העסקת עובדת זרה במשק בית בלי ביטוח

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העסקת עובדת זרה במשק בית בלי ביטוח: נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדת זרה בלא היתר, ובלא שהסדירה לעובדת ביטוח רפואי כדין (עבירות לפי סעיף 2 (א) ו2(ב)(3) לחוק עובדים זרים תשנ"א - 1991. עיון בכתב האישום מעלה, לכאורה, כי הנאשמת העסיקה בביתה עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, בביצוע עבודות משק בית, לעובדת לא היה היתר לעבוד אצל הנאשמת, והנאשמת לא הסדירה עבורה ביטוח רפואי. לטענת הנאשמת, יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדה מחמת אפליה, באשר נגד אחרים אשר ביצעו עבורות דומות, לא ננקטו הליכים פלילים (הבקשה מונה רשימה של מקרים לגביהם נטען כי בוצעה עבירה דומה, שמרביתם פורסמו באמצעי התקשורת,). עוד טוענת הנאשמת כי החוקר שהיה בביתה הבטיח לה כי עניינה יסתיים בהטלת קנס מנהלי והנאשמת הסתמכה על הבטחתו, שהיא בבחינת הבטחה שלטונית מחייבת. עוד טוענת הנאשמת, כי התנהלותו הפסולה של המפקח פגעה ביכולתה להתגונן וגם מן הטעם הזה, דין כתב האישום להתבטל, מחמת הגנה מן הצדק. בהמשך הדברים, ביקשה הנאשמת להוסיף על טענותיה, ובהסכמת המאשימה הגישה מסמך משלים במסגרתו טענה כי בהגשת כתב האישום הסתמך התובע על הנחיות שפרסם יועמ"ש משרד התמ"ת על אף שסמכויות האכיפה הועברו למשרד הפנים, וכי ההנחיות לא פורסמו כנדרש, לגופו של עניין נטען כי מדובר בהנחיות בלתי סבירות באופן קיצוני, אשר חורגות מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.341 שכותרתה נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות. אם לא די בכך, בנוסף נטען כי המאשימה הפרה את חובתה לקיים שימוע לנאשם עובר להגשת כתב האישום. המאשימה מבהירה בתשובתה כי מהראיות המצויות בידה עולה כי העבירה דנן סווגה על ידה כעבירה חמורה, וזאת מאחר שמדובר בהעסקה של העובדת כ- או פר, במשך תקופה ממושכת, בנסיבות בהן מדובר בעובדת שהגיעה לארץ כאשר בידה אשרה לעבודה בתחום הסיעוד. אשר לטענת האפליה מבהירה המאשימה כי באחד מהמקרים המפורטים בבקשה כבר הוגש כתב אישום וכן הובהר, כי המקרים האחרים נמצאים בשלבים שונים של חקירה, וטרם התקבלה החלטה בעניינם. עוד מבהירה המאשימה כי הוגשו במקביל לכתב האישום דנן כ- 60 כתבי אישום דומים, בגין העסקת עובדים זרים במשק בית - בהתאם למדיניות המאשימה. המאשימה הבהירה בטיעוניה את הטעמים אשר עמדו ביסוד גיבוש מדיניות התביעה וכן את האופן בו יושמה הלכה למעשה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להדחות. נקיטת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית העבירות נשוא כתב האישום נקבעו כעבירות מנהליות. משמעות הדבר היא, כי ניתן היה להטיל על הנאשמת קנס מנהלי ולהימנע מהעמדתה לדין פלילי, ואולם כתב האישום הוגש במסגרת שיקול הדעת שניתן למאשימה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, אשר קובע כדלקמן: 15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; ... כידוע, חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים. ואולם, יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה. ואולם, המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית - כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו. בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501). אציין