיוזמתנו) - לא נדרש מנכ"ל החברה להכריע בעצמו בין גרסאותיהם המנוגדות של עובדיו, אלא פנה מיידית - יחד עם התובעת ומאיר - וצפה בקלטת אשר תיעדה את האירועים. שוכנענו, לאחר צפייה בקלטת, כי אכן עולה ממנה כי לא היה כל ניסיון לפגיעה פיזית מכוונת ואף לא סיכון ממשי של התובעת. לאור זאת, ובהתחשב בהפרת האמון הקשה מצד התובעת אשר נהנתה מאמונו המלא של המנכ"ל עד לאותו מועד - פנה אייל אל התובעת במילים קשות והטיח בה כי היא משקרת. אנו נותנים אמון בעדותו של אייל, כי התובעת הגיבה באופן אמוציונלי ולכן ביקש ממנה ללכת להירגע בביתה ולחזור למחרת לבירור. איננו נותנים אמון בגרסת התובעת כי נדרשה על ידי אייל שלא להגיע למחרת, אלא סבורים כי עשתה כן מיוזמתה ומטעמיה שכן התביישה במעשיה. מאותם טעמים התובעת לא התייצבה גם ביום א' בבוקר, והגיעה רק לאחר שהובהר לה על ידי אייל בשיחתם הטלפונית כי ככל שלא תתייצב יראה בכך משום התפטרות. ביום 26.4.09 בסביבות השעה 11.30 הגיעה התובעת למפעל, ומקובלת עלינו גרסתה כי בשלב ראשון עשתה כן על מנת לעבוד - וזאת לאחר שהובהר לה בשיחת הטלפון כי ככל שלא תתייצב, תיראה כמי שהתפטרה. עם זאת, התובעת הודתה כי התעלמה מהנחיות חד משמעיות שניתנו לה על ידי מנהל העבודה מר אלעזר, ובהמשך על ידי מר ספקטור, להמתין לאייל בפינת ההמתנה או בחדר הישיבות. שוכנענו כי התובעת אמנם לא נהגה באלימות פיזית, אך ביצעה פרובוקציה מכוונת מעצם סירובה להגיב לפונים אליה, התעלמותה מהבקשות שהופנו אליה, והתעקשותה להישאר באולם הייצור - ובהמשך במטבח. גם לאחר שאייל הגיע למפעל - מרוגז ונסער לאחר מספר שעות בהן קיבל דיווחים מהכפופים לו על התנהלות התובעת והפרעתה למהלך התקין של העבודה - לא נוצר דין ודברים ענייני כלשהו בינו לבין התובעת, אלא אייל ניסה לשכנע את התובעת - בבוטות ובכעס - לצאת משטח המפעל, ולאחר שסירבה לכך בתוקף - אלא אם תקבל מכתב פיטורים - הוציאה במו ידיו. לאחר שקילת טענות הצדדים, ועל בסיס העובדות שנקבעו על ידינו כמפורט לעיל, איננו סבורים כי יש לראות בהתנהגות התובעת משום התפטרות. גם לא ניתן לראות באי התייצבותה של התובעת ביום 23.4.09 וביום 26.4.09 בשעות הבוקר משום זניחה של מקום העבודה, שכן שוכנענו כי לא הייתה לה כוונה אמיתית לסיים מיוזמתה את עבודתה. אנו קובעים לפיכך כי התובעת פוטרה, מעצם סילוקה הפיזי ממקום העבודה ביום 26.4.09 בשעות הצהריים אשר לאחריו לא הייתה לה כל אפשרות לחזור. על אף קביעתנו כי התובעת פוטרה, אין משמעות הדבר כי הינה זכאית לפיצויי פיטורים מלאים, וזאת לאור טענתה החלופית של הנתבעת כי זכאית הייתה לפטרה ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויי פיטורים בהתחשב בהתנהגותה. הנתבעת מבססת טענה זו על הסעיפים 16 ו - 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). אין חולק בקשר לכך כי הנטל להוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים, מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי - שושנה שרייר, פד"ע א' 69 (1970)). בנסיבותיו של מקרה זה, לא מצאנו פגם בהעלאתן של טענות חלופיות; הנתבעת לא טענה לעובדות סותרות אלא לפרשנות משפטית שונה על בסיס אותה תשתית עובדתית. כפי שעולה מהדיון להלן, שוכנענו כי חל על הנתבעת צו ההרחבה בענפי הייבוא, ייצוא ומסחר בסיטונות (להלן: צו ההרחבה). לפי תקנון העבודה