קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של יערן: .1המערער נפגע ביום 20/3/90בעת עבודתו כיערן, בעינו הימנית, והמשיב הכיר בארוע זה כתאונת עבודה. המערער ביקש לקבוע את נכותו כתוצאה מהתאונה, ועדה רפואית בדרג ראשון דנה בבקשתו ועל הכרעתה הוגש על ידיו ערר. ועדה רפואית לעררים דנה בערר ביום 27/10/92וקבעה שיעורים שונים של נכות זמנית, וכן % 30נכות יציבה לפי פריט ליקוי 52(1)(9)(א) יחד עם הפעלה מלאה של תקנה .15 בהמשך, ביקש המערער לקבוע שמצבו הוחמר ובאישור החמרת המצב נטענו הפרעות הסתגלות והפרעות נפשיות ותפקודיות. ועדה רפואית בדרג ראשון (שני פוסקים) קבעה ביום 19/6/97כי חלה החמרה זמנית במצבו וקבעה לו נכות זמנית של % 50מ- 1/12/96עד -.31/12/97 על קביעה זו עררו שני הצדדים. ועדה רפואית לעררים התכנסה ביום 13/10/97ודנה בשני העררים. הועדה קבעה שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לתאונת העבודה ולכן קבעה שאין החמרה במצב. מכאן הערעור שבפני. .2להלן עיקר טענות ב"כ המערער בתמצית: א) בפני הועדה היתה מונחת חוות דעת עדכנית של ד"ר הידש מיום 6/10/97 והועדה התעלמה ממנה והתייחסה רק לשתי חוות דעת קודמות של מומחה זה. ב) גם לחוות הדעת הקודמות היתה התייחסותה של הועדה שטחית ולא ענינית ומנומקת והסתכמה בשלוש מילים. ג) הועדה טעתה בכך שקבעה שהפחדים שפיתח המערער בגין העין שנותרה לו נכללים בנכות שנקבעה בענין אובדן העין, שכן פריט הליקוי שיושם אין לו קשר לבעיות נפשיות. ד) בהחלטתה של הועדה נפלה סתירה פנימית בכך שברישא נרשם שאין מצב של חרדה או דכאון ובסיפא נאמר על הפחדים שהם נכללים בנכות בגין העין וקשורים לראייה. .3להלן עיקר טענות ב"כ המשיב בתמצית: א) אשר להתייחסות לחוות הדעת של ד"ר הידש - ההלכה היא שמידת ההתיחסות המתחייבת מצד הועדה עומדת בזיקה למידת ההנמקה של חוות הדעת. עיון בחוות הדעת מראה שהציר המרכזי של שלושת חוות הדעת הוא החשש מאובדן העין הבריאה, חשש שאינו מלווה בתופעות של חרדה או דיכאון. את חששותיו או פחדיו מאובדן העין הבריאה העלה המערער כבר לפני הועדה מ-.27/10/92 יש לקחת בחשבון שמדובר בטענת החמרת מצב בהשוואה לממצאים מ- 27/10/92ובחוות דעתו האחרונה של ד"ר הידש נאמר שמצבו של המערער נמשך חמש שנים, משמע שגם לפי חוות הדעת לא חלה החמרה. לפיכך, יצאה הוועדה ידי חובתה בהתייחסות לחוות הדעת באמירתה ש"לקחה לתשומת ליבה". ב) הועדה מ- 10/27/92קבעה למערער % 30נכות אך מאחר שהביע פחדים הקשורים לעינו הבריאה קיבלה הועדה את החששות ופתרה אותו מכל צורה של עבודה שבמסגרתה עלול להיגרם נזק לעין הבריאה ויישמה במלואה את תקנה .15 המערער מבקש לקבל כפל נכות בגין הפחדים לגורל העין הבריאה, ופרשנות זו נתמכת באמור בתקנה 15ג לתקנות הנכות. ג) אין לקבל את הטענה לפיה קיימת סתירה פנימית בהחלטות הועדה בכך שמחד קבעה שאין מצב של חרדה או דיכאון ומאידך אמרה שהפחדים נכללים בנכות בגין העין. ההבחנה בין חרדה או דיכאון לבין פחד או חשש הוא ענין רפואי המסור לסמכותה הבלעדית של הועדה. ב"כ המשיב מעיר כי סתירה פנימית קיימת דווקא בין חוות הדעת השונות של ד"ר הידש אשר בזו מיום 15/2/96כתב