כי להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי. ראוי להזכיר דברים נכוחים שנכתבו בהקשר זה על ידי כב' השופט (בדימ') מ. חשין בבג"צ 5537/91 שכבר נזכר לעיל : "לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335: 'The prosecutor has more control over life, liberty and reputation than'any other person in america " לאחרונה שב בית המשפט העליון ועמד על כך ששימוש נרחב בדין העונשי, מגביל את חירויות הפרט ומביא לפגיעה חמורה בזכויותיו. מכאן, התפיסה כי השימוש בדין הפלילי צריך להיעשות באופן מידתי, כאמצעי של "מפלט אחרון", שייוחד להתנהגות שיש עימה גינוי ואשמה. בית המשפט העליון אף הזכיר את הביקורת על השימוש בדין הפלילי לשם אכיפתם של כללי זהירות ורגולציה, שהאשם אינו עומד ככלל במוקדם, איסורים שאפשר שראוי יותר לאכפם באמצעים מנהליים ואזרחיים. העובדה שעבירות "של תקנת הציבור" הינן עבירות קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה להן, מצדיקה לפי תפישה זו, שלא להטיל על מבצעיהן את הכתם הכרוך בהרשעה פלילית. (ראה פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' מדינת ישראל - ). הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ומדיניות התביעה כפי שיושמה בהליך דנן הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.3041, אשר כותרתן: נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו 1985 קובעות ביחס להגשת כתב אישום יזום, רשימה בלתי ממצה של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק הגשת כתב אישום, והם כדלקמן (ר' סעיף 5.2.6 להנחיות) : "א. הטלת קנס מינהלי על אותו אדם אין בה משום גורם מרתיע במידה מספקת, כיוון שהוא חוזר ועובר עבירות מינהליות מאותו סוג חרף הקנסות המינהליים המוטלים עליו. ב. אותו אדם לא שילם את הקנסות המינהליים שהוטלו עליו בעבר והיה צורך להפעיל הליכי גבייה לגביית הקנסות שהוטלו עליו. ג. נסיבות העבירה חמורות במיוחד." ביום 18/5/08 פרסם יועמ"ש משרד התמ"ת הנחיות שנשלחו לממונה על התביעה בתחום עובדים זרים במשרד התמ"ת. במסמך נקבעו קריטריונים לנקיטת הליך פלילי יזום חלף קנס מנהלי בעבירות לפי חוק עובדים זרים. כך, בסעיף 2 להנחיות נקבע הכלל לפיו יינקט הליך פלילי יזום, חלף קנס מנהלי, במקרים של ריבוי עבירות (כלומר במקרה שבו המעביד שב וביצע עבירה על חוק עובדים זרים, לאחר שכבר הוטלו עליו קנסות מנהליים או כאשר כבר הורשע בעבר בגין ביצוע עבירות על חוק עובדים זרים או על חוקי עבודה אחרים). בצד הטעם שעניינו ריבוי עבירות, נקבעו טעמים נוספים שעשויים להצדיק הגשת כתב אישום יזום חלף קנס מנהלי. כך, סעיף 5 להנחיות קובע כדלקמן: "5. קביעת הנחיות הפנימיות אין בה כדי לגרוע מסמכותו של התובע להגיש, בהתאם לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 ובאישור הממונה על התביעות, כתב אישום בנסיבות המצדיקות זאת בנוסף לאמור בסעיף 2 לעיל, כגון (לא מדובר ברשימה סגורה): העסקת עובד זר בתור או-פר, משרת או העסקה שלא כדין של עובד זר שהגיע לישראל כדין לעבודה בענף הסיעוד על ידי מעסיק שאינו בעל היתר בתחום הסיעוד ושלא במתן טיפול סיעודי לנזקק. העסקת עובד זר בתנאי מגורים מחפירים שאינם מתאימים למגורי אדם. פגיעה חמורה אחרת בזכויות העובדים. ביצוע עבירות ביחס למספר רב של העובדים או במשך תקופה ממושכת. ניכויים