בענפי הייבוא, ייצוא ומסחר בסיטונות - ככל שעובד הפר את המשמעת באופן חמור, ניתן לפטרו ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויי פיטורים (סעיף 48). לפי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע אם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים או להפחיתם עליו להתחשב בכלל נסיבות המקרה ולשקללן, תוך שהינו לוקח בחשבון את "תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד, והתכלית שבשלילתם מאידך" (עב' (ת"א) 7697/02 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, מיום 23.11.05; פסק הדין אושר על ידי בית הדין הארצי - ע"ע 60/06 מיום 30.10.06). במסגרת זו יש לבחון את חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההקשר התעשייתי, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך תקופת העבודה שקדמה להפרת המשמעת, מידת האמון ששררה בין הצדדים, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למקום העבודה ונסיבותיו האישיות, וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי גם הפיטורים כשלעצמם הנם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, מיום 2.7.01; ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07; ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ - אלכסנדר פסחוביץ, מיום 17.12.09). לאחר שקילת כלל הנסיבות במקרה זה, שוכנענו כי התנהגותה של התובעת היוותה הפרת משמעת חמורה, שהקשתה מאוד על המשך עבודתה בחברה לאחריה. התובעת למעשה העלתה תלונת שווא כלפי עובד הכפוף לה, תוך העצמה דרמטית של המתרחש, על מנת לשפר את מעמדה ב"מאבק כוחות" שניהלה מול אותו עובד ועל מנת לגרום לנזק ישיר לאותו עובד. לאחר שהדברים התגלו המשיכה התובעת בהתנהגות המהווה הפרת משמעת בכך שנעדרה מהמפעל על דעת עצמה ביום 23.4.09, וכאשר התייצבה ביום 26.4.09 התנהגה באופן פרובוקטיבי, תוך התעלמות הפגנתית מהנחיות ובקשות שהופנו אליה והפרעה של ממש למהלך העבודה. בהתחשב בדברים אלו ובכלל הנסיבות - לרבות תפקידה הניהולי של התובעת, הפרת האמון הקשה, ופומביות התנהגותה באופן שעלול היה להביא לפגיעה קשה בסמכותיות בעלי התפקידים בחברה, ומן הצד השני תקופת עבודתה עד לאותו מועד לשביעות רצון מלאה של הממונים עליה ועוצמת הדברים שהוטחו בה על ידי אייל - שוכנענו כי על הנתבעת לשלם לתובעת 50% מפיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת. בהתחשב בתקופת עבודתה ובגובה שכרה הקובע, התובעת זכאית לפיכך לפיצויי פיטורים חלקיים בסך של 11,475 ₪ (50% מהסכום הכולל שחושב על ידה ולא נסתר), ולחלף הודעה מוקדמת חלקי בסך של 2,550 ₪. לא מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שאינם כדין, או לפיצויי הלנה. משנקבע כי התובעת פוטרה - ממילא נדחית התביעה שכנגד, המבוססת על טענת ההתפטרות. זכאות התובעת להפרשי שכר עבודה עבור חודש אפריל 2009 התובעת טוענת כי קיבלה בגין חודש אפריל 2009 סך של 2,097 ₪ בלבד (וכן 81.9 ₪ נסיעות), ומגיע לה הפרש - בהתחשב בימי עבודתה בפועל עד ליום 26.4.09 - בסך של 2,178 ₪. הנתבעת טענה כי התובעת עבדה בחודש אפריל 2009 תשעה ימי עבודה בלבד, אך לא הוכיחה זאת בכל דרך ולא הוגשו כלל דו"חות נוכחות רלוונטיים. בהתחשב בקביעותינו העובדתיות לעיל, אנו סבורות כי לתובעת מגיע שכר עד