לטענת התובע, מנהלי הנתבעת החלו להתנכל לו לאחר שפנה אליהם בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" בבקשה לברר האם הוא וחבריו מבוטחים בגין עבודתם לאור הסכנות הטמונות בה. לטענתו, מנהליו החלו לשבצו במקומות עבודה בעייתיים, במשמרות קצרות ובהיקף נמוך משמעותית מן ההיקף בו עבד מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנכלות מנהל לעובד: לפנינו תביעתו של של מר אפרתי [להלן: "התובע" או "מר אפרתי"], שעבד כמאבטח ליוויים בחברת רשף ביטחון (1993) בע"מ [להלן: "הנתבעת" או "החברה"], לקבלת זכויות כספיות המגיעות לו, לטענתו, בגין עבודתו בחברה ובגין סיומה, ובכלל זה - פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, דמי חגים, פנסיה, דמי נסיעות, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ותוספת וותק. אין מחלוקת כי על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף השמירה והאבטחה בהתאם לתקופת העסקתו של התובע וכמפורט להלן. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - התובע הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 29.12.02 ועד ליום 21.6.09 [בסה"כ 6.5 שנים], בהתאם להסכם עבודה שנחתם עמו בחודש דצמבר 2002 [נספח 1 לתצהיר מר לביא]; התובע הוצב ביחידת יש"ע בנתבעת, האחראית על אבטחה וליווי של בעלי תפקידים מחברות תקשורת שונות [דוגמת "בזק", "פלאפון" ו"פרטנר"] בשטחי יהודה ושומרון באמצעות רכב ממוגן ירי, ומדובר ביחידה מצומצמת שכל עובדיה הם בוגרי יחידות קרביות העוברים הכשרה מקצועית מתאימה [להלן: "יחידת יש"ע"]; התובע הועסק כעובד שעתי במשרה לא מלאה, והשתכר סך של 25 ₪ לשעה [סעיף 88 לסיכומי התובע]; ביום 21.6.09 הודיע התובע לנתבעת, באמצעות בא כוחו, כי הוא מתפטר מעבודתו לאלתר נוכח הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ואי היענות החברה לפניותיו החוזרות בעניין זה [נספח ת/100 לתצהיר התובע, להלן: "מכתב ההתפטרות"]; במקביל או לאחר קבלת מכתב ההתפטרות [שכן הצדדים חלוקים בשאלת המועד], שלח מנהל סניף מרכז של הנתבעת, מר ירון לביא [להלן: "מר לביא"], מכתב לתובע בו הוא מציין כי כבר שבועיים נמנע התובע מלהתייצב לעבודתו מבלי להודיע דבר לממונים עליו ואף מבלי שניתן יהיה להשיגו, וכן כי נודע שהתובע מבקש להשתבץ לליווים קצרים בלבד על מנת להגיע בזמן ללימודיו ולעיסוקים נוספים. לפיכך, ביקש מר לביא כי התובע יודיע לנתבעת תוך 7 ימים על כוונותיו המקצועיות או יתייצב לעבודה לאלתר [נספח ת/103 לתצהיר התובע]; ביום 28.6.09 שלח ב"כ הנתבעת מכתב תגובה לב"כ התובע המפנה בין היתר למכתבו של מר לביא ["אשר כנראה לא הובא בפניך", כלשון המכתב], ומציין כי הנתבעת דוחה את טענות התובע על הסף, אך על מנת להפיס את דעתו מוכנה למחול על התנהגותו ולהמשיך להעסיקו אצלה באותם תנאים בהם הועסק ללא תנאי או סייג [מכתב ב"כ הנתבעת מיום 28.6.09 נספח ת/101 לתצהיר התובע]; בתגובה, דחה ב"כ התובע את טענות הנתבעת והודיע על כוונת התובע לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה [נספח ת/104 לתצהיר התובע]; לטענת התובע, מנהלי הנתבעת החלו להתנכל לו לאחר שפנה אליהם בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" בבקשה לברר האם הוא וחבריו מבוטחים בגין עבודתם לאור הסכנות הטמונות בה. לטענתו, מנהליו החלו לשבצו במקומות עבודה בעייתיים, במשמרות קצרות ובהיקף נמוך משמעותית מן ההיקף בו עבד [עד כדי שיבוצו למשמרת אחת בלבד בחודש יוני 2009], וכן מנעו ממנו יציאה לקורס מאבטחים אשר ההשתתפות בו היתה מעלה את שכרו השעתי של התובע ל- 33 ₪. משתלונותיו החוזרות של התובע לא נענו, לא נותרה לו ברירה אלא להתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. לפיכך, נטען, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת והפרשי שכר בגין התקופה בה הופחתה משרתו. כן טוען התובע כי הוא זכאי לזכויות כספיות נוספות ששולמו לו בחסר ובניגוד להסכמים הקיבוציים ולצווי ההרחבה בענף השמירה והאבטחה ובכלל זה: גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת וותק, הוצאות נסיעה, פדיון חופשה שנתית והפרשות לפנסיה. לטענת הנתבעת, לא זו בלבד שהתובע לא התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אלא שהודיע על התפטרותו לאלתר, ללא הודעה מוקדמת, ולאחר סירובים חוזרים ונשנים להשתבץ לעבודה, ככל הנראה מחמת לימודיו ועיסוקים נוספים. כן נטען, כי אחד מלקוחות הנתבעת פנה בבקשה להפסיק לשבץ את התובע לליווים מטעמו, וכי זו הסיבה לשינוי מסוים בהיקף פעילותו. יתירה מזאת, לאחר קבלת המכתב מבא כוחו של התובע ניסתה הנתבעת להפיס את דעתו של התובע והציעה לו לשוב לעבודה בתנאים בהם הועסק אך התובע סירב. משכך, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים, לא כל שכן לפדיון הודעה מוקדמת, ואף יש לחייבו בדמי הודעה מוקדמת לנתבעת [במסגרת סעיף קיזוז]. אשר לתביעותיו הכספיות טוענת הנתבעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח זכאות כלשהי לגמול עבודה בשעות נוספות וממילא שולם לו שכר הכולל שעות נוספות. כמו כן, דין כל יתר רכיבי התביעה להידחות משלא הוכחה כל זכאות לקבלם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן את תצהירו של מר ארתור גולנד, שעבד עם התובע ביחידת יש"ע בנתבעת [להלן: "מר גולנד"]. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר לביא, מר רונן בלסטיקר, אחראי יחידת יש"ע בנתבעת [להלן: "מר בלסטיקר" או "מנהל היחידה"] ומר יוסף כהן, סמנכ"ל הכספים בנתבעת [להלן: "מר כהן" או "מנהל הכספים"]. ביום 27.9.11 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו בפנינו התובע ומר גולנד על תצהיריהם [להלן: "דיון ההוכחות הראשון"]. ביום 4.10.11 התקיים דיון הוכחות נוסף במסגרתו נחקרו מר לביא, מר בלסטיקר ומר כהן [להלן: "דיון ההוכחות השני"]. דיון והכרעה א. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים כאמור, אין מחלוקת כי ביום 21.6.09 הודיע התובע לנתבעת בכתב, באמצעות בא כוחו, כי הוא מתפטר מעבודתו, והצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהתפטרות בנסיבות המזכות את התובע בפיצויי פיטורים. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 [להלן: "חוק פיצויי פיטורים"] קובע כי אם "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". לגבי הקביעה כי נגרמה לעובד "הרעה מוחשית בתנאי עבודה" נקבע בפסיקה כי עליה להתבסס על תשתית אובייקטיבית בדבר קיומה של הרעת תנאים בפועל במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה וכיוב', וכן כי ההתפטרות היתה פועל יוצא של אותה הרעה מוחשית [י' לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן מהדורת 2007, פרק 9 עמ' 3- 5; דב"ע נא/3-203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 30.12.91; דב"ע ל/3-15 בג'רנו - לוי בית מסחר לרהיטים במבינו, פד"ע א, 153]. בענייננו, כאמור, התובע טוען כי מנהליו בנתבעת החלו להתנכל לו על רקע שאלותיו בענייני ביטוח בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", ובמסגרת זו החלו לשבצו במשמרות קשות יותר ובהיקף נמוך מן ההיקף בו הועסק קודם לכן, וכן מנעו ממנו יציאה לקורס מאבטחים שהיה אמור להעלות את שכרו השעתי. אשר לפגיעה בהיקף משרתו של התובע מצאנו כי יש ממש בטענתו. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי במחצית השנייה של שנת 2008 עבד התובע כ- 25 ימי עבודה לחודש, בהיקף ממוצע של 170 שעות לחודש [שעות יסוד], בתוספת כ- 104 שעות נוספות לחודש בממוצע. לעומת זאת, החל מחודש פברואר 2009 פחת היקף משרתו לכ- 9 ימי עבודה בחודש [11 ימי עבודה בחודש 02/09, 14 ימי עבודה בחודש 03/09, 10 ימי עבודה בחודש 04/09, 7 ימי עבודה בחודש 05/09 ויום עבודה אחד בלבד בחודש 06/09 מלבד המשמרת אליה סירב להשתבץ], בהיקף ממוצע של 56 שעות יסוד חודשיות וכ- 32 שעות נוספות לחודש בממוצע [תלושי השכר צורפו כנספחים ת/73- ת/85 לתצהיר התובע]. נוסיף, כי המועד בו החל הצמצום במשרתו של של התובע מתיישב עם המועד בו נערך מבצע "עופרת יצוקה" [27.12.08- 18.1.09], ומעדות התובע השתכנענו כי בנקודה זו אכן החלו היחסים בין הצדדים להתדרדר [עדות התובע 27.9.11, עמ' 11 ש' 26-30; עמ' 12 ש' 5-7; עמ' 13 ש' 30- עמ' 14 ש'2]. הנתבעת מבקשת להצביע בפנינו על טעמים אחרים בגינם חלה ההפחתה בהיקף משרתו של התובע, ובכלל זה, בקשתו של אחד הלקוחות [חברת פרטנר] להפסיק לשבץ את התובע לליוויי החברה, וכן סירוב התובע עצמו להיות משובץ לליווים מסוימים שהוצעו לו בשל לימודיו. אשר לבקשת חברת פרטנר להפסיק את שיבוץ התובע בשירותיה קיבלנו את עדותם של מר לביא ומר בלסטיקר כי איש הקשר של חברת פרטנר אכן ביקש להימנע משיבוץ התובע לליוויים נוספים מטעמו. יחד עם זאת, מר לביא ומר בלסטיקר לא זכרו מתי נתקבלה הבקשה ואף העידו כי אין בידי החברה מסמך כלשהו המתעד אותה [עדות מר לביא, 4.10.11, עמ' 22 ש' 2-7; עדות מר בלסטיקר, עמ' 23 ש' 21-27]. במצב דברים זה, לא ניתן לקשור בהכרח בין פנייתו של הלקוח לבין המועד בו החלה ההפחתה בהיקף משרתו של התובע ולהצביע על קשר סיבתי ברור בין השניים, ואף לא הוכח בפנינו כי המשמרות אליהן חדל התובע להיות משובץ בשנת 2009 היו בעיקרן משמרות של חברת פרטנר. לא זו אף זו. מעדותו של מר לביא עלה כי אף אין להפריז בחשיבותו ומרכזיותו של הלקוח למשרתו של התובע, שכן התובע עבד עבור לקוחות משמעותיים נוספים ושימש "עובד בנתבעת ולא בפרטנר", כלשון מר לביא [4.10.11, עמ' 19 ש' 22-27]. אשר לטענתה הנוספת של הנתבעת, כי התובע הוא שסירב להיות משובץ לליווים רבים שהוצעו לו נוכח לימודיו, אין בידינו לקבל טענה זו. התובע העיד בפנינו, ועדותו לא נסתרה, כי החל בלימודיו מספר שנים קודם לשנת 2009, וכי במהלך השנים תימרן בין עבודתו ללימודים בשיתוף עם חבריו ליחידת יש"ע מבלי שהדבר יפגע בעבודתו או בהיקפה [27.9.11 עמ' 11 ש' 3-4 ועמ' 12 ש' 31- עמ' 13 ש' 5]. כמו כן, התובע העיד כי נהג לקחת חופשות לצורך בחינות רק בסופי סמסטרים [27.9.11, עמ' 13 ש' 6-13], ועדותו לא נסתרה. זאת ועוד. הנתבעת תמכה את טענתה כי התובע הוא שסירב להיות משובץ לליוויים שהוצעו לו בהודעת דוא"ל פנימית ששלח מר בלסטיקר למר לביא ביום 7.7.09 - מועד בו הנתבעת כבר קיבלה את מכתב ההתפטרות של התובע - ואף הודעת דוא"ל זו מתייחסת לליווי אליו שובץ התובע ביום 30.6.09 [לאחר מכתב ההתפטרות ובסיומו של חודש במהלכו שובץ התובע, כאמור, למשמרת אחת בלבד]. נוסיף, כי בעדותו סיפק התובע הסבר מניח את הדעת לסירובו להשתבץ לליווי זה באומרו: "כעבור מספר חודשים שלא מספקים לי עבודה וחברי לעבודה במשך שנים עובדים כרגיל ומציעים לי עבודה של ארבע שעות אז זה מעליב ופוגע כי אנחנו בני אדם. זה נכון שאמרתי שאני לא מוכן לקבל עבודה כזאת כי יש לי כבוד. זה כעבוד מספר חודשים שלא סיפקו לי עבודה כמו כולם. זו היתה פגיעה" [27.9.11, עמ' 14 ש' 13-20]. לא זו אף זו. מר בליסטקר הודה כי מלבד הודעת הדוא"ל אין בידי הנתבעת ראיות אחרות בדבר סירוביו של התובע להשתבץ לעבודה, ואף נמנע מלהשיב לשאלת ב"כ התובע מאיזה מועד ידעו בנתבעת על סירובים אלה [4.10.11, עמ' 25 ש' 13- 23]. אכן, מר לביא העיד בפנינו כי אף טרם קבלת הודעת הדוא"ל ממר בלסטיקר ידע כי "כבר אז היו לו בעיות להשתבץ לעבודה בגלל הלימודים... ידעתי לפני כן בעל פה שיש מספר בעיות" [4.10.11, עמ' 20 