משכרו של עו"ז בניגוד לסעיף 2 (ב) (3) (ביטוח רפואי) או בניגוד לסעיף 2 (ב) (4) (מגורים) או בניגוד סעיף 2(ב) (9) (בניגוד לחוק הגנת השכר) לחוק עובדים זרים, ובלבד באם יתקיימות תנאים מצטברים הבאים: שיעור הניכויים שווה או גבוה משיעור הקנס המנהלי שניתן להטיל בגין אותה עבירה. מדובר בעבירה שנעברה לגבי 5 עובדים ויותר. ניכוי אסור בוצע במשך 3 חודשים ויותר. אינני מקבלת את טענת הנאשמת, לפיה קיימת סתירה בין הנחית היועמ"ש 4.341 הנ"ל לבין ההנחיות שגובשו על ידי יועמ"ש משרד התמ"ת. הנחית היועץ המשפטי לממשלה קבעה את הכלל לפיו ניתן יהיה להגיש כתב אישום נגד מבצע עבירה שאין לחובתו "עבר מכביד" כאשר "נסיבות העבירה חמורות במיוחד". (ראה סעיף 5.2.6. (ג) להנחיות שלעיל. ההנחיות הפנימיות קבעו קריטריונים קונקרטיים לסיווג עבירה כחמורה, בהתאם לנסיבותיה, ובהתאם לצרכי השעה. אשר על כן, נוסח ההנחיות כשלעצמו, בוודאי שאינו סותר את הנחית היועמ"ש. לטענת התביעה, כתב האישום דנן הוגש על פי שיקול דעתו של תובע, בהתאם להנחיות הממונה על התביעה במשרד התמ"ת (כיום משרד הפנים) באשר מתקיימות בנסיבות העניין שלוש עילות שיש בהן כדי להצדיק החמרה עם הנאשמת, היינו, בשים לב לכך שמדובר בהעסקת עובדת שהחזיקה באשרה לעבודה בתחום הסיעוד וכן בגין העובדה שהועסקה כאו-פר ומחמת משך ההעסקה. אשר ליישום ההנחיות על נסיבות העניין הקונקרטי, כפי שאפרט להלן,במקרה דנן, על פני הדברים, נראה כי סיווג העבירה כחמורה - איננו חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות. עוד אציין כי לא מצאתי ממש בטענת הנאשמת, הגורסת כי יש קושי בכך שהנחיות יועמ"ש משרד התמ"ת יושמו הלכה למעשה על ידי התביעה, לאחר שסמכויות האכיפה הועברו ממשרד התמ"ת למשרד הפנים. בראש התביעה הכללית במדינת ישראל עומד היועץ המשפטי לממשלה, התובעים כולם הם נציגי היועץ המשפטי לממשלה והם כפופים להנחיותיו. מטבע הדברים ההנחיות הקונקרטיות ומדיניות התביעה ביחס לעבירה ספציפית מתגבשת על ידי הממונה על התביעה בתחום הרלוונטי, אשר פועל מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, ותוך התיעצות עם הגורמים הרלוונטים. העברת הממונה על התביעה ממשרד התמ"ת למשרד הפנים איננה מחייבת כי הממונה יזנח את ההנחיות שגובשו על ידי יועמ"ש משרד התמ"ת, ואין כל מניעה כי ימשיך לאמץ אותן ולעשות בהן שימוש בתקופת המעבר, ועד לגיבוש הנחיות חדשות. הביקורת השיפוטית על ההחלטה להגיש כתב אישום יזום נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך ששיקול הדעת שניתן לתביעה לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נתון לביקורת שיפוטית. בבג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כי הסמכות לבחון את שיקול דעתה של המאשימה, ביחס להחלטתה להגיש כתב אישום יזום בתיק קונקרטי, חלף הליך מנהלי - נתון בידי הערכאה הדיונית הדנה בתיק: "דומה כי הערכאה המתאימה לבירור טענות העותרים היא הערכאה הדיונית ולא בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כך נדחתה בעבר על הסף עתירה, שעניינה אופן הפעלתו של שיקול דעת תובע לפי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, בקביעה כי האכסניה הראויה להעלאת הטענות היא הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (לא פורסם); לעניין דחיית עתירה בה ביקש העותר להמיר כתב אישום בעבירות מס בתשלום כופר, ראו בג"צ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף -נתניה (לא פורסם); ראו גם בג"צ 7393/07 דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המסים בישראל (לא פורסם))." הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה היא בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי. אשר על כן, נדון להלן בטענות הנאשמים לעניין הפגם הנוגע לאי פרסום ההנחיות הפנימיות בדבר מדיניות התביעה, וביחס לסבירות שיקול הדעת לגופו של עניין. פרסום מדיניות התביעה נדמה כי אין חולק על כך שככלל, מדיניות התביעה ביחס להגשת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית איננה יכולה להיות בבחינת סוד, והיא ראויה לפרסום. עמד על כך כב' השופט חשין בבג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד פ"ד מו (3) 501 (1992) כדלקמן: "השאלה, אם יוכל אדם לפטור עצמו בקנס מינהלי או אם יהיה עליו לעמוד לדין פלילי, אין זה ראוי כי יוכרע בה על דרך של משחק במחבואים בין האזרח לבין הרשות. הנחיות הפרקליטות חייבות להתפרסם לרבים, כדי שהרבים יכלכלו מעשיהם על פיהן ויידעו גבולותיה של עבירה מינהלית; וגמישותו של שיקול הדעת המוקנה לרשות יוכל לעמוד לה כדי שלא יערימו עליה. הסתרת ההנחיות מהאזרח, לבד מכך שהיא נוגדת מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי - ומוסיפה היא ומאפשרת שרירות בעשייה - אין בה לא סבירות ולא היגיון: אליבא דכולי עלמא זכאי נאשם לדעת אותם טעמים שהביאו להגשת כתב-אישום נגדו, ומשיידע את אלה, תתגלה לו ממילא מדיניות הרשות, במישרין או בעקיפין. מה היה לה איפוא לפרקליטות כי ראתה להסתיר את מדיניותה מראש? ..... והנה, כדי שרשות תוכל למלא חובתה זו כראוי, חייבת היא לאפשר לנאשם בכוח להעלות עניינו לפניה (כפי שעשה העותר שלפנינו במגע והמשא שהיה לו עם פקיד השומה), ופירוש הדברים הוא, שזכאי נאשם בכוח לנסות ולהסביר לרשות מדוע לא יהיה זה ראוי כי יוגש כתב-אישום נגדו. ואולם אם לא יידע את תוכן ההנחיות הפנימיות, כיצד יוכל להסביר עניינו כראוי? נמצא לנו איפוא, שהסתרת ההנחיות הפנימיות פוגעת אף בזכות השמיעה, אם תרצה בזכות ההשמעה. .25כללם של דברים: הנחיות הפרקליטות ראוי להן כי תפורסמנה לרבים, והרי רק כך תוכל זו למלא חובתה כנדרש. נוסיף עוד ונאמר, כי אין בכל אלה כדי לאצול על עניינו של העותר, שהרי זה מיצה את זכותו בבית-משפט השלום; וגם לא שוכנענו, כי בהיבט זה של ההנחיות הפנימיות - הבאת ההנחיות לידיעתו והחלתן על עניינו נפגע העותר במאוד מדרך טיפולה של הפרקליטות. עם זאת, יש להדגיש כי ההנחיות שניתנות לתובעים, שהן בבחינת כלים להבניית שיקול הדעת בעת החלטה על הגשת כתב אישום, אינן בבחינת תקנות בנות פועל תחיקתי, ואין כל חובה לפרסמן ברשומות. לעיתים יש למאשימה עניין בפרסום מדיניותה, על מנת ליצור הרתעה, ואולם, לא בהכרח כך. בהעדר כללים ברורים, יש שמדיניות התביעה היא בבחינת תורה שבעל פה, לעיתים היא מנוסחת כהנחיות פנימיות לתובעים, ומכל מקום לא תמיד היא מפורסמת לציבור באופן יזום. לצורך העניין, הגם שאינני קובעת מסמרות בדבר, אצא מנקודת הנחה כי היה מקום להביא לידיעת הציבור, באופן יזום, את מדיניות התביעה ביחס לעבירה של העסקת עובדים זרים בלא היתר. ואולם, גם אם נצא מנקודת הנחה כי היה על המאשימה לפרסם את מדיניותה ברבים, עדיין נשאלת השאלה מהי צורת הפרסום הנדרשת ומה המשמעות של אי הפרסום. אני סבורה, כי אי הפרסום של מדיניות התביעה אינו יכול להוות בנסיבות דנן עילה לביטול כתב האישום. אבהיר, כי אינני מקבלת את טענת הנאשמת, לפיה הגשת כתב האישום חותרת תחת הכלל הידוע לפיו - אין עונשין אלא אם מזהירין תחילה. האיסור על העסקת עובדים זרים נקבע בחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991, וחזקה היא כי הציבור, לרבות הנאשמת, יודע את הדין. הגם שהעבירה דנן נקבעה כעבירה מנהלית, פשיטא שאין לאיש זכות קנויה כי ינקטו נגדו הליכים מנהליים דווקא. תכליתה העיקרית של החובה לפרסם את מדיניות התביעה היא ליצור שקיפות, למנוע שרירות לב שלטונית, ולאפשר ביקורת ציבורית ואף שיפוטית על עבודת התביעה. (השווה בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 767-769; בג"ץ 2271/98 עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778, 789). על רקע האמור נזכיר, כי בעקבות פנייתה של הנאשמת, הועבר אליה העתק ממכתבו של עו"ד אטלן, אשר משקף את מדיניות התביעה באופן שאיפשר לה לבחון האם כתב האישום הוגש נגדה בהתאם למדיניות, וכן להעלות את כל טענותיה ביחס למדיניות התביעה. בנסיבות דנן, ובפרט כאשר לא ברור מהי צורת הפירסום הראויה למדיניות התביעה, לא התרשמתי כי אי הפרסום כשלעצמו הביא לשלילת זכות קנויה של הנאשמת או כי גרם לעיוות דין, אשר יש בו כדי להצדיק, את ביטול כתב האישום. סבירות שיקול הדעת הוראות סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות המחייבות את התובע לנמק מדוע החליט לחרוג מהכלל של הטלת קנס מנהלי, ולהביא את עניינו של מבצע העבירה בפני בית המשפט בהליך פלילי. תכליתו של סעיף 15 היתה להבהיר כי הנטל על המאשימה להבהיר - מדוע בחרה במסלול הפלילי. כב' השופט חשין הטעים בעניין זה בבג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד הנ"ל: .16"חובת רישום הטעמים מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מייחס לאותם טעמים לגופם: חובת הרישום הינה בבחינת אספקלריה לגופם של הטעמים. חובת הרישום נועדה לא אך כדי לאפשר ביקורת על הטעמים לגופם; יש בה כדי להעיד על הצורך בקיומם של טעמים בני משקל ועל הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה על הגשת כתב-אישום. יתרה מזאת: כבכל נושא אחר בו דורש המחוקק מסמך בכתב דווקא - בין לעניין מהות בין לעניין ראיה - כך אף בענייננו נדע את החשיבות שמייחס המחוקק להחלטה בכתב, את ריכוז המאמץ והמחשבה לביקורת עצמית ולשיקול בכובד ראש קודם העלאת דברים על הכתב." בענייננו אין חולק כי הנימוקים להגשת כתב האישום נרשמו על ידי התובע בזמן אמת, עובר להגשת כתב האישום. ביסוד ההנמקה עומדת העובדה שמדובר בהעסקה של עובדת שהגיעה לישראל לפי אשרת עבודה בענף הסיעוד, ולא היה בידה היתר לעבוד אצל הנאשמת. עוד עולה מההנמקה כי לחובת הנאשמת נשקלה העובדה כי מדובר בהעסקה למשך תקופה ממושכת. אין לכחד, כי התופעה של העסקת עובדים זרים בלא היתר בעבודות משק בית הפכה, למכת מדינה. המדובר, בדרך כלל, בעובדים אשר כניסתם לארץ הוסדרה לצורך עבודה בתחום הסיעוד (אצל מטופל קונקרטי שפרטיו מפורטים באשרת העבודה), ואשר מסיבות שונות בחרו לעבוד בניגוד לתנאי אשרת העבודה, אצל מעסיקים אחרים, בביצוע עבודות משק בית. לא אחת, העסקתו של העובד במשק בית, מתבצעת לאחר שהעובד נטש את המטופל הסיעודי, לנוכח הקשיים הידועים בעבודה בתחום הסיעוד, ומאחר שהעבודה במשק בית נוחה יותר ומתגמלת יותר. מטבע הדברים, כתוצאה מהמעבר של עובדי הסיעוד לעבודה במשק בית, והשתקעותם בארץ ללא מעמד חוקי, יש צורך לאשר את כניסתם לארץ של עובדי סיעוד נוספים, וכל זאת תוך פגיעה באינטרס הציבור והעמסה על המשק הישראלי, שאיננו ערוך לכך. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי לעיתים קרובות העסקת העובדים במשק בית נעשית מבלי שיובטחו זכויותיהם הסוציאליות (ללא ביטוח בריאות, ומבלי שישולמו להם דמי חופשה, הבראה, חגים, ועוד כיוצא באלה). כאשר המעסיקים של אותם עובדים חוסכים בעלויות ההעסקה, וזוכים ביתרונות נוספים שנובעים ממעמדו המוחלש של העובד הזר ומ"שקיפותו". ניכר, כי בעת שנקבעה מדיניות התביעה בעבירות הללו, הדעת ניתנה לכם שהעסקת עובדים זרים בתחום משק הבית משיאה למעסיקיהם תועלת של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שהעובדים משתקעים בארץ כשהם חסרי מעמד, ובשים לב לתופעת הפגיעה בזכויותיהם של העובדים הזרים, אשר חותרת תחת ערכי יסוד של החברה ומחבלת בדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן: "ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו) נראה כי על רקע כל האמור לעיל, ובשים לתופעה ההולכת וגוברת של קליטת עובדים זרים בעבודה במשקי-בית, התגבשה המדיניות המחמירה של המאשימה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר,בהגשת כתבי אישום יזומים נגד מעסיקים של עובדים זרים במשק בית, חלף הטלת קנסות מנהליים. בבואנו לבחון את סבירות החלטת המאשימה, יש לזכור, כי הקנס המינהלי בגין העסקת עובד זר בלא היתר, עומד כיום על סך 5,000 ₪. מדובר בקנס משמעותי ביותר, אשר על פני הדברים נראה כי יש בו, כשלעצמו, כדי ליצור הרתעה של ממש מפני העסקת עובדים זרים במשק בית. נזכיר כי המעסיקים של העובדים הזרים במשק אינם כולם משועי הארץ, ורבים מהם נמנים על מעמד הביניים. עוד יש להזכיר, כי העסקת עובדים זרים במשק בית לובשת צורות שונות. יש שהיא נעשית במתכונת הידועה כשירות או-פר, כאשר העובד שוהה בבית המעסיק על בסיס יומיומי, (ולרוב גם לן בבית המעסיק). ויש שהיא נעשית על בסיס של מספר שעות, אחת לשבוע או אחת לשבועיים, ולעיתים אף כסיוע חד פעמי, נקודתי. מהמידע שבפני עולה כי מדיניות המאשימה גובשה באופן גורף, מבלי שניתנה הדעת לאבחנות בין הסוגים השונים של ההעסקה, ומבלי שתנתן הדעת לכך שבמקרים רבים הקנס המינהלי עשוי היה להשיג את המטרה הן במישור ההרתעתי והן במישור הגמולי, וזאת תוך שימוש באמצעי מידתי יותר, אשר אפשר שהוא הולם יותר את נסיבות ביצוע העבירה. לטעמי, על פני הדברים נראה כי המדיניות הגורפת של המאשימה מעוררת קושי. לא מן הנמנע כי היה מקום להבחין בין העסקה של עובד זר במתכונת של או פר, כאשר המעסיק מודע לכך שהוא מלין בביתו עובד שמועסק על ידו שלו כדין ואפשר שמעמדו בארץ איננו מוסדר, לבין העסקה במתכונת מצומצמת יותר, בנסיבות בהן המעסיק יכול היה לסבור בתום לב מוחלט כי אין פגם בהעסקה. לא מן הנמנע כי יתכנו נסיבות בהן הקנס המנהלי הולם יותר את חומרת העבירה, ובפרט כאשר כפי שכבר ציינו - מדובר בקנס משמעותי. עם זאת, על יסוד המידע שבפני בשלב זה, בשים לב למאפיני ההעסקה ולמשכה, אינני סבורה כי בנסיבות העניין ההחלטה להגיש כתב אישום יזום נגד הנאשמת נגועה בחוסר סבירות קיצונית. הגנה מן הצדק הנאשמת טוענת כי המפקח שביצע פעולות חקירה בתיק זה הבטיח לה כי העניין הסתיים בהטלת קנס מנהלי. לטענתה