ליום 22.4.09 (כולל) בלבד, ולא מעבר לכך. משלא הוכח כמה ימי עבודה היו במהלך תקופה זו, ובכמה מהם עבדה התובעת, יבוצע החישוב לפי חודש קלנדרי. בהתאם ובאופן יחסי לשכר חודשי של 5,150 ש"ח, זכאית התובעת לשכר בסך 3,777 ₪. לא הוכח כי יש להוסיף לתובעת שכר בגין נסיעות מעבר לסכום ששולם לה בפועל בגין כך. כיוון שהתובעת קיבלה, לפי תלוש חודש אפריל 2009, שכר וימי חג בסך כולל של 2,344 ₪ - הינה זכאית להפרש בסך של 1,433 ₪. שוכנענו כי הייתה מחלוקת של ממש בקשר לכך ולכן אין הצדקה לפסוק פיצויי הלנת שכר. זכאות התובעת לגמול שעות נוספות התובעת טענה כי היקף משרתה הקבוע כלל שעות נוספות, שכן עבדה ביום א' בין השעות 9.00 - 16.30, בימי ג'-ד' בין השעות 9.00 - 18.00, ובימי ב' ו - ה' בין השעות 9.00 - 19.00, סך הכול 45.5 שעות בשבוע. התובעת אישרה כי מדי יום קיבלה הפסקה בין השעות 13.00 - 13.30, אך זאת לטענתה לצורך ארוחת צהריים בתוך המפעל (סעיף 3 לתצהירה). התובעת דורשת גמול שעות נוספות, בגין 2.5 שעות לכל אחד מהשבועות בהם עבדה בנתבעת. אייל העיד כי כאשר נדרשה התובעת לבצע שעות נוספות קיבלה גמול כחוק בגינן, כפי העולה מתלושי שכרה (תלושים בודדים אכן הוצגו בפנינו, ובחלקם מופיע רכיב של גמול שעות נוספות 125% ו - 150%). לדבריו, חישובה של התובעת אינו לוקח בחשבון את זמן הפסקת הצהריים, מדי יום בין השעות 13.00 - 13.30 לפחות (סעיף 10), כאשר התובעת הייתה מודעת לכך שפרק זמן זה אינו נלקח בחשבון שעות העבודה ומעולם לא העלתה כל טענה כנגד כך. אייל צירף לתצהירו "הודעה בדבר תנאי עבודה" (נספח ד'), שהוצאה בגין התובעת בתחילת עבודתה, ובה צוין בין היתר כי שבוע העבודה יעמוד על "43 שעות שבועיות + 2.5 שעות אוכל ע"ח העובד". בחקירתו הנגדית אישר כי את ההודעה מילא רו"ח החברה, וככל הנראה לא נמסרה היא לתובעת. עם זאת, ציין כי הוא עצמו "נותן לעובד במהלך הראיון מסמך בכתב ידי שהוא מקביל למסמך הזה ומפרט את כל תנאי העבודה", וכך נהג גם עם התובעת (עמ' 15). לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנענו כי התובעת אינה זכאית לגמול שעות נוספות, וזאת מהטעמים הבאים: התובעת טענה - בכתב התביעה ובתצהירה - לגמול שעות נוספות בגין היקף עבודתה הרגיל וזאת על בסיס היקף שבועי של 45.5 שעות, כפי שתואר לעיל. התובעת אישרה כי ניתנה לה הפסקת אוכל, מדי יום ויום, בת חצי שעה, וכי פרק זמן זה כלול בהיקף השעות שחושב לעיל. התובעת אמנם טענה כי הפסקת האוכל נוצלה על ידה בפועל בתוך המפעל, אך מהראיות לא עלה כי נוכחותה במקום העבודה בזמן ההפסקה הייתה הכרח לתהליך העבודה, או כי הנתבעת דרשה ממנה להישאר בשטח המפעל בזמן ההפסקה. לא נטען לפיכך, ולא הוכח, כי התובעת לא הייתה חופשית לעשות כרצונה במהלך ההפסקה, לרבות עזיבת המפעל ככל שחפצה בכך (סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951; ע"ע 131/07 גלעד גולדברג - אורטל שירותי כוח אדם בע"מ, מיום 13.5.09). לאור האמור, ובהפחתת זמן ההפסקות - עמד היקף שעות העבודה הרגיל של התובעת על 43 שעות שבועיות, היקף שאינו מזכה בגמול שעות נוספות. בסיכומיה העלתה התובעת לראשונה טענה חדשה, ולפיה הינה זכאית לכל הפחות לגמול שעות נוספות בגין ימים ב' ו - ה', בהם עבדה - גם לאחר הפחתת זמן ההפסקה - 9.5 שעות ביום. טענה זו מהווה לטעמנו הרחבת חזית, ואין בפנינו