ש' 21 - עמ' 21 ש' 7], אך טענה זו מעוררת את השאלה מדוע לא פנה לתובע במועד מוקדם יותר בבקשה כי יתייצב לעבודה לאלתר ו/או יודיע לנתבעת על כוונותיו המקצועיות כפי שעשה בשלהי חודש יוני 2009. זאת, בפרט משההתנהגות המיוחסת לתובע הינה סירובים חוזרים ונשנים להשתבץ לעבודה על פני תקופת זמן ממושכת, אשר גרמו, לטענת הנתבעת, "עומס על יתר העובדים ביחידה ולעיתים לביטולי ליוויים עקב חוסר בכוח אדם" [סעיף 28 לסיכומי הנתבעת]. כאמור, פנייתה היחידה של הנתבעת לתובע בנוגע לסירוביו להתייצב לעבודה נעשתה בשלהי חודש יוני 2009 [מכתבו של מר לביא מיום 23.6.09, נספח 3 לתצהיר מר לביא]. התובע טוען כי מכתב זה נשלח אליו רק בתגובה למכתב התפטרותו מיום 21.6.09, וכ"אליבי" לגרסת הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת כי המכתב נשלח טרם קבלת מכתב ההתפטרות וללא כל קשר אליו. הנתבעת תומכת את טענתה בחותמת ה"נתקבל" המופיעה על גבי מכתב ההתפטרות, שהוטבעה על ידי המחלקה המשפטית בנתבעת ביום 24.6.09 ומעידה לטענתה כי מכתבו של מר לביא נשלח לתובע טרם קבלת מכתב ההתפטרות. לעומת זאת, התובע צירף לתצהירו [נספח ת/103] מכתב זהה למכתבו של מר לביא שאיננו חתום ונושא תאריך 24.6.09 [ולא 23.6.09 כפי שמופיע על גבי המכתב המצורף כנספח לתצהירו של מר לביא], וטוען כי מדובר בטיוטה שהוכנה לאחר קבלת מכתב ההתפטרות ובתגובה לו, ורק לאחר מכן הוקדם תאריך כתיבתה ביום אחד על מנת לטעון כי נכתבה טרם קבלתו. בעדותו, התקשה מר לביא להסביר את פשר קיומם של שני המכתבים בתאריכים השונים, והעיד: "ת. אין לי הסבר, אני לא רואה משמעות להבדל. זה אותו דבר. ש. אני אומר לך שניסיתם ליצור אליבי לאחר שקיבלתם ב- 24.6.09 את המכתב שלי מה- 21.6.09 הוצאתם את המכתב מה- 23.6 באופן עצמאי כאילו הוא יצא ב- 23 ומסרתם עותק לעורך הדין שלכם כאילו נכתב ב- 24 לחודש, לאחר קבלת המכתב. ת. קודם כל זה לא המקצוע שלי לבדוק את הנושא של המכתבים. אבל על פניו כתב את המכתב ב- 21.6 שקודם מגיע לרשף ביטחון ורק לאחר מכן מגיע ליועץ המשפטי. זמן ששמו את החותמת יתכן והוא 24 אבל יתכן שזה הגיע קודם, אני לא מבין בזה. ש. לשאלת נציג הציבור- אתה ראית את מכתב ב"כ התובע. ת. כן ש. את המכתב של 23 ו- 24 אתה ניסחת. ת. יש מכתבים שאני מנסח, אבל אני לא יכול לזכור ספציפי את המכתב הזה." [עדות מר לביא, 4.10.11, עמ' 21 ש' 8-29] לטעמנו, קיומם של שני המכתבים במועדים שונים וסמוכים כל כך לשליחת/קבלת מכתב ההתפטרות של התובע, והעובדה כי הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מדוע נשלח המכתב דווקא במועד זה [ובפרט נוכח עדותו של מר לביא כי ידע על סירוביו של התובע עוד קודם למועד שליחת המכתב ואילו הודעת הדוא"ל שקיבל ממר בלסטיקר נשלחה אליו רק לאחר מועד זה], מחזקים את המסקנה כי הפגיעה בהיקף עבודתו של התובע נעשתה ביוזמת הנתבעת ולא עקב סירוביו של התובע להשתבץ. אשר לטענת התובע כי הנתבעת חזרה בה מהבטחתה להוציאו לקורס מאבטחים בעקבותיו יועלה שכרו השעתי ל- 33 ₪, לא הוכח בפנינו כי מדובר בהבטחה מחייבת לקידום או לשיפור תנאי שכר [ראו והשוו לעניין היעדר קידום כהרעה מוחשית בתנאי עבודה - ע"א 525/64 עיריית פתח תקוה- אברהם פרידמן, פ"ד י"ט(1), 566; והיעדר קידום שלא הוכר כהרעה מוחשית בתנאי עבודה - דב"ע לג/3-95 עמנואל יגול - אורט ישראל, פד"ע ה, 82]. יחד עם זאת, די במסקנותינו לעיל כדי לקבוע שהתובע אכן התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי. משהשתכנענו בקיומה של הרעת תנאים אובייקטיבית בתנאי עבודתו של התובע יש לבחון האם עמד התובע בחובה המוטלת עליו "להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודה, כך שתהא הזדמנות למעביד לעשות לתיקון המצב" [דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ- מיכאל רוגל, פד"ע כ(1), 421]. לטענת הנתבעת, לא זו בלבד שהתובע לא עמד בחובתו האמורה ושיגר מכתב התפטרות בלא כל התראה, אלא שהתובע אף הגדיל וסירב להצעת הנתבעת, בתגובה למכתב ההתפטרות, להשיבו לעבודה לאלתר וללא סייג בתנאים בהם הועסק. מנגד טוען התובע, כי פנה לנציגי הנתבעת פעם אחר פעם בבקשה לשבצו כבעבר אך כל פניותיו נכזבו, וכי בקשותיו החוזרות להיפגש עם מנהליו הישירים לא נענו. לתמיכה בטענתו הגיש התובע תמליל שיחות שהוקלטו בינו ובין עובדי הנתבעת ובהתאם להחלטת בית הדין גם את הקלטת עצמה [בקשת הנתבעת להורות על הוצאת התמליל מתיק ביה"ד נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 27.9.11; בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה בהחלטת בית הדין הארצי, כב' השופטת גליקסמן, מיום 16.10.11]. אשר לטענת הנתבעת בדבר קבילות ההקלטה נפסק, כי על בתי הדין לעבודה להדריך עצמם בהתאם ל"עקרונות הכלליים של פקודת הראיות והכללים הראיתיים המקובלים במערכת בתי המשפט", תוך התאמתם לאופיים המיוחד של בתי הדין לעבודה וההליכים המתנהלים בהם [ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ - קסקין פרהאט (לא פורסם), ניתן ביום 8.12.08]. בענייננו, לאחר שהתובע הגיש את ההקלטה עצמה הוגשה בצירוף אישור של חברת התמלול כי מדובר בתמלול של קובץ דיגיטלי שבוצע בידי מתמלל מקצועי באופן התואם את הנאמר במקור [נספח ת/86 לתצהיר התובע], ומשהנתבעת לא הצביעה על פגמים אחרים כלשהם שנפלו בעצם הגשת הראיה מלבד הגשת הקלטת באיחור [ראו: י' קדמי, על הראיות - חלק שני, עמ' 1141], יש מקום לקבל את התמלילים כראיות. מתמלילי השיחות שהובאו בפנינו התרשמנו, אכן, כי התובע פנה לנציגי הנתבעת מספר פעמים על פני חודש ימים לפחות, אך לא קיבל מענה הולם לפניותיו. כך למשל, באחת משיחותיהם הטלפוניות הודה מר בלסטיקר כי התובע כבר פנה בעניין "לפני חודש בדיוק" [ת/89, עמ' 3 ש' 11], וכן כי הוא לא משבצו למשמרות על פי הוראות שקיבל וכלשונו "אין לי מושג למה, ואיך ומה הסיבה" [ת/87, עמ' 1 ש' 21; ת/88, עמ' 2 ש' 4-6]. כמו כן, בשיחה טלפונית עם מי שהזדהה כמחליפו של בלסטיקר נאמר לו: "פיני: בסדר, אה, לא משנה, רציתי לדבר איתך לגבי איזה ליווי, אבל אביעד אמר לי לא, לא לגעת בך." [שיחה בין התובע לפיני, ת/98 עמ' 12 ש' 2-3] זאת ועוד. מתמלילי השיחות עולה כי התובע ביקש להיפגש עם מר לביא באופן אישי, וכי מר בלסטיקר אף מסר לתובע כי בכוונת מר לביא לתאם פגישה עמו, אך ללא הועיל [שיחה בין התובע למר בלסטיקר, ת/96, עמ' 10 ש' 14- עמ' 11 ש' 1]. במצב דברים זה, משנציגי הנתבעת היו ערים לתלונותיו ולמצבו של התובע, סבורים אנו כי התובע מילא אחר חובת ההודעה/התראה המוטלת עליו, וכי אין להיצמד דווקנית לדרישת הכתב כטענת הנתבעת, מאחר ודרישת ההודעה/התראה הינה דרישה מהותית ולא טכנית [ע"ע 1271/00 אמי מתו"ם- חיים אברהם, פד"ע לט, 587 בעמ' 611]. כללו של דבר, אפוא, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כהגדרת סעיף 11 לחוק. כמו כן, ועל אף שהתפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה אינה פוטרת את העובד מחובתו ליתן הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות, השתכנענו כי בנסיבות העניין, בהן התובע שובץ למשמרת אחת בלבד בחודש יוני 2009 על אף שהעמיד עצמו לרשות הנתבעת ומבלי שהנתבעת סיפקה הסבר מספק לאי שיבוצו בהיקף נרחב יותר, יש לראות כנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש מן התובע ליתן הודעה מוקדמת, כהגדרת סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001. ב. התביעה הכספית ב.1 התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות התובע טוען כי ממועד תחילת עבודתו בנתבעת ועד חודש ספטמבר 2006 נמנעה הנתבעת מלשלם לו גמול עבור עבודה בשעות נוספות ועל כן הוא זכאי לקבלו. התובע תומך את תביעתו לגמול שעות נוספות בנימוקים הבאים: החל מחודש אוקטובר 2006 החלה הנתבעת לשלם לתובע גמול עבור עבודה בשעות נוספות על אף שלא בוצע כל שינוי בתנאי עבודתו, ללמדך כי במועד זה הבינה הנתבעת כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין עבודתו, אך נמנעה מלשלם לו רטרואקטיבית את הסכומים להם זכאי בגין תקופת עבודתו עד מועד זה [ובפועל מחודש אפריל 2003 ועד ספטמבר 2006, ראה בסעיף 26 לסיכומי התובע]; הנתבעת נמנעה מלהציג בפני התובע את דוחות הנוכחות שלו, ואף בהוראת בית הדין הגישה דוחות נוכחות בודדים בלבד עבור תקופות עבודה חלקיות, כולן במסגרת התקופה בגינה כבר שילמה לתובע גמול שעות נוספות [מלבד דוח נוכחות לחודש ספטמבר 2006, עליו יפורט להלן]. בכך, הסבה הנתבעת לתובע נזק ראייתי ואילצה אותו להוכיח את תביעתו לשעות נוספות בהסתמך על תלושי השכר בלבד; הנתבעת המציאה את דוח הנוכחות של התובע לחודש ספטמבר 2006 [חודש לפני תחילת תשלום הגמול על ידה], ומהשוואת הדוח ותלוש השכר עולה בבירור כי הנתבעת שילמה לתובע 25 ₪ לשעה עבור כל אחת מ- 277 שעות עבודתו באותו חודש, מבלי להתחשב בקיומן של 109 שעות נוספות [42 שעות לפי 125% והיתרה לפי 150%]. כן עולה, כי על פי דוח הנוכחות מגיע לתובע סכום גבוה יותר מהחישוב על פי תלוש השכר בלבד, ועל כן יש לפצות את התובע בשיעור גבוה יותר מן השיעור העולה מתלושי השכר לאור אי המצאת דוחות הנוכחות. מנגד, הנתבעת הסתפקה בהכחשה כללית של זכאות התובע לגמול שעות נוספות, וטענה כי התביעה ברכיב זה לא פורטה כמתחייב על פי הפסיקה, ואף כי התובע מעולם לא פנה אליה בדרישה לקבלת הגמול האמור, ולא בכדי. נעיר, כי סמנכ"ל הכספים בנתבעת העיד בפנינו, בניגוד לאמור בתצהירו, כי שכרו של התובע עמד על 25 ₪ כולל 9% שעות נוספות [עדות מר כהן, 4.10.11, עמ' 27 ש' 11-18], בהתאם לאמור בהסכם ההעסקה של התובע [נספח 1 לתצהיר מר לביא] ובהסכם הקיבוצי לעובדים בענף השמירה והאבטחה [ולכל הפחות בהתייחס לעבודתו של התובע בחברת פלאפון], אולם הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה, ואין מחלוקת כי שכרו של התובע עמד על 25 ₪ לשעה, לא כולל רכיבים נוספים [סעיף 17 לסיכומי הנתבעת]. דיון והכרעה אכן, בהנחיית בית הדין הגישה הנתבעת דוחות נוכחות של התובע, אך עשתה כן באופן חלקי לחודשים הבאים בלבד: ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2006; ינואר, פברואר, מרץ, מאי, יוני, יולי וספטמבר 2007; פברואר, ספטמבר ואוקטובר 2008. דוחות נוכחות אלה, מלבד הדוח לחודש ספטמבר 2006, מתייחסים לתקופה לגביה אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע גמול שעות נוספות והוא אינו תובע בגינה. אשר לדוחות שלא הומצאו ומתייחסים לתקופה הרלוונטית לתביעה ברכיב זה, הנתבעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לאי המצאתם, ובפרט נוכח המצאתם של דוחות נוכחות מחודשים סמוכים לאלה החסרים [כגון המחצית השניה של שנת 2006]. וכך העיד בפנינו סמנכ"ל הכספים של הנתבעת בהתייחסו לדוחות הנוכחות ולמידע שנשמר על ידי הנתבעת: "ש. אתה רוצה להגיד לי שיש פירוט של נוכחות התובע במחשבי הנתבעת יום יום, אם הוא עבד או לא עבד. ת. בגדול צריך להיות. ... ש. אתה התבקשת למסור דוח נוכחות של התובע לכל תקופת עבודתו. זה נכון? ת. לא יודע. ... ש. אני אומר לך שאינך דובר אמת ויש לכם אפשרות להוציא ממחשבי הנתבעת כימות יומי מדויק של עבודת התובע ועבודת כל העובדים שעבדו עבור הנתבעת באופן יומי. ת. אז אתה אומר. תגיד מה שאתה רוצה. יתכן ויש אפשרות להוציא נתונים לגבי עובדים. אני לא אמרתי שלגבי התובע אי אפשר. אי אפשר לעקוב אחרי כל עובד. אני לא יודע ספציפית לגביו. ש. אתה עשית בדיקה ספציפית לגביו? ת. אני לא בדקתי באופו אישי. אני מעריך שמישהו בדק, אין לי מושג מי. אני גם לא יודע מי הכין את הדוח של החגים." [עדות מר כהן, 4.10.11, עמ' 28 ש' 17- עמ' 29 ש' 8, ההדגשות הוספו] מסקנתנו, אפוא, הינה, כי הנתבעת לא פעלה די הצורך על מנת להמציא את דוחות הנוכחות לידי התובע ואף לא סיפקה הסבר הולם להיעדרם של הדוחות הרלוונטיים, ובכך הסבה לתובע נזק ראייתי הפועל לחובתה. לגופו של עניין. התובע הסתמך בתביעתו על תלושי השכר מאחר וניתן ללמוד מהם על ביצוע עבודה בשעות נוספות בחלק מן החודשים [למעלה מ- 186 שעות בחודש], ועל כן יש ללכת בדרכו. בתלושי השכר של התובע מופיעים, ככלל, מספר רכיבי תשלום תחת הכותרת "משכורת 100%" [הפיצול למספר שורות תחת אותה כותרת מתייחס כנראה לביצוע ליוויים אצל לקוחות שונים]; רכיב תשלום עבור "שעות עודפות"; רכיב תשלום "שעות שבת"; תשלום נסיעות ומספר ימי עבודה. חיבור שעות העבודה ברכיבים "שעות 100%" ו"שעות עודפות" מלמד, כאמור, בחלק מן החודשים על ביצוע עבודה בהיקף של למעלה מ- 186 שעות בחודש, המזכה את התובע בגמול שעות נוספות. לא נעלם מעיננו, כי בחלק מתלושי השכר מופיע גם רכיב המכונה "ש.נ. גלובליות", אך מדובר ברכיב זניח בסכומו [1.90 ₪ ליחידה] שהנתבעת לא הבהירה די הצורך מה משמעותו, ומר כהן העיד בפנינו כי מדובר בתשלום "על עבודה מסוימת שהוא עשה, זה כנראה שזה בונוס, זה עבודה שהוא עשה לא במסגרת פלאפון" [עדות מר כהן, 4.10.11, עמ' 27 ש' 5-10]. משכך, ומשהנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לתחשיב שהציג התובע בטבלה בסעיף 26 לסיכומיו, לא מצאנו כי יש להתחשב ברכיב זה אלא לקבל את תחשיב התובע שלא נסתר. אשר לשיטת החישוב של ערכי השעות הנוספות וההכרעה אילו שעות ישולמו בערך של 125% ואילו שעות ישולמו בערך של 150%, הציג התובע שתי חלופות: האחת, על פי אחוז השעות הנוספות שביצע בחודש ספטמבר 2006 כפי שעולה מדוח הנוכחות לחודש זה [שהוא, כאמור, דוח הנוכחות היחיד שהוצג בגין התקופה נשוא המחלוקת]; והשנייה, על ידי חישוב של שעתיים נוספות לכל יום עבודה בשיעור של 125% וכל שעה נוספת מעבר לכך בשיעור של 150%. לגבי שיטת החישוב הראשונה טוען התובע, כי משנמצא כי גמול השעות הנוספות לו זכאי התובע בגין חודש ספטמבר 2006 מהווה כ- 16% משכר הבסיס ששולם לו באותו חודש, הרי שיש לחייב את הנתבעת לשלם לו תוספת של 15% משכר הבסיס עבור כל חודש בו נמצא כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות. לטעמנו, אין לקבל חישוב זה הנעשה על דרך האומדנא ואינו מבחין בין ערכי השעות הנוספות, ועדיפה עלינו שיטת החישוב השניה המתייחסת פרטנית למספר השעות הנוספות שבוצעו מדי חודש בחלוקה למספר ימי עבודה [שעתיים ראשונות לכל יום עבודה בשיעור 125% וכל שעה נוספת מעבר לכך בשיעור של 150%, הגם שאף שיטה זו אינה מדויקת בהיעדר דוחות הנוכחות]. לפיכך, ובהתאם לחישוב שהציג התובע בשיטת חישוב זו, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 7,488 ₪ בגין החודשים הבאים: אפריל, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר 2003; ינואר, דצמבר 2004; ינואר, פברואר, מרץ, מאי, יוני, יולי, נובמבר, דצמבר 2005; ינואר, פברואר, מאי, יוני ואוגוסט 2006; ועבור חודש ספטמבר 2006, לגביו הוצג דוח נוכחות, זכאי התובע לסך של 1,100 ש"ח נוספים. זאת, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הפסקת עבודתו, 21.6.09 ועד מועד התשלום בפועל. זה המקום להעיר, כי תביעתו של התובע הוגשה ביום 6.6.10, אך משהנתבעת לא טענה להתיישנות התביעה לגמול שעות נוספות בגין חודש אפריל 2003 יפסק סכום גם בגין חודש זה. כמו כן, מתלושי השכר עולה כי התובע היה זכאי לתשלום שעות נוספות גם בגין חודשים נוספים שלא נתבעו על ידו [דוגמת חודש אוגוסט וחודש נובמבר 2004], אך אין בידינו לפסוק לזכות התובע סכומים שלא נתבעו. ב.2 התביעה להפרשי שכר החל מחודש ינואר 2009 כאמור, בתחילת שנת 2009 פחת היקף משרתו של התובע בנתבעת ועמד על כ- 9 ימי עבודה בחודש בהיקף ממוצע של 56 שעות יסוד חודשיות ו- 39 שעות נוספות חודשיות בממוצע, בהשוואה ל- 25 ימי עבודה במחצית השניה של שנת 2008, בהיקף ממוצע של כ- 170 שעות יסוד חודשיות ו- 104 שעות נוספות חודשיות בממוצע. כמפורט לעיל, טענת התובע כי הפחתה זו בוצעה ביוזמת הנתבעת, ככל הנראה נוכח מחלוקת שפרצה בינו ובין מנהליו על רקע שאלותיו/תלונותיו בענייני ביטוח נתמכה בראיות ונתקבלה על ידינו, הגם שקיבלנו גם את טענת הנתבעת כי נציג חברת פרטנר ביקש להפסיק את שיבוצי התובע בליוויי החברה, אולם לא הוכח בפנינו באיזה מועד נתקבלה הבקשה ומה היתה השפעתה על היקף משרתו של תובע. לטענת התובע, מאחר ומדובר בהפחתה חד- צדדית, שלא כדין ובחוסר תום לב, הוא זכאי להפרשי שכר בגין חודשים ינואר- יוני 2009, על פי שכרו הממוצע במחצית השנייה של שנת 2008. לטעמנו, על אף שהשתכנענו כי הפחתת היקף משרתו של התובע נעשתה בחוסר תום לב, הרי שהתובע לא התקבל לעבודה במשרה מלאה ולא נהנה מזכות קנויה לעבודה בהיקף קבוע כלשהו, לא כל שכן עבודה בשעות נוספות [הסכם העבודה של התובע צורף כנספח 1 לתצהיר מר לביא; וראו גם בסעיף ה.1 להסכם הקיבוצי בהתייחס להפחתת היקף עבודה לעובד שהתקבל לעבודה במשרה מלאה, ולגבי היעדר זכות קנויה לעבודה בשעות נוספות- ע"ע 367/03 רונית סעדיה - שירות התעסוקה (לא פורסם), ניתן ביום 20.5.04]. כמו כן, והגם שהשתכנענו כי התובע התריע כדין בדבר ההרעה בתנאי עבודתו, מדובר בתביעה להפרשי שכר הנפרשת על פני מספר חודשים, ואיננו סבורים כי יש לפסוק השלמת שכר בגין עבודה שלא בוצעה בפועל. יחד עם זאת, ומאחר וההפחתה בהיקף המשרה בוצעה, כאמור, שלא בתום לב, סבורים אנו כי יש לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין התנהלות זו בסך 4,000 ₪. ב.3 התביעה להפרשי שכר בגין ההבטחה לצאת לקורס מאבטחים והעלאת שכר כאמור לעיל, משהתובע לא הוכיח כי ההבטחה לצאת לקורס מאבטחים היתה הבטחה מחייבת; לא הוכיח כי הופלה לרעה בהשוואה ליתר עמיתיו ליחידה; ואף לא כי הובטח לו ששכרו יועלה ל- 33 ₪ לשעה, אין מקום לפסוק לזכותו הפרשי שכר כלשהם בגין השוואה לשכר שעתי של 33 ₪, ואין מקום לחישוב יתר הזכויות המגיעות לו על פי נתוני שכר אלה. ב.4 התביעה לדמי חגים אין מחלוקת, כאמור, כי על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה לענף השמירה והאבטחה בהתאם לתקופת העסקתו של התובע, ובכלל זה הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה שנערך ונחתם ביום 12.7.72 [מס' 7019/72 בפנקס ההסכמים הקיבוציים, להלן: "ההסכם הקיבוצי"], וצו ההרחבה המרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי החל מיום 31.12.73 [להלן: "צו ההרחבה", נחתם ביום 23.12.73]. התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו עבור מלוא ימי החג שחלו בתקופת עבודתו אצלה, בהתאם להוראת סעיף י"א לצו ההרחבה. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע קיבל את מלוא התשלום בגין ימי חג כעולה מתצהירו של מנהל הכספים בחברה ומן הדוח שצורף לו [נספח 5 לתצהיר מר כהן]. זכאותו של התובע לדמי חגים קבועה בסעיף י"א להסכם הקיבוצי הקובע כדלקמן: "(1) כל העובדים יקבלו מצד ב' חופשה בתשלום לעשרה ימי החג הבאים: 2 ימי ראש השנה, 1 יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום חג השבועות, 1 יום העצמאות, 1 האחד במאי. ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. (2) אם יחולו ימי חג ב-3 חודשים של תקופת הנסיון, לא יהיה צד ב' חייב במתן חופשת חג בשכר, אלא אם כן, ישאר העובד בעבודה לאחר תקופת הנסיון. (3) יום חג שיחול בשבת - ישולם עבורו". סעיף זה אינו מתנה את זכאות התובע לדמי חגים בתנאים כלשהם, ומהווה הסדר מיטיב ביחס להסדר בהסכם הקיבוצי הכללי [עד"מ (ארצי) 13/07 אילן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 29.10.08; וראה גם בפסיקת בית דין זה: עב' 4525/06 דוד כהן נ' יבטח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 18.8.09]. מתלושי השכר של התובע ומן הדוח שצורף לתצהירו של מר כהן עולה כי שולמו לתובע דמי חגים בשני מועדים כדלקמן: 1,450 ₪ בחודש אפריל 2006 ו- 216 ₪ בחודש אפריל 2009. מעיון בלוח השנה הכולל את פירוט ימי החג בתקופה הרלוונטית לתביעה עולה כי בגין תקופת עבודתו בנתבעת היה התובע זכאי לתשלום בגין עשרה ימי חג לכל שנה בין השנים 2003- 2008, וכן לעשרה ימי חג נוספים עד התפטרותו ביום 21.6.09, מאחר וכל ימי החג הקבועים בהסכם הקיבוצי חלו עד מועד זה. בסה"כ היה התובע זכאי לגמול בגין 70 ימי חג מתוכם יש להפחית את שיעור דמי החגים ששולמו לו על ידי הנתבעת [1,666 ₪]. משאין מחלוקת כי שכרו השעתי של התובע עמד על 25 ₪, אזי שכר של יום עבודה הינו 200 ₪ [25 ₪ * 8 שעות כהוראת ההסכם הקיבוצי], ובסה"כ עבור 70 ימי חג - 14,000 ₪. לפיכך, זכאי התובע להפרשים בגין דמי חגים בסך 12,334 ₪. נעיר, כי התובע טען שהוא זכאי לסך של 17,160 ₪ בהפחתת הסכומים שקיבל, אך לא פירט כלל את דרך החישוב העומדת ביסוד תביעתו, ועל כן אין בידינו לקבלה. ב.5 התביעה לדמי הבראה התובע טוען כי הוא זכאי להפרשי דמי הבראה בסך 4,900 ₪ בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בצירוף השנה השוטפת. עיון בתלושי השכר מעיד כי עד חודש דצמבר 2007 קיבל התובע דמי הבראה בשיעור חלקי בלבד, אך החל ממועד זה קיבל את הסכומים הבאים: 1,185 ₪ בחודש 12/07; 1,403 ₪ בחודש 01/08; 1,900 ₪ בחודש 02/08; 1,484 ₪ בחודש 05/08; ו- 2,289 ₪ בחודש אוגוסט 2009. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי לעובדי שמירה ואבטחה וצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957, י"פ 4689, 20.10.98), זכאי התובע לדמי ההבראה הבאים, בכפוף למגלת התיישנות של שנתיים אחרונות הקבועה בצו ההרחבה (הבראה): 57.1 עבור המחצית השנייה של שנת 2007 [השנה החמישית לעבודתו בנתבעת] - 3.5 ימים בשיעור של 318 ₪ ליום הבראה, ובסה"כ - 1,113 ₪; 57.2 עבור שנת 2008 [השנה השישית לעבודתו בנתבעת] - 3.7 ימים בשיעור של 331 ₪ ליום הבראה, ובסה"כ - 2,317 ₪; 57.3 עבור מחצית שנת 2009 [השנה השביעית לעבודתו בנתבעת, עד התפטרותו ביום 21.6.09] - 3.5 ימים בשיעור של 331 ₪ ליום הבראה, ובסה"כ - 1,158.5 ₪. השוואת סכומים אלה עם הסכומים שקיבל התובע בשנתיים האחרונות לעבודתו מעלה כי בגין תקופה זו קיבל התובע דמי הבראה בשיעור גובה יותר מכפי שהיה אמור לקבל, ככל הנראה כהחזר עבור חלק מחובות העבר. במצב דברים זה, ולאור מגבלת ההתיישנות הקבועה בצו ההרחבה, דין התביעה לדמי הבראה להידחות. ב.6 התביעה לתוספת וותק אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובע תוספת ותק בתקופת עבודתו. סעיף ט"ו להסכם הקיבוצי מחייב את המעביד לשלם תוספת ותק לעובדיו, ומבחין בין תוספת ותק לעובד אבטחה לבין תוספת ותק לעובד שאינו עובד אבטחה. כך: "צד ב' ישלם לכל עובד למעט עובד אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור התעריף ליום לכל שנת עבודה עד למכסימום של 10 שנות עבודה. תוספת הוותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור שבתעריף לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום לאחר 10 שנים עבודה". סעיף ט"ו לצו ההרחבה מתייחס אף הוא לתוספת ותק וקובע: "טו.תוספת ותק המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות לכל יום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 2.12 בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 21.20 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור". הנתבעת מכחישה את זכאותו של התובע לתוספת ותק בטענה כי התובע לא הוכיח את מקור הזכות ואף לא כיצד חישב את הסכום הגבוה אותו הוא תובע, ובפרט כשלטענתה הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד שמירה ולא בתפקיד אבטחה. ראשית, מהשהזכות לתוספת וותק מקורה בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה בענף השמירה הרי שהתובע היה זכאי לקבלה, והנתבעת לא הוכיחה בפנינו אחרת. שנית, אשר לטענת הנתבעת כי התובע הועסק בתפקיד שמירה, נקבע בהסכם ההעסקה של התובע כי החברה עוסקת בין יתר עיסוקיה במתן שירותי שמירה ואבטחה, וכי "הסכימה להעסיק את העובד בתפקיד מאבטח באזורי השטחים - יחידת יש"ע" [הסכם ההעסקה מחודש 12/02 צורף כנספח 1 לתצהיר מר לביא, בפרק המבוא, ההדגשה הוספה]. אף מן הראיות שהובאו בפנינו בדבר מהות תפקידו של התובע עלה כי מדובר בתפקיד אבטחה כהגדרת הההסכם הקיבוצי, ולא בתפקיד שמירה, ועל כן דין טענת הנתבעת להידחות. אשר לשיעור התוספת, התובע טוען כי המרת הסכום הנקוב במטבע ישן בצו ההרחבה מובילה לזכאותו לסך של 5.25 ₪ לכל יום עבודה מצטבר לכל שנת וותק החל מהשנה השניה, ובסך הכל לסך של 9,450 ₪ בגין תוספת וותק. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי. יחד עם זאת, סכום זה הינו גבוה משמעותית מן הסכומים שפסקו בתי הדין לעבודה בגין תוספת ותק [ראו למשל: עב' (י-ם) 1487/04 דרור אייל נ' שיאון (לא פורסם), ניתן ביום 28.9.06; ועב' (ת"א) 4568/09 רחמים חי - חברת מיקוד בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 14.3.12, להלן: "עניין רחמים חי"], ואף אינו תואם את התחשיב שפירסם החשב הכללי בהודעתו בדבר תשלום זכויות העובדים המועסקים בידי קבלני שירותים, לפיה התשלום המעודכן בגין תוספת ותק בענף השמירה הינו בסך 29 אגורות לשעה לשומר ו-35 אגורות לשעה למאבטח [הוראת חשכ"ל מספר 7.11.3, פרק התקשרויות ורכישות/התקשרויות מיוחדות, הודעה מספר 7.11.3.2 בתוקף מיום 8.9.08, סעיף 3 בעמ' 5, להלן: "הוראת חשכ"ל", ראו בעניין רחמים חי לעיל]. לפיכך, ובהתאם להוראת חשכ"ל, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין תוספת ותק החל מהשנה השנייה לעבודתו על פי תחשיב שתבצע הנתבעת כדלקמן: תוספת של 0.35 אגורות לכל שעת עבודה שעבד התובע לרבות שעות נוספות החל מחודש ינואר 2004 עד (וכולל) חודש יוני 2009 [21.6.09]. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.6.09. ב.7 התביעה לפדיון ימי חופשה התובע טוען כי הוא זכאי ליתרת פדיון ימי חופשה שנתית שלא שולמו לו. לטענתו, יש לייחס תשלומים ששולמו לו במהלך שנות עבודתו בגין פדיון חופשה שנתית לתחילת תקופת העסקתו, כך שאף במגבלת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 הוא זכאי לפדיון מלא עבור שלוש השנים האחרונות לעבודתו. אין בידינו לקבל טענה זו. מאחר ותלושי השכר מעידים כי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו קיבל התובע תשלום חופשה בשיעורים מסוימים, יש להפחית שיעורים אלה מפדיון ימי החופשה להם הוא זכאי בגין תקופה זו, החוסה במגבלת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק. על פי ההסכם הקיבוצי [פרק חמישי - תנאים סוציאליים/חופשה שבועית וחופשה שנתית], פדיון ימי החופשה להם זכאי התובע בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו הינו כדלקמן: 9.5 ימי עבודה בגין המחצית הראשונה של שנת 2009 [שנה שביעית לעבודתו], 14 ימי עבודה בגין שנת 2008 [שנה שישית] ו- 14 ימי עבודה בגין שנת 2007 [שנה חמישית] ו- 6.5 ימי עבודה נוספים בגין המחצית השנייה של שנת 2006 [השנה הרביעית לעבודתו]. את התשלומים יש לחשב, כלשון ההסכם, על פי "שכר יומי רגיל (8 שעות עבודה)", כך שבסה"כ זכאי התובע ל 8,800 ₪ [200 ₪ ליום * 44 ימים]. מתלושי השכר של התובע עולה כי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו קיבל 4,972 ₪ בגין פדיון ימי חופשה [ינואר 2007- 1,000 ₪; פברואר 2007- 1,000 ₪; אפריל 2007- 200 ₪; יוני 2007- 300 ₪; יולי 2007- 600 ₪; יוני 2008- 1,000 ₪; יולי 2008- 82 ₪; אוגוסט 2008- 82 ₪; ספטמבר 2008- 131.2 ₪; אוקטובר 2008- 147.6 ₪; נובמבר 2008- 213.2 ₪; דצמבר 2008- 98.4 ₪; מאי 2009- 13.3 ₪ ובתלוש השכר לחודש אוגוסט 2009 שצורף כנספח 1 לתצהיר מר כהן - 104 ₪ נוספים]. לפיכך, זכאי התובע ליתרת הפדיון שנותרה לזכותו בסך 3,828 ₪. ב.8 התביעה להחזר הוצאות נסיעה התובע מוסיף וטוען, כי בתקופת עבודתו קיבל תשלום חלקי בלבד עבור הוצאות נסיעה בשל נסיעותיו למקום העבודה וחזרה, וכי עיון בתלושי השכר מעיד כי גובה התשלום ששולם לו נמוך משמעותית ממחירו של כרטיס "חופשי-חודשי". בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה [י"פ 5332, תשס"ה 27.9.04, בעמ' 85], כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל שבו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, ופסיקת בתי הדין לעבודה הגדירה מרחק מסוים [שתי תחנות אוטובוס ומעלה] העומדת בדרישה זו. בענייננו, התובע לא הצהיר היכן התגורר במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, ולא הוכיח כי נזקק לאמצעי תחבורה על מנת להגיע למקום עבודתו כנדרש בצו ההרחבה. משכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות. ב.9 התביעה לזכויות פנסיוניות אין מחלוקת כי עד חודש ספטמבר 2007 לא הפרישה הנתבעת הפרשות לפנסיה עבור התובע. לטענת הנתבעת, התובע הוא שסירב לחתום על המסמכים הנדרשים ועל הוראה המתירה להפריש משכרו 5% עבור חלק עובד מדי חודש בחודשו, ועל כן לא הופרשו הכספים. כמו כן, ולאחר שהצליחה להשלים את הפרוצדורה הנדרשת, פתחה הנתבעת פוליסת ביטוח מנהלים עבור התובע בחברת "הראל" והפרישה עבורו את מלוא הכספים כדין וכפי שעולה, לטענתה, ממכתב שחרור הכספים לטובת התובע מיום 17.11.09 [נספח 7 לתצהיר מר כהן, להלן: "מכתב השחרור"]. מאחר ומדובר בזכות קוגנטית של התובע הקבועה בהסכם הקיבוצי ואינה ניתנת לויתור, אין להידרש לשאלת האחריות לאי הפרשת הכספים, ואין בה כדי לגרוע מן החובה המוטלת על הנתבעת. כאמור, סעיף י"ב (1) להסכם הקיבוצי קובע את חובתה של הנתבעת לבטח את עובדיה בקרן הפנסיה "מבטחים" באופן הבא: "על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של קרן מבטחים ישלם צד ב' לסניפי מבטחים בארץ בהתאם למקומות העבודה 11.5% משכר היומי המלא של כל עובד שיהנה מהזכויות הבאות מתשלום כדלקמן: 2.5% דמי מחלה, לחודשיים 8.3% וליומיים 4% פיצויים, 5% פנסיה ותגמולים. מסכום זה זכאית החברה לנכות 1.5% עבור ביטוח לאומי למעט, עובדים אשר מפאת גילם אינם מבוטחים בביטוח זיקנה של הבטוח הלאומי... צד ב' יעביר למבטחים 4% אשר ינוכו משכרו של העובד בכל תשלום ויעברו ביחד עם הפרשות צד ב' למבטחים. מבטחים תנהג בכספים המופרשים בהתאם לתקנותיה." לכאורה, בהתאם להסכם הקיבוצי זה [ההסכם הענפי] היה על הנתבעת להפריש 5% ממשכורתו של התובע לפנסיה ותגמולים. אולם, ביום 13.12.89 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהארגון הארצי מאוגד בו, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האגף לאיגוד מקצועי בו נקבע, כי "החל מיום 1.2.89 תוגדל הפרשת המעסיק לקרן הפנסיה - יסוד ותהיה 6% ע"ח המעסיק". כמו כן, ביום 4.8.88 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין אותם הצדדים (7036/88) הקובע כי תשלומי המעבידים לפנסיה מקיפה "יגדלו ויהיו 12%, ע"ח המעביד". משמדובר בהסכמים קיבוציים מאוחרים להסכם הקיבוצי הענפי גוברות ההוראות הקבועות בהם על הוראות ההסכם הענפי והיה על הנתבעת להפריש לפנסיה 6% ממשכורתו של התובע. אשר לחישוב הסכומים המגיעים לו טוען התובע, כי סכום ההפרשות המלא עומד על סך של 27,000 ₪ נכון למועד סיום עבודתו, ואילו הנתבעת טוענת כי מדובר בחישוב מוגזם ושגוי, אך אינה מצרפת חישוב אחר מטעמה, אף לא לחלופין. יחד עם זאת, כאמור, החל מחודש ספטמבר 2007 החלה הנתבעת להפריש עבור התובע כספים לקרן פנסיה של הראל חברה לביטוח בע"מ, וביום 17.11.09 שלחה הנתבעת מכתב שחרור לקרן הפנסיה לפיה סכום ההפרשות עבור תגמולים העומד לזכות התובע עומד על 8,451.4 ₪ [נספח 7 לתצהיר מר כהן]. מתלושי השכר של התובע לחודשים ספטמבר 2007- יוני 2009 עולה כי הסכומים שנוכו משכרו של התובע בגין חלקו בהפרשות [חלק העובד] מסתכמים בסך של 3,305 ₪, כך שחלק המעביד שהופרש החל מחודש ספטמבר 2007 מסתכם בסך של 5,146.4 ₪. לפיכך, יש להפחית סכום זה מן הסכום שחבה הנתבעת בגין הפרשות לפנסיה. כמו כן, מאחר ובתלוש השכר לחודש אוגוסט 2009 [גמר חשבון, נספח 1 לתצהיר מר כהן] שולמו לתובע 9,815 ₪ בגין דמי תגמולים, יש להפחית אף סכום זה מחבות הנתבעת, אף לגרסתו של התובע [סעיף 91 לסיכומי התובע]. במצב דברים זה, משתחשיב התובע לא נסתר, זכאי התובע לסך הנתבע על ידו [27,000 ₪] בניכוי 9,815 ₪ ששולמו לו במסגרת גמר החשבון, ובניכוי סך של 5,146.4 ₪ שהפרישה הנתבעת כחלק מעביד, ובסה"כ ל- 12,039 ₪. התובע מוסיף וטוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין חבות המס בגין תשלום הזכויות הפנסיוניות במועד זה [מועד בו הנתבעת כבר אינה יכולה להפקיד עבור התובע את הכספים רטרואקטיבית], וכן כפיצוי כולל בגין הפגיעה הממשית בתובע ובמשפחתו בשל אי ההפרשה. מדובר בטענה כללית שלא פורטה ולא כומתה לרכיביה ולפיכך היא נדחית. ג.  סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת. התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 22,933 ₪ על פי החישוב המבוצע לעובד בשכר [סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים; דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - פרץ, פד"ע ל' 364] כדלקמן: ממוצע שעות עבודתו של התובע ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו [שעות יסוד] - 141.78 [במקרה דנן, לאור ההפחתה בשכרו של התובע במהלך שנת 2009, הובאו בחשבון 12 החודשים האחרונים עובר להפחתה, קרי פברואר 2008 - ינואר 2009] במכפלת תעריף שעתי אחרון - 25 ₪ לשעה במכפלת מספר שנות עבודתו - 6.47 שנים = 22,933 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.09 ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: 8,588 ₪ בגין גמול שעות נוספות כמפורט בסעיף 37 לעיל, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.09 ועד מועד התשלום בפועל; 4,000 ₪ פיצוי בגין הפחתת היקף משרה בחוסר תום לב; 12,334 ₪ בגין הפרשי דמי חגים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.09 ועד מועד התשלום בפועל. 3,828 ₪ בגין יתרת פדיון חופשה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.09. 12,039 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. כן תשלם הנתבעת לתובע תוספת ותק על פי תחשיב שתערוך הנתבעת כמפורט בסעיף 66 לפסק דין זה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 21.6.09, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.6.09 ועד מועד התשלום בפועל. התביעה להפרשי שכר נוספים בגין שכר של 33 ₪ לשעה, התביעה לדמי הבראה והתביעה להחזר הוצאות נסיעה נדחות. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד עבור התובע בסך 10,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. התנכלות