כי לא מצא "סימנים נפשיים" ובזו מ- 6/10/97כתב כי "מצבו הנפשי נמשך כ- 5שנים" והמליץ על נכות על פי פריט 33ג. .4ב"כ המערער קיבל רשות להשיב לסיכומי המשיב, והפנה את ביה"ד לכך שתקנה 15הופעלה לענינו של המערער כאשר סוגיית הפגימה הנפשית טרם עמדה לדיון. .5א) עיון בפרוטוקול הועדה לעררים נשוא הערעור שבפני, מראה שהועדה אשר כללה פסיכיאטר, התרשמה ממצבו של המערער בתחום הנפשי. בסעיף הסיכום והמסקנות נרשם כי "אין כאן מצב של חרדה או דיכאון, אין מצבו הנפשי קשור עם הפציעתו מבחינה נפשית. הועדה קובעת כי אין קשר סיבתי בין הארוע הנדון לתלונותיו הנפשיות הפחדים שהנפגע הקשורים עם ראייתו הם נכללו בנכות של אבדן עין ימין...". ב) אשר להתייחסות לחוו"ד הדעת של ד"ר הידש - אמנם נכון הוא שההתייחסות הישירה לחוו"ד אלו הסתכמה בבטוי "לקחה לתשומת לבה". ברם - אינני סבורה שבעובדה זו, היא כשלעצמה, יש כדי להביא לקביעה שנפלה בהחלטת הועדה טעות משפטית בהקשר זה, וזאת מהנימוקים המצטברים שדלקמן: ראשית, קיים הבדל מהותי בין מצאיו של ד"ר הידש בכל חוות הדעת לבין אלו של הועדה שכן ד"ר הידש קובע פוזיטיבית קיומם של דכאון וחרדה בעוד שהועדה קובעת "אין כאן מצב של חרדה או דכאון". הבדל זה בממצאים יש בו, על פי ההלכה הפסוקה, כדי להוות הנמקה מניחה את הדעת לשוני במסקנות. שנית, חשוב לזכור שעסקינן בועדה ששומא עליה לקבוע האם קיימת החמרה במצב. דע-עקא, שצודק ב"כ המשיב בציינו שגם ד"ר הידש בעצמו קובע שהמצב הנפשי הקיים, קיים זה מכבר, עוד מאז סיום הניתוחים והטיפולים בעין. לשון אחרת- גם לפי חוות הדעת של ד"ר הידש אין לדבר במונחים של החמרה במצב. נראה אם כן, שעסקינן במחלוקת רפואית מקצועית בין ד"ר הידש לבין חברי הועדה, ובכזו אין לביה"ד לא את הכלים ולא את הסמכות להתערב. ג) אשר לטענות בדבר הטעות שבקביעה לפיה ה"פחדים" נכללים בנכות בגין הפגיעה בעין ובדבר קיומה של סתירה בהחלטת הועדה- ראשית,אינני מוצאת סתירה בין הקביעה לפיה אין מצב של חרדה או דיכאון, לבין אזכור הפחדים מהם סובל המערער. שכן, ברור מפרוטוקול הועדה שהיא סבורה שהפחדים מהם סובל המערער אינם עולים כדי נכות נפשית ועל כן אין בעצם ההתייחסות אליהם כדי לסתור את הקביעה האמורה. שנית, סבורני שמשקבעה הועדה שאין קיימת נכות נפשית, הרי שיש להתייחס בהתאם להתבטאותה לפיה הפחדים הקשורים עם הראיה נכללים בנכות לגבי העין. לכך יש להוסיף גם את הנתון לפיו תקנה 15הופעלה לגבי המערער במלואה כך שגם אם היה מקום לומר שפחדיו של המערער משליכים על כושרו להשתכר-לא ניתן היה לתת לכך נפקות מבחינת "הרחבת" הפעלת תק' .15 סבורני שיש לומר שמדובר בקביעה מקצועית של הועדה לפיה מדובר במצוקה רגשית המהווה חלק מעצם הנכות ובתור שכזו אין מקום לתת לה בטוי במסגרת קביעת אחוזי נכות נפרדים. סיכומיו של דבר, בהתחשב באמור לעיל, במצטבר, אינני מוצאת טעות משפטית בקביעת הועדה לפיה אין בפחדיו של המערער כדי להביא לקביעה לפיה חלה החמרה במצבו. .6לאור האמור לעיל, דין הערעור להדחות, בנסיבות הענין אין צו להוצאות. .7במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30יום מיום קבלת עותק פסק הדין.תאונת עבודה