די נתונים על מנת להתייחס אליה. כך, ולמשל, לא הוגשו בפנינו דו"חות הנוכחות המלמדים על היקפי העבודה היומיים; לא הוגשו כל תלושי השכר; ואף לא הוברר האם גמול השעות הנוספות ששולם לתובעת כלל גם את השעות הנוספות שעבדה במסגרת היקף עבודתה היומי הרגיל בימים ב' ו - ה'. זכאות התובעת לשכר עבודה בגין חודש מאי 2007 התובעת ילדה ביום 27.1.07, ויצאה לחופשת לידה עד אפריל 2007. לדבריה, כאשר חזרה לעבודה ביום 1.5.07 סירב אייל להעסיקה והורה לה לחזור רק ביום 1.6.07 - על אף שכבר התחייבה להעסיק מטפלת ונגרמו לה הוצאות. לאור זאת, התובעת דורשת בתביעתה את שכר חודש מאי 2007, בסך 4,400 ₪ (קרן). התובעת צירפה דפי יומן אישי שניהלה לטענתה בתקופה הרלוונטית, כאשר ביום 1.5.07 רשמה - "שמתי את גיא אצל המטפלת והלכתי לעבודה ואייל אמר שאין עבודה חזרתי הביתה (בכיתי המון)"; ביום 3.5.09 רשמה "הלכתי לשי"ל"; וביום 13.5.07 רשמה - "התקשרתי לאייל אמר לי לחזור ב - 1.6 ככה סיכמנו" (נספח א' לתצהירה). אייל העיד כי לאחר הלידה הגיעה התובעת לבקר בנתבעת, והוחלט יחד כי תשוב לעבודתה ביום 1.6.07 - וכך היה (סעיף 14 לתצהירו). לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו קובעים כי התובעת לא עמדה בנטל, להוכיח זכאות לשכר עבודה בגין חודש מאי 2007 - בו לא עבדה בפועל. גם מיומנה של התובעת עולה כי סיכמה עם מנכ"ל החברה כי תחזור לעבודתה ביום 1.6.07 ולא ביום 1.5.07, כאשר לאחר מכן עבדה משך כשנתיים תוך יחסים מצוינים בינה לבין אייל. לא שוכנענו לפיכך כי אייל סירב להחזיר את התובעת לעבודתה עם תום חופשת הלידה, אלא כי הצדדים סיכמו יחד את מועד שובה. זכאות התובעת לפנסיה התובעת טוענת כי חל על העסקתה צו ההרחבה (כהגדרתו לעיל), שכן הנתבעת הינה חלק מענף ה"קוסמטיקה, תמרוקים ותמציות בושם" ולחלופין "שמנים וסבון". לטענתה, בוטחה בפועל החל מחודש מרץ 2008 בלבד ובשיעור 5% בלבד, ובחודשים מרץ-אפריל 2009 לא הועברו בגינה דמי הביטוח כלל. התובעת צירפה, להוכחת טענותיה, דו"ח רבעוני ראשון לשנת 2009 - אך אין בו כדי ללמד על כלל ההפרשות שבוצעו לטובתה במהלך תקופת עבודתה. אייל העיד כי הנתבעת חברה בארגון לשכות המסחר (כמו גם במכון הייצוא - שאינו ארגון מעסיקים), ועוסקת "בייצור מוצרי בריאות וטבע על בסיס ים המלח, מיצוי צמחי, שמנים ארומטים וכל מה שקשור לטיפוח לבני אדם ובעלי חיים" (עמ' 12 לפרוטוקול), כאשר "אנו משתדלים למכור את התוצרת לגורמים שמתעסקים בענף ונמצאים בחו"ל, אנו יצואנים" (עמ' 13). לפי כתב ההגנה, הפרשות פנסיוניות בגין התובעת החלו בחודש ינואר 2008 - אך לא צורף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על שיעור ההפרשות. לראשונה צורף מסמך כאמור לסיכומי הנתבעת, אך לא ניתן לצרף ראיות חדשות במסגרת הסיכומים וממילא לא ניתן להתייחס לכך. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי בתקופה הרלוונטית הייתה הנתבעת חברה במכון הייצוא בלבד, וכי מכון הייצוא התאחד בשנת 2010 עם ארגון לשכות המסחר - אך מדובר בטענות עובדתיות חדשות שלא הובא להן כל בסיס במהלך דיון ההוכחות, וממילא לא ניתן ליתן לכך משקל כלשהו. על אף הודאת מנכ"ל החברה בהיותה של הנתבעת חברה בארגון לשכות המסחר, לא שוכנענו כי חל עליה ההסכם הקיבוצי בענפי הייבוא, הייצוא, המסחר והשירותים (להלן: ההסכם הקיבוצי) - שכן הסכם