מדובר בהבטחה מנהלית. זאת ועוד, הנאשמת טוענת כי הסתמכה על דברי המפקח ושינתה מצבה לרעה באופן בו התנהלה בחקירתה ויש בכך כדי לפגוע בהגנתה. עוד טוענת הנאשמת כי כתב האישום הוגש מבלי שנערך לה שימוע, וכן כי הגשתו נגועה באפליה. גם בטענות אלה של הנאשמת לא מצאתי ממש. ראשית יובהר, כי בכל הנודע להתנהלות המפקח, המדובר בטענה עובדתית הטעונה הוכחה, ואין היא יפה לשלב זה של הדיון, בטרם נשמעו עדויות הצדדים. פשיטא שהמפקח לא היה מוסמך ממילא להבטיח לנאשמת כי לא ינקטו נגדה הליכים פלילים ולכן אין מדובר בהבטחה מנהלית מחייבת. ככל שיתברר, בשלב ההוכחות, כי אכן נאמר לנאשמת כי לא ינקטו נגדה הליכים פלילים אלא הליכים מנהליים בלבד, וכי התנהלה בהסתמך על כך בחקירתה, הרי שרק אז יוכל בית המשפט לשקול האם יש בכך כדי להקים לנאשמת הגנה מן הצדק, והכל לאחר שתתברר התמונה העובדתית לאשורה. גם בטענת האפליה שהעלתה הנאשמת לא מצאתי ממש. כפי שהבהירה המאשימה המדיניות שלפיה ננקטים הליכים פלילים חלף קנס מנהלי ננקטת כדבר שבשגרה נגד נאשמים רבים שעניינם תלוי ועומד בפני בית דין זה. הנאשמת לא הצביעה על מקרה שבו בנסיבות דומות לשלה הוחלט שלא להגיש כתב אישום יזום, וגם אילו היה בידה לעשות כן הרי שלא היה בכך כדי להוות עילה לביטול כתב האישום שהוגש נגדה שהרי : "הקביעה לפיה התנהלות של רשות פלונית היא מפלה אינה אך קביעה עובדתית הנסמכת על השוואת נתונים... אכיפה חלקית או מדגמית היא, לעיתים, כורח המציאות. לרשויות המינהל תקציב מוגבל לאכיפת המדיניות המותווית. על כן, מדיניות אכיפה שונה מחברה לחברה כשלעצמה אינה מהווה אפליה... תהא זו הפליה אם ננקטת אכיפה שונה מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה.... שאף אם אניח כי טענת האכיפה הסלקטיבית מבוססת לכאורה, אין הדבר מחייב מתן הסעד המבוקש, שמשמעו אי-אכיפת הדין על המבקשת. כידוע "לכל אדם הזכות שהשלטון יפעל בשוויון. עם זאת, זכות זו אינה חזקה דיה כדי לחייב את השלטון לפעול בניגוד לחוק. בהתנגשות בין עקרון השוויון לבין עקרון שלטון החוק - יד עקרון שלטון החוק על העליונה" (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ברק). על כן, לכאורה, אין בכוח ביטולה של האפליה כדי להעניק למבקשת זכות שאין לה בדין, ובענייננו כאמור אין בידי המבקשת רשיון עסק להפעלת הבר. "בית-המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה - להעניק לפלוני זכות - אשר עומד בניגוד לחוק... ביטול ההחלטה המפלה אינו מציב זכות לפלוני, שכן זכותו אינה מוכרת בדין" (שם, פסקה 15) ויפים דברים אלה גם לעניין סעד בהליך ביניים. מכאן שגם במסגרת צו הביניים תרופתה של המבקשת היא בעלת היבט "שלילי" (מניעת טובת הנאה שניתנה שלא כדין לאחרים) ולא בעלת היבט "חיובי" (הענקת טובת הנאה לעצמה)." (ראה בר"ם 7515/07 גלינה בר נ' ראש עירית תל אביב - )   אשר לזכות לשימוע, נזכיר כי הנאשמת זומנה לחקירה בטרם הוגש נגדה כתב האישום, וניתנה לה הזדמנות מלאה, להתייחס לחשדות המיוחסים לה, עובר להגשת כתב האישום. למען הסר ספק יובהר כי הזכות לשימוע כמשמעו בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, היא זכות המוגבלת לעבירות מסוג פשע, והיא איננה רלוונטית לענייננו. לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. המזכירות מתבקשת לקבוע את התיק להקראה. משפט תעבורהנהיגה ללא ביטוחהעסקת עובדים זריםעובדים זרים