קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קטיעת חלק מ-3 אצבעות: .1המערער נפגע בתאונת עבודה ביום 23/3/83, עת נקטעו חלקים מ- 3אצבעות בידו השמאלית. .2ביום 22/7/84קבעה ועדה רפואית בדרג ראשון כי דרגת נכותו של המערער, עקב התאונה היא בשיעור % 24לצמיתות, בהתאם לקטיעות של חלקי האצבעות, ולאחר הפעלת תקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956(להלן: "התקנות"). המערער ערר על החלטת הדרג הראשון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה הקודמת"), אשר בדקה את המערער ביום 24/9/84והחליטה לדחות את עררו. המערער הציג לועדה הקודמת את חוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר נפתלי, וטען כי יש לקבוע לו נכות גם במישור הנפשי. הועדה הקודמת עיינה בחוות דעתו של ד"ר נפתלי ולא קיבלה את מסקנותיו מהסיבה ש"הסימנים שמצא ד"ר נפתלי לא הוזכרו היום וגם לא נמצאו בבדיקה". .3בסוף שנת 1994פנה המערער אל המשיב בבקשה להעמידנו לבדיקה מחדש לפי תקנה 36לתקנות. בקשת המערער, שנתמכה באישור רפואי על החמרה לכאורה במצבו, נענתה והמערער הועמד לבדיקה מחודשת בפני ועדה רפואית בהרכב של שני פוסקים רפואיים, נוירולוג ופסיכיאטר. ביום 18/5/95החליטה אותה ועדה כי המערער סובל מ"מצב תגובתי תת-דכאוני לאחר אירוע משנת 1983", קבעה שהמצב הוא זמני וכי בתקופה שמיום 20/12/94ועד יום 31/12/95, תהיה דרגת נכותו הזמנית של המערער בשיעור % 34(במקום % 24הנכות היציבה הקודמת). הועדה המליצה שבפני הועדה הבאה יובא אישור רפואי מעודכן מן המרפאה לבריאות הנפש בעפולה, שם מטופל המערער. .4על החלטת הועדה מיום 18/5/95, עררו הן המערער והן המשיב. המערער טען בעררו כי מצבו הנפשי תואם אחוזי נכות גבוהים יותר, לצמיתות, והמשיב סמך את עררו על הטענה כי המצב הנפשי אינו קשור לתאונה. .5העררים של הצדדים הועברו לדיון בפני הועדה הרפואית לעררים, ביום 24/7/95(שתיקרא להלן: "הועדה"). הועדה החליטה לדחות את עררו של המערער ולקבל את ערר המשיב וקבעה שמצבו הנפשי של המערער אינו קשור עם התאונה. .6על החלטת הועדה מיום 24/7/95, הוגש הערעור שבפני. .7תמצית טענות המערער א. הועדה הקודמת דנה במצבו הנפשי של המערער והדיון שלה מלמד על הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי לבין התאונה. ב. משהחמיר מצבו הנפשי של המערער והוא זומן לבדיקה מחדש, אין הועדה היום יכולה לקבוע את העדר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המצב הנפשי, מאחר שלא ערערו על הקביעה משנת 1984בדבר קיומו של קשר סיבתי כזה. ג. גם אם היה ספק בקיומו של הקשר הסיבתי, הרי שהספק פועל לטובת המערער. ד. המערער הולך כבר 12שנה לטיפול נפשי והכל בגין תאונת העבודה. ה. יש להשיב את עניינו של המערער לועדה בהרכב אחר, מחשש למשוא פנים, למען תדון גלובלית בנכותו הנפשית. .8תמצית טענות המשיב א. הועדות הרפואיות שדנו בעבר בעניינו של המערער דחו את טענתו בדבר קשר בין התאונה לבין מצבו הנפשי. קביעתן היא חלוטה והמערער אינו יכול לטעון היום לשינויה. ב. הרכב הועדה מתאים לתלונותיו של המערער ולא נפל פגם משפטי בהחלטתה. קביעה חלוטה קודמת ? .9אין לקבל את טענות שני הצדדים בענין הכבילות בהחלטה הקודמת. טענת המערער, לפיה משנקבע בעבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו הנפשי כך שלא ניתן לסטות ממנה היום, היתה יכולה להתקבל, אם היתה הועדה הקודמת קובעת קשר סיבתי כזה. דא-עקא, שהועדה הקודמת שהמערער התלונן בפניה על נכותו הנפשית, לא מצאה סימנים לכך וקבעה כי אין לו נכות כזו. העובדה שהמערער התלונן על מצבו הנפשי ושהועדה הקודמת דנה בתלונותיו ודחתה אותן, אין בה כדי לקבוע שהועדה הקודמת קבעה קשר סיבתי כנטען על ידי המערער, אלא להיפך. גם טענת המשיב בדבר קביעה חלוטה קודמת שלא ניתן לתקנה באמצעות בדיקה לפי תקנה 36לתקנות, אינה ראויה להתקבל. העובדה שנקבע בעבר כי תאונה מסויימת לא הביאה לנכות נפשית, אין בה כדי לשלול מראש אפשרות של קביעה עתידית בדבר התפתחות מאוחרת המביאה לנכות נפשית שהיא אכן קשורה באותה תאונה. תקנה 36(א) לתקנות מדברת על קביעת דרגת נכות מחדש אם הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה (חלופה זו אינה רלוונטית לענייננו), או אם התגלתה פגימה חדשה. מכאן, שהועדה, בעת שקיימה דיון מחודש, היתה אמורה לבחון אם התגלתה פגימה חדשה, גם כזו שלא היתה קיימת בעת הדיון בועדה הקודמת, ולא היתה מנועה מלקבוע קיומה של פגימה בתחום הנפשי רק בשל כך שהועדה הקודמת לא מצאה סימנים לנכות נפשית בשנת .1984למעשה, אם עמדת המשיב בטענה זו היתה נכונה, לא היה כל מקום להעמיד את המערער לבדיקה מחודשת, שכן לפי טענת המשיב, ממילא היתה הועדה מנועה מלסטות מהחלטת הועדה הקודמת. גורל הערעור .10נראה לי שהחלטת הועדה אינה יכולה להישאר על כנה, וזאת מהסיבות שתפורטנה להלן. .11האופן בו נוסח פרוטוקול הועדה גורם לכך שהקורא אותו (בין אם זה יהיה המערער ובין אם יהיה זה בית הדין) אינו יכול להבין ממנו במפורש האם סבורה הועדה שלמערער יש נכות נפשית אך אין היא קשורה לתאונה, או שמא סבורה הועדה כי למערער אין כל נכות נפשית. אולם, נסיון להעריך להיכן נטתה יותר עמדתה של הועדה מביא למסקנה כי הועדה ראתה את המערער כמי שיש לו נכות נפשית, אך נכות זו אינה קשורה לתאונה משנת .1983 מסקנה זו מבוססת, בין השאר, על האמור להלן: א. בניגוד להחלטתה של הועדה הקודמת שבה נאמר במפורש, כמצוטט לעיל, שהיא דוחה את מסקנת ד"ר נפתלי בשל כך שלא מצאה את הסימנים שהוא מצא, הרי שהועדה (הנוכחית) לא שללה את קיומה של נכות נפשית כלשהי אצל המערער, ואף רשמה בסיום סעיף 28לפרוטוקול שערכה: "מצבו הנפשי אינו קשור עם התאונה הנידונה". ב. מסעיף 28לפרוטוקול של הועדה, עולה כי היא מנסה לקשור את מצבו הנפשי של המערער לכל מיני עניינים אחרים מלבד התאונה: ביקור במרפאה לבריאות הנפש כבר בשנת 1975, מצבים של תגובות "דכאוניות" (המרכאות - במקור) עקב מצבים של אי-שביעות רצון, כגון הפסקת עבודה, החלפת עבודה ופשיטת רגל. מכאן, שככל שניתן להתגבר על הערפול שיצר ניסוח פרוטוקול הועדה, באים למסקנה כי הועדה אכן ראתה את המערער כמי שיש לו מצב נפשי המצדיק קביעת נכות אלא שסברה כי נכות זו אינה קשורה לתאונה משנת 1983וניסתה למצוא גורמים אחרים לנכות הנפשית. .12לאור המסקנה האמורה בסעיף 11לעיל, מתברר כי למעשה הועדה היתה אמורה לנהוג אחרת; על הועדה היה לקבוע את שיעור נכותו הנפשית של המערער, ולנכות ממנה, את שיעור הנכות הנפשית שאינו קשור לתאונה, תוך מודעות לעובדה שנכוי מעין זה אמור להיעשות רק כאשר ברור שאילו נבדק המערער בלא התאונה - היתה נקבעת לו אותה דרגת נכות. משהועדה לא עשתה כך - הרי שהועדה טעתה וטעותה היא טעות משפטית. גם אם טעיתי במסקנה האמורה בסעיף 11לעיל, וגם אם למעשה הועדה סברה שאין למערער נכות נפשית כלשהי, הרי שהועדה טעתה בכך שלא ציינה בפרוטוקול במפורש את דעתה על העדר הנכות הנפשית (במיוחד לנוכח העובדה שקבעה שאין קשר בין המצב הנפשי לבין התאונה ושניסתה להסביר מהיכן נובע המצב הנפשי). .13גם לגופה של ההחלטה - ובהתעלם מן האמור בסעיפים 12- 11לעיל, אין להשאיר על כנה את החלטת הועדה. א. הועדה מסתמכת על "מסמכים" (בסעיף 26לפרוטוקול מציינת הועדה שהיא "עיינה במסמכים" - בלא פירוט), שמהם עולה שהמערער, לדברי הועדה, "משנת 16.12.1975מבקר במרפאה לבריאות הנפש". כלומר, הועדה שנוקטה לשון הווה "מבקר" מתייחסת למערער כמי שבאופן רצוף מבקר במרפאה לבריאות הנפש משנת .1975 עיון במסמך שהיה בפני הועדה - מכתבו של ד"ר וייסבורד מהמרפאה לבריאות הנפש, מיום 20/12/94, מעלה כי התייחסותה של הועדה לביקורים במרפאה היתה חד-צדדית ולכאורה אף מגמתית. במכתבו, מציין ד"ר וייסבורד כי המערער אמנם ביקר במרפאה לשם אבחון עקב סהרוריות, בשנת 1975, אלא שהאבחון אז העלה שלא היתה בעיה פסיכופתולוגית והקשר של המערער עם המרפאה לבריאות הנפש - הופסק. הזימון הבא למרפאה היה רק ביום 10/4/83, כלומר כשבועיים וחצי לאחר תאונת העבודה, עקב ביקור בחדר מיון ואבחון של חרדה ודכאון כתוצאה מתאונת העבודה בה אבדו מספר אצבעות. (המערער אמנם לא הופיע למרפאה באותו זמן - אך, כאמור לעיל, זומן אליה בעקבות הביקור בחדר מיון). לפיכך, ההתייחסות אל המערער כאל מי שמבקר, כביכול, באופן קבוע במרפאה כבר משנת 1975, אינה נכונה. לא ברור כלל מדוע הועדה מצאה לנכון להזכיר את אשר היה טרם התאונה, כלומר, את האבחון משנת 1975, בלא להזכיר את תוצאתו - כלומר האבחנה שאין בעיה פסיכופתולוגית. ב. הועדה היתה מודעת לטיפולים הנפשיים שהמערער עובר ולכך שהוא מקבל טיפול תרופתי עקב מצבו הנפשי. למרות זאת, לא הסבירה הועדה מדוע לדעתה אין לו נכות במישור הנפשי ולחלופין, לא קבעה שיש לו נכות כזו אך שנכות זו היתה נקבעת גם בלא התאונה ולכן יש לנכותה במלואה. ג. הועדה הניחה, לכאורה, כי ארועים שונים בחיי המערער, כגון הפסקת העבודה והחלפתה, היו יכולים להביא לתגובות דכאוניות, הועדה לא מצאה לנכון להסביר מדוע דווקא ארוע משמעותי כגון התאונה משנת 1983שבה נקטעו חלקים ניכרים מ- 3אצבעות של המערער לא היה יכול להביא לתגובה דכאונית, בעוד ארוע של החלפת עבודה כן היה יכול להביא לתגובה כזו. אם המערער מגיב על החלפת עבודה בתגובה דכאונית - מדוע לא ייתכן שגם על אובדן מספר אצבעות הוא יגיב כך ? הועדה היתה אמורה להבהיר זאת, אך לא עשתה כן. .14לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינו של המערער אל ועדה רפואית לעררים. בשל התמיהות שהעליתי לעיל הן על האופן המעורפל שבו נוסח פרוטוקול הועדה והן על אופן התייחסותה של הועדה למסמך שהיה בפניה, אני מקבל את בקשתו של המערער ומורה כי יש לסטות מהכלל ולהעביר את עניינו של המערער לדיון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה. הועדה החדשה שאליה יובא עניינו של המערער, תדון מחדש בעררים שהוגשו על החלטת הועדה מיום 18/5/95ולא תקבל לידיה את העתק פרוטוקול הועדה מיום .24/7/95 על הועדה החדשה יהיה לקבוע במפורש האם קיימת למערער נכות במישור הנפשי, אם לאו. אם תמצא הועדה שלמערער אין נכות נפשית, יהיה עליה להסביר כיצד מתיישבת מסקנתה זו עם הטיפולים התרופתיים שהמערער מקבל ועם ביקוריו במרפאה לבריאות הנפש. אם תמצא הועדה שלמערער יש נכות נפשית - עליה לקבוע את שיעורה של נכות זו. לאחר מכן, תתייחס הועדה לשאלה האם יש קשר בין התאונה מיום 23/3/83לבין הנכות הנפשית. אם תסבור הועדה שלא כל הנכות הנפשית נובעת מן התאונה, עליה לציין ממה נובעת נכות זו, לציין על מה מבוססת מסקנתה זו של הועדה ולקבוע במפורש איזו נכות היתה נקבעת למערער במישור הנפשי, אם היה נבדק אלמלא התאונה. את שיעור הנכות הזו, שהיתה נקבעת למערער גם בלא התאונה, תהיה הועדה זכאית לנכות משיעור נכותו הנפשית של המערער. .15על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט בסך -. 180ש"ח, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/3/96, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/3/96ועד התשלום בפועל. .16כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.קטיעת איבראצבעות