זה מתייחס לאזור הגיאוגרפי של תל אביב, רמת גן, גבעתיים, חולון והוד השרון - וכן ירושלים - כאשר מפעלה של הנתבעת ממוקם במושב מגשימים באזור יהוד. עם זאת, שוכנענו כי חל עליה צו ההרחבה (כהגדרתו לעיל), שכן צו זה חל על "כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח מס' 1 להסכם הקיבוצי... במחוזות תל אביב והמרכז" (ההדגשה אינה במקור; לסקירת צו ההרחבה ומעמדו המשפטי ראו את עב' (ת"א) 3337/09 עדי שרמן - דקטל טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, מיום 5.2.12). לפי בקשת הצדדים להסכם הקיבוצי כפי שפורטה בסעיף ו' לו - הגדרת ה"מרכז" הינה בין חדרה בצפון ועד קרית גת בדרום ולטרון במזרח, כאשר מושב מגשימים כלול בתחום גיאוגרפי זה. עוד שוכנענו - לפי עדותו של מנכ"ל החברה - כי עסקה של הנתבעת הינו עסק של "ייצוא" וזאת בענף ה"קוסמטיקה" - אשר כלול בנספח 1 להסכם הקיבוצי. מכוח צו ההרחבה, הנתבעת מחויבת הייתה לבצע הפרשות פנסיוניות בגין התובעת, בשיעור 6% משכרה החודשי, החל מתחילת עבודתה (סעיף י"א לצו ההרחבה). התובעת העמידה את דרישתה בגין רכיב זה על סך של 12,444 ₪ (לפי הפירוט בסעיפים 12 ו - 13 לכתב התביעה), כאשר הנתבעת לא סתרה זאת. משכך, זהו הסכום שייפסק לזכות התובעת. זכאות התובעת להפרשי הבראה התובעת טוענת כי נותר לזכותה הפרש דמי הבראה שלא שולם בסך של 796 ₪ (עבור שנת 2007 - 78 ₪, עבור שנת 2008 - 331 ₪, עבור שנת 2009 - 387 ₪). עם זאת, לא פירטה כיצד ביצעה את החישוב וממה נובע ההפרש, ואף לא צירפה את תלושי השכר מהם ניתן ללמוד על הסכומים ששולמו בפועל. בהתחשב בכך, וכאשר הנתבעת שילמה - ככלל - דמי הבראה והמחלוקת הינה על הפרשים ככל שמגיעים, אנו קובעות כי התובעת לא הוכיחה את דרישתה. זכאות התובעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודתה התובעת טענה כי לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה עם תחילת עבודתה או סמוך לאחריה. בעדותו של אייל הוברר, כמפורט לעיל, כי ה"הודעה לעובד" שצורפה לתצהירו הוכנה על ידי רו"ח החברה אך לא נמסרה בזמן אמת לתובעת. טענתו של אייל בדבר מסמך מקביל, אשר נמסר על ידו לתובעת בזמן ראיון העבודה - לא הוכחה. על אף האמור לעיל, בנסיבותיו של מקרה זה לא הייתה מחלוקת ממשית על תנאי העבודה, בין בזמן אמת ובין במהלך ההתדיינות. בהתחשב בכך, וכאשר לא נגרם כל נזק לתובעת כתוצאה מאי מתן ההודעה - לא מצאנו לנכון לפסוק לזכותה פיצוי כלשהו בגין כך (והשוו לע"ע 154/10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ, מיום 3.5.11; סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002 אשר נכנס לתוקף ביום 11.8.11 - היינו לאחר סיום עבודתה של התובעת). סיכום סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים חלקיים בסך של 11,475 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 26.4.09 ועד התשלום בפועל; ב. חלף הודעה מוקדמת חלקי בסך של 2,550 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 26.4.09 ועד התשלום בפועל; ג. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 12,444 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 26.4.09 ועד התשלום בפועל; ד. הפרשי שכר חודש אפריל 2009 בסך של 1,433 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםהתפטרות